רודנות: הוראות הרכבה

הנה המדריך שיעזור לדונלד טראמפ לרמוס את עקרונות החירות בארצות הברית
X זמן קריאה משוער: 38 דקות

השנה היא 2021, והנשיא דונלד טראמפ יושבע בקרוב לכהונתו השנייה. ניכר שהנשיא הארבעים וחמישה הזדקן רבות במהלך ארבע השנים האחרונות. בהופעותיו הפומביות הנדירות הוא נתמך בזרועה של בתו איוונקה.

אולי איננו אמורים לשאול "מיהו דונלד טראמפ?", אלא "מה הוא יעשה לנו?"

למזלו, הוא לא נדרש לעבוד קשה כדי להיבחר מחדש. בכהונתו הראשונה הוא צבר פופולריות רבה: קיצוצי מס גדולים, הוצאות גדולות וגירעונות גדולים הפעילו את קסמם הישן והטוב על חלק גדול מהעם. השכר עלה משמעותית בעידן טראמפ, בייחוד עבור גברים חסרי תואר אקדמי, אף על פי שהאינפלציה הגוברת מתחילה כעת לכרסם בו. תומכיו של הנשיא מוקירים את מדיניות ההגירה הנוקשה שלו ואת תוכנית פיתוח התשתית TrumpWorks.

בה בעת, מחאותיהם ותלונותיהם של מבקרי הנשיא נפלו על אוזניים ערלות. חקירה של הסנאט בנושא פריצות מחשב רוסיות במהלך הקמפיין לבחירות לנשיאות ב-2016 הידרדרה להתנצחות מפלגתית ולא הובילה לתוצאות חד-משמעיות. החששות לגבי ניגודי האינטרסים האפשריים של טראמפ הובילו לדיונים סוערים בוושינגטון, אבל מעולם לא ממש עניינו את הציבור הרחב.

האם לאמריקנים באמת לא אכפת מהדמוקרטיה שלהם ומההרגלים ומהמוסכמות שבבסיסה? אם הם יפתיעו אותו, הם יוכלו לרסן אותו.

גם האשמות בהונאה ובניצול עמדת כוח בתוכנית TrumpWorks ובמסגרות אחרות, לא הובילו לדבר. הנשיא מצייץ ללא הרף על פתיחות של מפעלים ועל אינספור מקומות עבודה חדשים: "אני מחזיר לכם את המשרות שלכם", הוא אומר שוב ושוב. ונדמה שהמצביעים מאמינים לו – ומכירים לו טובה.

רוב האמריקנים מבינים שהנשיא וקרוביו התעשרו מאוד בארבע השנים החולפות. אבל  שמועות על שחיתות קל למסמס, אך מכיוון שטראמפ מעולם לא פרסם את דו״חות המס שלו, קשה לחקור אותן.

וחוץ מזה, כולם עושים את זה, נכון? בערב הבחירות לקונגרס ב-2018 פרסם אתר ויקיליקס דוחות על השקעותיהם של מועמדים דמוקרטיים בולטים לאורך שנים. הדוחות לימדו שהתשואות שלהם היו גבוהות בהרבה מעל לממוצע בשוק. התקשורת הוצפה בהאשמות לגבי סחר במידע פנים ולגבי קשרי הון-שלטון, והציבור, מצדו, שקע בציניות ובאדישות. באותו נובמבר שלטו הרפובליקנים בשני בתי הקונגרס, ונאמניו של טראמפ דחקו הצידה את ההנהגה שקדמה לו.

קהילת העסקים למדה לקח כבר בשלב מוקדם. "אתם עובדים בשבילי, אתם לא מבקרים אותי", אמר כביכול הנשיא לקבלן פדרלי גדול, לאחר שהוריד את ערך מניותיו במיליארדי דולרים באבחת ציוץ זועם. מנכ"לים חכמים מקפידים לתת לטראמפ קרדיט אישי על כל החדשות הטובות שהם מקבלים, ונמנעים מכל אמירה שעלולה להסב מורת רוח לנשיא או לבני משפחתו.

גם יחסה של התקשורת לטראמפ השתפר במידה ניכרת. המיזוג המתוכנן בין AT&T ל-Time Warner עוכב בלמעלה משנה, ולאורך התקופה הזאת, עיתונאי CNN (שבבעלות Time Warner) התאמצו יותר מאי פעם ליישר קו עם הגדרת ההוגנות של טראמפ. במסגרת ההסכם שהסדיר את תלונת ההגבלים העסקיים של משרד המשפטים נגד אמזון, מכר ג'ף בזוס, מנכ"ל החברה, את ה"וושינגטון פוסט" שהיה בבעלותו. הבעלים החדשים של העיתון – קבוצת משקיעים שמושבה בסלובקיה – סגרה את המהדורה המודפסת ושמה את הדגש על סיקור פוליטיקה עירונית ועל כתבות לייף סטייל.

ברשתות החברתיות רצות שמועות פרועות מתמיד. אחדים מאמינים להן. אחרים לא. קשה לאמת אותן.

מובן שאף אחד לא ביטל את התיקון הראשון לחוקה, והאמריקנים עודם חופשיים לומר את אשר על לבם – בהנחה שהם מסוגלים לשאת את דברי הבלע והאיומים הזועמים שיוטחו בהם על-ידי צבאות הטרולים תומכי טראמפ שמפטרלים בפייסבוק ובטוויטר. צעירים רבים אינם מעוניינים להתמודד עם בריונים דיגיטליים, ולכן הם נודדים למדיות פוליטיות פחות, כמו סנאפצ'ט ואינסטגרם.

כלי התקשורת שמבקרים את טראמפ עדיין מגיעים לקהלים אליטיסטיים; התחקירים שלהם עדיין זוכים בפוליצר; הכתבים שלהם מקבלים הזמנות לכנסים אפופי חרדה בנושא שחיתות, אמות מידה בעיתונות הדיגיטלית, קִצה של נאט"ו ועליית האוטוריטריות הפופוליסטיות. אבל משום מה, נדמה שהשפעתם של המאמצים הכנים האלה על הפוליטיקה האמריקנית פוחתת והולכת. הנשיא טראמפ מתקשר עם הציבור ישירות דרך הטוויטר שלו ומפנה את תומכיו אל המידע האוהד המתפרסם ב"פוקס ניוז" וב"בְּרייטבַּרט".

למרות קריאות הייאוש והתסכול, המדינה לא שינתה את פניה בארבע השנים האחרונות כפי שחששו גורמים אחדים – או כפי שקיוו אחרים. אם נשים בצד מספר תוכניות רפובליקניות שאפתניות, הרי שמערכת הרווחה האמריקנית המוכרת נותרה על כנה, פחות או יותר, במהלך כהונתו הראשונה של טראמפ. על אף התחזיות, מעולם לא בוצע גירוש המוני של מהגרים לא חוקיים. עובדים לא חוקיים רבים נותרו במדינה, ובקרבם התגבשה ההבנה שכל עוד הם לא יתערבו בפוליטיקה, ישמרו על פרופיל נמוך ויסתמו את הפה, אף אחד לא יחפש אותם.

אפרו-אמריקנים, צעירים, ומקבלי אזרחות חדשים – כל אלה נתקלים בקשיים גוברים והולכים להצביע בבחירות ברוב המדינות. אבל למרות כל הדיבורים על צמצום זכויות, אמריקה התאגידית עדיין שואפת לגיוון בכוח העבודה. נישואים חד-מיניים עודם חוקיים. ברכות ל"חג מולד שמח" אינן נפוצות או נדירות יותר משהיו לפני כניסתו של טראמפ לבית הלבן.

אנשים מתבדחים על כך שהסוכנות לביטחון לאומי (NSA) של טראמפ מאזינה להם. הם אינם מתכוונים לזה באמת, הרי מספר ההודעות המיניות ותמונות העירום שנשלחות באמריקה כיום אינו נמוך משהיה לפני ארבע שנים. ובכל זאת, עם כל הפריצוֹת וההדלפות שקורות בימינו – בייחוד לאנשים שמביעים דעות פוליטיות בפומבי – עדיף להיזהר במה שכותבים במייל או בטלפון. מתי לא הייתה הפוליטיקה עסק מלוכלך? מתי לא מימשו העשירים ובעלי הכוח את מרבית רצונותיהם? הכי חכם להתעלם מכל הקשקשת הפוליטית הזאת, להתעסק בעניינים הפרטיים שלכם, ליהנות מתקופה זו של שגשוג יחסי ולהשאיר את השאלות למי שמחפש צרות.

דונלד טראמפ, מלניה טראמפ, השבעה

דונלד טראמפ ומלניה אשתו לקראת טקס ההשבעה לנשיאות. תצלום: Airmen Magazine

 

בהרצאה שנתן ב-1888, ג'יימס ראסל לוֹאֶל (Lowell), ממייסדי כתב העת  ״האטלנטיק״, שלל את ההנחה השאננה שהחוקה היא "מנגנון שמפעיל את עצמו". לואל צדק. "איזונים ובלמים" הם מטאפורה, לא מנגנון.

כל הדברים שדמיינתי לעיל – וכל אלה שאדמיין להלן – יהיו אפשריים רק אם אנשים רבים בנוסף לדונלד טראמפ יאפשרו אותם. ניתן למנוע אותם אם אזרחים פרטיים ונציגי ציבור יקבלו את ההחלטות הנכונות. הסיפור שסופר כאן, כמו זה שמספרת רוח חג המולד שעתיד לבוא אצל צ'רלס דיקנס, אינו סיפור על דברים שיהיו, אלא על דברים שעשויים להיות. ישנם נתיבים אחרים. האמריקנים הם שיחליטו באיזו דרך תצעד המדינה.

