מדוע תשוקה מינית בהכרח פגומה מבחינה מוסרית
X זמן קריאה משוער: 4 דקות
הפילוסוף בן המאה ה-18 עמנואל קאנט האמין שבני אדם הם רעים מטבעם. הוא לא התכוון למישהו שמחכך את ידיו בשמחה נוכח האפשרות לענות את האויב. הוא חשב על הנטייה האנושית הבסיסית להתמסר למה שאנחנו רוצים לעשות, במקום לעשות את מה שראוי, להתפתות לשירת הסירנה של תשוקותינו במקום לחובותינו. בעיני קאנט, המוסר הוא הכוח המגשר על הפער הזה, ומרחיק אותנו מהעצמי האפל והמשתוקק שלנו.
מרגע שהמוסר מתחיל לחשוד בתשוקה, לא חולף זמן רב עד שגם הסקס מזומן לחקירה. קאנט הכיר במרומז בכוחם יוצא הדופן של הדחפים המיניים וביכולתם להסיט אותנו מדרך הישר. הוא טען שסקס הוא מגונה במיוחד מבחינה מוסרית, משום שהתאווה מתמקדת בגוף, ולא באני הפועל, המהותי (agent), של אלה שבהם אנחנו חושקים מינית, ולכן יש בה חִִפְצוּן. אנחנו רואים באובייקטים שבהם אנו חושקים בדיוק את זה, אובייקטים בלבד, כלומר כלים לסיפוקנו, לא יותר.
להתייחסות אל בני אדם כאל חפצים יכולות להיות משמעויות רבות. התייחסות כזו עלולה לכלול מכות, התנפלות וניצול. אבל ישנן גם דרכים אחרות, פחות אלימות, לחפצון בני אדם. אנחנו עשויים להתייחס לאדם אחר כאל אמצעי שנועד רק לסיפוקנו המיני, כדי לבצע בו את זממנו, אם להשתמש בביטוי מיושן. העובדה שהאדם האחר מסכים, אינה מבטלת את החפצון. שני אנשים יכולים להסכים להשתמש זה בזה למטרות מיניות בלבד.
אבל האם אנחנו לא משתמשים אלה באלה כל הזמן? לרבים מאתנו יש משרות – מנקים, גננים, מורים, זמרים. האם מי שנהנים מהשירות שאנחנו מעניקים מחפצנים את נותני השירות, והאם נותני השירות מחפצנים את קהל היעד שלהם כשהם לוקחים ממנו תשלום? נדמה כי מערכות יחסים כאלה אינן מעוררות בעיתיות מוסרית כזו. או שאין בהן חפצון, או שהחפצון שבהן מעוקר.
קאנט טען שמצבים כאלה אינם בעייתיים. הוא מבחין בין שימוש פשוט – הבסיס לחפצון – ושימוש מורכב יותר. אנחנו אמנם עשויים לשכור את שירותיהם של בני אדם לביצוע מטלות, ואנחנו עשויים לקבל תשלום עבוד עבודתנו, אבל אנחנו לא מתייחסים לאדם שמולו מתבצעת העסקה ככלי בלבד. אנחנו עדיין מכירים באנושיות המהותית שלו.
סקס, לעומת זאת, זה משהו אחר. כשאני שוכר מישהו כדי שישיר, על פי קאנט, אני משתוקק לקולה או לקולו, לקול הפועל. אבל כשאני מתאווה מינית למישהו, אני חושק בגופה או בגופו, ולא ביכולותיו, כישרונו או יכולותיו האינטלקטואליות של אותו אדם. אם כי אלה עשויים להעצים את התשוקה. לכן, כשאנחנו משתוקקים בגופו של אדם, לעתים קרובות אנחנו מתמקדים במהלך הסקס בחלקים נפרדים בגופו: הישבן, הפין, הדגדגן, הירכיים, השפתיים. ומובן שאנחנו משתוקקים לעשות דברים שונים באיברים האלה. יש מי שאוהבים לגעת בהם בידיים, אחרים בשפתיים, ואחרים בלשון. ויש מי שרק משתוקקים להתבונן. זה לא אומר שהייתי מסתפק בגופת אדם: התשוקה שלנו לגופות אנושיים מכוונת כלפי החיים, ממש כמו שהתשוקה שלי לטלפון סלולארי מכוונת כלפי מכשיר פועל.
