אלכסון קלאסיק מחשבות של שליט נאור

עם שחר אמור לעצמך: ייקרו בדרכי עסקן, כפוי-טובה, גאוותן, נוכל, איש זדון ושונא שכניו. כל התכונות הללו ניכרות באלה האנשים על שום בורותם בענייני הטוב והרע. אך אני, אחר שהגיתי והבינותי כי טבעו של הטוב הוא היפה וטבעו של הרע – המכוער; וכי טבעו של החוטא עצמו קרוב אלי קרבת משפחה – אמנם אין אנו מאותו הדם ומאותו הזרע, אך כמותי ניחן אף הוא בשכל ובחלק אלוה – הנה לא יכול איש מהם לפגוע בי; הן אף לא אחד מהם יסבכני בחרפה כלשהי, וכן אין ביכולתי לכעוס על קרוב משפחתי או לתעב אותו. הלא נולדנו כדי לשתף פעולה, כרגליים וכידיים, כעפעפיים וכשורות השניים העליונות והתחתונות. אם נפעל אפוא איש כנגד רעהו יהא הדבר בניגוד לטבע; והלא חותר אדם נגד זולתו אם יכעס עליו ויפנה לו עורף.

(2) תהא הוויתי אשר תהא, הריהי בשר ומעט נשימה והיסוד המושל. התייחס לבשר בשאט נפש; אין הוא אלא מסכת של דם ועצמות, מארג עצבים, נימים ועורקים. צא וחשוב מה היא נשמת אפך – רוח, ואף אינה תמיד אותה הרוח, כי אם כל העת נִשֶּׁפֶת ונִשְׁאֶפֶת. שלישי אפוא הוא היסוד המושל. סור מספריך! אל תוסיף להסיח דעתך – אין הדבר מותר לך. לא כי, אלא כמי שכבר נמצא בחבלי גסיסתו, שווה כך בנפשך: זקן הִנך, אל-נא תתיר עוד כי יהא היסוד המושל שבך משועבד, לא עוד ינהלוך דחפים אנוכיים משל היית בובה תלויה על חוטים, לא עוד תתעצב אל לבך עקב גזֵרת ההווה או יקנן בך חשד באשר לגזרת העתיד.

(3) מעשי האלים מלאי השגחה. מעשי המזל תלויים אף הם בטבע, או במסכת חוטי הגורל ובמארג האירועים המכוּונים בידי ההשגחה. הכול זורם משם; ולכך נוספים הכורח ורווחת היקום כולו, אשר אתה חלק ממנו. טבע העולם נושא באמתחתו אך את הטוב בעבור כל חלק מחלקי הטבע והוא שמשמרוֹ. שינויי הגופים המורכבים כמו גם שינויי היסודות בגופים אלה הם המשמרים את היקום. הסתפק בדברים הללו ויהיו הם עקרונותיך תמיד. היפטר מצמאונך לספרים, למען לא תמות כאדם מר-נפש, אלא כמי שדעתו נוחה עליו באמת ובתמים והוא מוקיר תודה לאלים מעמקי לבו.

(4) זכור מאימתי דוחה אתה את הדברים האלה ומה רבות ההזדמנויות שקיבלת מהאלים, אך לא ניצלתן. הגיעה השעה זה כבר ועליך להבין מה טיבו של היקום אשר הִנך חלק ממנו, ומה טיבו של מנחה היקום, שהרי קיומך נובע ממנו, וכי זמנך מוגבל וקצוב. הן אם לא תנצלוֹ כדי להשיג שלוות נפש, אזי יחלוף הוא, תחלוף גם אתה ושעת הכושר לא תשוב עוד.

(5) בכל שעה תן דעתך והיה נחוש, כיאה לרומאי ולגבר, להשלים את עמל כפיך בדיקנות, בהוד שאינו מעושה, בחדווה, בחופשיות ובצדק. תן לעצמך מנוחה מיצירי הדמיון האחרים. אמת, תשיג את זו המנוחה, אם אך תבצע כל מעשה כאילו היה אחרון מעשיך בימי חלדך – חופשי מכל פיזור דעת, מסטייה מכוונת מן ההִגיון המדריך, חופשי מהעמדת פנים, מאהבה עצמית וממרירות באשר למנת גורלך. רואה אתה מה מעטים הדברים אשר אם יהיו בשליטתו של אדם, יוכל הוא לחיות את חייו בנחת ובקדושה. הן לא ידרשו האלים שום דבר נוסף מאדם המשגיח בכגון אלה.

