דברים שרואים מכאן

האם יש אירועים היסטוריים שאנו מעדיפים שתלמידים לא יכירו? מה המחיר והתועלת בלימוד דברים שאינם מחמיאים לנו כקבוצה?
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

המשורר שאול טשרניחובסקי כתב כי "האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה. האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו...". השורות הללו מבטאות את טענתו של המשורר, כי האדם הוא תוצר של סביבתו. אכן, חוקרים שהתמקדו בהיבטים תרבותיים של התפתחות העצמי הגיעו למסקנה, שמתוך המערכות התרבותיות הופך הפרט מישות ביולוגית לישות בעלת משמעות מלאה באמצעות הקניית חבילות ידע הכוללות ספרות קנונית, נרטיבים וסמלים.

נשאלת השאלה האם דימויי העבר שלנו, המעוצבים באמצעות לימודי ההיסטוריה, משרתים את הצורך של חברי הקבוצה להרגיש טוב לגבי עצמם באופן כללי וביחס לחברי קבוצות אחרות באופן ספציפי? במילים אחרות, האם אנשים מעדיפים שחברי קבוצתם יכירו מיתוסים מכוננים, המציגים את קבוצתם באור חיובי, על חשבון היכרות עם מידע שאינו מחמיא לקבוצת ההשתייכות ועל חשבון היכרות כללית עם ההיסטוריה האנושית?

האם דימויי העבר שלנו, המעוצבים באמצעות לימודי ההיסטוריה, משרתים את הצורך של חברי הקבוצה להרגיש טוב לגבי עצמם?

ההחלטה להתמקד בתכנית הלימודים בהיסטוריה כאחד הנתיבים המרכזיים להבניית הזיכרון הקולקטיבי נובעת מכך שכמעט כל אדם למד בבית ספר והיסטוריה היא מקצוע חובה. לכן, הנושאים הנכללים בתכנית הלימודים מהווים את המכנה המשותף הרחב ביותר של הציבור הישראלי, בכל הנוגע להיכרותו עם ההיסטוריה הלאומית והכללית. כדי להבין כיצד הבניית הזיכרון הקולקטיבי משרתת צרכים פסיכולוגיים, ננסה להבין שלושה נושאים מרכזיים: (1) מהי הזהות החברתית של הפרט, (2) כיצד אנשים משתמשים בזהות החברתית על מנת להרגיש טוב עם עצמם וליצור תחושה של ערך עצמי  ו-(3) כיצד הרצון לתפוש את קבוצת ההשתייכות כחיובית עשוי להשפיע על הדרך בה אנו תופשים את ההיסטוריה של קבוצת ההשתייכות.


'לא טוב היות האדם לבדו'

בשלהי שנות ה 60 ותחילת שנות ה 70 של המאה העשרים ערכו הנרי טייפל (Tajfel) ושותפיו מחקרים, שהיו הבסיס לתיאוריה שהסבירה מדוע השתייכות לקבוצות חברתיות היא כל כך משמעותית עבורנו: תיאוריית הזהות החברתית. תיאוריה זו הדגישה את התופעה לפיה האדם מזהה את עצמו כמשתייך לקבוצות חברתיות וכמי ששואב תחושה של ערך מהן. למשל, אדם הצופה במשחק כדורגל בטלוויזיה ומכריז בסיום המשחק בגאווה "ניצחנו!", עשוי להיתקל באמירה ברוח "הם ניצחו, אתה ישבת כאן עם גופיה ופיצחת גרעינים". עם זאת, למרות הטענה העניינית, מושג הזהות החברתית עשוי לסייע להמחיש מדוע תחושת הניצחון של אוהד הכדורגל בסיום המשחק אכן הייתה אותנטית: זהותו של האוהד הוגדרה במידה רבה על ידי שיוכו לקבוצת הכדורגל. לכן, ניצחון הקבוצה גרר תחושה של ניצחון אישי והעלאה זמנית של תחושת הערך העצמי שלו. טייפל ושותפיו כינו תחושת ערך זו, המבוססת על ההשתייכות לקבוצות חברתיות, ההערכה העצמית החברתית.

אנו נוטים לתפוש את קבוצת ההשתייכות שלנו בדרך חיובית יחסית וההבנה כי 'אנחנו' טובים יותר מ'אחרים' עשויה לתרום להעלאת הערך העצמי שלנו

אוהד כדורגל, אקואדור

"ניצחנו את אורוגוואי", אוהד כדורגל מאקואדור חוגג. תצלום: סוכנות הידיעות Andes

תיאוריית הזהות החברתית הסבירה את היחס לקבוצות שאנו משייכים את עצמנו אליהן (קבוצות השתייכות) וסייעה להסביר את היחס שלנו אל קבוצות שאיננו משייכים את עצמנו אליהן (קבוצות חוץ). ממצאי מחקרים העלו, כי לא זו בלבד שאנו נוטים לתפוש את קבוצת ההשתייכות שלנו בדרך חיובית יחסית, אלא שההבנה של אדם כי 'אנחנו' טובים יותר מ'אחרים' עשויה לתרום להעלאת הערך העצמי שלו.

מרלין ברוואר (Marilyn Brewer), חוקרת מאוניברסיטת אוהיו, בחנה את ההתייחסות לחברי קבוצת ההשתייכות בשלושים קבוצות אתניות במזרח אפריקה. בכל הקבוצות שנחקרו נמצאה התייחסות חיובית כלפי החברים בקבוצת ההשתייכות. למשל, המשתתפים  התייחסו אל חברי קבוצתם כחברותיים, ישרים וככאלה שניתן לתת בהם אמון. עם זאת, בכל הקבוצות שנחקרו, לא נמצא קשר בין ההתייחסות החיובית לחברי קבוצת ההשתייכות והיחס אל חברי קבוצות חוץ. במילים אחרות, העובדה שאנשים נוטים לראות את חברי קבוצתם באור חיובי, אין משמעותה כי הם נוטים לראות חברי קבוצות אחרות באור שלילי.

אמנם, מעצם ההתייחסות החיובית לחברי קבוצת ההשתייכות אין להסיק לגבי היחס לחברי קבוצות חוץ אבל מאפיין שנמצא במחקר קודם כקשור להתייחסות שלילית אל קבוצות חוץ הוא מידת השמרנות הפוליטית. בוב אלטמאייר (Altemeyer), חוקר סמכותנות (מדד מרכזי לשמרנות פוליטית), מצא שככל שאדם מחזיק בעמדות שמרניות כך הוא נוטה יותר לעוינות כלפי מיעוטים ולאתנוצנטריות, הומופוביה, האשמת הקורבן, קונפורמיות, דרישה להחמרת הענישה במסגרת חבר מושבעים ותמיכה בפעילויות ממשלתיות חסויות. כלומר, אנשים שמרניים נוטים לתפוש את קבוצת האחרים (ואת מי שחרגו מהנורמה החברתית) באופן שלילי ומחמיר יותר. אחת הדרכים, באמצעותן המוטיבציה לבסס התייחסות חיובית לקבוצת ההשתייכות באה לידי ביטוי ברמה החברתית, היא על ידי שימוש בגישה פרטיקולרית במערכת החינוך.