אבל, אתם עשויים לתהות, האם אנחנו לא עושים מעשים מיניים משום שאנחנו אוהבים את בני זוגנו ורוצים שהם ירגישו עונג? כמובן. אבל אם היינו עושים את זה כשאנחנו עצמנו איננו מתאווים לזה, המעשים לא היו נובעים מתשוקה מינית. וכשהתשוקה המינית אינה המניע, בעיית החפצון כלל אינה עולה. אנחנו יכולים ליהנות מלספק מינית אדם אחר. אבל אפשר לחשוב על האחר כעל מכשיר מתוחכם: כדי שיוכל להעניק לנו את מרב העונג, אנחנו חייבים לספק אותו. העובדה שאני חייב לשמן את חלקי המכונית שלי כדי שזו תפעל, אינה מונעת ממנה להיות חפץ.
סקס לא רק גורם לחפצון של בני הזוג. הוא גורם גם לחפצון עצמי. כשאני מתמסר לתאווה מינית, אני מרשה גם לאחר להקטין אותי לכדי גופי, ולהשתמש בי ככלי. קאנט ראה בתהליך הזה של חפצון-עצמי בעיה מוסרית שווה, אם לא חמורה יותר, מבעיית החפצון של האחר. מחובתי לקדם את אושרם של האחרים, אבל יש לי גם חובה לשכלל את עצמי מבחינה מוסרית. על פי קאנט, כשאני מרשה לעצמי להתחפצן, אני פועל בניגוד לחובה הזו.
אבל מה בעצם כל כך נורא בזה? כן, אנחנו מחפצנים זה את זה בסקס ומאפשרים לעצמנו להיות מחופצנים. זה לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות. לפחות בסקס (כשהוא מוצלח) יש בזה עונג, הרבה עונג (כשהוא מוצלח מאוד). אז ברור שחפצון בסקס לא יכול להיות כל כך נורא, נכון?
אבל זה בעייתי. על פי קאנט, היותנו תבוניים היא שהופכת את בני האדם למטרות הראויות לכבוד מוסרי. והפן המחפצן של התשוקה המינית, הוא יכולתה למנוע מאתנו, ומאחרים, לחשוב בתבונה. כוחה של התשוקה המינית גדול כל כך, שהיא משעבדת את התבונה: ההיגיון שלנו הופך כלי לסיפוק מטרות התשוקה. כך בדיוק נפלו מלכים ומנהיגים, כך נחרבו מערכות יחסים, כך נבטו שקרים שנועדו להשיג יחסי מין ("גם אני! אני מת על מוזיקה א-טונלית"). בניסיון לספק את התשוקה הזו, אני מרימה, אני משקר, אני מעמיד פנים – ולא רק בפני אחרים, אלא גם בפני עצמי. אני מתעלם מתבונתו של האחר, ועל ידי כך, אני מתעלם מאנושיותו. זה לא מה שמעניין אותי. הגוף שלה או שלו, הוא שמעניין אותי.
האם ניתן לקיים יחסי מין ללא חפצון? כמובן. זונות עושות את זה כל הזמן. וגם זוגות רבים שנמצאים במערכות יחסים ממושכות. הם עושים סקס עם אנשים שהם לא חושקים בהם. ובלי תשוקה, אין חפצון. אפילו אהבה אינה מסוגלת לשנות את זה. כשהתשוקה עוצמתית, כשהאקט המיני בעיצומו, אהובי אינו אלא ליטרת בשר. (אם כי אהבה מובילה, פה ושם, לחיבוקים, וזה נחמד).
אני מסכים עם קאנט שלא ניתן להפריד בין תשוקה מינית לחפצון, ושהמוסר חייב להתמודד עם זה. סקס הוא כמו כל קינוח טוב: נפלא, אבל יש לו מחיר.
רג'א חלוואני הוא פרופסור לפילוסופיה ב-School of the Art Institute of Chicago. הוא מחבר הספרPhilosophy of Love, Sex and Marriage (2010).
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תמונה ראשית: מתוך "מודל בתנוחת שכיבה", קונסטנטין הנסן (1939). תצלום: ויקיפדיה, Google Art Project
תגובות פייסבוק
6 תגובות על מחופצנים בע"מ
אני לא כל כך מצליח להתחבר לניתוח הזה של יחסי המין כחיפצון. מעבר לביולוגיה והיצריות הטמונה בה, קיים להרגשתי פן ורובד רוחני - ביצור התבוני המכונה 'בן אדם'.