(6) מתעמרת את, הוי נפשי, מתעמרת בעצמך! לא תהיה לך הזדמנות נוספת לכבד עצמך. קצרים הם חייו של כל אדם, והנה חייך שלך כמעט הגיעו לקצם – ואת אינך חשה יראה עצמית; לא כי, תפקידי את רווחתך בנפשותיהם של אחרים.

(7) האם הדברים החיצוניים תוקפים אותך ומסיחים את דעתך? תן לעצמך מרגוע כדי להוסיף וללמוד דבר מה טוב, הפסק לסטות ממסלולך. לאחר מכן, הישמר גם מפני ההִסחפות האחרת – אלה היגעים ללא מטרה, שאליה יכוונו את כל מרצם ואת מחשבתם בפרט, הלא בטלים דבריהם ומעשיהם כל שכן.

(8) אם לא יתהה אדם על המתרחש בנפשו של אחר, אזי לא בנקל יֵראה כמי שרוחו סרה. אך אלה שאינם שועים לתנודות נפשם שלהם, חזקה עליהם שתהא רוחם סרה.

(9) זכור תמיד את הדברים האלה: מהו טבע העולם ומהו טבעי שלי, מהו היחס בין הטבע האחד למשנהו, איזה חלק מהווה הוא ומה טיב העולם שאליו הוא שייך; זכור כי אין איש עוצר בעדך מלפעול ולדבר בהתאם לטבע, אשר אתה חלק ממנו.

(10) בהשוותו בין החטאים – כהרגלו של אדם להשוות בין דברים שכאלה – אומר תֶּאוֹפְרַסְטוֹס ¹ בחוכמה, כי מִשגים שמקורם תאווה חמורים מאלה שמקורם כעס. הלא ברור כי אדם הנתקף כעס פונה עורף להִגיון מתוך כאב כלשהו, כעין עווית בלתי רצוני; אך מי שחוטא מתוך תאווה נכנע לתענוג ואף נדמה, כי יש בחטאיו משום הפקרות יתר וחוסר גבריות. בהן צדק אפוא וכיאה לפילוסוף אמר תֶּאוֹפְרַסְטוֹס, כי עבֵרה המלוּוה בהנאה גנותהּ רבה מגנות עבֵרה המלוּוה בכאב. ובכלל, אדם הבא לידי זו האחרונה דומה יותר למי שנעשה לו עוול בעוד מועד ועקב כאבו נאלץ הוא לכעוס; אולם האָשֵׁם בעברה הראשונה פתח בה בעצמו, ותאוותו היא שסוחפת אותו לעשות מעשיו.

(11) הנה כי כן אפשר שתצא מן החיים הללו בכל רגע, זכור זאת בכל מעשיך, דבריך ומחשבותיך. אך לעזוב את חברת בני האדם, אם קיימים אלים, אין זה נורא בכלל, שהרי הם לא יערבוך בשום רעה. ואמנם אם אינם קיימים או אין דאגתם נתונה לענייני אנוש, מה לי לחיות ביקום ריק מאלים או מהשגחה? ₍₂₎ אולם קיימים הם ודואגים לענייני אנוש, ואף נתנו ביד האדם את מלוא הכוח להימנע מן הרעות האמיתיות; ובאשר לדברים הנותרים, לו היה אחד מהם רע, אזי היו מקדימים לחזותו, כדי שיהא בכוחו של כל אדם להימנע ממנו. אם כן, מה שאינו הופך את האדם לרע יותר, כיצד יהפוך אותו הדבר את חייו של אדם לרעים יותר?