עתיד ורוד אינו מובטח לשום חברה, אפילו לא לחברה עשירה ובת-מזל כמו החברה האמריקנית. כשהאמריקנים הראשונים כתבו דברים כמו "עירנות מתמדת היא מחיר החירות", הם לא התכוונו לייצר קלישאות להדפסה על סטיקרים. הם חיו בעולם שבו שלטון אוטוריטרי היה הנורמה, שבו שליטים נהגו בכוחה של המדינה ובנכסיה כברכושם האישי.

אופן השימוש בכוח פוליטי שונה כיום מבעבר – אבל אולי אינו שונה מאוד. לארי דיימונד (Diamond), סוציולוג מסטנפורד, תיאר את העשור האחרון כתקופה של "מיתון דמוקרטי". מספר המדינות הדמוקרטיות בעולם ירד. וברבות מהדמוקרטיות הנותרות הידרדרה איכות השלטון.

התהליכים שמתרחשים בהונגריה מאז 2010 ממחישים זאת, ואף אפשר לראות בהם תוכנית פעולה לרודן לעתיד. הונגריה היא חברה באיחוד האירופי וחתומה על האמנה האירופית לזכויות אדם. יש בה בחירות ואין בה צנזורה של האינטרנט. ובכל זאת, הונגריה מפסיקה אט אט להיות מדינה חופשית.

התמורה אינה אלימה, ולרוב אינה דרמטית במיוחד. מתנגדי המשטר אינם נרצחים או נכלאים, אף על פי שהמדינה מטרידה רבים מהם בבדיקות של פקחי בנייה ובביקורות של מס הכנסה. עובדי ציבור, או עובדים של חברות שהממשלה מסוגלת להפעיל עליהן לחץ בקלות, עלולים לאבד את עבודתם בעקבות התבטאויות פומביות. עם זאת, הם רשאים להגר מתי שירצו. מי שיש לו כסף יכול אפילו לקחת את הכסף איתו. באופן כללי, המשטר משתמש בתמריצים יותר מאשר בהפחדה. בתי המשפט עמוסים יתר על המידה ונוהגים בסלחנות עם בעלי בריתו של המשטר. חברי הממשלה זוכים בחוזים יקרים ומקבלים הלוואות בתנאים נוחים בבנק המרכזי. מי שקרוב למוקדי הכוח מתעשר בזכות משוא פנים, ומי שרחוק מהם סובל מהידרדרותה הכללית של הכלכלה. כפי שאמר לי לאחרונה אדם פיקח, "היתרון שמקנה השליטה במדינה מודרנית אינו הכוח לרדוף חפים מפשע, אלא הכוח להגן על האשמים".

שלטונו של ראש הממשלה ההונגרי ויקטור אורבּן (Orbán) אינו תלוי בבחירות. הבחירות עודן חופשיות, פחות או יותר – לפחות בכל הקשור לספירת הקולות. אבל הן אינן בדיוק הוגנות. החוקים האלקטורליים מיטיבים עם בעלי הכוח בדרכים גלויות ונסתרות גם יחד. התקשורת העצמאית מאבדת את כוח הפרסום שלה תחת לחצי הממשלה; בעלי בריתה של הממשלה משתלטים על כלי תקשורת נוספים מדי שנה. הממשלה שומרת על שיעורי תמיכה גבוהים גם כשמתפרסמות חדשות שליליות כיוון שהיא מייצרת במיומנות רצף אינסופי של מחלוקות וסכסוכים שמותיר את האזרחים ההונגרים השמרנים בתחושה שאף אחד אינו מבין אותם, ושליברלים, זרים ויהודים מנסים לפגוע בהם.

הידרדרות דמוקרטית דומה התרחשה גם בדרום אפריקה תחת יורשיו של נלסון מנדלה, בוונצואלה של הבריון הגנב הוגו צ'אבס, או בזמן שלטונו של רודריגו דוּטֶרְטֶה (Duterte) הרצחני בפיליפינים. תהליך דומה החל להתרחש לאחרונה גם בפולין, ועלול להתרחש גם בצרפת אם מארין לה פן, מועמדת מפלגת החזית הלאומית, תזכה בנשיאות.

מחוץ לעולם האסלאמי, המאה העשרים ואחת אינה עידן של אידאולוגיה. החזונות האוטופיים הגדולים של המאה התשע עשרה יצאו מהאופנה. הפרויקטים הטוטליטריים הסיוטיים של המאה העשרים הופלו או התפוררו, והותירו אחריהם רק שרידים מיושנים: צפון קוריאה, קובה. התופעה שמתפשטת כיום היא שלטון גנבים דכאני, בראשות שליטים המונעים על-ידי חמדנות ולא על-ידי טירוף אידיאליסטי, כמו היטלר או סטלין או מאו. שליטים אלה אינם מסתמכים על הפחדה, אלא על כיפוף חוקים, מניפולציה של מידע וקואופטציה של אליטות.

מרין לה פן, החזית העממית, ז'אן ד'ארק

המצעד השנתי של החזית העממית של מרין לה פן לכבוד ז'אן ד'ארק, פריס. תצלום: ארנסט מורלס

ארצות הברית היא דמוקרטיה איתנה, כמובן. אך שום המצאה אנושית אינה חסינה מפני חבלה, והדמוקרטיה החוקתית על אחת כמה וכמה. יש למערכת האמריקנית מאפיינים המונעים ניצול לרעה של כוח: הפרדת הרשויות בממשל הפדרלי; חלוקת תחומי האחריות בין הממשל הפדרלי למדינות השונות. הסוכנויות הפדרליות מתגאות בעצמאותן; המערכת המשפטית עצומה, מורכבת ועמידה בפני השפעה בלתי נאותה.

אך המערכת האמריקנית מלאה גם בפרצות ובפגיעויות, ואף על פי שהן מוכרות לכול, הן מסוכנות ביותר. החשובה שבפרצות אלה היא ההסתמכות על תכונותיהם האישיות של האיש או האישה שבידיהם נמצא הכוח האדיר של מוסד הנשיאות. ראש ממשלה או ראשת ממשלה בריטיים עלולים לאבד את כוחם תוך דקות אם יאבדו את אמון הרוב בפרלמנט. נשיאי ארצות הברית, לעומת זאת, תלויים בראש ובראשונה באתיקה האישית שלהם וברצונם לעזור לציבור. מה קורה אם לבית הלבן נכנס אדם החסר את התכונות האלה?

במהלך הדור האחרון ראינו סימנים מבשרי רעות לקריסתה של המערכת הפוליטית האמריקנית: הרפובליקנים הוכיחו שהם נכונים לדחוף את ארצות הברית לסף השתמטות מחובותיה הלאומיות ב-2013 רק כדי לצבור יתרון קטן במשא ומתן על התקציב; ברק אובמה נטל לעצמו באופן חד-צדדי את הכוח הביצועי להעניק מעמד חוקי למיליוני אנשים השוהים באופן בלתי חוקי בארצות הברית – אף שהוא עצמו הודה קודם לכן שהכוח לעשות זאת אינו קיים.

דונלד טראמפ, לעומת זאת, מייצג תופעה קיצונית הרבה יותר. נשיא שכהונתו הושגה - בין היתר, כך מצביעים חששות סבירים - הודות להתערבות חשאית של שירותי מודיעין זרים עוינים? שמשתמש במעמדו כדי להשתלח במבקריו באופן אישי? שיוצר "נאמנויות עיוורות" שאינן עיוורות כלל וכלל? שמעודד את ילדיו לערבב בין ענייניהם הפרטיים לענייני הציבור, ואיכשהו  משכנע את חברי מפלגתו האומללים לתמוך בהחלטותיו או להתייחס אליהן באדישות? לוּ התופעה הזאת הייתה מתרחשת בהונדורס, היינו יודעים בדיוק איך לקרוא לה. אבל במקום זאת היא מתרחשת באמריקה, ולכן אנחנו מבולבלים.

"יש לסכל את השאפתנות באמצעות שאפתנות". 1 במילים אלה, שנכתבו לפני יותר ממאתיים שנה, הסבירו מחברי "הפדרליסט" את כלי ההגנה החשוב ביותר במערכת החוקתית האמריקנית. אחר כך הם הוסיפו את ההבטחה הבאה: "בממשלה רפובליקנית הבכורה נתונה בהכרח לרשות המחוקקת". 2 הקונגרס מחוקק חוק, מקצה כספים, מאשר את מינוייו של הנשיא. הקונגרס יכול לדרוש בדיקת מסמכים, לתחקר פקידי ממשל ואפילו להדיחם. הקונגרס יכול להגן על המערכת האמריקנית מפני נשיא כוחני.

הקפיטול, השבעה, טראמפ

בניין הקפיטול בהכנות להשבעת דונלד טראמפ. תצלום: ג'ף ליווינגסטון

 

אבל האם הוא יעשה זאת?

ככל שהפוליטיקה נעשית מקוטבת יותר, הקונגרס הופך אט אט למנגנון איזון ובלימה הפועל אך ורק על נשיאים מהמפלגה הנגדית. בתקופות שבהן הנשיאים האחרונים נהנו מרוב למפלגתם בקונגרס – ברק אובמה ב-2009 ו-2010, ג'ורג' ו. בוש מ-2003 עד 2006 – הם הצליחו לממש את רוב תוכניותיהם. ייתכן שהקונגרס יקל אף יותר על ממשל טראמפ.