יחסי מין משקפים גם את הכמיהה הרוחנית של האדם להתמזג ולהסיר את המחיצות החומריות המתגלמות בבגדים, ולחדור גם במובן הרוחני אל האדם שאנו מקיימים עימו את היחסים.
המח שלנו זוכר את חוויית הינקות והאינטימיות הטהורה עם האמא ולנצח ינסה לשחזר את החום והאהבה הראשוניים הללו.
יחסי המין אינם יכולים לזכות להתייחסות רק במובן החיפצוני שמנסה לספק את היצר שלנו על ידי אורגזמה. האחר הוא לא רק מקור לסיפוק של הגוף, אלא גם ניסיון לסיפוק ברמת הרגשות והכמיהה לאהבה וערך.
זהו לא עניין של מוסר אלא של פסיכולוגיה.
יוני, זה מורכב :)
כאדם אסתטי המתעניין בהנאתו האישית וסיפוק מיידי של כל יצריו ותשוקותיו, אין לי עניין במוסר.
נקודת הכשל בכל הטיעון הזה היא בעצם בחלק הבא:
"אבל האם אנחנו לא משתמשים אלה באלה כל הזמן? לרבים מאתנו יש משרות – מנקים, גננים, מורים, זמרים. האם מי שנהנים מהשירות שאנחנו מעניקים מחפצנים את נותני השירות, והאם נותני השירות מחפצנים את קהל היעד שלהם כשהם לוקחים ממנו תשלום? נדמה כי מערכות יחסים כאלה אינן מעוררות בעיתיות מוסרית כזו. או שאין בהן חפצון, או שהחפצון שבהן מעוקר."
"קאנט טען שמצבים כאלה אינם בעייתיים. הוא מבחין בין שימוש פשוט – הבסיס לחפצון – ושימוש מורכב יותר. אנחנו אמנם עשויים לשכור את שירותיהם של בני אדם לביצוע מטלות, ואנחנו עשויים לקבל תשלום עבוד עבודתנו, אבל אנחנו לא מתייחסים לאדם שמולו מתבצעת העסקה ככלי בלבד. אנחנו עדיין מכירים באנושיות המהותית שלו."
גם כשאנחנו שוכבים עם אחר או מתאווים לאחר אנחנו עדיין מכירים באנושיות המהותית שלו. האם כשאני מזמין סבל ומשתמש בכוח הפיזי שלו כדי להעביר חפצים שלי מדירה אחת לאחרת אני "מכיר באנושיות שלו" בצורה משמעותית יותר מהבחורה שאני שוכב איתה? מסופקני.
גם המושג "החפצה" מרמז על הסתכלות על האחר כחפץ - ותשוקה רק לגופו, אבל האם התאווה המינית היא רק הסתכלות על גופו של האחר? זוהי הסתכלות מאוד צרה וחסרת דימיון על התשוקה המינית, המניעים לתשוקה המינית יכולים להיות מאוד עמוקים - במיוחד לדוגמה בדרך שבה נשים נמשכות לגברים - הרבה יותר על הערכת הכוח והיכולות החברתיות שלו מאשר עד כמה הגוף שלו מושך.
רוב הנשים יעדיפו גבר חזק וכריזמטי, מאשר גבר טיפש וחסר יכולות חברתיות - גם אם האחרון הרבה יותר יפה מהראשון. ואם המניע לתשוקה המינית הוא בבסיסו מבוסס על הנפש והתנהגותו של אדם, הרי שזה ההיפך מהחפצה.
אנחנו נבחר בגד בגלל איך שהוא נראה, אבל ממש לא כך כלפי בן אדם.
הכתבה קצת ארכאית או שהיא מנותקת מהקשר אחר שלא עבר בתרגום הנוכחי. החוויה האנושית היא בנוייה מהדיאלקטיקה של מוסר-תשוקה שלא ניתנים להפרדה.
הסיפור יותר מסובך ממה שמוצג כאן. כאילו יש מוסר מצד אחד ותשוקות מצד שני בנתק מוחלט כמו התפיסה התיאולוגית מערבית של ''נפש-גוף''. המוסר והתשוקות אחד הם. הם מעצבים זה את זה. ללא תשוקה אין מוסר. בנוסף, התשוקה והמוסר שמוצגים כאן מעוגנים בדיכוטומיה דתית נוצרית שהיא עצמה מבטאית את שיא החיפצון בדמות האל שהפך את הגוף של יושוע לכלי, לחפץ שבאמצעותו הפיץ את התשוקה שלו לסגידה כלפי עצמו.