גישה פרטיקולרית והתייחסות חיובית לקבוצת ההשתייכות

בכנס שעסק בחינוך פוליטי והתקיים בסמינר הקיבוצים, שר החינוך לשעבר, שי פירון, הציע ללמד את כל המגזרים בחברה את כלל הנרטיבים. כך למשל, הוא הציע להכליל הן את לימודי הנכבה והן את הנרטיב המתנחלי בתכנית הלימודים של כלל תלמידי מדינת ישראל. דברי פירון עוררו מחלוקת בקרב פוליטיקאים במפלגות שונות והעלו שוב את המחלוקות הקשורה ללימודי ההיסטוריה: האם תכנית הלימודים אמורה להתמקד קודם כל בהיסטוריה הלאומית ולפתח אצל התלמיד גאווה לאומית ותחושת פטריוטיות, או שמא עדיף להתמקד בהיסטוריה כללית, על מנת לפתח חשיבה ביקורתית וסובלנות כלפי תרבויות אחרות בקרב התלמידים? חשוב לציין כי הוויכוח, פעמים רבות, נסב אודות התמהיל בין היסטוריה לאומית להיסטוריה עולמית והוא אינו דיכוטומי.

הפילוסוף ריצ'רד רורטי קרא, במאמר מפורסם ב"ניו יורק טיימס" לאמריקנים (ובמיוחד לשמאל האמריקני, שנוטה לתמוך בנרטיב פלורליסטי) שלא לבוז לפטריוטיות כערך, ואף להעניק חשיבות מיוחדת בתכנית הלימודים לטיפוח רגש גאווה לאומי ולהבניה של זהות משותפת. טענתו הייתה, כי חשוב לפתח גאווה לאומית ונרטיב לאומי פטריוטי, משום שהחלופה היא "פוליטיקה של הבדלים", שמבוססת על פילוגים פנימיים על רקע אתני, דתי או גזעי. הגישה שאליה התייחס רורטי מכונה הגישה הפרטיקולרית. לפי גישה זו יש לחנך את בני הקבוצות השונות לפי ערכיהם הספציפיים, על מנת לפתח זהות לאומית ותחושת שייכות למקום בו הם חיים. תחושה הזהות היא הכרחית על מנת ליצור סולידריות והיא חשובה גם לפרט וגם לקבוצת הלאום.

לפי הפילוסוף האמריקני אלן בלום בספרו 'דלדולה של הרוח באמריקה', לימוד המורשת והתרבות שלנו חשובים מכיוון שקיום ללא תוכן פנימי ותרבות מסוכן לקיומו של הפרט ושל העם הרבה יותר מסגירוּת או צרוּת אופקים. בנוסף, הקישור בין הטוב הכללי לבין הטוב האישי נראה לבלום תנאי מקדים של תרבות. במילותיו שלו "בני אדם חייבים לאהוב את משפחותיהם ועמם ולהיות נאמנים להם כדי לשמרם. רק אם יאמינו, שמה ששייך להם הוא טוב, הם יוכלו להיות שבעי רצון. אב חייב להעדיף את ילדו על פני ילדים אחרים, ואזרח חייב להעדיף את ארצו על פני ארצות אחרות. זהו שורש קיומם של מיתוסים – להצדיק את הנאמנויות הללו. אדם נזקק למקום מסוים ולדעות שבעזרתם יכוון את עצמו".

ג'ורג' וושיגנטון, נהר הדלווייר, מלחמת העצמאות אמריקנית

"וושינגטון חוצה את נהר הדלאוור", Emanuel Leutze, 1851. תצלום: ויקיפדיה

התומכים בגישה הפרטיקולרית חולקים על התומכים בגישה הרב תרבותית לחינוך בשאלה האם ראוי שספרי הלימוד יתייחסו באופן ביקורתי לנרטיב הלאומי. לפי הגישה הפרטיקולרית, שבאה לידי ביטוי למשל בדברים של חנה ארנדט במאמרה "המשבר בחינוך" (שהתבסס על הרצאה שהתקיימה ב-1958), כדי לאפשר חינוך ראוי לילדנו עלינו לספק להם מקום בטוח ומוגן, ורחוק מאור הזרקורים של הביקורת הציבורית על התהליך החינוכי ועל התכנים החינוכיים. לפי גישה זו המסר הערכי החינוכי צריך להיות ברור, חד משמעי ונטול ספקות. לעומת זאת, לפי הגישה הרב תרבותית, שבאה לידי ביטוי למשל בדבריו של אלי פודה, במאמר "הנכבה לא תיעלם", מוטב לחשוף את התלמידים לגישה שמאתגרת את הנרטיב הלאומי, ומייצגת את נקודת מבטו של האחר, גם אם גישה זו תהיה כרוכה בהעלאת ספקות. לפי פודה, אם לא נעשה כן, "תלמיד שייחשף למידע זה באינטרנט או בפגישה עם נוער ערבי, ייאלץ להתמודד עם סוגיות קשות שספרי הלימוד העלימו ממנו. אין ספק שהתמודדות מוקדמת, בהנחייתו של מורה מנוסה להיסטוריה, עדיפה. אל יתפתה משרד החינוך או שר החינוך להעלים מספרי הלימוד קטעים העוסקים בנקודת המבט של האחר. מהלך כזה לא יהפוך את התלמיד לציוני יותר, אלא לבור יותר".

שנית, לפי הגישה הפרטיקולרית ראוי שההיסטוריה הלאומית תתפוס מקום מרכזי בתכנית הלימודים, גם מבחינה כמותית (כלומר, ההיסטוריה הלאומית אמורה לעמוד במרכז תכנית הלימודים), וגם מבחינה איכותית, כלומר, לפי גישה זו יש להציג את ההיסטוריה הלאומית בצורה אוהדת תוך כדי הבלטת סיפורי גבורה וצדדים חיובים בהיסטוריה הלאומית . שלישית, הגישה הפרטיקולרית בדרך כלל תציג את הנרטיב הלאומי באופן אחיד, תדגיש את המכנה המשותף בהיסטוריה הלאומית, תציג את ההיסטוריה הלאומית כהומוגנית, ותשטיח את הביקורת וההבדלים בין הקבוצות השונות, בעוד שהתומכים בגישה הרב תרבותית (שאינה הגישה האוניברסלית, המדגישה את המשותף בין הקבוצות ומניחה כי הכול שאופים לערכים משותפים) מדגישים את ריבוי הקבוצות, ריבוי התרבויות וריבוי הדעות בתוך החברה.

כאמור, בכל תכניות הלימודים קיימת סלקציה בבחירת התכנים, שמבליטה נושאים חיובים הקשורים לזהות החברתית של קבוצת הפנים ומשמיטה נושאים אחרים שאינם מחמיאים לה או שאינם רלבנטיים עבורה. מצב זה מבטא את הקוריקולום החסר: כפי שמציינת טלי תדמור שמעוני בספרה "שיעור מולדת", מידע קיים וחשוב להבנת הנושא שאינו נלמד, ואי הכללתו היא אמירה ברורה.