הסיבה הראשונה לחשוש מהיעדר פיקוח ראוי הוא הקשר המהופך המשונה בין הנשיא טראמפ לרפובליקנים בקונגרס. בדרך כלל הנשיא הנכנס הוא שמביא עמו רעיונות נלהבים לשינוי במדיניות, ולכן הוא שחייב להסתגל לחולשות האנושיות הקטנוניות של חברי הקונגרס ולמידותיהם הרעות – ואולי אף להעלים מהן עין – אם ברצונו לקדם את האג'נדה שלו. אבל הפעם, פול ראיין (Ryan), יושב ראש בית הנבחרים, הוא שמקדם אג'נדות – ועל כן נדרש להעלים עין.

לטראמפ אין עניין רב ברעיונותיהם של הרפובליקנים בקונגרס. האידיאולוגיה שלהם אינה האידיאולוגיה שלו, וגורלם אינו מטריד אותו. הוא יבגוד בהם בלי להניד עפעף כדי לקדם את האינטרסים שלו. ובכל זאת הם כאן, והם עומדים להשיג את כל מה שהם חלמו עליו במשך שנים, ואף עשרות שנים. את הסיכוי הזה הם חבים אך ורק להצלחתו של טראמפ לייצר הפרש קולות חיוני במדינות בודדות – ויסקונסין, מישיגן ופנסילבניה – הפרש שעזר למפלגה שאינה מצליחה לזכות ברוב קולות האזרחים, לזכות בהזדמנות חולפת לתפקד כרוב לאומי מכריע. הסיכון הגדול ביותר לכל הפרויקטים ולכל התוכניות שלהם הוא אותו "אקס פקטור" שהעניק להם את ההזדמנות הזאת: דונלד טראמפ, ואישיותו ההפכפכה המפורסמת. הדברים שמעניינים את טראמפ הם שיעור התמיכה הציבורי בו, עושרו וכוחו. עלול לבוא היום שבו, כדי להעצים את שלושת האלה, הוא יחליט לזרוק את המפלגה הרפובליקנית הממוסדת לטובת קואליציה פופוליסטית אד-הוק, וישלב בין לאומיות להוצאות גדולות על רווחה – תמהיל שעובד היטב עבור שליטים אוטוריטריים במקומות כמו פולין. למי יש ספק שטראמפ מסוגל לכך? לא לפול ראיין. לא למיץ' מקונל (McConnell), מנהיג הרוב בסנאט. לראשונה מאז ימי ג'ון טיילר בשנות הארבעים של המאה התשע עשרה, הרוב בקונגרס צריך לחשוש מהאפשרות שהנשיא יערוק מהם, ולא להיפך.

בדומה לכך, גם אם הנשיא יסתבך בשערורייה כלשהי, הרפובליקנים בקונגרס עלולים להפסיד את ההזדמנות שהם חיכו לה שנים. אפילו אם הם ינווטו במיומנות בכל שאר הסוגיות, הם אינם מסוגלים למנוע שערורייה כזאת. אבל הם כן מסוגלים לעשות כמיטב יכולתם לא לשמוע עליה.

"האם יש לך חששות לגבי סטיב בּנוֹן (Bannon) בבית הלבן?", שאל ג'ייק טאפר מ-CNN את ראיין בנובמבר. "אני לא מכיר את סטיב בנון, לכן אין לי חששות", ענה יושב הראש. "אני סומך על כושר השיפוט של דונלד".

כשראיין נשאל בתוכנית "60 דקות" אם הוא מאמין לטענתו של דונלד טראמפ שבבחירות היו "מיליוני" הצבעות בלתי חוקיות, הוא ענה: "אני לא יודע. אני לא ממש מתעסק בעניינים האלה".

ומה לגבי ניגודי האינטרסים של טראמפ? "זה לא מה שמעסיק אותי בקונגרס", אמר ראיין ב-CNBC. טראמפ צריך לנהל את ניגודי העניינים שלו "איך שהוא רוצה".

ראיין למד זהירות בדרך הקשה. לאחר שהתפרסמה ההקלטה שבה טראמפ מספר על חיזוריו המיניים התוקפניים אחרי נשים, אמר ראיין שהוא יפסיק לפעול להיבחרו של טראמפ. שיעור האהדה לראיין בקרב הרפובליקנים צנח בעשרים ושמונה נקודות-אחוז תוך פחות מעשרה ימים. בעבר היה מעמדו במפלגה בלתי מעורער, אך לפתע גילה שהוא שנוא על-ידי ארבעים וחמישה אחוז מהרפובליקנים.

סביר להניח שככל שהתוכניות החשובות לראיין יתקרבו למעמד החתימה הנשיאותית, כניעותו לנשיא רק תגבר ותלך. בין שיהיה מדובר בהאשמות הקשורות לפריצות הרוסיות למערכת התקשורת הפנימית של המפלגה הדמוקרטית, או בהאשמות לניצול לרעה של עמדת כוח כדי להגדיל את עושרה של משפחת טראמפ, או בהעדפת שותפיו העסקיים של טראמפ – בכל המקרים האלה סביר להניח הרפובליקנית בקונגרס תמצא את עצמה מגויסת לתפקיד שומרת הראש המוסרית של דונלד טראמפ.

המפלגה הרפובליקנית, מרק רוביו, רנד פול, טד קרוז

מרק רוביו, רנד פול וטד קרוז מוצגים כליצנים המפלגה הרפובליקנית, 2016. תצלום: DonkeyHotey

 

הסנאט נוהג לתת מרחב פעולה רב יותר לבעלי דעת מיעוט מאשר בית הנבחרים. אבל אפילו המוסד הזה יימצא את עצמו תחת לחץ. שניים ממתנגדי טראמפ הרפובליקנים החשובים ביותר יהיו מועמדים לבחירה מחדש ב-2018: ג'ף פְלֵייק (Flake) מאריזונה וטד קרוּז (Cruz) מטקסס. הם לא ירצו לעורר את חמתו של נשיא ממפלגתם – בייחוד לא בשנה שבה מפלגתו של הנשיא יכולה להרשות לעצמה לאבד מושב או שניים כדי ללמד את המתנגדים לקח. מיץ' מקונל, מצדו, הוא פוליטיקאי שנוהג להתמקד בתוצאות - אפילו יותר מאשר פול ראיין – ואשתו, איליין צ'או (Chao), קיבלה משרת קבינט, דבר שעלול להטות אותו אף יותר לטובת טראמפ.

שאפתנות תסכל שאפתנות רק עד הרגע שבו שאפתנות תגלה שקונפורמיזם משרת את מטרותיה טוב יותר. באותו רגע עלול הקונגרס, הגוף שאמור לאזן את כוחו של הנשיא, להפוך לעוזרו החשוב ביותר.

מנהיגות המפלגה ותורמיה יאכפו בחומרה את המשמעת המפלגתית בקרב שורות הרפובליקנים בקונגרס, אך גם השפעתו האדירה של ערוץ "פוקס ניוז" תתרום לכך. טראמפ מול קלינטון לא הייתה התחרות היחידה ב-2016 בין גבר כוחני ואישה מאופקת. תחרות כזאת בדיוק התנהלה גם בפוקס, בין שון האניטי (Hannity) לקלי (Kelly). בשני המקרים, הסימנים הראשונים העידו, כביכול, על יתרון לנשים. אבל בסופו של דבר הגברים הם שניצחו, והאניטי השיג ניצחון מוחץ אף יותר מטראמפ. תוכניתו של האניטי, שהפכה לתשדיר פרסומת חסר בושה לטראמפ, העפילה למקום הראשון בדירוג של הרשת באמצע אוקטובר. תוכניתה של קלי הידרדרה למקום החמישי, נמוך יותר אפילו מ-The Five, תוכנית דיונים המשודרת בשעה חמש אחה"צ. קלי נחתה על הרגליים, כמובן, אבל בפוקס למדו את הלקח: טראמפ מוֹכֵר, סיקור ביקורתי לא. בינתיים העבירה רשת פוקס את משבצת השידור של תשע בערב ממייגן קלי לטאקר קרלסון (Carlson), שממצב את עצמו כתומך נלהב של טראמפ, בדומה להאניטי.

מנקודת מבטו של חבר הקונגרס הרפובליקני הטיפוסי, פוקס היא עדיין כוח כל-יכול: המקור החשוב ביותר לנִראוּת ולאישור עבור פוליטיקאים רפובליקנים. ב-2009, בתקופה שלפני ההתמרדות של "מסיבת התה", בוב אינגליס (Inglis) מקרוליינה הדרומית הרגיז את פוקס: הוא ביקר את גלן בֶּק (Beck) ואמר לנוכחים במפגש בהיכל העירייה שהם צריכים לסגור את הטלוויזיה בזמן התוכנית שלו. הוא ספג מטח של קריאות בוז, ובשנה שלאחר מכן הפסיד בבחירות המקומיות שלו לאחר שקיבל רק עשרים ותשעה אחוז מהקולות. זאת הייתה מפלה קשה עבור בעל תפקיד מכהן ששמו לא נקשר בשום שערורייה.

את פוקס מלווה שורה של מוסדות לוויין: ארגוני Super PAC, צוותי חשיבה וגורמים שמרניים הפועלים באתרי אינטרנט שונים וברשתות החברתיות. המוסדות האלה כוללים כעת, בין היתר, גורמים שהיו בעבר בחזקת מנודים, כמו אלכס ג'ונס ואתר "ברייטברט". כל עוד הלוויינים מיישרים קו – וכל עוד דעת הקהל הציבורית לא תפנה בבירור נגד הנשיא – סביר להניח שהפיקוח של הרוב הרפובליקני בקונגרס על טראמפ יהיה.

