חוכמת המתבודד

אדם התחבא ביער במשך עשרים ושבע שנה, והצליח לעשות דבר שאבד לנו: להיות לבד בטבע
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

בעשרים ושבע השנים שבהן חי ביערות מיין, השמיע כריסטופר נַייט (Knight) מילה אחת בלבד. מכיוון שמעולם לא דיבר אל עצמו, ונמנע מחברתם של בני אדם אחרים בעורמה של סמוראי, הוא עבר שנים רבות בלי להשתמש בקולו. במחנה היער הנסתר שלו היה צוחק חרישית ומתעטש חרישית, כיוון שפחד עד מאוד להתגלות. הפעם היחידה שבה דיבר הייתה מתישהו בשנות התשעים, כשמטייל הפתיע אותו בשעה ששוטט. "הי", אמר נייט. האיש בקושי הקדיש לו מבט אחד. הוא כלל לא הבין שמולו ניצב הנזיר המתבודד האגדי מנורת' פּוֹנד.

מאז מעצרו באפריל 2013 הסכים נייט להתראיין פעם אחת בלבד. מייקל פינקל (Finkel) פרסם כתבה על אודותיו במגזין GQ ב-2014, וכעת כתב עליו ספר, The Stranger in the Woods, שבו הוא משלב את סיפורו של נייט בחקירה מרתקת בנושא בדידות ומערכת היחסים המתפוררת של בני האדם עם הטבע. אף על פי שה-stranger, ה"זר", שבכותרת הספר הוא נייט, הרי שבתום הקריאה אנו חשים שנייט, כמו כל הנביאים, הוא האדם השפוי היחיד בעולם שהשתגע – הציביליזציה המודרנית הפכה אותנו זרים לעצמנו.

סוואנה, ג'ורג'יה, שמורת טבע

שמורת טבע באזור סוואנה, ג'ורג'יה. תצלום: Dizzy Girl

כשאנו קוראים על כריסטופר נייט אנו חשים שכמו כל הנביאים, הוא האדם השפוי היחיד בעולם שהשתגע – הציביליזציה המודרנית הפכה אותנו זרים לעצמנופינקל כתב לראשונה לנייט בשעה שהנזיר שהה בכלא של מחוז קֶנֶבֶּק, לאחר שלכידתו הפכה לסיפור חדשותי לאומי. פינקל, שקיווה להתחבב על נייט, שלח לו את כתבותיו, כולל כתבה מ"נשיונל ג'יאוגרפיק" על שבט ציידים-לקטים באזור מרוחק של הבקע הסורי-אפריקני בטנזניה. נייט החזיר לפינקל מכתב משלו. הוא כלל בו תמונה שנגזרה מהכתבה על טנזניה, דיוקן של זקן-שבט בשם אוֹנְוואס, שהתגורר כל חייו באזורי הבר. אף על פי שאונוואס חי עם משפחתו, הוא העביר פרקים נכבדים מזמנו בהתבודדות ומנה בהם את ימיו לפי מחזורי הירח. במשך יותר משני מיליון שנה – או כמעט לאורך כל הקיום האנושי – כך חיו אבותינו. "זה", כותב פינקל, "טבענו האמיתי".

במהלך מערכת היחסים המקוטעת ורצופת הקשיים שלהם, נייט עוזר לפינקל לתפוש את ההשלכות העמוקות של ההצהרה הזאת. אם בתוך תוכנו כולנו אונוואס, אז מה, למען השם, נהיה מאיתנו?

לבד בטבע: במשך יותר משני מיליון שנה – או כמעט לאורך כל הקיום האנושי – כך חיו אבותינו

פינקל כותב שהמקרה של נייט הוא "כמעט בוודאות התיק הפלילי הגדול ביותר בתולדות מדינת מיין בכל הקשור לפריצוֹת", אך ייתכן שהאמירה הזאת מעט מופרזת. שנה לאחר מעצרו של נייט, למשל, שני בני תשע עשרה גנבו יותר ממאתיים אלף דולר מבית בעיירת האי ויינלהייבן (דייגי מיין לא אוהבים את הבנקים). נייט, לפי הערכתו, הצליח לבצע ארבעים פריצות בשנה, או יותר מאלף בסך הכול, לפני שנתפס גונב מרשמלו וחטיפי תפוח-אדמה ממזנון של מחנה לילדים נכים. זה היה עניין שבשגרה עבור נייט, שרוב גנבותיו הניבו שלל כמו שימורי מקרוני וגבינה, משקאות מוגזים, מכלי פרופן, ברזנטים וספרים. נייט גנב את מה שהיה זקוק לו כדי לשרוד. הוא ליקט 395 דולר, בעיקר בשטרות של דולר בודד, למקרה חירום, אבל מעולם לא השתמש בכסף הזה. חלק מהשטרות החלו להעלות עובש.