₍₃₎ טבע העולם לא היה מסב פניו מכך – לא עקב חוסר מודעות לדברים אלה, ולא משום אי-יכולתו להישמר מפניהם או לתקנם חרף מודעותו אליהם. זאת ועוד, לא היה הוא טועה טעות כה חמורה – בין מתוך חולשה בין בהעדר מיומנות – עד כי יתיר לטוב ולרע להתערבב זה בזה ולפקוד כאחד הן אנשים טובים הן רעים. ₍₄₎ מוות וחיים, תהילה וקלון, עמל והנאה, עושר ועוני – דברים אלה, שאינם יאים או מגונים כשלעצמם, פוקדים כאחד את הטובים ואת הרעים בבני האדם. הנה כי כן דברים אלה אינם טובים אך גם אינם רעים.

(12) כה מהר מתכּלים הדברים כולם – הגופים עצמם אובדים ביקום וזכרם משתכח בחלוף הזמן. מה טיב כל הדברים המוחשיים, ובייחוד אלה הלוכדים אותנו בפתיון העונג, מאיימים עלינו בכאב או נודע שמם במרחבים בתרועת רהב? מה קלוקלים הם, בזויים, מוכתמים, נשחתים ובני-חלוף – זאת יש לבחון בכוח המחשבה. יש אף לבחון מי הם אותם אנשים, אשר שיפוטיהם ודבריהם חורצים תהילה או דֵראון.

מה משמעות המוות? אם נבחן אותו לאשורו ובניתוח תבוני נסיר ממנו את כל הבדיות שטפלו עליו, לא יֵראה הוא עוד בעינינו אלא כמעשה הטבע. אם חושש אדם ממעשה הטבע, אזי נוהג הוא כילד; ואמנם לא זו בלבד שהמוות הִנו מעשה הטבע, אלא הוא אף תורם לרווחתו.

יש לשקול כיצד נוגע האדם באל, מהו החלק בישותו שבעזרתו יעשה כן, ומתי מתקיימים התנאים שבהם יכול חלק זה שבאדם לגעת באל.

(13) אין דבר אומלל יותר מאותו אדם ההולך סחור סחור וידו בכול, וכדברי המשורר ² "מודד הוא את עמקי הארץ" ומבקש לשער ולהתחקות אחר הלכי נפשם של הקרובים לו; הוא אינו חש כי די לו לאדם שישהה במחיצת היסוד האלוהי האחד שטמון בו ויעבדנו באמת ובתמים. עבודה זו נסבה על שמירת היסוד האלוהי חף מתשוקה, מהבלים ומחוסר שביעות רצון באשר לכל הפוקד אותנו מאת האלים ובני האדם. הן יש לירוא את מעשי האלים בשל מצוינותם, ולהוקיר את מעשי בני האדם בשל האחווה הקיימת בינינו; ואמנם מעשי אנוש ראויים לעתים לחמלה, כי נעשים הם מתוך בורות באשר לטוב ולרע. חומרתו של נגע זה אינה פחותה מחומרת עִוורון, הנוטל מן העיניים את יכולת ההבחנה בין אור לחושך.

(14) אפילו תחיה שלושת אלפים שנה, או פי-עשרה מכך, זכור עם זאת כי אין איש מאבד אלא את חייו שאותם הוא חי בהווה; ואין הוא חי אלא את אותם חיים שהוא מאבד. הנה כי כן בין ארוכים יהיו בין קצרים עד מאוד, נִקווים החיים כולם למקום אחד. הן ההווה שווה לכולם ולפיכך מה שחלף שווה אף הוא, ומה שאובד אפוא הִנו רגע קצרצר. לא יכול אדם לאבד את העבר ולא את העתיד, הרי כיצד יינטל ממנו מה שאינו ברשותו?

₍₂₎ אם כן, זכור תמיד את שני העקרונות הללו: האחד, כי מאז ומעולם כל הדברים דומים הם ונעים במחזוריות, ואין זה משנה כל עיקר אם יראה אדם את אותם הדברים במשך מאה או מאתיים שנה או במשך זמן אין-קץ; השני, כי מי שארכו חייו למכביר כמו גם מי שקצרו ימיו עד מאוד אובדנם שווה. הן ההווה בלבד הוא שניטל מהם, אם אכן ההווה בלבד נמצא ברשותו של אדם ואין הוא יכול לאבד את מה שאינו ברשותו.