דונלד טראמפ לא ינסה לכונן משטר אוטוריטרי. נראה שהמשימה הבהולה ביותר בסדר העדיפויות שלו היא להשתמש בנשיאותו כדי להתעשר. אך כדי לעשות זאת הוא יצטרך להגן על עצמו מפני סיכונים משפטיים. בנוסף, טראמפ, כפי שאפשר לצפות מטראמפ, ירצה בהכרח להתנקם במבקריו. בניית המנגנון שיגן עליו מעונש ויאפשר לו לנקום במתנגדיו, תתחיל באופן לא מאורגן, בהתאם להזדמנויות שייקרו בדרכו. אבל בסופו של דבר לא תהיה לו ברירה אלא להאיץ את הבנייה.

אם הקונגרס לא יעמוד בדרכו, מה יוכל טראמפ לעשות? ואולי יש לשאול: מה הוא לא יוכל לעשות?

ניוט גינגריץ' (Gingrich), יושב ראש בית הנבחרים לשעבר, שלעתים קרובות מביע רעיונות טראמפיסטיים בסגנון ישיר וגלוי כל כך שאפילו טראמפ עצמו עשוי להימנע ממנו, הסביר בדיוק עד כמה קשה יהיה לאכוף חוקים נגד נשיא שאינו משתף פעולה. בדצמבר, במהלך דיון רדיו בנושא חוקי הנפוטיזם וצירוף בתו וחתנו של טראמפ לצוות הבית הלבן, אמר גינגריץ': לנשיא "יש, אם להודות על האמת, את כוח החנינה. זה כוח בלתי מוגבל, והוא יכול פשוט לומר, 'תראו, אני רוצה אותם כיועצים. אני אחנון אותם אם מישהו יחשוב שהם עברו על החוק. נקודה'. וטכנית, על פי החוקה, יש לו סמכות לעשות את זה".

איוונקה טראמפ

איוונקה טראמפ באסיפת בחירות של אביה. תצלום: מייקל ואדון

 

גינגריץ' צודק, ודבריו מצביעים על אמת עמוקה יותר: אמנם ארצות הברית היא מדינת חוק, אבל המימוש של החוק בפועל תלוי ביכולותיהם וביושרתם של הגורמים האמונים על אכיפתו. לנשיא הנחוש לעקוף את החוק כדי להגן על עצמו ועל חוג מקורביו, יש אמצעים רבים לעשות זאת.

ואחד האמצעים האלה הוא כוח החנינה, במידה שהנשיא משתמש בו לא רק כדי להגן על משפחתו, אלא גם על גורמים אחרים המסוגלים להגן על האינטרסים שלו, על עסקאותיו ועל כשלים בשיקול דעתו. ויש לו גם הכוח למנות ולפטר. הנשיא ממנה את ראשי רשות המסים, ויכול גם לפטרם. הוא ממנה – ויכול גם לפטר – את הגורמים המפקחים על משרדי הממשל ועל הסוכנויות המרכזיות. הוא ממנה ומפטר את תשעים ושלושה התובעים הממשלתיים, שבידם הכוח ליזום תביעות פדרליות או לחסלן. הוא ממנה ומפטר את התובע הכללי, סגן התובע הכללי וראש המחלקה הפלילית במשרד המשפטים.

ישנם בלמים לכוחות האלה – כללי התנהגות ותקנות חוקתיות גם יחד. אחד מהם הוא כוחו של הסנאט לאשר או לפסול מינויים נשיאותיים. אבל ייתכן שבעתיד הבלמים האלה לא יהיו חזקים כבעבר.

באופן מסורתי, הסנאטורים ממפלגתו של הנשיא מצפים ממנו להתייעץ עמם לגבי מינויי התובעים במדינותיהם - מעמד נותני החסות הוא מעמד נחשק ביותר. אבל התובעים האמריקנים שמעניינים את טראמפ יותר מכול – ובעיקר אלה שבניו יורק ובניו ג'רזי, המוקד של חלק גדול מעסקיו וענייניו הבנקאיים – מגיעים ממדינות שאין בהן סנאטורים רפובליקניים שיש להתחשב בהם. ואף על פי שהתובעים של פלורידה, שבה נמצאים Mar-a-Lago ונכסים אחרים של טראמפ, מעניינים אותו כמעט באותה מידה, הרי שטראמפ ישמח להתעלם ממרקו רוּבּיוֹ (Rubio) מפלורידה.

מסורות העצמאות והמקצוענות של מנגנוני אכיפת החוק בפרט והשירות האזרחי בכלל ינסו, מטבען, לרסן את כוחו של הנשיא. אבל בשנים הקרובות אנחנו עלולים לגלות שגם האיזונים האלה אינם איתנים כפי שנדמה. הרפובליקנים בקונגרס קוראים זה מכבר לרפורמות שיזרזו את פיטוריהם של עובדי ציבור שאינם עושים את עבודתם כהלכה. באופן תיאורטי, יש הרבה סיבות טובות ליישם את הרעיון הזה. אבל אם הרפורמה הזאת תהיה משמעותית מספיק ותיושם כבר בשנתיים הקרובות, יתחולל שינוי ברור ביחסי הכוחות בין היסודות הפוליטיים והמקצועיים בממשל הפדרלי בדיוק בתקופה שבה היסודות הפוליטיים יהיו בשיא תוקפנותם. סוכנויות המודיעין, יותר מכול גורם אחר, עלולות למצוא את עצמן חשופות לנקמה מצד נשיא, הזועם עליהן בגלל הדיווחים על הסיוע שנתנה רוסיה לקמפיין הבחירות שלו. "כפי שלמדנו מהקריירה האחרת שלו, דונלד אוהב לפטר אנשים". כך התבדח כריס כריסטי (Christie), מושל ניו ג'רזי, בפני חדר מלא בתורמים רפובליקניים בוועידה הרפובליקנית הלאומית ביולי. זה עשוי להיות כלי רב עוצמה – ושימושי ביותר.

מובן שגם בתי המשפט הם בלם, אף על פי שהם עלולים להתמלא אט אט בשופטים הנוטים להאזין לטיעוניו של הנשיא באהדה. אבל כבר במצב הקיים קשה לתבוע נשיא על חריגות פיננסיות. כפי שדונלד טראמפ אמר לעיתונאי ניו יורק טיימס ולעורכיו בעשרים ושניים בנובמבר – אמר וצדק - נשיאים אינם כפופים לחוקים למניעת ניגוד האינטרסים החלים על כל שאר אנשי הרשות המבצעת.

החל מג'ימי קרטר ואילך, נשיאי ארצות הברית איזנו את מעמדם הייחודי הזה באמצעות צעד יוצא דופן: פרסום מרצון של דו״חות המס שלהם. במסיבת עיתונאים באחד עשר בנובמבר הבהיר טראמפ שהוא לא עומד להמשיך את המסורת הזאת. עורך דינו התעקש שכל מה שהציבור צריך לדעת נמצא בדו״ח הפיננסי השנתי שלו [ דו״חות המס, הדו"ח מלמד כמה מסים שילם הנשיא, אילו הקלות והחזרים הוא קיבל ועוד], שאותו נדרשים לפרסם, על-פי חוק, כל אנשי הרשות המבצעת ובהם הנשיא. אבל עיון קצר בטפסים להגשה (אתם מוזמנים לעיין בהם בעצמכם), יבהיר לכם שהם אינם מתאימים למצבו של טראמפ. הטפסים האלה נוסחו במחשבה על מניות ואגרות חוב, על משכנתאות והטבות מנהלים דחויות – ולא על מבוך העסקאות של "ארגון טראמפ" ורשתות השותפים המסועפות שלו. האמת טמונה בדו״חות המס, ואלה לא יהיו נגישים לנו.

קשה מאוד לתבוע פוליטיקאים שנבחרו לכהן בתפקיד רשמי, אפילו על לקיחת שוחד מובהקת. ותביעה כזאת נעשתה בעייתית אף יותר ב-2016, כשבית המשפט העליון בהרכב של שמונה שופטים ביטל פה אחד את הרשעתו של בוב מקדונל (McDonnell), מושל וירג'יניה לשעבר. מקדונל ואשתו קיבלו מתנות יקרות ערך – מזומנים ומוצר יוקרה – מגורם שהיה מעוניין בעזרתם. מקדונל ארגן פגישות בין אותו גורם לפקידי ממשל שהיו בעמדה המאפשרת להם לעזור לו. חבר המושבעים אף קיבל את הטענה שהמתנות ניתנו ישירות תמורת העזרה שהתקבלה – משוכה ראייתית שהכשילה תביעות נגד אשמים בלקיחת שוחד בעבר. בני הזוג מקדונל הורשעו יחד בעשרים סעיפים שונים.

אבל בית המשפט העליון התנגד וטען שהערכאות הנמוכות פירשו את חוקי השחיתות הפדרליים באופן רחב מדי. החוק הרלוונטי חל רק על "פעולות רשמיות". בית המשפט הגדיר פעולות מסוג זה באופן צר ביותר וטען ש"ארגון פגישה, שיחה עם נציג ציבור אחר, או עריכת אירוע – ותו לא – אינם עומדים בקריטריונים המגדירים 'פעולה רשמית'".