שורת הגניבות המוצלחת של נייט היא אחד הפרטים הכי פחות מדהימים בסיפור הזה. בגיל עשרים, עם תעודת בגרות והכשרה מקצועית, התפטר מעבודתו כטכנאי אזעקות ונסע לטייל בפלורידה. בדרך חזרה הוא חלף על פי בית הוריו באלבּיוֹן, כפר קטן מצפון-מזרח לאוגוסטה, באמצע הדרך בין העיירות צ'יינה ופְרידוֹם, והמשיך כמאה ושישים קילומטרים צפונה, עד שכמעט נגמר לו הדלק, על דרך עפר קטנה. הוא השאיר את המפתחות במכונית ונכנס למעבה היער, כמו במבצע התאבדות. לא היה לו יעד, גם לא מפה. הוא נשא עמו אוהל, אבל עד אז מעולם לא ישן באוהל. רוב בני משפחתו וחבריו הניחו שמת. במובן מסוים הם צדקו.

שבועות נדד. הוא צעד דרומה וגנב מזון מגינות הבתים. כשמצא את המקום האידיאלי עבורו – שהוסתר על-ידי סלעים ועל-ידי צמחיית היער העבותה, בין שני אגמים, צעדים ספורים מכמה עשרות בקתות קיץ ששכנו באזור – הוא היה במרחק חמישים קילומטר בלבד מבית הוריו, אף שלא ידע זאת. במקום ההוא, כותב פינקל, יש קליטה סלולרית טובה (יש לו חוש לפרטים תיאוריים המשקפים את אופיים של מושאי כתיבתו. המונח הגיאולוגי המתאים לתיאור הסלעים הגדולים שהגנו על מקום מושבו של נייט הוא "סלעים תועים"; במכתביו של נייט, הכתובים בכתב ידו, האותיות "מצטופפות כאילו מנסות להתחמם"; המכונית שהוא נטש בקצה היער היא לבטח "בשלב זה חלק מהנוף הטבעי, לא פחות משהיא תוצר של הציביליזציה האנושית").

מיין, חוף, דייג

דייג על החוף במיין. תצלום: Eddiepics

נייט נקט אמצעי זהירות מחמירים כדי להגן על בידודו. הוא מעולם לא הבעיר אש בגלוי, ומצא לעצמו שבילים החוצים סלעים ושורשים, כדי לא להותיר עקבות. הוא ניצל את מומחיותו במערכות אזעקה כדי לנטרל מצלמות אבטחה, תצפת על בתים במשך ימים כדי ללמוד את שגרת חייהם של הבעלים, והקפיד לפרוץ רק בימי אמצע השבוע, כשרוב הסיכויים הם שאין איש בבקתות. בתוך הבתים חיפש מפתחות נוספים והחביא אותם במקום סמוך, כדי לאפשר פריצות עתידיות. אם "שאל" סירת קאנוּ כדי לחתור לעבר בקתות בצדו השני של האגם, הקפיד אחר כך לפזר עליה מחטי אורן, כדי לייצר את הרושם שאיש לא הזיז אותה ממקומה.

פעולותיו היו חשאיות כל כך, השלל זעום כל כך, שבמשך עשרות שנים חשבו התושבים שהנזיר המתבודד מנורת' פונד אינו אלא מיתוס. שני הצדדים הפגינו בורות מרצון. נייט לא למד את שם האגם שסביבו חי עד שנעצר, או את שמה של העיירה הקרובה ביותר (רוֹם, Rome). הוא טוען שלא ידע מהי השנה הנוכחית, או אפילו מהו העשור. הוא מנה את הזמן כמו אונוואס. "הירח היה מחוג הדקות", הוא מספר לפינקל, "העונות היו מחוג השעות".

איזה מין אדם עושה דבר כזה? איזה מין אדם מדבר כך? אוטודידקט, קודם כול, עם התכונות המתבקשות הנלוות לכך: סגנון דיבור פורמלי מדי (כשנשאל על שיטות ההישרדות שלו, ענה נייט, "רכשתי את מיומנויות היער"), נרקיסיזם (אתה הבוזוול שלי", הוא אומר לפינקל), וחוסר ביטחון מטלטל (בשיחה על ספרות הוא אומר לפינקל בהתרסה שאינו מוכן ש"ירְדו בו לסיים" לקרוא את יוליסס, אף שלא פגש אינטלקטואל, או רודן, כבר עשרים ושבע שנה). פינקל מציין שיש אנשים בעלי נטייה טבעית להתבודדות, ונייט אכן בא ממשפחה של מתבודדים. הוא מספר לפינקל שהוא התגעגע ל"חלק" מבני משפחתו "במידת מה".