(15) "הכול הוא כפי שיפוטך". ברורים הדברים אשר נאמרו למוֹנִימוֹס הקיני; ³ ברורה אף תועלתו של הנאמר, אם אך יבין אדם את תמצית העניין כל עוד טמונה בו אמת.

(16) ראשית כול, נפש האדם מתעמרת בעצמה כאשר היא הופכת, עד כמה שנתון הדבר בידיה, לגוף נפרד וכעין מורסה על פני היקום. הן לכעוס על אחד הדברים הקורים אותנו משמעו התנתקות מן הטבע, החובק את סגולות יתר הדברים, כל אחת לפרטיה. שנית, כאשר פונה הנפש עורף לאדם כלשהו או מתייצבת נגדו על מנת לפגוע בו; כאלה הן נפשותיהם של מהירי חימה. שלישית, הנפש מתעמרת בעצמה כאשר היא נכנעת לעונג או לעמל. רביעית, כאשר היא מתנהלת בצביעות, דוברת או פועלת בסילוף ובשקר. חמישית, כאשר אין היא מכוונת פעולתה או תנועתה אל שום מטרה, אלא פועלת בכל עניין באקראי וללא יעד; ואמנם עלינו לקבוע תכלית אף לדברים הזעירים ביותר ולהביאם עדיה. תכלית היצורים התבוניים הִנה ללכת בעקבות חוקיה ותקנותיה של הבכירה בערים ובממשלות.

(17) על חיי אנוש: זמנו של אדם הוא רגע קט, קיומו ניגר כמים, תחושתו עמומה, מכלול גופו השלם בר-השחתה, נשמת אפו רוח סחרחרה, גורלו בלתי צפוי ותהילתו מעורפלת. אנסח זאת בקצרה: כל ענייני הגוף הִנם נהר, וענייני הנפש – חלום ותעתוע, החיים הם מלחמה, שהות בארץ נכר, ותהילת עולם כמוה כתהום נשייה.

₍₂₎ איזהו הדבר, אם כן, היכול ללוותו בחייו? אחד ויחיד הוא – הפילוסופיה. תפקידה להשגיח על הרוח הפנימית שבאדם לבל תִפּגע או תִנזק וכי תמשול בתענוגות ובמכאובים, לא תעשה דבר באקראי, במרמה או בצביעות, לא יהא לה צורך באחר על מנת לעשות דבר מה או לא לעשותו. זאת ועוד, תקבל הרוח את המציאות שנגזרה לה כבאה מאותו מקום שממנו אף היא עצמה הגיעה; בכל עת תצפה היא למוות ותהיה דעתה נוחה עליה, כי לא תחשיבנו אלא כפירוק היסודות שמהם מורכב כל חי. אם היסודות עצמם אינם חווים כל רע בהִשתנותם התמידית האחד לרעהו, מדוע זה יחשוש אדם מהִשתנות כל היסודות ומהתפרקותם? הן דבר זה הוא כדרך הטבע, ובדרך הטבע אין כל רע.

ספר שני מתוך "מחשבות לעצמי", מאת מרקוס אורליוס, תרגם מיוונית כתב מבוא והוסיף הערות: אברהם ארואטי. הוצאת "נהר".

מרקוס אַוּרליוּס, הקיסר והפילוסוף הרומי, הוא מן השליטים היותר נאורים בהיסטוריה של האנושות. תפיסתו מושפעת מכתביהם של הפילוסופים הסטואים שקדמו לו ובראשם סנקה ואפיקטטוס. בד בבד עם ניהול ענייני המדינה וניהול המלחמות שטלטלו את האימפריה העלה אורליוס על הכתב את הלכי נפשו – כנראה בעשור האחרון לחייו. רשימותיו הן מעין יומן אישי האוצר את מחשבותיו על עולם ומלואו. [מתוך דף הספר באתר ההוצאה]

תמונה ראשית: מתוך "דבריו האחרונים של מרקוס אורליוס", אז'ן דלקרואה, 1844,Musée des Beaux-Arts de Lyon, תצלום: ויקיפדיה

הקטע מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

הקטע התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-12 בפברואר 2017