טראמפ מתכוון לערבב עסקים וממשל, ובעניין זה הוא מפגין תעוזה שמזכירה מנהיג של רפובליקה פוסט-סובייטית יותר מאשר נשיא אמריקני. במהלך כהונתו, כמו במהלך תקופת המעבר, עוד נקבל הצצות לחתירה המשפחתית אחר עושר. שותפיו ההודים של טראמפ קפצו למגדל טראמפ ופרסמו תמונות של הנשיא הנבחר בפייסבוק כדי להתריע בפני החברים בבית שכעת הם הפכו לכוח שאין לזלזל בו. התקשורת הארגנטינאית דיווחה שבמהלך שיחת נימוסים שקיבל טראמפ מנשיא ארגנטינה בעקבות היבחרו, דנו השניים בהתקדמות הבנייה של מגדל הממותג כמגדל טראמפ בבואנוס איירס (אחד מדובריו של נשיא ארגנטינה הכחיש שהשיחה ביניהם כללה דיון בבניין). איוונקה, בתו של טראמפ, השתתפה בפגישה בינו לבין ראש הממשל היפני – פגישה מועילה מאוד מבחינתה, מכיוון שלבנק הנמצא בבעלות הממשלה יש נתח בעלוּת גדול בחברה יפנית שניהלה איתה באותו זמן משא ומתן.

הבית הוורוד, בואנוס איירס, ארגנטינה, נשיא

"הבית הוורוד", מעונם של נשיאי ארגנטינה, בבואנוס איירס, תצלום: איימון לולור

 

זוהי ידיעה מטרידה ומעוררת דאגה. אך האם מדובר במהלך בלתי חוקי בעידן שאחרי מקדונל? מי מבין נציגי הציבור, שלנשיא יש כוח לפטרם, יעז לפתוח בחקירה?

במהלך כהונתו של טראמפ אתם עשויים לשמוע לא מעט על "סעיף התשלומים" (emoluments clause) המופיע בחוקה: "לא יוענק תואר אצולה כלשהו על ידי ארצות הברית; ושום נושא משרה של ארצות הברית, שיש בצדה שכר או אמון, לא יקבל – בלי הסכמת הקונגרס – מתנה, תשלום, משרה או תואר כלשהו מידי מלך, נסיך (שליט) או מדינה זרה". 3

אבל בנוסח הזה יש כמה פרצות אפשריות. ראשית, הסעיף חל רק על הנשיא עצמו, לא על בני משפחתו. שנית, נדמה שהוא חל רק על הטבות המתקבלות מממשלות וחברות ממשלתיות זרות, ולא על הטבות מחברות עסקיות פרטיות. שלישית, עורכי דינו של טראמפ טענו שהסעיף חל רק על מתנות ותארים, לא על עסקאות. רביעית, למה הכוונה ב"הסכמת הקונגרס"? אם הקונגרס לומד על "תשלום" בעייתי לכאורה ומסרב לפעול בנדון, האם זה שקול להסכמה? לבסוף, איך אוכפים את הסעיף הזה? האם מישהו יכול לתבוע את הנשיא טראמפ ולדרוש צו מניעה כלשהו? מי? איך? האם בית המשפט יעניק זכות עמידה במקרה כזה? נדמה שמנסחי הסעיף ראו בעיני רוחם קונגרס פעלתן וציבור דרוך. אבל מה קורה אם הקונגרס אינו פעלתן והציבור אינו דרוך?

עלינו הכיר בכך שטראמפ ינצל את מעמדו לא רק כדי להתעשר בעצמו, אלא גם כדי להעשיר רבים אחרים, הן בעלי כוח והן – מדי פעם בפעם, כדי לרצות את הציבור – אנשים נטולי כוח. ונצואלה, שהייתה דמוקרטיה יציבה מסוף שנות החמישים ועד סוף שנות התשעים, הושחתה בגלל הפליה פוליטית. הוגו צ'אבס השתמש במשאבי המדינה כדי לתת מתנות לתומכיו. ערוץ הטלוויזיה הרשמי של ונצואלה אפילו שידר תוכנית קבועה המציגה מקבלי מתנות הבוכים באושר למראה הבתים החדשים שלהם ומכשירי החשמל שניתנו להם בחינם. האמריקנים קיבלו לאחרונה הצצה מוקדמת לגרסה המקומית של תוכנית זאת, כשעובדי חברת Carrier הודו לנשיא הנבחר טראמפ על שדאג לשמר את משרותיהם באינדיאנה.

"לא יאמן... עדיין לא נשיא וכבר סגר עסקה עם החברה״, אמר טי ג'יי בִּרֵיי, עובד Carrier בן שלושים ושתיים, למגזין Fortune. "אני פשוט בהלם. חלק גדול מהעובדים בהלם. אנחנו לא מאמינים שסוף סוף קרה לנו משהו טוב. זה היה ניצחון לאיש הקטן".

במהלך כהונתו יעשה טראמפ כמיטב יכולתו לייצר אווירה של נדיבות אישית, לתת את התחושה שלשחיתות אין חשיבות מכיוון שלחוקים ולמוסדות אין חשיבות. הוא ירצה לקשור בין תועלת כלכלית לבין טובות אישיות. הוא יבנה לו חוג של נאמנים ויביא למצב שבו אחרים מואשמים בשחיתות שלו. וזה, לאורך זמן, בדיוק הדבר שחותר תחת מוסדות הדמוקרטיה ושלטון החוק. אם הציבור לא ישתכנע שמדובר בסוגיה חשובה, לחוקרים יהיה במהלך כהונתו של טראמפ אפילו פחות כוח משיש להם עכשיו.

"המשימה הראשונה של הממשל החדש שלנו היא לשחרר את אזרחינו מהפשע ומהטרור ומהיעדר החוק שמאיימים על קהילותינו". אלה דברים שאמר דונלד טראמפ בוועידה הלאומית של המפלגה הרפובליקנית. המועמד הטרי דאז המשיך ומנה שורה של שערוריות ומתקפות, בייחוד נגד שוטרים:

"אמריקה הזדעזעה כשהשוטרים שלנו בדאלאס הוצאו להורג באכזריות. מיד לאחר דאלאס, היינו עדים להמשך האיומים והאלימות נגד אנשי המשטרה. בימים האחרונים נורו או נהרגו שוטרים בג'ורג'יה, מיזורי, ויסקונסין, קנזס, מישיגן וטנסי.

ביום ראשון, עוד שוטרים נורו בבטון רוז', לואיזיאנה. שלושה נהרגו, ושלושה נפצעו קשה מאוד. התקפה נגד שוטרים היא התקפה נגד כל האמריקנים באשר הם. יש לי מסר לכל אדם המאיים על השלווה ברחובותינו ועל ביטחון שוטרינו: כשאושבע בשנה הבאה, אשיב את החוק והסדר לארצנו".

בטון רוז', לואיזיאנה, Black Lives Matter

מחאת Black Lives Matter בבטון רוז', לואיזיאנה. תצלום: אנטרל ויליאמס

 

מדבריו של טראמפ אי אפשר לדעת שמספר רציחות השוטרים במהלך כהונת אובמה היה נמוך כמעט בשליש משהיה בראשית שנות התשעים. הירידה הזאת תואמת את הצניחה הכללית בשיעור הפשעים האלימים בחברה האמריקנית. ב-2014 וב-2015 הייתה עלייה בהרג שוטרים בהשוואה לשיא השלילי של 2013 – אבל רק עד לרמה של 2012. לא כל שנה יכולה להיות הטובה ביותר אי פעם.

התפישה המוטעית שהפשיעה בארצות הברית יוצאת מכלל שליטה – שטרוריסטים מציפים את אמריקה וששוטרים נורים כל שני וחמישי – היא נכס משמעותי עבור דונלד טראמפ. שבעים ושמונה אחוז ממצביעי טראמפ חושבים שמצב הפשיעה הידרדר בתקופת כהונתו של אובמה.

במדינות משטרה אמיתיות, השלטון שומר על כוחו באמצעות מעקב ודיכוי. אבל לא כך מושג ונשמר הכוח בדמוקרטיות מידרדרות. המכשיר שבו משתמש המשטר הא-ליברלי המודרני אינו רדיפה, אלא קיטוב.

בעורמתו או בחושיו המולדים, טראמפ מבין זאת.

בכל פעם שטראמפ נכנס לאיזושהי תסבוכת, תגובתו היא לפצוח באיזשהו ריב מעורר מחלוקת. למחרת היום שבו וול סטריט ג'ורנל פרסם כתבה על ניגודי האינטרסים יוצאי הדופן בעניינו של ג'ארד קושנר (Kushner), חתנו של טראמפ, ציין הנשיא שיש לכלוא שורפי דגלים, או לשלול מהם את אזרחותם. באותו ערב, כאילו לבקשתו, יצאה חבורה קטנה של טיפוסים משונים ושרפה בצייתנות דגלים לעיני המצלמות מול מלון "טראמפ אינטרנשיונל" בניו יורק. נחשו איזה סיפור קיבל את הכותרת הראשית במהדורות החדשות של אותו יום?

תסיסה אזרחית לא תהיה בעיה בתקופת כהונתו של טראמפ. היא תהיה משאב. סביר להניח שטראמפ לא ירצה למנוע אותה, אלא לפרסם אותה – ומנגנון הבידור-תרעומת השמרני יעזור לו בהתלהבות. מפגינים בעד ההגירה צועדים עם דגלי מקסיקו; הפגנות של תנועת Black Lives Matter מלאות בשלטים ועליהם סיסמאות נגד המשטרה – אלה תמונות ההתנגדות שטראמפ ירצה שתומכיו יראו. ככל שהמפגינים יתנהגו בתוקפנות רבה יותר, טראמפ יהיה מרוצה יותר.