אבל גֶנים לבדם אינם הסבר מספק לפרישותו המוחלטת ויוצאת הדופן של נייט. פינקל מחפש מקרים דומים בתולדות הנזירוּת. הוא מציין את לאו דזה, את האנכוריטים של ימי הביניים, את אנטוניוס הגדול, שהתגורר בקבר, ואת הסאדהוּ, הסגפנים ההודים המונים ארבעה מיליון לפי ההערכות, שרבים מהם מנפיקים לעצמם תעודת פטירה לפני שהם יוצאים לחיים של אושר נזירי. הוא אינו מציין את כריסטופר מקנדלס (McCandless), שעליו כתב ג'ון קראקאוור את הספר "עד קצה העולם" (Into the Wild). מקנדלס שרד פחות מארבעה חודשים לפני שנעלם בטייגה של אלסקה, אבל לא היו לו בתים לפרוץ אליהם. פינקל מסיים כפי שהוא מתחיל, בתיאוריה שנייט נכנס ליער מכיוון שלא היה לו מקום בחברה המודרנית. "לא הייתי שבע רצון", אומר נייט. לפני שעזב היה ביישן, חסר כישורים חברתיים, חרד. אחר כך, הוא אומר, "הייתי אדון היער".

נזיר, אנכוריטים, תאודור אקסנטוביץ'

"נזיר אנכוריטי", תאודור אקסנטוביץ', 1881. תצלום: ויקיפדיה

פרישוּתו של נייט לא הייתה טהורה לחלוטין – הוא גנב מזון מעובד ומזרן זוגי, הקשיב לתוכניות מלל ברדיו (הרבה רָאש לימבּוֹ), שיחק משחקי וידאו בקונסולות ניידות ואפילו צפה בטלוויזיה, במכשיר שחור-לבן זעיר של פנסוניק, שאותו טען באמצעות מצברים שגנב (הודאה שמטילה ספק בטענה שלא ידע באיזה עשור הוא חי). וזה לא היה קל – היה עליו לשרוד את החורפים של מיין, כשהטמפרטורות צונחות למינוס שלושים מעלות, והוא נהג לצעוד הלוך ושוב בשעה שתיים לפנות בוקר, כדי למנוע כוויות קור. אבל היער העניק לו חירות, פרטיות ושלווה. ושינה את מוחו. הוא פיתח זיכרון צילומי, נטייה להרהורים עמוקים, קשב בלתי מוגבל. אחד התחביבים האהובים עליו היה לצעוד לפני עלות השחר למקום גבוה ולצפות בערפל מכסה את העמק.

פינקל מצטט מספר מחקרים מדעיים, וזאת כדי להעלות את האפשרות שהמחנה של נייט "היה הסביבה האידיאלית לעודד תפקוד מרבי של המוח". בספרה החדש, The Nature Fix (משנת 2017), העוסק בתחום הבריאות הסביבתית המתפתח והולך, העיתונאית פלורנס ויליאמס (Williams) מדווחת על עשרות מחקרים המלמדים כי החשיפה לטבע "טובה לציביליזציה". מספר ימים בטבע מובילים לשיפור של חמישים אחוז ביצירתיות, מגדילים את טווח הקשב ומפחיתים היפראקטיביות ותוקפנות. יש מתאם בין שהייה בסמוך לים לבין אושר. שיעורי התמותה צונחים בשכונות ירוקות, ואילו רעשי תנועת כלי רכב מגדילים את העומס על הלב. במילים אחרות, הניכור הגובר והולך לטבע הורג אותנו.

רוב האנשים חשים באופן אינטואיטיבי שבריא להתעמל בחוץ, לבקר בפארק, לצעוד ביער. משוררים ואמנים מפליגים בשבחם של הערכים האלה כבר אלף שנה, וגם אדריכלים מהללים אותם לפחות מאז ימי פרדריק לוֹ אולמסטד (Olmsted), כפי שכותבת ויליאמס. אבל המדענים שהיא מראיינת אינם מסתפקים באינטואיציה. "אנחנו צריכים לאשש את הרעיונות האלה בכלים מדעיים, על-ידי בחינה של מדדים פיזיולוגיים", אומר מרצה מהרווארד, "אחרת אנחנו עדיין תקועים באגם וולדן. ויליאמס מסכימה. "הרגשתי די רגועה", היא כותבת אחרי שיטוט בגן לאומי ביפן, "ומחקרים מדעיים יאששו זאת במהרה".