אילו נושאים מושמטים מתכנית הלימודים בהיסטוריה? ניתן לטעון שמבחינה איכותית, לימודי ההיסטוריה בישראל הם אתנוצנטריים ואירופוצנטריים בחמישה אופנים: ראשית, רוב נושאי הלימוד בתיכונים קשורים להיסטוריה המקומית; שנית, ההיסטוריה של עמי המזרח הרחוק כלל אינה נלמדת, והאימפריאליזם האירופאי מוצג בחלק ניכר מספרי הלימוד מהדור הראשון מנקודת מבט חיובית, תוך התעלמות מההשפעות החמורות שלו על השטח שנתפס על ידי המעצמות; שלישית, ההיסטוריה של מדינות המזרח התיכון אינה נלמדת כמעט בכלל, ולא נלמדה באף אחת מחמש תכניות הלימוד מאז קום המדינה; רביעית, מערכת החינוך הישראלית אינה עוסקת באף אחד ממקרי רצח העם האחרים פרט לשואה (ב- 1995 למשל נפסלה תכנית לימודים ניסיונית של יאיר אורון, "השמדת עם במאה ה-20", שעסקה ב-169 מיליון הנרצחים במעשי רצח עם במאה ה-20 מ-1900 ועד 1987). וחמישית – גם כשמלמדים על ההיסטוריה של העם היהודי, ההיסטוריה של יהודי אירופה נמצאת במרכז. אמנם בשנים האחרונות  התווספו לתכניות הלימודים החדשות שלושה פרקים שקשורים ליהודי ארצות האסלאם, אך על אף זאת עדיין הרוב המכריע של הנושאים הקשורים להיסטוריה של העם היהודי קשורים ליהודי אירופה.

חביבה רייק, אניית מעפילים

על אניית המעפילים "חביבה רייק", 1946. תצלום: ויקיפדיה.

האם תהליך בחירת התכנים החינוכיים הזה משרת צרכים פסיכולוגים למובחנות חיובית? אחד התהליכים שעשויים לשרת תפישה פרטיקולרית מעין זו הוא תהליך של הדחקה של אותן מחשבות אל מחוץ למודעות.

השליטה על מחשבות היחיד

כאמור , גישה פרטיקולרית בחינוך כוללת שלושה רכיבים מרכזיים: מסר חינוכי-ערכי חד-משמעי ונטול ספקות,  מתן מקום מרכזי להיסטוריה הלאומית (מבחינת נפח הזמן ותוך הצגתה באור אוהד וחיובי) והצגה אחידה של הנרטיב הלאומי, תוך השמטת ביקורת והבדלים בין קבוצות. חשיפה לגישה חינוכית כזו (בבית הספר, למשל) וקידומה על ידי אנשי חינוך, עלולה להוביל למצב, בו חברי קבוצה יעדיפו לא להכיר היבטים הנתפשים בעיניהם כשליליים או שנויים במחלוקת, באשר להיסטוריה של קבוצתם. למרות זאת, הם עלולים להיתקל במידע מעין זה, למשל במהלך שיחה או תוך צפייה בדיון באמצעי התקשורת. במצב כזה, נדרשת דחיקת המידע ההיסטורי אל מחוץ למודעוּת, על מנת שלא יפר את תמונת העולם ההומוגנית, המחמיאה והחד משמעית.

התהליך של שליטה חשיבתית, באמצעות דחיקת מידע לא רצוי אל מחוץ לתודעה (Thought Suppression) והתהליכים הפסיכולוגיים העשויים לנבוע ממנו, נדונו בהרחבה על ידי דניאל ווגנר (Wegner), פסיכולוג חברתי שפעל באוניברסיטת הרווארד. לטענת ווגנר, במצבים בהם אנו רוצים לשלוט במחשבות שלנו, כגון במצב בו האדם שואף לתפוש את ההיסטוריה של קבוצתו באופן חיובי, כמתואר לעיל, מופעל על ידי מערכת החישה תהליך לא מודע של ניטור. בתהליך זה סורקת מערכת החישה את הסביבה ומחפשת גירויים הקשורים אסוציאטיבית אל עולם התוכן שהאדם מבקש להימנע ממנו וחוסמת אותם באופן אוטומטי מלהיכנס לתודעה. למשל, ישראלים המעריכים כי אירועי הנכבה מאירים את קבוצתם באור שלילי, עשויים לשאוף שלא לחשוב על נושא זה. מערכת החישה שלהם עשויה לשרת אותם, בכך שתסיח את דעתם ממידע הקשור בנכבה.

עם זאת, לטענת ווגנר, כאשר בכל זאת קולטת מערכת הניטור מידע לא רצוי העלול להגיע לתודעה, היא מסמנת כי נדרשת שליטה חשיבתית ומפעילה תהליך חשיבתי נוסף: תהליך תפעולי. תהליך זה ממלא את התודעה במחשבות התואמות את המצב הרצוי. בניגוד לתהליך הניטור, מדובר בתהליך מודע ומאומץ, המחייב השקעת משאבי חשיבה.

כפי שתהליכי הדחקה עשויים לשרת צורך שלא להיות מודע למידע לא רצוי ברמת הזהות האישית (למשל, למידע שאינו מחמיא), כך הוא עשוי לשרת את הצורך שלא להיחשף  למידע ברמה החברתית (למשל, מידע שאינו מחמיא לקבוצת ההשתייכות).

לפעמים אנחנו פשוט לא רוצים לדעת. משום כך, במחקר הנוכחי החלטנו לבדוק באילו תנאים משתתפים יעדיפו שחברי קבוצתם לא ילמדו תכנים שאינם תואמים את הנרטיב הקבוצתי או שאינם רלבנטיים לנרטיב. במילים אחרות, האם אנשים שחושבים שחברי קבוצתם טובים יותר מחברי קבוצות אחרות יעדיפו להתמקד בעיקר בתכנים חיוביים ומחמיאים, על חשבון תכנים לא מחמיאים ועל חשבון היסטוריה כללית, שאינה רלבנטית לקבוצת ההשתייכות שלהם?

לצורך בדיקת השערות המחקר נדגמו 128 משתתפים יהודים-ישראלים, מתוכם 37 גברים ו-90 נשים (משתתף אחד לא דיווח על מגדר). משתתפי המחקר יִצגו את כל גווני הקשת הפוליטית: 54 דיווחו על תמיכה במפלגות ימין (הליכוד, הבית היהודי, האיחוד הלאומי וש"ס), 36 דיווחו על תמיכה במפלגות שמאל (מר"צ והמחנה הציוני)  ו-31 דיווחו על תמיכה במפלגות מרכז (יש עתיד וכולנו). מעניין לציין, כי כאשר תומכי המחנה הציוני התבקשו לדווח על המיקום שלהם במפה הפוליטית, כשני שלישים מהם דיווחו כי הם משתייכים למרכז הפוליטי וכשליש בלבד דיווחו  כי הם משתייכים לשמאל.

כל משתתף התבקש למלא שני שאלונים. השאלון הראשון, שאלון הזדהות עם קבוצת ההשתייכות, כלל שני חלקים: (1) "האדרת קבוצת ההשתייכות", או האמונה כי הקבוצה היהודית-ישראלית היא חיובית ואף טובה יותר מקבוצות אחרות ו-(2) מידת ההזדהות עם הנרטיב הציוני המקובל . בהמשך לכך, במטרה לבחון את הצורך של משתתפים להשאיר מחוץ לתכנית הלימודים תכנים שאינם תואמים את הנרטיב הקבוצתי, בנינו שאלון שכלל 24 אירועים היסטוריים, חלקם תומכים בנרטיב הציוני, חלקם נוגדים את הנרטיב הציוני וחלקם ניטרליים ביחס אליו. המשתתפים התבקשו לציין את מידת תמיכתם בשילוב של כל אחד מהנושאים הללו בתכנית הלימודים בהיסטוריה.