תרעומת מחושבת היא טריק פוליטי ישן, אבל לפני דונלד טראמפ אף אחד בתולדות ארצות הברית לא השתמש בו בנחישות רבה כל כך, בתכיפות רבה כל כך ובהצלחה גדולה כל כך. אם אכיפת החוק בימי טראמפ תהיה מחמירה, היא תועיל לנשיא ולא מכיוון שהיא תמנע תסיסה, אלא מכיוון שהיא תלבה אותה אף יותר וכך תאשר את החזון האפוקליפטי שאפף את נאומו בוועידת המפלגה.

בעצרת שנערכה בדצמבר בגרנד רפידס, מישיגן, התחיל טראמפ לדבר על ולדימיר פוטין. "ואז הם אמרו, 'אתה יודע שהוא הרג עיתונאים'", אמר טראמפ לקהל. "ואני לא אוהב את זה. אני לגמרי מתנגד לזה. דרך אגב, אני שונא חלק מהאנשים האלה, אבל אני אף פעם לא אהרוג אותם. אני שונא אותם. לא, אני חושב, לא – האנשים האלה, בשיא הכנות – אני אדבר בכנות. אני אדבר בכנות. אני אף פעם לא אהרוג אותם. אני לא אעשה דבר כזה. אה, בואו נראה – לא, לא, אני לא אעשה דבר כזה. אני אף פעם לא אהרוג אותם. אבל אני כן שונא אותם".

בימים הראשונים של תקופת המעבר בין הנשיאים, ניק דוֹז (Dawes), עיתונאי שעבד בדרום אפריקה, פרסם אזהרה מבשרת רעות לתקשורת האמריקנית באשר לעתיד הצפוי לה. "תתרגלו לתווית ה'אופוזיציה'" הוא כתב. "הנה הרעיון הבסיסי: להציג עיתונאים שעוסקים ביושרה ציבורית ובשחיתות כמי שנמצאים בצד השני של המתרס הפוליטי, וזאת כדי לפגוע באמינותם".

מסיבת עיתונאים, הבית הלבן, אובמה

מסיבת עיתונאים בבית הלבן של אובמה, 2014. תצלום: Obama White House

 

שליטי הדמוקרטיות המידרדרות סולדים מהעיתונות העצמאית אך אינם מסוגלים לחסל אותה. אולי הם יצליחו לרסן את תאבונה של התקשורת לסיקור ביקורתי באמצעות הפחדה של עיתונאים בלתי ידידותיים, כפי שעשו הנשיא ג'ייקוב זוּמה וחברי מפלגתו בדרום אפריקה. אבל ברוב המקרים, הרודן המודרני שואף רק לחתור תחת העיתונות כמוסד, ולשם כך הוא מכחיש את אפשרות קיומה של אובייקטיביות. כל דיווח משרת אג'נדה כלשהי. אין אמת, רק תחרות על השלטון.

אתרי החדשות הכוזבות ("פייק ניוז") ממלאים את המרחב התקשורתי בבדיות משונות ובהכחשות חסרות בושה בניסיון לגייס תומכים זועמים פוטנציאליים – ולרפות את ידיהם של מתנגדים פוטנציאליים - על-ידי הפצת התפישה שכולם משקרים ולשום דבר אין חשיבות. יותר משהוא רוצה להפיץ רעיונות כוזבים בקרב תומכיו, הגנב-שליט מעדיף לזרוע ציניות: המאמינים יתפכחו מאשליותיהם; כשאנחנו מצפים לשקרים, אין לנו סיבה להתלונן על שקר נוסף שנחשף. הפצת הציניות מטשטשת את ההבחנה בין כלי התקשורת המנסים, כמיטב יכולתם המוגבלת, לדווח את האמת, לבין כלי התקשורת שמפיצים כזבים מסיבות של רווח או אידיאולוגיה. ניו יורק טיימס יורד לרמתה של רשת RT הרוסית; וושינגטון פוסט יורד לרמתו של ברייטברט; רשת הרדיו הציבורית של ארצות הברית (NPR) יורדת לרמתו של Infowars.

הנה מקרה מטריד ביותר שממחיש את שיטת הכזבים. במהלך נובמבר ודצמבר, ספירת הקולות האטית בקליפורניה הגדילה עוד ועוד את יתרונה של הילרי קלינטון על דונלד טראמפ בסיכום הקולות הלאומי [קולות האזרחים, בניגוד למספר האלקטורים]: יותר ממיליון, יותר ממיליון וחצי, שני מיליון, שני מיליון וחצי. בסופו של דבר, שיעור הקולות של טראמפ ירד מתחת לזה של ניקסון ב-1960, של אל גור ב-2000, של ג'ון קרי ב-2004, של ג'רלד פורד ב-1976 ושל מיט רומני ב-2012 – ובקושי עבר את זה של מייקל דוקאקיס ב-1988.

היה ברור שהתוצאה הזאת מפריעה לנשיא הנבחר. בעשרים ושבעה בנובמבר צייץ טראמפ שבפועל הוא זכה בסיכום הקולות הלאומי, "אם מנכים את מיליוני האנשים שהצביעו באופן לא חוקי". להצהרה מדהימה ובלתי מבוססת זו התווספה אחר כך שורה של ציוצים שרק הסלימו והלכו.

הטענה הזאת מעידה על תעוזה בלתי נתפשת. הרי אם היא נכונה, היא מצדיקה לכל הפחות חקירה פלילית בכמה וכמה מדינות. אך מובן שהטענה הזאת אינה נכונה. לטראמפ אין שום ראיה מלבד רגשותיו הפגועים וכל מיני פיסות מידע אינטרנטיות ממקורות נטולי כל שמץ של מהימנות. אך מרגע שטראמפ, במעמדו היוקרתי החדש כנשיא נבחר, הציג את הטענה הזאת, היא הפכה מבחינת רבים לעובדה. סקר של חברת YouGov מצא שבראשון לדצמבר, ארבעים ושלושה אחוז מהרפובליקנים קיבלו את הטענה שמיליוני אנשים הצביעו באופן לא חוקי ב-2016.

כזב ברור הפך לפתע לאפשרות שנויה במחלוקת. כשג'ף זלני (Zeleny) מ–CNN דיווח, בצדק, בעשרים ושמונה בנובמבר, שהציוץ של טראמפ חסר בסיס, שון האניטי מפוקס האשים את זלני בהטיה תקשורתית – ואז הפציר בממשל טראמפ החדש לנקוט גישה חדשה כלפי עיתונאי הבית הלבן ולהעניש כתבים כמו זלני. "אני חושב שהגיע הזמן לבחון מחדש את העיתונות ואולי לשנות את מערכת היחסים המסורתית של התקשורת עם הבית הלבן", אמר האניטי. "המסר שלי לעיתונות הלילה הוא פשוט: אתם גמרתם. כולם רואים עכשיו שאתם מזויפים, שיש לכם אג'נדה, שאתם רוקמי מזימות. אתם ארגון של 'פייק ניוז'".

טראמפ, מסיבת עיתונאים

טראמפ במסיבת עיתונאים בניו יורק, 2015. תצלום: אנדרו דאלוס

 

אין מדובר בתוצר של גלי המוח הייחודיים של האניטי. ביום שלפני כן פרסם ארי פליישר (Fleischer), דובר הבית הלבן בימי ג'ורג' ו. בוש, הצעה דומה במדור הדעות של וול סטריט ג'ורנל. הוא טען שהבית הלבן יוכל לשלול מכלי תקשורת "ליברליים מדי, או בלתי הוגנים" את אישורי הכניסה למסיבות העיתונאים שלו. ניוט גינגריץ' המליץ לטראמפ להפסיק לערוך מסיבות עיתונאים כליל.

טוויטר, נטול התיווך העיתונאי, התגלה ככלי תקשורתי יעיל עבור טראמפ, והוא משתמש בו דרך קבע כדי להתסיס המוני מצייצים נגד המבקרים מהתקשורת. מייגן קלי האשימה את טראמפ ואת מנהל המדיה החברתית שלו בהסתת מעריצי טראמפ נגדה, ואמרה שהיא חששה כל כך עד שחשה צורך להעסיק שומרים חמושים כדי להגן על משפחתה. שוחחתי עם תומכי טראמפ אמידים המדברים על גיוס צבא טרולים הבנוי בדומה לצבאות הטרולים של ארדואן ופוטין, זאת במטרה להשתלט על מרחב המדיה החברתית, להפחיד מבקרים מסוימים, ולהטביע את דבריהם של אחרים בספקות ובמידע מוטעה. כוח המשימה לענייני ויקיליקס צייץ לאחרונה (ציוץ שנמחק במהרה) לגבי אפשרות הקמת בסיס נתונים לניטור מידע אישי ופיננסי של כל חשבונות טוויטר המאומתים של עיתונאים וארגוני תקשורת גדולים. לא קשה לראות איך בסיס נתונים מסוג זה ישמש להטרדות ולאיומים.

לא סביר שטראמפ ימהר לסלק את המצלמות. אבל הוא וצוותו מתריעים בפנינו על בואו של עידן חדש ביחסי הממשל והתקשורת, עידן שבו כל ביקורת היא בהגדרה אופוזיציונית – וכל המבקרים יקבלו יחס של אויבים.

במאמר מקוון ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס", מאשה גֶסֶן (Gessen), עיתונאית ילידת רוסיה, הפליאה לזהות נקודת דמיון בין דונלד טראמפ לאיש שטראמפ מעריץ כל כך: ולדימיר פוטין. "השקר הוא המסר", היא כתבה. "לא זאת בלבד שפוטין וטראמפ משקרים, אלא שהם משקרים באותו אופן ולשם אותה תכלית: בבוטות, כדי להכניע את האמת עצמה".