במסגרת החיפוש אחר תוקף מדעי, ויליאמס מבקרת בפינלנד, דרום קוריאה, סקוטלנד, יוטה ומיין, ועוברת שאלוני אבחון, עושה משטחי לוע, עוברת בדיקות קצב לב, עוטה אלקטרודות על אצבעותיה וחובשת קסדות אא"ג המכסות את הראש ככתר קוצים. היא לומדת את המונחים הטכניים לתופעות מוכרות. ריח האדמה אחרי גשם נובע מפחמימן ריחני בשם geosmin. פסיכולוג סביבתי מאן ארבּוֹר מסביר שההתבוננות בגשם היורד מכניסה אתנו למצב של "ריתוק רך".

ממצאיה של ויליאמס מעודדים להפליא, אך בו בזמן ספציפיים להכעיס. "אל דאגה", היא כותבת, "אין בכוונתי לומר לכם להשליך את הסמארטפון למפל מים". מחקרים מלמדים שההתבוננות בצילום של יער טובה יותר מאשר ההתבוננות בקיר גבס, אף על פי שחלון עם נוף תמיד עדיף, וצעידה בחוץ היא הטובה ביותר. בהייה של דקה בעץ אקליפטוס הופכת אותנו לנדיבים יותר. בריאותנו תשתפר אחרי הליכה של חמש דקות בלבד בפארק, אף שחצי שעה תחולל פלאים. חמש שעות בטבע מדי חודש הן כל שאנו זקוקים לו, אבל אחד המדענים המתראיינים בספר אומר ש"אם תצליחו לבלות עשר שעות [בטבע מדי חודש], תגיעו לשיאים חדשים של הרגשה טובה, וההרגשה הזו תוסיף להשתפר". ויליאמס מסיימת בטיול רַפְטינג שנמשך שבוע, או כ-1/1,400 ממשך שהותו של כריסטופר נייט בטבע. בטיול משתתפים גם חיילים לשעבר הסובלים מפוסט-טראומה, ועבור רבים מהם מדובר בחוויה המשנה את חייהם, אף שאחד החוקרים שהיא מראיינת אינו משתכנע. "אין לנו נתונים", הוא אומר. "אני רוצה לראות ניסויים אקראיים מבוקרים, מחקרים גדולים יותר".

Tennesvadnet, אגם, נורבגיה

תצפית על אגם Tennesvadnet בנורבגיה. תצלום: ברנדן ט. לינץ'.

כמו ויליאמס, העיתונאי מייקל האריס (Harris) חש שדבר מה יקר ערך הלך לאיבוד כשהתמסרנו לטכנולוגיה. זה נושא ספרו הראשון, The End of Absence (משנת 2014), וזהו גם הנושא של ספרו השני. הוא החל לכתוב את Solitude: In Pursuit of a Singular Life in a Crowded World, לאחר שהבין כי מעולם לא בילה יום בגפו, לפחות לא בלי לתקשר עם אחרים באמצעים אלקטרוניים. "מדוע", הוא שואל את עצמו, "אני מפחד כל כך לבלות בשקט בחברת עצמי?" הנושא העיקרי של ספרו אינו בדידות, כפי שהכותרת מרמזת, אלא הגורמים שמחריבים אותה – המשאבים הדיגיטליים הממכרים, שאליהם פונים בני האדם כדי לא להיות לבד לעולם: רשתות חברתיות, משחקים דיגיטליים כמו "קנדי קראש", הצפצופים וההתראות הבלתי פוסקים, שבאמצעותם מבהיר הטלפון כי אנו והוא נמצאים במערכת יחסים של תלות שיתופית. האריס מציין, כי לא זאת בלבד שהסחות הדעת האלה פוגעות בתפקוד מוחנו, מדללות את תחושת הזהות שלנו ומצמקות את חיינו, הן גם מעוררות בנו בדידות.

