ההיסטוריה של ההתערבות האמריקאית בעולם, ב־8 דקות

בספרות, בתיאטרון ובקולנוע יש ריגוש מיוחד באותם רגעים או מהלכי עלילה שבהם פונים אל הצופה או הקורא. מדובר ברגעים שבהם כמו נשלחת אצבע או יד, אולי מבט מפורש, עם אמירה שיוצאת מהסיפור וזרימתו קדימה, ומופנית אלינו, היושבים מול הבמה, מול המסך או מול הטקסט. לפתע, בהרף עין שיכול להיראות אגבי, ואפילו כמעט לחמוק מאיתנו ברגע הראשון, מישהו – הקול המספר, אולי מי שחיבר את היצירה – מערב אותנו בסיפור, מעיר הערה שאנו נמעניה. במונחים פורמליים, הדבר מכונה "שבירת הקיר הרביעי", והתופעה היא מסימניו הבולטים של המודרניזם, אך היא בהחלט קדומה בהרבה, למעשה קדומה ככתיבה עצמה, הספרותית והתאטרונית. עיון זהיר וקפדני מגלה את הדוגמאות מהטקסטים הקדומים ביותר. קוראים וקוראות מנוסים מכירים דוגמאות כאלו, ואת ההנאה הגדולה משבירת הקיר הרביעי, שמערבת אותנו בנעשה ואפילו מגבשת אותנו לכלל קהילה על-זמנית של מי שהעלילה מעוררת אותם להיות שותפים.

כל הדברים הללו, שהובאו כאן בקיצור הנמרץ ביותר, הם עניינה של תורת הספרות על ענפיה הרבים. ודווקא משום כך, מעניין במיוחד לגלות אמצעים הקיימים בלשון, בפרט בתחביר, שעושים בדיוק את זאת, כלומר שוברים את הקיר הרביעי. אמצעי אחד כזה משמש אותנו באורח יומיומי בעברית שלנו, אולי ממש מבלי דעת.

הנה דוגמה:

"בכל מקרה הארגונים, כולל אותנו, נערכים לאפשרויות השונות".

קל להחמיץ את העניין, הראוי לעיון זהיר. כשמדבר ב"הארגונים", מי שאומר את הדברים לכאורה מכוסה וגם הארגון שלו נכלל באותו "כל". לוגית, אין אפשרות אחרת, כי העברית אינה מבחינה בין "כל" הכולל את הדובר ו"כל" שאינו כולל את הדובר. יש שפות הכוללות הבחנה כזאת, והעברית אינה ביניהן. ובכל זאת, הנה לפנינו המאמר המוסגר, "כולל אותנו". מובן שהוא חלק מהמשפט, והוא נאמר על ידי אותו דובר שאומר "בכל מקרה הארגונים... נערכים לאפשרויות השונות". מבחינת המבנה של המאמר המוסגר, המשפט הקצרצר שבין הפסיקים, הניתוח העדין מראה מספר נקודות. ראשית, "כולל" מתייחס ל"כל", והוא הבהרה לכוונה ש"כל הארגונים" היא קבוצה המכילה גם את הארגון של הדובר. ההבהרה הזאת היא למעשה הרחבה שאומרת את מה שהוא מובן מאליו לוגית אבל שהדובר חש צורך להבליט ולסמן באורח מפורש. מעבר לכך, "כולל" היא צורת בינוני, או ליתר דיוק פרטיציפ, בדומה לצורות אנגליות המסתיימות ב-ing. כלומר, יש פה תיאור של "כל הקבוצות". ואחרי "כולל" בא מושא ישיר, "אותנו".

אך מהו נושא המשפט הקצר הזה, "כולל אותנו"? הנה האגוז הקשה יותר לפיצוח. הנושא אינו "הארגונים" ש"נערכים לאפשרויות השונות". בחיפוש אחר הנושא, אנחנו נתקלים בקיר. ועם ההיתקלות בא הפתרון: הנושא, הדבר שמדברים עליו, הוא הסיטואציה כולה, אבל לא הסיטואציה ברמה של מה שמסופר לנו על מעשיהם של הארגונים, אלא מעשה האמירה עצמו. הדובר מפרש את עצמו עבורנו וכלפינו, השומעים והקוראים את דבריו (במקרה של הדוגמה המסוימת, אגב, מדובר בדובר ממין זכר ולכן אני מתמיד בלשון זכר). כך יוצא ששני דברים מתרחשים בעת ובעונה אחת. האחד, ההסבר באשר למה שהארגונים עושים. והשני – האמירה. הנמענים של ההתרחשות הראשונה עשויים בהחלט להיות בתוך הטקסט, ועשויה להיות התייחסות אליהם בהמשך הדברים. אך הנמענים של ההתרחשות השנייה מתקיימים רק עם השמיעה או הקריאה של הטקסט. האצבע מופנית אליהם: "דעו לכם, מה שמדובר עליו כאן כולל את הארגון שאני קשור אליו, ואם היה לכם ספק הרי שהוא מוסר באמצעות האמירה המבהירה, הנוספת".

ברגיל, בינינו הקוראים ובין הקול של הטקסט יש קיר שקוף, אך נוכח מאוד. הטקסט שם ואנחנו כאן. הוא על הדף או בחלל החדר או האולם, ואנחנו מולו, מול הנייר, או אולי על המושב באולם. המבט של הדוברים בטקסט מופנה לדמויות אחרות בו. וזה בדיוק מה ש"כולל אותנו" שובר, כיוון שהוא פונה אלינו, העסוקים בפענוח הדברים ובדיוק ההבנה ביחס אליהם. כעת, עם קליטת הנאמר במאמר המוסגר, אנו ערים לכך שפנו אלינו ואיננו יכולים להתכחש לכך.

אין זה המבנה היחיד בעברית העכשווית שעושה פעולה של שבירת הקיר הרביעי. דוגמה נוספת היא המבנה הניכר במשפטים מסוג "האירוע יהיה ביום חמישי, באולם השמחות במושב, מאחורי בניין המועצה, למי שמכיר, והוא יתחיל בשמונה וחצי". מהו אותו "למי שמכיר" אם לא פנייה לקורא או לקוראת, למאזין או למאזינה, בעיקר למי שעלולים לצאת נשכרים מידע קודם, שהדובר מעלה על הפרק ומעורר באמצעותו את תשומת הלב של תת-קבוצה בקהלו? נראה שבמושב האמור יש אולם שמחות אחד, וכך לא אמורה להיות בעיה להבין לאיזה מקום מתייחסים. אך הדובר מוסיף את "מאחורי בניין המועצה" כמידע נוסף, ומורה על כך שהוא עושה זאת כסיוע למי שעשוי ליהנות מסיוע כזה, "למי שמכיר". הרי אולם השמחות במקומו, וגם בניין המועצה אינו מש מכתובתו, אך הקיר נסדק לרגע ומבעד לחרך פונים לחלק מקהל היעד, מערבים אותו בצורה נוספת. וכל זה נעשה באמצעות התחביר, באורח פשוט, כמעט אגבי, ומרשים מאוד.