לא, זה שום דבר, באמת

אנחנו מכירים אותו: קפוץ שפתיים, קריר ומזויף, האדם הפסיבי-אגרסיבי. האם רע לנהוג כך? האם יש דרך אחרת?
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

תארו לכם את התרחיש הבא: אני מתכננת מסיבת יום הולדת, וכולם מוזמנים. אני פותחת שיחה קבוצתית בפייסבוק כדי לסגור את הפרטים עם חבריי, אבל אחותי, פלור, עושה משהו שמרגיז אותי. אחר כך היא מתנצלת, בכנות, ואני אומרת לה – אולי בקרירות – שלא קרה שום דבר. בהמשך היא שמה לב שהיא סולקה מהשיחה בפייסבוק, ושהמסיבה עומדת להיערך בלעדיה. כשהיא מדברת איתי על זה ושואלת אם סילקתי אותה מהקבוצה כי אני עדיין כועסת, אני אומרת: "אל תדברי שטויות. לא סילקתי אותך. זאת בטח תקלה של פייסבוק". היא מבולבלת: רגע אחד היא בטוחה שסילקתי אותה, וברגע הבא היא שואלת את עצמה אם יכול להיות שהיא רגישה מדי.

במובן מסוים להתנהג באופן פסיבי-אגרסיבי הוא להתנהג בתוקפנותבואו נניח שפלור אינה רגישה מיד, ושבאמת סילקתי אותה מהקבוצה. עשיתי את זה כי למרות ההתנצלות, עדיין כעסתי על ההתנהגות שלה. למען האמת, כעסתי כל כך שהייתי רוצה לקלל אותה בזעם. אם הייתי מקללת אותה, היא הייתה נפגעת ואנחנו היינו רבות, ואחר כך הייתי נכונה יותר לקבל את ההתנצלות שלה (ואולי אפילו הייתי צריכה להתנצל בעצמי). אבל מכיוון שאני בריטית בכל רמ"ח איבריי, לא הייתי מסוגלת להעלות בדעתי להביע רגשות שליליים באופן ישיר כל כך. אנחנו לא אוהבים עימותים. אנחנו מעדיפים לשמור את הטינה בבטן עד שאין ברירה אלא לשחרר אותה איכשהו, ואז אנחנו עושים בשקט כל מיני דברים, כמו להסיר אנשים מרשימות המוזמנים ליום ההולדת, או להצביע בעד יציאת המדינה שלנו מארגונים פוליטיים מועילים.

כעס, עננים שחורים על נוף פתוח

"כעס", תצלום: ברייס ברדפורד

להתנהגות מהסוג הזה יש שם: התנהגות פסיבית-אגרסיבית. הבריטים אינם היחידים שנוהגים באגרסיביות פסיבית. כולם עושים את זה במקרים שונים וברמות שונות. סקוט וֶצְלֶר (Wetzler), פסיכיאטר ניו יורקי שמחקרו מתמקד בהתנהגות פסיבית-אגרסיבית, קורא לה "עוינות מומתקת". אמנם שורשי המונח טמונים בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה, אך הוא חדר לאוצר המילים של הציבור הרחב, כמונח שלילי המתייחס לביטויים בלתי ישירים של עוינות, טינה, בוז וכו', שאינם גסי רוח – לפחות על פני השטח.

אדם פסיבי-אגרסיבי רוצה שקורבנו ייפגע, אבל רוצה גם לחמוק מאחריות על מעשיו

אנחנו לא אוהבים לספוג התנהגות פסיבית-אגרסיבית. אבל האם ההתנהגות הזאת רעה מיסודה? והאם היא באמת עדיפה על אמירות תוקפניות ישירות, כמו "קפוץ לי!"?

נתחיל ונאמר שבמובן מסוים, מה שאני עושה כשאני מתנהגת באופן פסיבי-אגרסיבי זהה למה שאני עושה כשאני אומרת משהו תוקפני. בכל אחד מהמקרים, אני משדרת לפלור את הבוז, הכעס והעוינות שאני חשה. בעגת הבלשנים והפילוסופים של השפה, שתי התגובות האלה הן דרכים שונות לבצע אותה פעולת דיבור (Speech Act).

ההיגיון שבבסיס המונח הזה, "פעולת דיבור", אומר שכאשר אנו מדברים זה עם זה, אנחנו לא משתמשים בשפה רק כדי להעביר מידע. אנחנו מבצעים פעולות. האמירה "אני מצטער" היא צורת התנצלות. הקריאה "זהירות!" היא דרך להזהיר אדם אחר מפני סכנה. האמירה "אני מבטיח להאכיל את החתול הערב", היא דרך להביע הבטחה, וכו'. ברוב המקרים אנחנו יכולים לבצע פעולת דיבור בדרכים שונות, שאחת מהן היא לא לדבר כלל. לדוגמה, אני יכולה להזהיר מישהו באמצעות הקריאה "זהירות!", או באמצעות הקריאה "זוז!", או אפילו על-ידי הרמת יד.