מהו הנרטיב הציוני המקובל? הסיפור הציוני אינו סיפור אחיד או חד משמעי. עם זאת, ניתן להצביע על קווים מנחים ותפישות מקובלות שהנחו את עיצוב תכנית הלימודים. שתי תפישות דומיננטיות בנרטיב הציוני המרכזי שבאו לידי ביטוי הן התפישה הקניינית על הארץ, ו'חורבן ומרד', קרי הבלטת אירועים בהיסטוריה היהודית הקשורים ברדיפות ואסונות שעבר העם היהודי מחד, ואירועים הקשורים למרד בסדר הקיים מאידך.

אדנרטה, מרד גטו ורשה, נתן רפפורט

האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, מאת נתן רפפורט. תצלום: אבישי טייכר, ויקיפדיה

לפי התפישה הקניינית של הציונות, ליהודים היה קניין על הארץ בזמן העתיק, וקניין זה מצדיק את תביעתם למדינה משלהם בארץ ישראל. התקופה בה ישבו היהודים בארץ ישראל בזמן העתיק העניקה להם בעלות על האדמה וסימנה את תחילת הקשר בין עם ישראל לבין ארץ ישראל. קשר זה הוא אחד ממקורות הלגיטימציה של היהודים למדינה משלהם. השורות הראשונות בהכרזת העצמאות מצביעות על כך, שהלגיטימציה ההיסטורית לציונות, מקורה בתקופה העתיקה בה העם היהודי ישב בארצו, ועיצב את דמותו:

"בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים, והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי... לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו, ולחדש בתוכה את חירותו המדינית. מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה".

מבלי להיכנס לוויכוח ההיסטורי בנוגע להגליה עצמה, טען חיים גנז, בספרו "תיאוריה פוליטית לעם היהודי – שלושה נרטיבים ציוניים"  כי השימוש במיתוס של "מגלוּת לקוממיות" היה פונקציונלי כדי להתגונן בפני הטיעון, שהופנה כלפי הציונים, כאילו חזרתם לציון פוגעת בערבים. לפי גנז, כדי לבסס את טענת ההמשכיות של העם היהודי מהזמן העתיק, נטען כי הנוכחות הערבית לא הייתה צריכה לעכב או להפריע את חזרתם של היהודים לארץ, מפני שהייתה בבחינה החזקת רכוש שנגזל מהיהודים. הדבר בא לידי ביטוי במגילת העצמאות, בה העם היהודי נמשל לבעלים שאולץ להיפרד מרכושו, אך לא איבד את זכות הבעלות עליו. מאחר שהנגזל חתר כל תקופת הגלות לשוב אל הגזלה, המחזיק בנכס החזקה פיזית אמור היה לדעת שהוא מחזיק בגזלה.

משום כך, כדי לבדוק עד כמה המשתתפים פתוחים לנרטיב היסטורי אלטרנטיבי לזה המקובל, הם התבקשו לציין בשאלון עד כמה הם תומכים בהכללת אירועים היסטוריים שמחלישים את התפישה הקניינית של הציונות (נושאים כגון ההיסטוריה של העמים הלא יהודיים בארץ ישראל או הנכבה הפלסטינית) או מחזקים את התפישה הזו (נושאים כגון העליות הראשונות לארץ ישראל או הכרזת העצמאות).

התפישה הדומיננטית השנייה בנרטיב הציוני המרכזי היא כאמור תפישת ה"חורבן והמרד".  האירועים מהמסורת היהודית שהובלטו בתכניות הלימודים בהקשר זה היו אירועי גבורה: גבורתם של יהודה המכבי, שמעון בר גיורא ובר כוכבא. מושגים כמו "חורבן ומרד" ו"שואה ותקומה" (וההבלטה של מרד גטו ורשה ומרידות אחרות בתקופת השואה) הוכנסו ללימודי ההיסטוריה כמופת של קריאת תגר על הסדר הקיים. גם השואה הפכה למקור הזהות הקולקטיבית של ישראלים חילונים.

כדי לבדוק את התמיכה של משתתפים בתפישת ה"חורבן והמרד" התבקשו המשתתפים לדרג עד כמה הם תומכים בהכללת אירועים היסטוריים שבמרכזם חורבן העם היהודי (כגון השואה היהודית, הפּרעות בקישינב או מאורעות תרפ"ט) ואירועים שבמרכזם המרד במצב הקיים (כגון מרד גטו ורשה, מרד בר כוכבא או מלחמת העצמאות). כמו כן, נבדקה רמת התמיכה בהכללת אירועים שמציינים אסונות של עמים אחרים (כמו השואה הארמנית או רצח העם ברואנדה וקונגו) או בהכללת אירועים שמציינים עוולות שבאחריותנו (כמו השלטון הצבאי על הערבים אזרחי מדינת ישראל או הטבח בדיר יאסין).

אז מה גילינו?

מניתוח הנתונים עלו שני ממצאים מרכזיים:

כל המשתתפים, ללא קשר לרמת ההזדהות הלאומית שלהם, תמכו יותר בשילוב נושאים התואמים את הנרטיב הציוני וקשורים בו כמו העליות לארץ ישראל, הכרזת העצמאות והפרעות בקישינב, בהשוואה לנושאים ניטרליים, כמו המהפכה הצרפתית והמהפכה הפמיניסטית או  תכנים המאיימים על הנרטיב, כמו הנכבה והמשטר הצבאי על הערבים אזרחי ישראל.

יחד עם זאת קבוצת המזדהים עם הנרטיב הציוני, רצתה פחות שילמדו על האחר בתכנית הלימודים. אמנם, בשתי הקבוצות משתתפים תמכו יותר בשילוב תכנים התואמים את הנרטיב הציוני, אך קבוצת המזדהים תמכה יותר בתכנים שמחזקים את הנרטיב הציוני, ופחות בשילוב היסטוריה כללית או בשילוב תכנים שמאיימים על הנרטיב הציוני.

ומה למדנו מהתוצאות?

מן התוצאות עולה כי אנשים שמזדהים עם קבוצת ההשתייכות שלהם ומאדירים אותה, אינם רוצים ללמוד על האחר ולהפך. ממצא זה עשוי להיות מוסבר על ידי תיאוריית הוויסות העצמי המוסרי של  סגדבה, איליאב ומדין (Sachdeva, Iliev and Medin). חוקרים אלה טענו, שלכולנו יש צורך לתפוש את עצמנו כמוסריים וכי אנו מחזיקים במנגנון של ויסות מוסרי, ששומר שלא נרגיש 'מוסריים מדי" או לא מוסריים מספיק. אם יעורער הדימוי שלנו כאנשים טובים נמהר לשקמו בהתנהגות מוסרית, אם, לעומת זאת, נחשוב על עצמנו כאנשים מוסריים אז נרשה לעצמנו לפעול בצורה מוסרית פחות.

