חמישים גוונים של כפור

קר בניו אינגלנד. שלא תגידי שלא אמרנו לך. כן. קר. אמרתם, אמרתם. קר כמו שכולם הבטיחו. ויותר.

כל יציאה החוצה מתחילה ביהירות גדולה. מה, בכלל לא כל כך נורא. מה, זה הכול? לגמרי נסבל. ובדיוק ברגע הזה חום הגוף שנצבר מתחיל להתפוגג והקור מתחיל לתקוף, חד, נחוש, חסר חמלה. כל הרברבנות מצטנפת לגוש אדם שפוף מול הכפור.

אבל הכפור הזה הוא גם הדבר היפה ביותר שראיתי מעולם. כי הוא לא אחד. רסיסים, פתיתים, גושים, משטחים, מדקרות, שלג נייח, שלג מסתחרר, שֶׁלֶגֶּשֶׁם מעורב, זיגוג קרח דק, הקרח השחור של האספלט הקפוא, מיני חומרים בדרגות משתנות של סמיכות ושקיפות, משתנים מדי יום, לפעמים מדי שעה, משנים באחת את הנוף כולו.
*

לאסקימואים יש שלושים מילים לשלג. או אולי חמישים. כמעט מאה. תלוי איזו גרסה של האגדה הזו שמעת. הסיפור על השלג והאינואיטים, שצימח גרסאות אין-ספור, הוא מדוגמאות היסוד של האנתרופולוג-הבלשן בנג'מין לי וורף, שפיתח בשנות השלושים של המאה העשרים בעקבות מורו אדוארד ספיר, את היפותזת ספיר-וורף הידועה והשנויה במחלוקת. לאינואיטים, הוא כתב, יש מילים רבות לתיאור שלג ומצבים שונים של שלג (נוקשה, בוצי, נישא ברוח) נתפשים כתופעות נבדלות לחלוטין זו מזו, שאינן מקושרות בהכרח לקטגוריה סמנטית אחת. הדוגמה הזו משמשת את וורף כדי לטעון שהלשון מעצבת את התודעה במידה כזו, שהקטגוריות הלשוניות משנות בפועל את היכולת שלנו לתפוש הבדלים והבחנות בעולם. לפי הגישה הזו, לקסיקון-הכפור העשיר של האינואיטים יוצר קטלוג תודעתי של מצבי כפור שאין לאדם המערבי אפשרות לתפוש. זה היה ניסיון בן זמנו לא רק להצביע על היחסיות של הלשון ועל האופן שבו היא מעצבת את תפישת המציאות והאמת, אלא גם לגאול את האנתרופולוגיה מהמבט הפטרוני על הילידים ולהצביע על העושר התרבותי שלהם. בפועל, ההיפותזה הזו יצרה אוסף של אגדות אורבניות (או שמא ארקטיות) שיצאו משליטה.
*

אני מבחינה במיני מינים של כפור. באמת אין לי הרבה מילים כדי לתאר אותם.

אני מבחינה במים הקרוּמיים על-סף קיפאון בנהר הצ'ארלס ובשלוליות העירוניות, אותו נוזל צמיגי בתהליך ההקרשה, לא פה לא שם, שאם רק יגעו בו מגע קל, יבתק ויחזור להיות מים.

בשכבת הקרח הדקיקה, שתענוג לפצח בדריכה קלה ולגלות תחתיה מים שעוד לא קפאו, כלואים במעטה קריסטל.

במיני השלג: זיגוג קל, קצפתי, קישוט מוגזם לאפרוריות של בוסטון, כזה שמתפזר בהנף יד בקלילות וברכות שלא ישוערו. שלג בתולי שרק ירד, שעיר, דליל כקציפת סוכר. שלג סמיך, קשיח, דחוס, מכודרר. שלג מתחזה, קשה כאבן, ספוּג מים.

ובמיני שלג עירוני: שלג מטונף שנערם בצידי הדרך, עיסת שלג בוצית על המדרכות, ושלג שהומס במלח גס, מובס, צורב בכפות הכלבים.

במה שהיה נהר ועכשיו הוא יבשת-קרח. אל תחצו את הצ'ארלס, מזהירים. פעם אישה אחת חצתה את הנהר הקפוא, אבל באמצע הדרך פיצחה את המעטה ונפלה למים קפואים, עם הכלב.

אני מביטה בסלידה בשתן הצהבהב של הכלבים שמכתים את השלג ונהפך לכתמתם עם המגע איתו. או בשתן שהוטל בתחילת הסיבוב, שמשנה מצב צבירה עד סופו, ופוגש את הבעלים מחדש כשהוא קפוא  – שלגון שתן קשיח, דוחה, מוטל על הקרקע, לא מזוהה אפילו על ידי הכלב עצמו.

ובסנאי הקפוא בצד הרחוב, שנהפך בבוקר המחרת, כשהטמפרטורות עולות, לסנאי-קפוא-שהופשר. צריך להסיט ממנו מבט, אבל אי אפשר. הדהוד צורב ומעוות לחסרי-הבית חסרי-הסיכוי שבכיכר המרכזית.

אבל כאן מתלוננים על השלג. כאן, במקום השבע ביותר עלי אדמות. מתלונן רק מי שיש לו כל האמצעים להתגונן.