מאמר קצת מוזר בעידן של היום, אחרי שעברנו את מרקס, וויטגנשטיין, פוקו, לקאן, בודריארד, דרידה, ליבוביץ ואת מי לא, בעצם? מדוע לתרגם משהו כל כך מיושן בתפיסה הפילוסופית שלו? מילא, אם המאמר היה מוצג כרטרוספקטיבה על תפיסתו של קאנט לגבי תשוקה ומוסר? היה לזה ערך היסטורי, אולי, אבל ככה?
רוב הפילוסופיה/פסיכולוגיה לפני התפתחות תיאוריית האבולוציה, וההתפחתויות המדעיות האחרות בנושא הוא די חסר תועלת.
אנו מתוכנתים לאהוב את הגוף של המין השני. לא רק שזה לא חפצון, או תאווה, זה פחות או יותר הדבר הכי טבעי ואותנטי שאפשר למצוא ביחסים בין-אנושיים. לאהוב את הדגדגן זו המהות העיקרית של הזכר. לאהוב את הפין זו המהות העיקרית של הנקבה. אישיות? זהות? לא מדובר אלא במסכות, מניפולציות של ההתפתחות האנושית האבולוציונית לזיווג מוצלח יותר.
״התבונה היא השפחה הנרצעת של התאווה״ דיווד יום
שהשפיע רבות על קאנט לפי הצהרתו.
רוחות הרפאים שבמילון
בר חיוןהאם כדאי להקים לתחיה מילה שמעולם לא היתה קיימת? | "אין ספק שהתנהלותו...
X 4 דקות
המילה הכי הודית
אם יש מילה שנקשרת מיד להודו הרי שזו המילה "קסְטה". כל הצגה ולו הקצרה והשטחית ביותר של הודו, תרבותה, החברה שלה, תולדותיה והכוחות הפועלים בה תזכיר את תופעת הקסטות. מדובר בחלוקה בסיסית ועמוקה של החברה ההודית לקבוצות. אדם נולד לקבוצה (קסטה) מסוימת, והדבר מכתיב את מקומו בחברה, עם מי הוא רשאי להתחתן, מה הוא אוכל ומה הוא נמנע מלאכול, במה הוא אמור לעסוק לפרנסתו (לפחות במובן הכללי, בחברה ההודית המסורתית) ובעיקר עם מי הוא אינו רשאי לבוא במגע מסוג מסוים. הקסטות אינן בנויות רק על פי הגדרה חיובית, אלא גם מתוך הפעלה של עיקרון של הדרה. על אף שמושגית, "קסטות" משמשות כדי לתאר חברות שונות, אפילו חברות של חרקים כמו דבורים ונמלים, היסטורית ועד ימינו, הדוגמה הבולטת ביותר לתופעה היא החברה ההודית. ואין מדובר בחברה ההינדית בלבד, שעליה נמנה הרוב הגדול של ההודים. גם המוסלמים בהודו מחולקים לפי קסטות, וגם יהודי הודו, בוודאי יהודי קוצ'ין, חולקו או התחלקו לקבוצות נבדלות במערכת פנימית של קסטות, וגם זכו להיחשב מקבילים לקסטות הינדיות מסוימות מבחינת המותר והאסור במגעיהם עם מי שאינם יהודים. מי מפנה דרכו למי ברחוב, מי רשאי לשאת סימני כבוד מסוימים, מי רשאי לאכול בחברת מי, למי אסור לגעת באנשים או בדברים מסוימים מסיבות של טהרה – כל אלו ועוד נוהלו, ובמידה רבה עדיין מנוהלים, על פי מפתח הקסטות. שורשי המבנה והתופעה עמוקים מאוד והם מגיעים לשחר התיעוד שיש לנו ביחס להודו, ובוודאי לראשית התרבות ההינדית ככל הידוע לנו. עניין עתיק מאוד.
היות שכך, המילה "קסטה", באנגלית caste, הפכה לאחד מסמליה של הודו, אחד המונחים המזוהים איתה ביותר.