התנועות ההמוניות המחרידות של המאה העשרים – הקומוניזם, הפשיזם ועוד – הותירו בדמיוננו חזון מיושן של שלטון אוטוריטרי, שאינו רלוונטי עוד למאה העשרים ואחת.

יקרה אשר יקרה, האמריקנים אינם עומדים לצאת למצעדים צבאיים, בדיוק כפי שהם אינם עומדים לשמוע מוזיקה בגרמופונים או לרקוד. בחברה שבה מעטים צועדים ברגל לעבודה, אין טעם להוציא לרחובות המוני בחורים בחולצות תואמות. אם מטרתכם היא לשלוט ולרדות, מוטב לכם לשלוח את פלוגות הסער לרשת, שם התעבורה חשובה הרבה יותר. דמגוגים לא צריכים עוד לעמוד זקופים במשך שעות ולהרצות ברדיו. הם צריכים רק לצייץ שקרים מהסמארטפון.

הוגו צ'אווס

ציור קיר של הוגו צ'אווס. תצלום: הוגו מרין סגוביה

"קשה לבלום הידרדרות דמוקרטית הנובעת מפופוליזם", כתבו חוקרות מדע המדינה אנדריאה קנדל-טיילור (Kendall-Taylor) ואריקה פרנץ (Frantz) בסוף השנה שעברה. "מכיוון שההידרדרות היא אטית ובלתי מורגשת, אין רגע מכונן שמוביל להתנגדות נרחבת או מייצר נקודת מוקד שסביבה יכולה להתגבש אופוזיציה... זאת הסיבה ששחיקה דמוקרטית הדרגתית נוטה לעורר התנגדות חלקית בלבד". ההבחנה שלהן מעוגנת באירועים המתרחשים במגוון מדינות, מהפיליפינים ועד הונגריה. היא עלולה להתממש גם בארצות הברית.

אם אנשים יסתגרו בחייהם הפרטיים, אם המבקרים ישתתקו, אם הציניות תהפוך לתופעה רווחת, או אז השחיתות תיעשה אט אט יותר ויותר בוטה, והפחדת המתנגדים תגבר ותלך. יתרה מזאת ייפגע מעמדם של החוקים שמטרתם להבטיח את יושרתם של הפוליטיקאים, למנוע שחיתות ולהגן על החירויות האזרחיות.

אם הנשיא ישתמש בתפקידו כדי לגרוף מיליארדים לעצמו ולמשפחתו, תומכיו ירגישו שגם להם מותר לקחת לעצמם מיליונים. אם הוא ישתמש בהצלחה בכוחו כדי להעניש את אויביו, הנשיאים הבאים יחקו את שיטותיו.

אם האזרחים ילמדו שהצלחה בעסקים או בשירות הציבורי תלויה בחסדיו של הנשיא ושל הקליקה השלטונית שלו, לא רק הפוליטיקה האמריקנית תשתנה לרעה. גם הכלכלה תושחת, ואיתה התרבות בכלל. תרבות שמקבלת את השחיתות כנורמה, שמאמינה שחוקים אינם חשובים כמו מערכות היחסים עם גורמי השלטון, ושמסכינה עם הענשת אזרחים בגין דברים ומעשים המותרים על-פי חוק – תרבות כזאת לא תשיב לעצמה בקלות הלך רוח של שלטון חוק, חירות ויושרה.

רבים שואלים כיום "האם דונלד טראמפ פשיסט?" לא קל לענות על השאלה הזאת. אין ספק שיש לטראמפ מאפיינים פשיסטיים: חלוקת החברה לקטגוריות של חברים ואויבים; הגבריות הרברבנית וההתענגות על אלימות; חזון החיים כמאבק על שליטה שרק אחדים ינצחו בו - ואחרים יפסידו בו בהכרח.

בה בעת, יש משהו בלתי הולם, אפילו מגוחך, בהדבקת התווית הזדונית הזאת לדונלד טראמפ. הצורך שלו באישור חיצוני עלוב כל כך. הוא מרוכז כל כך בעצמו, כל כך הפכפך ומועד להסחות-דעת. הפשיזם סוגד לאומץ, להקרבה, למאבק – מושגים שלא נהוג לייחס לטראמפ.

אולי זאת אינה השאלה הנכונה. אולי איננו אמורים לשאול "מיהו דונלד טראמפ?", אלא "מה הוא יעשה לנו?"

לפי כל הסימנים בשטח, כהונתו של טראמפ תשׁחַק את היושרה של המוסדות הציבוריים ואת שלטון החוק – ותגרום נזק בהיקף בלתי ניתן לשיעור למנהיגותה הגלובלית של ארצות הברית, לברית המערבית ולנורמות הדמוקרטיות ברחבי העולם. הנזק כבר החל להיגרם, ולא יהיה ניתן לתקנו במהרה או בקלות. אך עדיין לא ברור מה יהיה היקפו – וזוהי השאלה החשובה ביותר בפוליטיקה האמריקאית בטווח המידי. זוהי גם שאלה אישית ביותר, מכיוון שתשובתה תלויה בתשובה לשאלה אחרת: מה אתם תעשו? ואתה? ואת?

מובן שאנו רוצים להאמין שבסוף הכול יהיה בסדר. אבל במקרה הזה, ההנחה השאננה הזאת, הרווחת בחברה האמריקנית, היא בעצמה אחד הגורמים המשמעותיים ביותר שבגללם המצב עלול שלא להיות בסדר. הסכנות אינן דמיוניות, וכדי שהסיפור הזה יסתיים ללא נזק רב לרפובליקה, על האזרחים להתנגד.

החובה להתנגד מוטלת מעל לכול על האזרחים שנוטים לתמוך בנשיא טראמפ ובאג'נדה שלו – בגלל אידיאולוגיה, שיוך מפלגתי או כל דבר אחר. השנים הקרובות טומנות בחובן סכנה, אך גם פיתוי: הפיתוי לנצל הזדמנות פוליטית נדירה לקדם אג'נדה שרוב הציבור האמריקני מתנגד לה בימים כתיקונם. מי יודע מתי הזדמנות כזאת תצוץ שוב?

משטר חוקתי מבוסס על האמונה המשותפת שמחויבותה הבסיסית ביותר של המערכת הפוליטית היא מחויבותה לחוק. החוקים חשובים יותר מהתוצאות. חשיבותו העליונה של החוק היא הסיבה שהילארי קלינטון הפסידה את הנשיאות לטראמפ אף על פי שקיבלה מיליוני קולות יותר ממנו. חשיבותו העליונה של החוק היא הסיבה שהמדינה אדירת הממדים קליפורניה תקבל על עצמה שלטון פדרלי שאזרחיה דחו ברוב של כמעט פי שניים.

אולי כדאי שניזכר בדברים שאמר בארי גולדווטר (Goldwater), אבי השמרנות המודרנית: "אם יתקפו אותי בהמשך על שהזנחתי את ה'אינטרסים' של בוחריי", כתב גולדווטר בספרו The Conscience of a Conservative ("מצפונו של שמרן"), "אענה כי למיטב ידיעתי האינטרס העיקרי שלהם הוא חירות, ושבשם החירות אני עושה כמיטב יכולתי". לשמרנים החושבים שקיצוץ מס או רפורמה במערכת הבריאות הם גמול ראוי לריקבון האטי של הממשל החוקתי, יוטב לזכור את המילים האלה.

חלק גדול מהדברים החמורים ביותר והחתרניים ביותר שטראמפ ייעשה, יזכו לפופולריות רבה. המצביעים אהבו את האיומים ואת התמריצים שבזכותם נשמרובאינדיאנה משרות הייצור של חברת Carrier. מאז 1789, המנהיגים האמריקנים הנבונים ביותר משתמשים בפיקחותם ובכושר המצאתם כדי להקים מוסדות שיגנו על ציבור הבוחרים מדחפים רגעיים: בתי המשפט, קציני הצבא, עובדי הציבור, ה"פֶדֶרַל ריזרב" – והתשתית לכך זה היא הערבויות שמספקת החוקה, ובראש ובראשונה מגילת הזכויות. דונלד טראמפ, יותר מכל נשיא אמריקני אחר לפחות מאז ימיו של אנדרו ג'קסון, מנסה לחתור תחת המוסדות האלה.

טראמפ וצוותו סומכים על דבר אחד מעל לכול: אדישות ציבורית. "אני חושב שלאנשים לא אכפת", אמר טראמפ בספטמבר כשנשאל אם המצביעים רוצים שהוא יפרסם את דו״חות המס שלו. "לא,  לאף אחד לא אכפת", חזר ואמר ב"60 דקות" בנובמבר. ניגודי אינטרסים עם השקעות זרות? בעשרים ואחת בנובמבר צייץ טראמפ שהוא אינו חושב שלמצביעים אכפת מזה: "כבר לפני הבחירות היה ידוע שיש לי אחוזי בעלות בנכסים בכל העולם. רק התקשורת הרמאית עושה מזה סיפור!"

השתלשלות האירועים בארבע השנים הקרובות תלויה רבות באמיתוּת טענתו של טראמפ: האם לאמריקנים באמת לא אכפת מהדמוקרטיה שלהם ומההרגלים ומהמוסכמות שבבסיסה? אם הם יפתיעו אותו, הם יוכלו לרסן אותו.