ומי רואה יותר גוונים של כפור? אנשי בוסטון הוותיקים, שלא מתרגשים מהמטמורפוזה הקיצונית, היומיומית של הנוף, או חדשים כמוני, עם המבט המשתאה, הטרי? הוותיקים הרי מורגלים, לא אכפת להם. מבטם קהה. עצם השיחה על מיני השלג מיותרת עבורם, כקרח לאסקימואים.
*

לא רק הכפור עצמו דורש שפת-כפור,  אלא גם כל הריטואלים שסביבו: התלונות עליו, ההתלבשות וההתפשטות (טקסים ארוכים ורב-שכבתיים), ופינוי השלג.

באשר להִלכות הלבוש, כאן אין ספק בכלל מי מקומי ומי זר. ניסיתי לצפות שוב ב"נאנוק איש הצפון" מ-1922, הסרט הדוקומנטרי החלוצי והאוריינטליסטי על חיי האינואיטים שביים רוברט פלהרטי, בן זמנם של וורף וספיר. צפיתי בו כדי ללמוד איך צריך להתלבש בכפור אמיתי. אבל הנסיונות שלי לאמץ לבוש של כפור נחשפים שוב ושוב במגושמותם הבולטת. כמה שכבות, איך להתכסות, מתי לשלוף את מלוא ההגנה ומתי להסתפק במועט, מתוך ידיעה שהרע עוד לפנינו. מי יודע.

תמצית הכל טמונה בהבדל בין שני פריטי לבוש לכיסוי כף היד: gloves ו- mittens. ובכן, שתיהן "כפפות", אלא שה"מיטנס" (שהיה נהוג לכנותן בעברית "כסיות") הן כפפות שמכסות את כל כף היד ללא הפרדת האצבעות (מלבד האגודל), כאלה שמפחיתות את שטח הפנים שנמצא במגע עם החוץ. מתי לבחור ב-gloves. מתי ב-mittens. מתי בשתיהן יחד, זו על גבי זו, אלוהים ישמור. אין מקום לשתיהן בעברית ישראלית שלא ידעה קור.

ופינוי השלג. Shoveling. שהרי אם לא מפנים אותו נקברים בו. איך גורפים שלג בעברית? הגרסאות העממיות של היפותזת ספיר-וורף מקדישות תשומת לב רבה לשמות עצם (כמו ריבוי מינים של שלג בשפת האינואיטים וריבוי מילים לתיאור כסף באנגלית), אבל מה עם פעלים? מה עם לקסיקון הפעולות של הכפור, רוטינות הכפור היומיומיות?

כדי למלא את החסר, ישראלים בבוסטון המושלגת, בחורפים הקשים של סוף שנות התשעים, המציאו את הפועל "לְשַׁבֵל". זהו תחדיש מוצלח כל כך (שהלשונאי רוביק רוזנטל אף הכניס לאחת מרשימותיו), משום שהוא מהדהד את המצלול של הפועל הלועזי – to shovel – אבל קשור גם למילה "שביל", שמתאימה לרעיון של פילוס דרך בשלג.  כך גורפים שלג בעברית. מְשַבְלִים.
*

האם בשפת האינואיטים יש ריבוי של פעלים לטיפול בשלג, שכביכול מככב בשפתם? הסיפור האקזוטי ושובה הלב הזה הופרך. אפילו בנג'מין וורף לא ייחס לאינואיט עשרות מילים של כפור, אבל גם עצם הטענה שהלקסיקון משנה באופן מהותי את הקוגניציה הועמדה בסימן שאלה גדול. לאינואיטים, מסתבר, אין מילים רבות יותר לתיאור שלג ולטיפול בו מאשר המבחר הזמין לכל מי שנחשף לתחום כלשהו, כפי שפקידי מס יודעים להבחין בין סוגי מיסים וכפי שייננים מבחינים ב"פריכות" ו"עפיצות" של יין עם הניסיון. היפותזת ספיר-וורף זכתה לגרסאות "רכות", לשינויים וגם להפרכה ולביטול. למרות זאת, הרעיון פוקח העיניים שלפיו הלשון מכוננת את תפישת העולם שלנו, ממשיך לצוץ ולהמיס התנגדויות.
*

לבושת mittens, מהדסת על הקרח, לוקחת נשימה עמוקה של צינה ארקטית, התחלתי לגבש גם אני לקסיקון של כפור. בין סכנות ההחלקה והצ'ארלס ההולך וקופא, בין חמישים גוונים של כפור, אני חוזרת לְשַׁבֵל.

תמונה ראשית: "סדקים בקרח", תצלום: אשוק בוגהאני.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על חמישים גוונים של כפור

05
תמר רפופורט

ובברלין יש חמישים גוונים של אפור שנעים משחור טיפה פחות ללבן מלוכלך והם משתנים במהלך היום ואין לתחזית שום קשר אליהם. העננים השחורים יושבים ממש על הראש באמצע הבוקר ועושים "חושך בעיניים" ופתאום יש הבהוב בצבע חלב מקולקל והתיקווה מתחילה לבצבץ שיום זה יהיה אחרת ומתפללת כבר שיהיה חושך רשמי לא מצפים לשום הפתעה... לא בטוחה אם יש מילים שונות לגווני האפור, אבל אני אוהבת אותם, פחות משעמם..