כך שלהתנהג לאחותי באופן פסיבי-אגרסיבי ולקלל אותה הם שני אמצעים להשגת אותה מטרה. כל אחת מהתגובות האלה תשדר לפלור שני מסרים: שאיני מקבלת את ההתנצלות שלה ושיש לי רגשות שליליים עזים לפיה. ושני המסרים האלה עלולים לפגוע בה, תהיה אשר תהיה הדרך שבה אני משדרת אותם. כל התנהגות פסיבית-אגרסיבית היא ניסיון לשדר באופן מרוכך מסר שעלול להיות פוגעני – או, בכל אופן, מסר שהאדם הפסיבי-אגרסיבי חושב שהוא עלול להיות פוגעני. למעשה, הרצון לשדר מסר שעלול להיות פוגעני מצד אחד, והפחד מהאי-נעימות והעימות שעלולים להיות כרוכים בכך מהצד האחר, הם הסיבות שבגללן אנו מביעים את רגשותינו השליליים ומחשבותינו השליליות בצורה "מומתקת" מלכתחילה.

אם תגובה פסיבית-אגרסיבית מחד גיסא והטחת קללות מאידך הן שתי דרכים שונות לבצע אותה פעולת דיבור (שעלולה להיות פוגענית), האין משמעות הדבר שהן פוגעניות באותה מידה? התשובה שלילית. האופן שבו אנו מבצעים פעולת דיבור חשוב לא פחות מהתוכן שלה. תארו לכם שאתם עומדים בדרכי ואני רוצה שתזוזו כדי שאוכל לעבור. אני יכולה לומר, "סליחה", ואמירה זו תהיה יעילה לא פחות מאשר: "זוז כבר, שמן אחד!", אבל רק אחת מהאפשרויות האלה היא פוגענית.

במבט ראשון, מובן מאליו שלקלל את פלור זאת תגובה פוגענית יותר מאשר התגובה הפסיבית-אגרסיבית שאני נקטתי. כולם יודעים שהטחת קללות היא אחת הדרכים הקלות והמהירות ביותר לפגוע באדם אחר. בהשוואה לקללות, ההתנהגות הפסיבית-אגרסיבית שלי נראית עדינה. לסלק מישהי בשקט ממסיבת יום ההולדת – זאת אינה פעולה פוגענית בהכרח, ויש שיאמרו שהיא דווקא מנומסת. ולחסוך ממישהי את דעותיי השליליות – גם זה אינו דבר פוגעני בהכרח. אפשר אפילו לטעון שהסתרת דעותינו השליליות לגבי הזולת היא מעשה מתחשב, כמו למשל כשמישהו שואל אותנו: "אני מכוער/משעמם/טיפש/זקן מדי/מתלבש רע?" ואנחנו עונים, בחוסר כנות: "לא, ברור שלא". ההנחה שהתנהגות פסיבית-אגרסיבית היא פוגענית פחות מאשר לצעוק משהו כמו: "הלוואי שדונלד טראמפ יחרבן לך באמבטיה!" משתקפת בהתנהגות שלנו – לעתים תכופות אנחנו מתנהגים בצורה פסיבית-אגרסיבית במצבים שבהם איננו מעזים לקלל.

עם זאת, התגובה הפסיבית-אגרסיבית שלי להתנצלות של פלור אינה מתחשבת כפי שאולי נדמה במבט ראשון, משתי סיבות חשובות. ראשית, בדיוק כמו הטחת קללות, גם התנהגות פסיבית-אגרסיבית נועדה להעליב או לפגוע. ההבדל הוא שקללות אינן מותירות ספק לגבי הרצון להעליב, ואילו התנהגות פסיבית-אגרסיבית כן מותירה מקום לספק. דו-משמעות היא מאפיין מרכזי של התנהגות פסיבית-אגרסיבית. אמנם אפשר לטעון שהתנהגות פסיבית-אגרסיבית היא מנומסת יחסית, אך בה במידה אפשר לומר שהיא פוגענית, מעליבה ומגעילה. אדם פסיבי-אגרסיבי רוצה שקורבנו ייפגע, אבל הדו-משמעות שמאפיינת את התנהגותו מאפשרת לו להתעקש, במידת הצורך, שהוא כלל לא התכוון לפגוע. לכן התנהגות פסיבית-אגרסיבית היא דו-פרצופית יותר מאשר התנהגות פוגענית בוטה.