כך, ממצאי החוקרים העלו כי משתתפים שהחוקרים גרמו להם להרגיש כאנשים מוסריים, למשל על ידי כתיבת קטע הכולל ייחוס מאפיינים לעצמם כגון אכפתי, נדיב או הוגן (בניגוד למרושע, אנוכי וחמדן) הרגישו מעין טיהור מוסרי והראו רמה נמוכה יותר של התנהגויות פרו-חברתיות. עצם המחשבה של משתתפים על עצמם כעל אנשים מוסריים הרגיעה את הצורך שלהם לתפוש את עצמם באופן מוסרי וכתוצאה מכך הם, לדוגמה, תרמו פחות לקרן צדקה (חמישית בהשוואה למשתתפים שראו  את עצמם באור שלילי) והתנדבו פחות. אם כך, למצב בו אנשים מרגישים טוב עם עצמם, שכן הם תופשים את עצמם כאנשים מוסריים, יש תוצאה מפתיעה: באופן זמני (כל עוד הם מרגישים כך) הם תורמים פחות ועוזרים פחות לזולת. כנראה שעדיף  לא לטפוח לעצמנו על השכם יותר מדי.

השלמה, קובנטרי

"השלמה", פסל מאת ז'וזפינה דה וסקונסלוס, קתדרלת קובנטרי, אנגליה. תצלום: בן סאת'רלנד

ייתכן שממצאי המחקר הנוכחי מספקים הרחבה לתיאוריית הוויסות המוסרי, מתחום הזהות האישית לתחום הזהות החברתית. ייתכן שכפי שמשתתפים במחקרם של סגדבה ושותפיה הראו רמה נמוכה יותר של התנהגות פרו-חברתית כשחשבו על עצמם כעל אנשים מוסריים, כך גם במחקר הנוכחי, ייתכן שאותם משתתפים שדיווחו כי הם תופשים את קבוצת ההשתייכות שלהם באופן חיובי במיוחד (באופן כללי ויחסית לקבוצות אחרות) הרגישו טיהור מוסרי. לפיכך, יש אפשרות שהווסת המוסרי שלהם אפשר להם לרופף את ההתנהגות המוסרית כלפי קבוצת החוץ,  מה שעשוי היה להוביל לגילוי עניין מופחת בהשקפת חברי קבוצות אחרות ולרצון מופחת ללמוד עליהן. ההתייחסות להשקפת האחר עשויה להיות מופחתת אצל משתתפים שדיווחו, כי קבוצתם מוסרית יותר וטובה יותר בהשוואה לקבוצות אחרות.

כמו כן מתברר כי המוכנות ללמוד גם דברים שאינם מחמיאים על קבוצת ההשתייכות קשורה בצורך במובחנות חיובית. מאחר שתכנים התואמים את הנרטיב הקבוצתי לרוב מחמיאים לקבוצת ההשתייכות, בעוד שתכנים הסותרים את הנרטיב לרוב אינם מחמיאים לה, פער גבוה בתמיכה בהכללת תכנים  תואמים ומנוגדים בתכנית הלימודים עשוי לשרת את הנטייה להתייחס אל קבוצת ההשתייכות באופן חיובי. הפער הגבוה יחסית שנמצא בין התמיכה בהכללת תכנים תואמים וניטרליים, בקרב משתתפים שרמת ההזדהות שלהם גבוהה , עשוי גם הוא לשרת את הצורך במובחנות חיובית. זאת משום שבתכנית הלימודים, המוגבלת בהיקפה, הדיון בתכנים ניטרליים עשוי לבוא על חשבון דיון בנושאים התואמים את הנרטיב הקבוצתי והמחמיאים לקבוצת ההשתייכות.

תובל רוזנווסר הוא תלמיד מחקר לתואר שלישי בהיסטוריה. לתובל תואר שני ממכון כהן, המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, תואר שני נוסף בבטחון לאומי והוא גם המייסד והמנהל הכללי של think&drink different.

ד״ר ארז צברלינג הוא פסיכולוג חברתי, המלמד בביה״ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה ובחוג  לפסיכולוגיה במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה 
מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי תובל רוזנווסר וארז צברלינג.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

22 תגובות על דברים שרואים מכאן

01
איתמר

ובכן, די ברור שהמאמר נוטה שמאלה. המחברים יוצאים מנקודת הנחה ש"אירועי הנכבה" השקרים אכן התרחשו ושהם שווים בחשיבותם אל הנרטיב היהודי. מסיבה זו, מסקנות המאמר ידועות כבר מראש

02
ד.

ובכן, די ברור שהמאמר נוטה ימינה. המחברים יוצאים מתוך הנחה שעצם הנטייה של בני האדם להתקבץ ל"קבוצות השתייכות" מתחרות ובדרך כלל עוינות סביב נרטיב דמיוני ושרירותי כל שהוא, היא בלתי נמנעת ואף יכולה להיות חיובית.

ומה על הדעה שכל "קבוצת השתייכות", כל חלוקה ל"אנחנו" מול "ההם" - היא איוולת שכדאי לחנך לשמוט מן הדעת כפי ששומטים מן היד פגר מבאיש או נחש ארסי?

    03
    ארז צברלינג

    ד. יקר\ה,
    הנטייה של בני אדם להתייחס למציאות החברתית במושגים של קטגוריות חברתיות, ומתוך כך לאנחנו והם, היא מציאות אוניברסאלית. לתרבות השפעה חשובה, בכך שהיא עשויה, למשל, ללמד אותנו להכליל את האחר במסגרת קטגוריה חשובה של העצמי: למשל, ערבים אזרחי ישראל הם קבוצת חוץ עבורי, אבל הם גם חלק מהזהות שלי כישראלי וברמה רחבה יותר - כאדם. תהליכי למידה חברתית עשויים, במקביל, להוביל לכך שנהיה אמפטיים למצבם של חברי קבוצות חוץ ונפעל כדי להכיר את הנרטיב הקבוצתי שלהם.
    לכן, לדעתי, עצם הנטייה האנושית הטבעית לחשוב בקטגוריות חברתיות אינה מובילה בהכרח לעוינות בין-קבוצתית. היא עשויה להוביל לכיוון זה, אבל תהליכים של למידה חברתית (של ערכים כגון סובלנות, שיוויוניות וכבוד לאחר) עשויים למתן תוצאה כזו.
    על כל פנים, במחקר ניסינו לברר אם אנשים שנוטים לחשוב שאנחנו טובים מאחרים משתמשים בלימודי ההיסטוריה, כדי לבסס השקפה כזו.

    מקווה שהבהרתי את כוונתנו ותודה על העניין במאמר.
    בכבוד רב, ארז

04
סוציולוג

יש הבדל מהותי בין הרצון ללמוד תכנים הקשורים לקבוצות חוץ שאינן אויב, לביון הרצון למוד תכנים הקשורים לקבוצת אויב החותרת לשלילת זכות קיומה ולהשמדה של קבוצת הזהות של הנבדקים. מכיוון שהמאמר כלל אינו עושה את ההבחנה הבסיסית והמתבקשת הזו, אין מנוס מהסיק שמדובר לא במאמר מדעי אלא במניפסט אולטרה-שמאלני ששואב את מקורותיו מתיאוריות רדיקליות ואנרכיסטיות דוגמת הפוסט-קולוניאליזם והרב-תרבותיות.

06
Dish red man

תחושת ה"אנחנו והם" טבועה בכולנו, ומתקיימת גם בקבוצות מצומצמות הרבה יותר מרמת העם והמדינה: צוותים בעבודה, כיתות בבית הספר, קבוצות בתוך החברה (ע"ע טרמינולוגיית ה"שבטים": דתיים-לאומיים, חרדים, חילונים, ערבים-מוסלמים וכו').
ולגבי תכנית הלימודים בהיסטוריה ובאזרחות: תמיד קיים ויכוח לגבי הנראטיב, כי כל "שבט" וכל בעל השקפת עולם יכול לטעון שהקבוצה שלו מקופחת בתכנית הלימודים. אפילו, למשל, הטבעונים יכולים לטעון שכל הנראטיב שלהם לא נלמד כלל והוא מוכחש לחלוטין ע"י ה"מיינסטרים". כלומר - אין לזה סוף. לא ניתן לרצות את כולם.