ספרו של האריס, כמו ספרה של ויליאמס, מגיש לנו מרשמים מדכאים ביותר, והם כתובים בשפתה של התרבות הטכנולוגית שממנה האריס חולם לברוח. כשהוא כותב שהבחירה בבדידות מנטלית היא "מעשה משבש", שהוא משתוקק "להיות האלגוריתם של עצמי", או מדמיין לעצמו חלופה אפשרית כמו "אינטרנט המתפתח לאט יותר", הוא נשמע כמו ויליאמס, המהללת את שפע אפליקציות הטבע החדשות, כמו זו שמשתמשת בתוכנה לזיהוי חזותי כדי למדוד את "פוטנציאל ההבראה" של אתר כלשהו בטבע, או זו שאוספת נתונים אישיים על המשתמשים, כדי לקבוע אם מקום נתון עושה אותם מאושרים יותר. ויליאמס כותבת על יתרונות החבאת הטלפון בעת צעידה בטבע, "לפחות בעומק הכיס". האריס, בעיצומה של צעידה מהוססת בגפו, כשהוא טומן את הטלפון בכיס האחורי. אולי מדובר בשיפור, אבל הטלפונים שלהם עדיין בכיס, בהישג יד.

כפי שכריסטופר נייט מציין, "כבר אין מספיק כלום בעולם הזה". אפילו הכלום של חיי הכלא אינו מספק אותו. למרבה זוועתו, שותפיו לתא מנסים לשכנע אותו בסגולות הטלפונים הניידים והאס-אם-אסים. "כך הם מנסים לפתות אותי להצטרף בחזרה לחברה", הוא אומר לפינקל. מדוע, הוא תוהה, שאדם ייהנה להשתמש בטלפון כמו במכשיר טלגרף? "אנחנו צועדים לאחור", הוא אומר.

לאחר שבעה חודשי מאסר, נייט זוכה במידת הרחמים. הוא עובר לגור עם אמו בביתה, ואחיו מעסיק אותו בפירוק מכוניות בעסק למחזור מתכות שבבעלותו. הוא מתעלם מבקשותיו של פינקל לראיונות נוספים, אבל פינקל מתעקש ומופיע על מפתן בית אמו. נדמה שאף אחד אינו בבית. פינקל ממתין בחוץ. נייט מגיח מן השיחים.

הוא מדוכא, מבולבל, בודד. הוא מדבר על ביקור מ"גבירת היער", מלאך מוות יערי. המוות נראה לו עדיף על חִבְרוּת בכפייה. קשה לו להתמודד אפילו עם פנים אנושיות, על כל המידע שהן נושאות בחובן. "אני מתגעגע ליער", הוא אומר ומפציר בפינקל שלא ליצור איתו קשר לעולם.

פינקל מתרגש עד דמעות למראה נייט השבור והלכוד, הגולה מביתו ביער. הנזיר המתבודד מנורת' פונד כואב את הטרגדיה הזאת יותר מרוב האנשים, אך הוא אינו לבדו בתחושותיו. "הוא חווה חוויה עמוקה הרבה יותר", כותב פינקל, "ותחושת האובדן היא בלתי נסבלת". כולנו חווינו חיים עמוקים הרבה יותר, ותחושת האובדן היא בלתי נסבלת.

נתניאל ריץ' הוא מחבר הספר Odds Against Tomorrow (משנת 2014).

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2017 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

תמונה ראשית: אצטרובל של אורן שנפל לתוך אזוב. תצלום: דנקון שו, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי נתניאל ריץ', The Atlantic.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על חוכמת המתבודד

08
שמוליק כרמון

אולי לא כל האנשים שואבים רוגע שלווה וסיפוק מתוך חיבור עם הטבע האדמה והצמחים. איך ישנם רבים שבהחלט כך חוווים.
לאחרונה פגשתי בסידרת ספרי אנסטסיה, שכתב ולדימיר מגרה, ממקור רוסי, על אישה מתבודדת בטייגה של סיביר, שמעבירה פילוסופיה שלמה, ובעיני מרשימה, על התועלת בהשגת רוגע וגם סיפוק, מחיבור לעולם הצמחים. כי הסביבה העירונית המודרנית, בהיותה "טכנוקראטית" מעמיקה תחרות, ודרכה מעמיקה ניכור פירוד אבדן משמעות וסבל.

09
דני

הכתבה מערבבת שני נושאים שאינם קשורים זה בזה: התבודדות וטבע. אני חי יחסית בטבע (קיבוץ בנגב) אבל ממש ממש לא בבדידות. מאידך יש בעיר הגדולה בודדים רבים. גם הקשר בין טבע לאושר שברירי מאד. והתבודדות? זה נושא פסיכולוגי שמאפיין מעטים בלבד. האדם הוא חיה חברתית במהותו. בקיצור - חוץ מרפרורים לספרות רלוונטית אין פה פואנטה.