שנית, הדו-משמעות שמאפיינת את תגובתי לפלור עשויה להיות פוגענית אפילו יותר מאשר קללות, כיוון שהיא גוזלת ממנה את היכולת להתעמת איתי ביעילות לגבי המסר שאני משדרת לה, ועוזרת לי להתחמק מקבלת אחריות על המסר הזה. אנשים פסיביים-אגרסיביים מעוניינים במה שסטנלי בולדווין, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, כינה בשנות השלושים "הפררוגטיבה של הפרוצה": כוח ללא אחריות. לוּ הייתי אומרת לפלור: "חתיכת מכשפה סתומה!", היא הייתה יכולה לענות: "הי, ביקשתי סליחה – את מגזימה!", או "טוב, אם את לא מקבלת את ההתנצלות שלי, בואי נדבר על זה כדי שנוכל להשלים". לעומת זאת, ההתנהגות הפסיבית-אגרסיבית שלי משאירה לי פתח להכחיש, במידת הצורך, שעשיתי משהו מגעיל. לעתים קרובות, כשמישהו מתנהג אלינו באופן פסיבי-אגרסיבי, אנחנו מבינים שכל ניסיון להתעמת איתו נידון לכישלון, ולכן אנחנו מתעלמים ולא מגיבים, אף על פי שנעלבנו. כלומר אחת המטרות העיקריות של התנהגות פסיבית-אגרסיבית היא להשתיק אדם אחר.

אבל האם התנהגות פסיבית-אגרסיבית היא באמת פוגענית?  הרי אנו מתנהגים באופן פסיבי-אגרסיבי בדיוק כדי לא לפגוע - לא? הטיעון הזה מפתה, אך אינו מתקבל על הדעת. כשאנחנו מתנהגים באופן פסיבי-אגרסיבי, אנחנו מנסים לשדר מסר פוגעני. כלומר אי אפשר לטעון שאנשים פסיביים-אגרסיביים אינם נכונים לפגוע. את הנכונות שלנו להיות פסיביים-אגרסיביים במקרים שבהם איננו נכונים לקלל, ניתן לייחס לשני גורמים. ראשית, אנחנו מבינים שקל יותר לחמוק מהשלכות באמצעות נקיטה של התנהגות פסיבית-אגרסיבית. שנית, התנהגות פסיבית-אגרסיבית נראית כמו פעולה לא-פוגענית ומוצדקת, ולכן היא מאפשרת לנו להשלות את עצמנו ולהאמין שאנחנו לא פוגעים באיש (מדוע אנחנו משלים את עצמנו? מכיוון שאנחנו דווקא כן רוצים שהאדם שמולנו ייפגע).

בניגוד למה שהיינו רוצים לחשוב, התנהגות פסיבית-אגרסיבית היא בהחלט פוגענית. קצרה היריעה במאמר זה מכדי לדון בשאלה "מה נחשב פוגעני?", ולכן נאמץ לנו כאן את הגישה שנוקט בה הפילוסוף ג'ואל פיינברג (Feinberg) ב-Offense to Others (משנת 1985) הכרך השני של מחקרו העצום בנושא גבולותיו המוסריים של הדין הפלילי. פיינברג טוען שפוגענות מתרחשת כאשר אדם חווה הלך רוח שלילי (גועל, בושה, חרדה וכו') שאותו הוא יכול לייחס לעוול שגרם לו אדם אחר, וכאשר הוא נוטר טינה לאותו אדם על כך שהביא אותו להלך הרוח השלילי הזה. לפי הגדרה זו, התנהגות פסיבית-אגרסיבית היא פוגענית, לפחות כשהאדם שכלפיו היא מופנית מזהה אותה כהתנהגות פסיבית-אגרסיבית. בתרחיש מסיבת יום ההולדת, פלור נותרת עם תחושת עלבון לא נעימה, והיא מייחסת אותה לעוול שאני גרמתי, קרי לכך שהעמדתי פנים שאני מקבלת את ההתנצלות שלה כשבפועל לא קיבלתי אותה. בעיניה התנהגתי בצורה שאינה הוגנת. היא נוטרת לי טינה על כך, ולכן מנסה להתעמת איתי – והטינה רק גוברת כשהעימות אינו צולח.