08
שמוליק כרמון

בלי ספק סוגיית אנחנו והם קיימת ולעיתים בועטת
עצם השתיירותה על פי הליברליות המודרנית, הוא בלתי תקין פוליטית.
הבחירות באמריקה, ישראל ובריטניה, נסבו על עניין זה.
השבטיות היא אחד מאמצעי ההישרדות הבסיסיים בעולם מורכב ומסוכן. למרות ששוויון הוא ערך שראוי וכדאי לטפח, הישרדות קודמת לו.
חזון קץ ההיסטוריה, מזמן התברר שהקדים את זמנו, בעת הזאת.
מלחמת הציביליזציות מתקיימת, בעצימות מוגבלת. למזלנו מוגבלת.

09
שלומי בוכריס

אמור לי מה המדינה שלך מלמדת ואומר לך מהם ערכיה.

ילד בישראל לא לומד על האבולוציה או המפץ הגדול מגילאי הגן עד התיכון, אך נאלץ למלא מבחנים, לומר תפילות ולבלוע אמונות תפלות בכל שנה ושנה מהשנים הללו. אם לא יתקל בפיסות מידע באינטרנט או בטלוויזיה, יגיע הילד לגיל בגרות כשהוא אינו מודע להיסטוריה האמיתית של העולם.

הסיבה היא ברורה. ולנו נותר להתמודד עם האירוניה המכאיבה, ולהוביל את עצמו למסקנה פשוטה - שהרעיון הציוני התבלבל בדרך, ונשארו ממנו רק שברירי אידיאות לא ברורות וחסרות תוקף. ואנו מנסים לאחות את השברים האלה, אבל לא באמת מצליחים. ויבוא יום - שכל זה יתפוצץ לנו על הפרצוף. וכולנו נהיה שרוטים, חבולים, אבודים מכדי להמשיך הלאה. והיהדות תחזור להיות מה שהייתה כולה עד למאות האחרונות; כת חרדית הזויה ואומללה.

    10
    שמוליק כרמון

    שלומי יקר.
    מצד אחד אין ספק שיש דברים רבים שראויים לתיקון, במדינה שלנו ובכל מדינות העולם.
    מצד שני כמי שנולד ב 1949 וזוכר לא מעט דברים מימי השנים הראשונות של המדינה, אני מעיד בלי שמץ היסוס, שמה שהוקם ונבנה עד היום בסביבה כה עויינת, בהשראת הרעיון הציוני, הוא מופלא וחסר תקדים בתולדות כל האומות.
    לעומת אותה תקופה אנו מצויים היום בשפע דימיוני.
    אולי לא כל הסימטאות בהן פסעה הציונות המוגשמת היו מוצלחות ומכבדות, ומצד שני בסיכום הכולל בהשוואה לעמים אחרים אין לנו במה להתבייש.

    11
    ארז צברלינג

    שלומי יקר,
    הכאב שלך על המצב הקיים נשמע לי אמיתי וכן. תרשה לי להוסיף הערה תיאורטית, העוסקת בתנאים לשינוי המצב הנוכחי (גם לאור הדברים של שמוליק).
    המצב החברתי בישראל היום הוא של קיטוב עמוק בין המיעוט הערבי-פלסטיני והרוב היהודי-ציוני. מקורן של תחושות אלו, במידה רבה, הוא במה שידוע לנו על ההיסטוריה של הסכסוך (ידע חלקי ומוטה). ישנם תהליכים שיש באפשרותם לשנות את העויינות הקיימת היום בין שתי הקבוצות (תהליכים הראויים למאמר נפרד).
    1. תהליך חברתי של רה-קטגוריזציה. בתהליך זה מודגשת הזהות הישראלית, כזהות הכוללת את כל אזרחי המדינה, מעבר למסגרות הזהות של הקבוצות השונות. כולם ישראלים גאים, המרגישים שייכות למדינתם. תנאי הכרחי לתהליך זה, הוא שמירת הזהות הקבוצתית והגאווה של האנשים בקבוצתם. פרוייקט כור-ההיתוך של ראשית המדינה לא הצטיין בכך.
    2. תהליך של מחילה על עוול. לצורך המחשה, היזכר בבקשה ביחסים בין ישראל וגרמניה. איח צורך לומר, שעל השואה אין סליחה ואין מחילה. אבל מתוך ראייה אסטרטגית לעתיד, בחרה ההנהגה הישראלית לראות בגרמניה 'גרמניה האחרת' ולחדש את היחסים הדיפלומטיים ואת יחסי המסחר. כלומר, ההיכרות עם העבר היא חיונית, אולם חזון עתידי ריאלי, הכולל שינוי בתפיסת קבוצת החוץ עמה מתקיים הקונפליקט, עשוי להוביל למוכנות להותיר את העוול שנגרם מאחור ולהתקדם לעתיד טוב יותר. מאחר ותחושה של קורבנות (מוצדקת או לא) מאפיינת את שתי הקבוצות, יש עבודה בשתי הקבוצות.
    אלה רק שתי דוגמאות לתהליכים, שיוכלו לקדם מציאות טובה יותר ולתת לך מעט אופטימיות.
    בברכה, ארז

    12
    שלומי בוכריס

    אין ספק שיש תהליכים שיכולים לשפר את המצב, לנסות לתקן אותו - אך באופק הפוליטי הנוכחי לא רק שזה נראה שזה לא קרוב, זה מתרחק יותר ויותר.

    הלימודים נוטים יותר ויותר להתבסס על התנ"ך כיוצר הזהות הלאומית. רק לפני חודש, שר החינוך היקר שלנו נפתלי בנט, העלה סרטון לפייסבוק בו הוא מלמד ילדים בבית ספר ברמלה (עיר מולדתי) על אגדת דוד וגוליית.

    https://www.facebook.com/NaftaliBennett/videos/1285575851464080/

    שימו לב שהוא אף לוחש לילד המגלם את 'דוד' ללכת ולשים כיפה, כי בלי זה - הוא לא ינצח. זה מה שמלמדים ילדים היום. כי הרעיון השולט הוא שבלי התנך, אין לנו חזקה על הארץ. רעיון די צודק.

    הזהות הישראלית? איזו זהות ישראלית? אפילו בדור השלישי של היום, עדיין אנשים מקטלגים עצמם כמזרחים או אשכנזים. העלייה הרוסית והאתיופית בקושי עברו חצי דור. לנסות ליצור עם מכלום זה מאוד קשה, והאנשים המחזיקים בכוח יודעים את זה.

    למרות הטענה הידועה, האירוניה בועטת - היום, הפלסטינים הם יותר 'עם' מאשר 'הישראלים'. כור היתוך של מיליון איש דוברי רוסית חוגגי חג מולד, מיליון איש האוכלים מאכלים ערביים, חוגגים מנהגים ערביים, ושרים בערבית. קצת פחות ממליון של שרידי ניצולי שואה, שחלק די גדול מהם מפלרטט עם הגירה. קצת פליטים מאפריקה מפה וקצת פליטים מדרום אמריקה משם. זה הישראלים? איזו זהות ישראלית תבנה פה? זה יקח עשרות על גבי עשרות שנים עד שבאמת תהיה זהות מוצקת ואמיתית, וספק אם המדינה תשרוד עד אז.