אורגיה, רומי, קיסרים, סימרדזקי

"אורגיה רומית בתקופת הקיסרים", הנריק סימרדסקי, 1872. תצלום: Wikiart

 

דעת הקהל הציבורית, ביקורת ציבורית ולחץ ציבורי – כל אלה עודם בעלי חשיבות רבה במערכת הפוליטית האמריקנית. בינואר, פֶּרֶץ בלתי צפוי של זעם מצד המצביעים סיכל את התוכנית לנטרל את משרד האתיקה העצמאי של הקונגרס. הציבור יצטרך לשחזר את המהלך הזה פעמים רבות. בגיליון האחרון של ״האטלנטיק״, ג'ונתן ראוש (Rauch) מתאר חלק מרשתות ההגנה שהאמריקנים יוצרים כעת.

הרגילו את עצמכם לטלפן למשרדים של נציגי הקונגרס שלכם, בייחוד אם אתם חיים במדינה אדומה. לחצו על הסנאטורים שלכם לוודא שתובעים ושופטים נבחרים על-פי מידת עצמאותם – ושהעצמאות הזאת מוגנת. תמכו בחוקים הדורשים שמשרד האוצר האמריקני יפרסם את דו״חות המס של הנשיא, במידה שהנשיא אינו עושה זאת מרצונו. קראו לחוקים חדשים שיבהירו כי "סעיף התשלומים" חל גם על משפחתו הגרעינית של הנשיא, ושהוא אינו נוגע רק למתנות שהתקבלו ישירות מממשלה זרה, אלא גם לתשלומים מחברות הקשורות לממשלות. דרשו חקירה עצמאית על-ידי אנשי מקצוע מתאימים לגבי מעורבותם של סוכנויות מודיעין זרות בבחירות 2016 ולגבי הקשרים - אם אכן יש כאלה – בין השירותים האלה לאזרחים אמריקנים. הביעו את תמיכתכם ואהדתכם בעיתונאים המותקפים על-ידי טרולים ברשתות החברתיות, ובייחוד בנשים עיתונאיות, כיוון שהן המטרות המועדפות בחלק גדול מהמקרים. הוקירו את עובדי הציבור שפוטרו או אולצו להתפטר מכיוון שהתנגדו לבצע הוראות בלתי הולמות. חפשו סימנים לעליית תרבות של שחיתות בקרב פקידי הציבור, כזו המאפשרת לחבריהם של בעלי הכוח ולתומכיהם לעבור ללא עונש על חוקים המחייבים את כלל האזרחים.

אזרחים המעוניינים להיאבק ברודנות מתוך מתחמיהם המבוצרים אינם מבינים מה באמת מאיים על החירות במדינה הביורוקרטית המודרנית: לא תכתיבים ואלימות, אלא התפשטותן האטית והמייאשת של השחיתות וההונאה. על החירות אין מגנים באמצעות רובים מאולתרים, אלא באמצעות התעקשות בלתי נלאית על כנות, יושרה ומקצוענות במוסדות האמריקנים ובקרב העומדים בראשם. אנו ניצבים כעת אל מול האתגר המסוכן ביותר שידע השלטון החופשי בדורנו. הדברים שיקרו כעת תלויים בכם ובי. אל תפחדו. רגע הסכנה הזה עשוי להיות שעתכם היפה ביותר כאזרחים וכאמריקנים.

דייוויד פרום (Frum) הוא עורך בכיר ב"אטלנטיק" ויו"ר Policy Exchange. ב-2001-2 הוא עבד ככותב נאומים עבור הנשיא ג'ורג' ו. בוש.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

Copyright 2017 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

תמונה ראשית: מדי שרד איטלקיים. תצלום: DeAgostini/Getty Images, אימג'בנק/גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דייוויד פרום, The Atlantic.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על רודנות: הוראות הרכבה

01
צבי

תחזיות:

לכתב הנכבד יש תחזיות קשות מאוד מאוד לעתידה של הדמוקרטיה הוותיקה והחזקה בעולם.
טבעם של תחזיות, פעמים שהם מתגשמות בצורה חלקית פעמים רק צל קלוש מהם מתגשם נדיר שתחזיות אכן מתגשמות במלואם.

עובדות:

מר אובמה השלים קדנציה של שמונה שנים. זאת עובדה.
החוב הלאומי של המדינה גדל, זאת עובדה.
מדינות עם משטרים מטורפים ומתואבים קיבלו חיבוק וחיזוק, זאת עובדה.
דיקטטורים ראדיקלים ביצעו את הפשעים הכי גדולים בלי חשש משום סנקציה אפקטיבית, דוגמת: סוריה בפצצות כימיות, רוסיה בכיבוש שטחים מאוקרינה. זאת עובדה

    02
    רועי

    צבי צודק לחלוטין וגם יוסף בהמשך צודק (רק בלי אלוהים בבקשה): מחנה עם אג'נדות שמאליות הזויות מנהל את רוב מערך התקשורת בעולם- למה? לא ברור אך זו עובדה- ומכתיב דעותיו על העולם שבלית ברירה נדרש לקרוא עיתונים וניזון מהתקשורת. אני זוכר את הקמפיין המטורלל של רוב רשתות התקשורת במהלך הבחירות בארהב, קמפיין שכולו אגנדה פנימית של אנשי התקשרות ללא שום קשר למציאות , ללא שום קשר לתוכן, וללא שום קשר לבחירות. האדם המשכיל חייב להת ערני לשליטה של אנשי שמאל ותרבות שמאלנית הזויה על אמצעי התקשורת ולדעת לברור את הכתבות הנכונות והמדוייקות על פני הרעש ההזוי. קצת כמו בויקיפדפדיה שנזהרים מערכים בעיתיים- למשל רצח קנדי...

03
אביחי

הפרוגרסיבים הם אלו שהגדילו את כוחו של הנשיא בהיותם בשלטון. עכשיו כשהשלטון בידיו של הפופוליזם מצידו השני של המפה, הם פוחדים בצדק. צריך שלטון חלש ומבוזר. רק הליברליזם הקלאסי יציל את אמריקה.

04
שלונפר

סה"כ הוא מתאר יפה את המציאות שם (שדומה למה שקורה אצלנו בצורה מטרידה), אבל הוא משמיט את חלקם של קודמיו של טראמפ. צריך לזכור שהוא לא הגיע משום מקום, הציבור בחר בו בגלל בעיות אמיתיות מאוד. בנוסף, אני חושב שהטעות הכי גדולה של אובמה היא שהוא לא טיפל בקיטוב הנוראי במדינה שלו, וחשב שכולם ליברלים כמוהו.

05
שמוליק כרמון

אינני בטוח שזה יוביל לרודנות. באמריקה הרבה שקרים נחשפו בפומבי, אם כי כנראה לא כולם באופן רישמי. נשיא אחד לפחות נאלץ להתפטר, ובאופן מעשי למעשה הודח.
בינתייםנראה שטראמפ מתנהל באופן שנראה מאוד נמהר ובלתי שקול.
לי נראה שהסיכוי שהוא יימעד מעידות גסות מאוד, והרסניות להמשך כהונתו,
גבוה בהרבה מכך שיצליח לבסס רודנות.

06
יוסף

הרודנות האמיתית היא של כותבי מאמרים כגון זה.
אנשים שמהלכים אימים על הציבור , אם יבחרו בנשיא שאיננו באג'נדה שלהם.
הרודנות האמיתית היא של כל אותם נאורים בעיני עצמם , שמחליטים עבור כולם מה טוב ומה צריך להיות.

הרודנות האמיתית היא של אלו שהפיצו תחזיות שקריות לגבי תוצאות הבחירות בארץ ובחו"ל , ובסופו של דבר אכלו את הכובע כשראו שהציבור לא רוקד לפי החליל שלהם.

דמוקרטים צבועים , נמאסתם !!!
טראמפ עלה בגלל צביעותכם , לא בגלל שום סיבה אחרת.

לפחות לגבי היחס לישראל , הוא כבר מוכיח את ההוגנות והיושר שלו לעומת ממשל אובאמה. כדאי לראות את הנאום של שגרירת ארה"ב החדשה באו"ם.

אין לי ספק שכל הצבועים והמושחתים ימשיכו להשמיץ אותו בכל הזדמנות שתהיה , אך אני מאמין שה' עוזר לאדם ישר והגון.

    07
    חיים ניצני

    יוסף, אני מסכים עם כל מילה שלך.
    עוד כילד בשנות החמישים אני זוכר את שיטת התעמולה של בן גוריון: לא וכוח ענייני תוך כבוד הדדי עם היריב הפוליטי, אלא דה לגיטימציה של היריב הפוליטי, רצח אופי, ובניית תרחישי אימים של מה שיקרה והיה והיריב יהיה בשלטון: קודם כל בגין זה דיקטטורה, מלחמה, ותחת שלטונו שוטרים יפצחו באלות ראשי פועלים מפגינים וכו'...
    כנראה שדפוס ההתנהגות הזה מובנה בשמאל המתקרא ליברלי באשר הוא בכל מקום בעולם.
    וכל מה שאפשר לומר על כך: הפוסל במומו פוסל.

08
דני כהן

תזכרו דבר חשוב,התבונה לא נמצאת בצד זה או אחר בנקודת זמן כמו יכול צד זה לראות עצמו כצודק,ובנקודת זמן אחר המצב מתהפך והצד השני יכול לראות עצמו כמתריע בפתח,ולכן חשוב לזכור תמיד אבל תמיד האמת נמצאת אי שם באמצע.

09
שג

אבא שלי זכה לשבת בגולג בשם ערכים פרוגרסיביים הדקטטורות הרצחניות יותר במספרים היו סין ורוסיה עובדה מצב זכויות האדם בונצואלה וקובה גרוע ממצבן בשטחים אבל הם בשם שוויון אחוה ושלום...