חתול מאיים, חתלתול מפוחד

"ויכוח בין חתולים 3", תצלום: Found Animals Foundation

כלומר התגובה הפסיבית-אגרסיבית שלי, בדומה לקללה, היא פוגענית. האם ישנה דרך לא-פוגענית לשדר לפלור את תחושותיי השליליות (שעלולות לפגוע בה)? אני חושבת שאין. לפחות, לא בלי להפחית את הפוטנציאל לקתרזיס. אולי הדבר הקרוב ביותר שיש להבעה בלתי פוגענית של בוז, כעס ועוינות, הוא להסביר באופן מפורש ומנומס איך אני מרגישה. אני יכולה לומר לפלור בשלווה: "ההתנהגות שלך כלפיי גרמה לי להרגיש בוז, כעס ועוינות כלפייך". אבל הגישה הזאת אינה מצליחה להבהיר עד כמה הרגשות שלי חזקים. במקרים רבים, רגשות שליליים חזקים באים לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר דווקא כשאיננו מביעים אותם מפורשות. לדוגמה, מישהי ששוברת בטעות את הטלפון שלה ומתחילה לצרוח ולקלל, תיראה לנו כועסת יותר מאשר מישהי שאומרת בשלווה: "אני כועסת מאוד עכשיו". אם אני חייבת להביע את התחושות השליליות שלי כלפי פלור באופן שיעניק לי סיפוק, אז מוטב כבר שאקלל אותה. לפעמים אנחנו חייבים לבחור בין הבעה יעילה של תחושותינו לבין התנהגות לא-פוגענית. לא תמיד אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

אם כך, נאמר לסיכום, כי בניגוד למה שנהוג – ואף מפתה – לחשוב, התנהגות פסיבית-אגרסיבית היא אחת הדרכים הגרועות ביותר לשדר את רגשותינו השליליים. אם מישהו מרגיז אותי, קללות יאפשרו לי להביע את תחושותיי ביעילות. המחיר הוא פוגענות. בה בעת, האמירה המפורשת "אני כועסת מאוד" מאפשרת לי להימנע מפוגענות, אך אינה מאפשרת לי להביע את רגשותיי ביעילות.

לעומת זאת, התנהגות פסיבית-אגרסיבית היא גם פוגענית וגם דרך גרועה להביע רגשות. וזה עלול להזיק לנו: כפי שפסיכולוגים יודעים, כאשר אנחנו מביעים את רגשותינו השליליים בצורה עקיפה ואז מכחישים אותם במקרה של עימות, אנחנו מונעים מעצמנו אהדה והכרה ברגשות האלה. אם אין לנו ברירה אלא להעביר מסר שעלול להיות פוגעני, מוטב לנו לבחור בין הבעה מפורשת של רגשותינו השליליים לבין פוגענות. לפעמים אפשר לבחור בשתיהן גם יחד ורק לעתים נדירות שתי הגישות גם יחד אינן מתאימות.

רבקה רואץ' (Roache) היא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת לונדון. היא כותבת ספר על השימוש בקללות. היא מתגוררת באוקספורדשֵייר.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: שברי בוץ על שפת אגם. תצלום: ג'יימס סנט-ג'ון

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רבקה רואץ', AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על לא, זה שום דבר, באמת

01
שחק

תודה על המאמר, נושא חשוב ומרתק.
האם מישהו באמת בוחר להיות פסיבי-אגרסיבי? אני לא בטוח.
לדעתי זהו דפוס שמרכזו קורבנות ופגיעה עצמית, אשר בתורן מעצימות את הכאב שאנו חשים כי נגרם על ידי האחר, ומונעות מאיתנו להתייחס אליו ואל עצמנו בכנות. הפסיביות ב"פסיבי-אגרסיבי" מעידה יותר על מחסור בתקשורת שלנו עם עצמנו מאשר על חוסר הבעת רגשות בפני אחרים. זו התנהגות שדווקא משליכה את כל מה שאני מרגיש על האחר, הנובעת יותר מכל מנתק רגשי פנימי.

02
מקסים

מאמר מעניין. בעולם העסקי אנו רואים את הפסיבי אגרסיבי בצורה חצי גלויה. לא לצד שפגע ראשון, אלא לסובבים. "אני אחכה לו בסיבוב...", "הוא כבר ישלם..." ואני מקשר זאת לצד הנקמני שבאומר, שמתחבר לצד האגרסיבי שבמאמר.
האם בעולם העסקים אנחנו יכולים לענות כשאנו נפגעים? התשובה היא כמובן "תלוי". תלוי בקשר שבין הפוגע לנפגע (חברים, קולגות, מעסיק-עובד וכד), בתוצאות הפגיעה (הלבנת פנים, איבוד עבודה, תחושת השפלה...) בקהל שהיה סביב (כמה הולבנו פני הנפגע), ועוד. אבל כדי לא לסטות מהנושא, נראה לי שלעולם העסקים מסגרת שונה מזו שבין אחיות, או חברים. אולי צריך לנרמל את התגובה שלנו לפי מסלאו, כי הרי לפעמים נצטרך פשוט להיות רק פאסיביים כדי לשרוד...

04
אורטל

מאוד אהבתי את המאמר. אך לא ראיתי בו עצות פרקטיות.
כפי שרשם קודמי בתגובות. פסיביות בלבד תאפשר לשרוד. השתקת הכעס הפנימי היא עי עוינות אגרסיבית..כך אני לא מתמודג באמת..אלא מאחורי הקלעים..אז איך כן? ביטול הכעס? חקירה שלו?