    אז הדרך היחידה שלנו לשמור על 'הזכות' שלנו על הארץ זה ספר פנטזיה מלפני אלפיים שנה. זה מנהגים משותפים כמו לחתוך לתינוק חלק מאיבר המין. לעשות מסיבה בגיל 13 ולהביא זמר ים-תיכוני המסלסל בערבית.

13
ארז צברלינג

שלומי יקר,
יש בהחלט מה לשפר. אני רואה את התפקיד שלנו, כחוקרים במדעי החברה והרוח, להציע כיוונים להתפתחות חיובית של המציאות, כפי שאנו רואים אותה. היהודים והערבים נמצאים כאן ויהיו כאן גם בעתיד. אף אחד לא הולך מכאן. לכן, אחרי שמצביעים על השסעים, על הגזענות וההדרה ועל הבורות בנושאים מסויימים, חשוב להציע רעיונות בונים, שיקדמו חיים משותפים שיש בהם צדק, רווחה ופיוס.
מסכים?
ארז

ארז ותובל,
כמו הפרט, גם הקבוצה מבקשת לשרוד בסביבה מאיימת. מטעם זה מתאמצים מורי ההלכה להאדיר את החיובי ולהסתיר את השלילה שבקבוצה; להאדיר את השלילה ולגמד את החיובי שבאחר. בכך הם מלכדים את הקבוצה לנטרל ביחד איומים עליה.
לקובעי המדיניות ולמקבלי ההחלטות יש גם אינטרס אישי לנהוג כך: להסתיר את ליקוייהם ולהאדיר את תדמיתם כדי שלא ישלמו מחיר על שגיאותיהם וכדי שחברי הקבוצה יקבלו את מנהיגותם. כך נהגו רוב המנהיגים בהיסטוריה ובלשונו של קרל מרכס: מכרו אופיום להמונים. הביקורת המרכסיסטית נכשלה לפגוע בנוהג המובנה הזה אף במדינות קומוניסטיות.
הפרדוכס המובנה בתרבות הזאת הוא, שכדי לנטרל איומים יש להכיר אותם כמו שהם: את מאפייניו האמתיים ויתרונותיו של האחר ואת החולשות האמתיות שלנו. אחרי מלחמת ששת הימים האדרנו מאוד את עצמנו וגמדנו מאוד את האויב הערבי. את המחיר הכבד שילמנו אחרי שש שנים, במלחמת יום הכיפורים, כאשר ראשי המדינה ומפקדי צה"ל שגו בהערכת יתר את כוחו של צה"ל ובהערכת חסר את כוחם של צבאות מצרים וסוריה.
הפתרון של ירמיהו הנביא לדילמה הזאת היה להתגבש סביב אמונה/חזון משותפים ולהשתדל להכיר את המציאות האמתית של האחר ושלנו. בני דורו דחו את הפתרון שהציע ובית המקדש חרב. בן גוריון לעומת זאת דווקא אימץ את עצת ירמיהו. כך נהגנו במלחמת העצמאות וזה אחד ההסברים העיקריים לנטרול האיומים על הקמת המדינה ועל קיומה בראשית דרכה. גם וינסטון צ'רצ'יל נהג כך במלחמת העולם השנייה. על פי התרבות הסינית הקדומה חייב המנהיג לחשוף את שגיאותיו וזה אחד ההסברים לגניוס הסיני.
מסקנה בעקבות פרויד: ניתן להתגבר על נטיות מובנות, אך לשם כך יש להבין את אבני היסוד שלהן.

    15
    ארז צברלינג

    אורי יקר,
    תודה על שהכנסת את הממצאים המצומצמים שלנו למסגרת היסטורית רחבה. לטענתך, אם אני מבין אותה נכון, הממצאים שלנו הראו נטייה טבעית ורווחת, שיש בה כדי למנוע למידה מאירועי העבר ולכן היא מובילה לאי הפקת לקחים וחזרה על טעויות. לכן, יש צורך ללמוד על אירועים באופן מדוייק ככל הניתן.
    תודה על ההתייחסות, למדנו והחכמנו מתגובתך.
    בברכה -- ארז

    16
    תובל

    תודה על ההערות המחכימות אורי. אתה כותב ש"ניתן להתגבר על נטיות מובנות, אך לשם כך יש להבין את אבני היסוד שלהן", אני הייתי מוסיף 'ניתן להתגבר על נטיות מובנות, אך לשם כך יש *לרצות* בכלל להבין את אבני היסוד שלהן'. להערכתי (ונדמה לי שארז יסכים איתי) לעיתים אין בכלל רצון להבין את אבני היסוד של הנטיות שלנו, וייתכן וזוהי הבעיה.

ארז יקירי,
אכן זה המצב לאורך כל ההיסטוריה וזה ההסבר למה שברברה טוכמן כינתה: "מצעד האיוולת". העניין הוא, שאי הפקת לקחים אינה מאפיינת רק את המנהיגים ואת ראשי המערכות הגדולות אלא גם את ראשי מערכות המשנה עד המערכת הפרטית/משפחה ועד בכלל. כך קורסות מערכות/אימפריות מתוך עצמן. מכאן שהתרבות המיתולוגית היא איום פנימי המחליש את המערכת מול איום חיצוני והגורם לקריסתה בתוך עצמה.

18
אוהד

המאמר מוכיח כמה חשוב הוא החינוך,
שם מניחים את היסודות.
הלוואי שימעיטו בדת סיפורי גבורה ומצדה,וחבילות לחיילים,
ויגבירו מסרים אוניברסלים.
אני חי בספרד,וקמה פה מהומה כשרצו להכניס ציונים בשיעורי דת לשקלול ציוני הכניסה לאוניברסיטה.
גורם לך לחשוב על תנך בבגרות

19
רועי

לראייתי קיימת נטיה אנושית טבעית להשתייכות לקבוצה ואנחנו עדים לכך עוד מעדויות שנשארו מהפרה היסטוריה. אני סבור שאת הסיבה לכך אפשר למצוא באינסטינקטים מולדים וזהים לאלו הקיימים אצל חיות אשר מתאגדות בלהקות. כנראה מדובר במנגנון שרידותי.

עוד לראייתי קיימת נטיה טבעית לשייך תכונות חיוביות לקבוצה שלנו (ע"פ רוב) ושליליות לקבוצות עימן אנחנו נמצאים בסוג של קונפליקט (לרוב על טריטוריה, משאבים אחרים). נטיה זו משרתת את השרדות הקבוצה ובשרשור את השרדותנו כפרטים.
לו לא היינו משייכים בהכללה תכונות שליליות לאותן קבוצות איתן אנחנו מצויים בקונפליקט הרי שהחזקה שלנו על המשאבים תחת אותו קונפליקט הייתה מתערערת בעינינו, מה ששוב היה תורם להחלשת הקבוצה ובשרשור להחלשתנו.