אך אין מדובר במילה ממקור הודי. המקור הוא המילה casta בפורטוגזית. המילה קיימת גם בספרדית, אך הקריירה הבינלאומית המרשימה של "קסטה" המריאה מתוך התבטאויות של הפורטוגזים שהגיעו להודו בסוף המאה ה-15. המובנים שלה בפורטוגזית של אותה תקופה היו "גזע" או "שבט", "שושלת", "מוצא" או שותפות של בני אדם לקו הולדה ארוך ימים, אילן יוחסין של היוולדות מתוך קבוצה המוגדרת ככל מי שנולד מתוכה בעבר, וכך עד לראשית הזמנים. מובן דומה היה למילה בספרדית של ימי הגעתם של הספרדים לעולם החדש, מה שיכונה לימים "יבשת אמריקה". בפי הספרדים ההם, casta ציינה משפחה מורכבת או שושלת משפחתית. אלא שעם הגעת הפורטוגזים להודו, הם נתקלו בחברה מורכבת ביותר שבה משלה מימי קדם חלוקה לארבע קטגוריות, וגם התקיימה מערכת מורכבת של קבוצות, וכל אדם נולד לקבוצה שהיו לה מאפיינים חברתיים על פי פרמטרים של עיסוק, מעמד כלכלי, מנהגים, שיוך אתני, כאשר לא תמיד כל הפרמטרים הם חלק מההגדרה של הקבוצה. מה שברור הוא שאדם נולד לקבוצה מסוימת ושייך לה כל חייו, מעצם מהותו.
הפורטוגזים הביטו בכל העניין וקראו לקבוצות "castas". המילה הפורטוגזית "casta" כללה תמיד, מבחינה לשונית, גוון ברור של טוהר, של היבדלות והבדלה. יש מי שקשרו את התואר הפורטוגזי "casto" לאותו מקור כמו המונח האנגלי chaste, כלומר "טהור", "שומר על טהרתו". במקרה כזה, נהוג להצביע על מקור לטיני, castus, שנושא מובנים של היבדלות ("לחתוך [מתוך]") והיעדר דבר מסוים. ההיגיון הוא שחיתוך מתוך משהו גדול יותר, הגדרה שלילית על פי תכונות – ייתן בהכרח חלוקה ברורה לקבוצות. בלטינית, castus ציין את מי שהוא טהור מוסרית, ללא רבב, נקי לגמרי ולכן גם קדוש או נבדל בקדושתו או בדבקותו. המילונים הפורטוגזיים הולכים בדרך הזאת, ומדברים על טוהר, על שושלת ואילן יוחסין, על גזע ועל דם (במובן של זיהוי אתני, משפחתי, גזעי וכדומה). בפורטוגזית של ימינו מקובל לומר על אדם שמדבר בלשון צחה במיוחד שהוא מדבר פורטוגזית castiço, תואר שגם ניתן לשירי פאדו "מקוריים", שכביכול לא נגעה בהם השפעה זרה, שלא דבק בהם רבב של ז'אנר, סגנון או תרבות שאינם "אמיתיים". בשני המקרים, בענייני לשון, כמו בענייני מוזיקת הפאדו ומילות שיריה, ברור שמדובר במוסכמה חברתית. בפורטוגזית ובספרדית אנו מוצאים את casta במובנים מטפוריים, ולאחרונה רב השימוש בה בפוליטיקה, בפי מי שמוקיעים את הממסד הישן והשתלטן, שמחלק לעצמו הטבות ואוחז בקרני המזבח של השלטון – אלו מכונים בשתי השפות "casta", כלומר מי שכבר הפכו את שיוכם לקבוצה השלטת לעניין כמו ביולוגי, תורשתי, כאילו מהטבע נגזר שהם יהיו שם.
אין הגדרה ל"נקי" שאינה נסמכת על הגדרה של "מלוכלך" או "נגוע", וכל "טהור" זוהר לעינינו וברוחנו מול "טמא" או "מזוהם". במידה רבה, צחוק הגורל הוא שהמילה "casta" הפורטוגזית לא רק נפוצה לאנגלית וללשונות רבות נוספות, אלא שהיא קנתה לה אחיזה עמוקה בהודו המודרנית. כך יוצא שהמערכת היסודית ביותר בחברה ההודית נקראת בשם שהוא מילה זרה. אולי יש פה סמליות: עניין כה מורכב שכולו פרמטרים של טוהר, ניקיון, טהרה, בידול וייחוד, כנראה אינו יכול להיות מוגדר בפני העולם באמצעות מילה פנים-תרבותית.
רגע לפני הנצח
אברום רותםהאם הרצון האנשי לחשוב, לשלוט ולחיות לנצח הוא תקוה או תיבת פנדורה? |...
X 19 דקות