כמה אתה שווה לי?

מה מחירו של אדם? הסחר הלא-אנושי בבני אדם מגלגל יותר מ-32 מיליארד דולר בשנה ונוגע ביותר מ-21 מיליון בני-אדם. לאחר עסקי הסמים והנשק, יתכן שהסחר בבני-האדם הוא תחום המסחר הלא-חוקי הרווחי ביותר. לקנות תינוק בסין עולה מעט פחות מ-8,000 דולר, מחיר הקרוב לזה הנהוג בברזיל. באנגליה, המעוניין בכך ייאלץ לשלם מחיר גבוה פי שלושה. אך בהודו, המחיר לרוב אינו עולה על 24 דולר, שהוא, למשל, מחירה של ארוחת צהריים במסעדת "אכול כפי יכולתך" בריו דה ז'ניירו. המספרים הללו נכונים לשנת 2014. למעוניינים בנתונים מעודכנים יותר ביחס לשוק השחור, כדאי לעיין באתר Havocscope.

לקנות בני-אדם או חלקים מגופם? עניינים כאלו בדרך כלל גורמים לזעזוע ודחייה בקרב מי שמכנים את עצמם בני תרבות. אך דומה שלאיש לא מפריע שהיחסים בין בני-האדם מושפעים במידה גוברת על ידי אינטרסים כלכליים, ושהסיפוק אינו מוערך על ידי מדדים לא-חומריים, כפי שהיטיב לתאר זאת המשורר הברזילאי מנואל בַּנְדֵיירָה ב"חיבה בלתי-אפשרית":

"אה, אילו תמורת האושר הרב שאת מעניקה לי,
יכולתי להשיב לך – ידעתי להשיב לך –
בלב הקרוע לגזרים,
את השמחות הטהורות ביותר של ילדותך!"

ל"תמורה" שכזאת, ל"חילופין" שכאלו, אין עוד מקום בימינו, ימים שבהם דומה שאבד העידון ביחסים בין בני-האדם, ימים שבהם אולי גם הליריוּת פסה מן העולם. מיום ליום הופכים שגורים ביטויים כגון "האדם הזה לא שווה את ההשקעה שלי בו"; "מה אני מרוויח מהחברות הזאת?" ו"מה ייצא לי ממנו?" – העניין כאן הוא להפיק את כל מה שמועיל ושימושי, ולהתעלם או להשליך הצדה את כל מה שאינו צפוי להניב תועלת חומרית.

בהקשרים הללו, ערכו של הזולת נמדד לפי ערך הכיבוש המושג דרכו או לפי מידת הניצול שלו, כפי שמשערכים תועלת המופקת משור בשדה או מצמח שמגדלים למכירה בשוק. מדובר בזכות מוצהרת של האדם נוכח הזולת. וכך אנו חיים בעולם שבו אדם טורף אדם. עולם שבו יש חובה להשיג איזשהו יתרון, כמו בהפקת מחצבים, במסע ציד או במסעות של פעם לגילוי ארצות עם אוצרות טבע. לעתים, הכיבוש מתרחש באמצעות פיתוי, פעמים אחרות הוא כולל אלימות, אך תמיד מובילים אותו האינטרסים.

הגענו לעידן של כיבוש וקולוניאליזם ברמה האישית.

כפי שקובע הסוציולוג זיגמונט באומן בספרו "מודרניות נזילה":

"בתקופה של המודרנית הנזילה, המלט היה קרוב לוודאי משנה את הנורמה של המלט של שייקספיר והיה שולל מן התולעים את תפקידן הבכיר כצרכניות של הצרכנים [....] בחיים הנזילים, ההבחנה בין צרכנים ובין מושאי צריכה היא לעתים קרובות רגעית ובת-חלוף, והיא תמיד מותנית. היינו יכולים לומר שהנורמה כאן היא היפוך התפקידים, אף כי אפילו הקביעה הזאת מעוותת את המציאות של החיים הנזילים, שכן בחיים הללו, שני התפקידים הללו נמצאים בקשר הדוק, מתערבבים ומתמזגים".