יתכן בעיני שהמנגנון שהזכרתי אף משרת את כלל האנושות (במגמה הכללית, לא תמיד בפרטים...) בכך שהוא מייצר מעין תחרות בשוק חופשי. החזק יותר שורד כקבוצה ומעביר את היכולות שנתנו לו את הנצחון אל שאר בני האדם. כך לאורך ההיסטוריה התרבויות המתקדמות יותר במובנים שונים אשר פרצו דרך העבירו את הידע שלהן אל התרבויות האחרות. לרוב באמצעים אלימים.
לולא יצר ה"תחרות" יתכן ופריצות הדרך היו נשארות לוקאליות ונעלמות במחשכי ההיסטוריה.

בהקשר למאמר - עומדת פה שאלה מאוד בסיסית של מה רע ומה טוב בעיניכם.

מי ששרידות עמו חשובה לו מאוד, גם אם זה על חשבון עמים אחרים, ירצה לנקוט בגישה חינוכית שתלכד את העם סביב הנרטיבים שלו. חשוב גם להגיד שבסביבה של עמים בקונפליקט יהיה מסוכן להחליש את הנרטיב שלך בעוד האחרים שומרים על שלהם...

מי שחשובה לו יותר האמת או הרגשת המוסריות וכד' עשוי לחשוב שיש להחליש את הנרטיב ע"י הצמדות לאמת.

אגב, הגישה המנוגדת ביותר לגישה הנרטיבית היא להבנתי זו הניהיליסטית.

    20
    ארז צברלינג

    רועי יקר,
    תודה על תגובתך!
    אכן, קיימות נטיות טבעיות, שיש להן ככל הנראה בסיס גנטי, להתייחסות לאנשים על פי קטגוריות חברתיות ולנהוג בתוקפנות ביחס לאחרים. במקביל לכך, יש לאדם יכולת מפותחת להבין איך אחרים חושבים ומרגישים (יכולת אמפטית), הוא חי בתרבות שיש בה ערכים ונורמות ויש לו יכולת לווסת את התנהגותו בהתאם למטרותיו וערכיו.
    לכן, עצם הנטייה המולדת אינה הופכת אותה לדפוס תגובה הכרחי. למערכת החינוך תפקיד מרכזי בהקניית ערכים, שהם חיוניים כדי שהחיים בתרבויות שונות ימתנו מגמות לתוקפנות וגזענות. לכן, לשיתוף פעולה, למשל, כוח כלכלי לא פחות חזק מתחרותיות. נקודה למחשבה.
    בברכה, ארז

21
שמוליק כרמון

רועי וארז היקרים
אני בהסכמה עם הדבר הבא שכתב רועי,
שבסביבה של עמים בקונפליקט דמים, יהיה מסוכן מאוד להחליש את הנרטיב של העם שלך, בעוד האחרים שומרים על שלהם.
המצב כפי שאני רואה נכון לעכשו, שמדינת ישראל עדיין נמצאת תחת איום קיומי, שמונע במידה גדולה באנרגיה דרך נראטיב אחד או יותר ששוללים את קיומה. זה לא איום דמיוני או זניח. ובצד האויב, הוא משותף לאוכלוסיה מקומית רחבה ולפחות למדינה אחת עם כוונות התגרענות.
האיום קיים ואין סימנים שבעתיד הקרוב יעלם.
והוא זה שמקיים את הסיטואציה שמתוך הכרח שקשור בזה,
איננו מקיימים דמוקרטיה מלאה על כל האוכלוסיה שתחת שליטתנו.
זה כמובן בעיני בכלל לא הטוב במירבו, אך גם לא הרע במירבו. .
זה איזון בין כוונות ההרס של איבינו, לריסון כוח ההרס הצבאי שבידינו.
ריסון בו אנו בוחרים איפוק מסיבות מוסר ומדיניות.
בעיני הרע במירבו, זה ליצור הלך רוח אשלייתי שהאיום זניח או חסר חשיבות. או שאנחנו קרובים מאוד להכרעה בשל היתרון הכלכלי והטכנולוגי שלנו. או בשל הרעיון המערבי שאויבינו בטוח יעדיפו בזמן הקרוב את סיר הבשר של הרווחה החומרית שתביו השלמה איתנו, על תפישות הכבוד והדת של תרבותם, (שעל פיהם אין מקום לנוכחות יהודית איתנה באיזור). הרעיונות האלה נכשלו לפני מלחמת העצמאות ואחריה, וגם אחרי מלחמת 1967, וגם אחרי הסכמי אוסלו.
בהיקף רחב יותר הרעיון הזה כשל בעיראק אחרי מלחמות המפרץ וממש הבאיש אחרי המאמצים של הנשיא אובמה. עובדות של היסטוריה מודרנית.
אני בדיעה שחשוב ללמוד נתונים וגם הבטי תרבות של הערבים, ושקיים בתוכם הזרם שמבקש לשמר ולהעצים את נארטיב הנאכבה החד צדדי, בו הציונים מוצגים רק כנבלים חמסנים ומנשלים ואת הצד שלהם כקורבן נקי כפיים, עם זכויות היסטוריות ולאומיות מומצאות..
כדאי להכיר חלקים נרחבים יותר בתרבותם, כמו גם על כוונותיהם כפי שמוצהרות באמנה הפלשתינית שטרם בוטלה ובאמנת החמאס עם רעיון ה"התנגדות", ובהצהרות החיזבאללה ומנהיגי איראן.

אני אדם שאמנם שרידות עמו חשובה לו מאוד, גם אם זה על חשבון עמים אחרים.
אני תומך בגישה חינוכית שתלכד את העם סביב הנרטיבים שלו. כשבנראטיב הזה לדמוקרטיה ושוויון יש חשיבות, אך לא כזאת שגוברת על שיקולי הישרדות אלמנטריים.
כאשר קיים סיכון ממשי שבהעדר שליטה צבאית על יו"ש נקבל שם שילטון חמאס,
לצערי, איננו יכולים עדיין לקיים מדינה ציונית עם דמוקרטיה מלאה שגם מבטיחה קיום סביר.
כשבסיס הסיכסוך יהפוך מאיכותי לכמותי טריטוריאלי, אני מקווה שיווצרו אפשרויות אחרות וטובות מהקיימות.
בצד ההצלחות , בחינוך יש ללמד גם על כשלונות שלנו. זה חשוב מאוד.
לסיכום, השלום בעיניי עדיף בהרבה על מלחמות, גם על חשבון טריטוריה מסויימת. והקיום עדיף בהרבה על סכנת כלייה.

    22
    ארז צברלינג

    שמוליק יקר,
    תודה על תגובתך המנומקת. ברור שטובתה של מדינת ישראל לנגד עיניך בניתוח שהצגת. ההערכה שלי לגבי הוראת הנרטיב, ברשותך, היא מעט שונה: לדעתי יש מקרי גבורה אמיתיים (למשל, קרב ג' שבט תש"ח) ויש דמויות הירואיות אמיתיות (דוגמת אברהם אדן, דני מט וכיוב') שניתן ללמד בבתי הספר כדרך לבנות הזדהות עם הנרטיב. במקביל, חשוב להכין תלמידים להכיר את האירועים ההיסטוריים במלוא מורכבותם. כשהאתוס נובע מצידקת הדרך ולא מהיעדר מידע הוא חזק יותר בעיני. כמובן שיש לכך גם מחיר, כפי שציינת, אבל אני חושב שאנחנו מספיק חזקים כדי להכיל אותו.
    שוב, תודה על דבריך המלמדים,
    ארז