ביום-יום, המצב פרקטי וישיר: צרכנות מכל עבר, והסובייקט הוא גם אובייקט. "להיות" משמעו "להיות בעלים של..." ומהות החיים היא התחלפות מתמדת של פריטים שמתיישנים ללא הרף. חילופין מתמידים.

צ'רלי צ'פלין מספר באוטוביוגרפיה שלו שכשהוא ניצב בפני אישה, הדבר הראשון שהיה עולה על דעתו היה השאלה האם יש לו סיכוי לקיים איתה יחסי מין. בימינו, הפרספקטיבה הזאת הצטמצמה: בכל מפגש ובכל הקשר, ואין זה משנה מה טיבם, בני-האדם מעריכים את הסיכויים להפוך את הזולת למשהו מועיל, כל אחד לפי הפונקציה שלו.

האדם חדל להיות "מידת כל הדברים". הוא הוחלף במטונימיות פרי יצירתו, כמו הכסף, על כל צורותיו והתגלמויותיו, במערכת הקפיטליסטית הגלובלית. דומה שהכסף הפך להיות העיקרון המסדר את חיי האדם, את המציאות הסובבת אותו ואת סביבתו האנושית. בין אם מדובר בזולת קרוב, או בחבר אחר במין האנושי, ואפילו באחד האלים שהאדם מקריב להם, מתוך ציפייה לתמורה מועילה – עיקרון הכסף מושל בכל.

הספרות מעניקה לנו אינספור דוגמאות ליחסים בין בני-אדם המושתתים על מסחר.

כתב הסופר הברזילאי הגדול מָשָאדוֹ דֶה אָסִיס ב"זכרונותיו של מת": "מרסלה אהבה אותי במשך חמישה-עשר חודשים ואחד-עשר אלף רייש".

שייקספיר, שלקח את הסיפור "Il Pecorone" של האיטלקי ג'יובני פיורנטינו כבסיס למחזה "הסוחר מוונציה", עם נימה אנטישמית מפורשת, מציג בפנינו את הסצנה הידועה (מערכה ראשונה, תמונה 2, כאן בתרגומו של דורי פרנס) של המשא ומתן על הלוואה של סכום כסף. ליטרת הבשר היא העירבון למקרה שההלוואה לא תוחזר.

שיילוק:  אני רוצה להיות
חבר אתך, לזכות בָּאהבה
שלך, לשכוח את הביזיונות
בהם לכלכת אותי, ולספּק
את הצרכים הבוערים שלך,
ולא לקחת על כספִּי ריבית
שחוקה - ואתה לא מקשיב לי. זה
נדיב מה שאני מציע.

באסאניו:  אם זה היה, זאת נדיבות.

שיילוק:  זאת הנדיבות שאגלה.
בוא לךְ אתי לְנוטריון, חתוֹם
לי על חוזה ההתחייבות שלך,
וככה בתור ספורט - אם לא תחזיר
לי ביום זה-וזה, מקום כזה-
וזה, סכום או סכומים כאלה או
כזה שמנוסחים על פי התנאי,
הקנס אשר יהיה נקוב לך הוא
ליטרה שווה של הבשר הצח
שלך, שתיחתך ותילקח
מכל חלק בך שיתחשק לי.

ביום-יום, היחסים בין בני-האדם הם משחק תאטרון, משחק של חילופין. הדבר ידוע לאנתרופולוגיה מזה שנים רבות ואין בכך כל חדש. אך יתכן שהחידוש בימינו הוא באינטנסיביות של התופעה, ובמידתה. ואין כוונתי כאן למעגל הנתינה-קבלה-השבת טובה, שנחקר באורח מקיף כל כך על ידי מרסל מוס (Mauss), אלא לגרסה מודרנית ומשונה של ה-potlatch, המנהג שרווח בקרב שבטי ילידים בצפון מערב קנדה וארה"ב, ושבמסגרתו בעלי הכוח וההון בשבט התחרו אלו באלו במתן מתנות ובהחרבת רכושם, כאות של כבוד. דומה שבימינו המנהג התפשט בעולם המערבי כולו, ושמה שניתן ומוחרב אינו חפצים, דברי ערך, סחורות, כלי בית או מזון, אלא בני-אדם במערכות יחסים שבהן כל מהות הקשר היא לבדוק, לבחון, לצרוך ולזרוק, והכול לשם סיפוק של אגו וצבירה של כבוד.

כל המעוניין להבין את הקשר האנושי כצורה נוספת של צריכה, כדאי לו לקרוא מחדש את קרל מרקס כשהוא מדבר על ה"פטישיזם" של הסחורות. בימינו, הקישוריות הרבה והרשתות המחברות בין בני האדם מחזקות מאוד את המצב שבו "התעשרות" – כשאנו מחשבים רווחים והפסדים בין בני-האדם - עשויה להיות מלה נרדף פרדוקסלית ל"ירידה מהנכסים", כשבני-האדם מבלבלים בין ערך ומחיר. תועלתנות בדרגה הקיצונית. ערכי שימוש וערכי חילופין.

מומחים בתורת המשחקים נוהגים להשתמש במושג "אלטרואיזם הדדי" כדי לציין יחסים שמתקיימים בין בני-האדם. אולי יש כיום צורך להמציא מושג אחר: "אגואיזם הדדי", כדי לדבר על עולם שבו האדם אינו רק זאב, הטורף את האדם שמולו, אלא שהוא מין נרקיס בעל תכונות של ערפד.

התחום האקדמי המכונה "Cultural Studies", שעסוק כל כך בהבנת עולם הקולוניאליזם והפוסט-קולוניאליזם, עשוי לצאת נשכר מזיהוי תחום חדש: הקולוניאליזם הבין-אישי על שלל צורותיו. מדובר בקולוניאליזם שנבנה על האימפרסונליות, על הפשטת הזולת מאנושיותו ועל ריבוי המסכות הדרוש כדי "ללכוד את הקורבן" לפי העניין, בכל רגע. כמו בכל יחסים קולוניאליים, צד אחד יוצא נשכר, וצד אחר – נשדד וניזוק, ולעתים אף מאבד את חייו.

אם אנו עדים לכישלון בהנחלת הדמוקרטיה או הסוציאליזם ברחבי העולם, הרי שאנו גם עדים לניצחונם, לפחות בינתיים, של אלו המאמינים באגואיזם נאור (באנלוגיה ל"רודנות נאורה", "אימפריאליזם נאור" ועוד מיני "נאורות" של פעם). גם בעניין הזה, ארצות הברית היא נושאת הדגל, כתמיד.

הסופר הארגנטינאי הדגול חוליו קורטאסר, העיר פעם על ערכיה של ארצות הברית במלים הבאות:

"ממלא אותי גאווה שספריי וספריהם של עמיתיי מתורגמים בארצות הברית, שם אני יודע שיש לנו קוראים וידידים. לעולם לא אסרב למגע עם הערכים האמיתיים של ארצם של לינקולן, של אדגר אלן פו ושל וויטמן. אני אוהב בארצות הברית את כל מה שיום אחד יהיה הכוח למהפכה שתתחולל בה, כי תהיה מהפכה גם בארצות הברית, כשתישמע שעת האדם ותסתיים שעתו של הרובוט בשר ודם, כשקולה של ארצות הברית בתוך גבולותיה ומחוץ להם יהיה, באורח סמלי, קולו של בוב דילן ולא קולו של רוברט מק'נמארה".

כיום, כשקולו של דילן עודנו נשמע, ואף זכה להיות מוכתר בפרס נובל לספרות (עניין שקורטאסר לא היה יכול לחלום עליו), אפשר גם לומר בביטחון שקורטאסר לא היה מעלה על דעתו שיעלה מול מערכת הערכים שהוא צידד בה גורם חזק ועוין אף יותר משר ההגנה הידוע לשמצה מימי מלחמת וויטנאם: דונלד טראמפ. הנשיא האמריקני החדש הוא קולו של הפרגמטיזם הקיצוני ביותר, העיקרון המנחה של האנושיות החדשה, האנושיות של הצרכנות המוחלטת, הראויה להיקרא פוסט-אנושיות.