מחצית ממאמר זה היא אמיתית

המגפה הנוכחית של החדשות המזויפות כבר הצליחה להבטיח את מקומה המיוחד בהיסטוריה הארוכה של המידע הכוזב – כשהיועצת האישית של נשיא ארצות הברית, קליאן קונוויי הרחיקה לכת עד כדי המצאת טבח בקנטקי, כדי להגן על ההחלטה לאסור כניסתם של אזרחים משבע מדינות מוסלמיות. אבל המצאת עובדות אלטרנטיביות אינה נדירה כל כך, ובמרבית התקופות בהיסטוריה, מאז ימי קדם, ניתן היה למצוא מקבילות להודעות או לציוצים הארסיים של היום.

פרוקופיוס, ההיסטוריון הביזנטי בן המאה השישית, חיבר את ה'אנקדוטה', קובץ סיפורונים שהכילו מידע מפוקפק, שאותם שמר בסוד עד יום מותו. הסיפורים נועדו להשמיץ את הקיסר יוסטיניאנוס, שאותו פיאר ורומם בזיכרונותיו הרשמיים. פייטרו ארטינו ניסה להשפיע בדרכים לא חוקיות על בחירת האפיפיור בשנת 1552, כשכתב סונטות מרושעות על אודות המועמדים (מלבד אלה שהיו מועדפים על פטרוניו, בני משפחת מדיצ'י) והדביק אותן על הפסל המכונה 'פסקווינו' שליד פיאצה נבונה ברומא, לעיון הציבור. ה-pasquinade (שהפך אצלנו ל'פשקוויל'), כרוז הגינוי, הפך לז'אנר מקובל המשמש להפצת חדשות מרושעות, רובן מזויפות, על דמויות ציבוריות.

למרות שכרוזים כאלה מעולם לא נעלמו לגמרי, את מקומם ירש במאה ה-17 ז'אנר פופולרי יותר, ה-canard, הברווז העיתונאי, בדיה, סוג של חדשות מזויפות שנפוצו ברחובות פריז במאתיים השנים שלאחר מכן. בדיות כאלה הודפסו על דפי עיתון רחבים, ולעתים לוו בתחריט שנועד למשוך את תשומת לבם של קוראים פותים. רב-מכר משנת 1780 הכריז על לכידת מפלצת בצ'ילה, שעל פי השמועה נשלחה באנייה לספרד – מפלצת עם ראש דמוי אדם, כנפיים של עטלף, גוף אדיר ממדים מכוסה קשקשים וזנב של דרקון. בימי המהפכה הצרפתית, התחריטאים שילבו את ראשה של מארי אנטואנט בלוחות נחושות ישנים, וסיפורי ה'ברווז' קמו לתחייה, הפעם כתעמולה פוליטית מכוונת. על אף שלא ניתן למדוד את השפעתם, הם בוודאי תרמו לשנאה הפתולוגית כלפי המלכה, שהובילה להוצאת להורג ב-16 באוקטובר 1793.

ה-Canard enchainé, כתב עת פריזאי המתמחה בסקופים פוליטיים, רומז למסורת הזו בשמו, הניתן לתרגום מילולי כ'בלי חדשות מזויפות'. לאחרונה הוא פרסם סיפור על אשתו של פרנסואה פיון, מועמד הימין המתון, ומועמד בולט במרוץ לנשיאות צרפת בשנת 2017. מדאם פיון, 'פנלופה' בפי העיתונות, קיבלה לכאורה שכר אדיר מתקציב הממשלה, במשך שנים, כ'עוזרת פרלמנטרית' של בעלה. אך כי פיון לא טען שמדובר בבדיה – הוא מודה שהעסיק את אשתו ואומר שלא היה בכך דבר מנוגד לחוק – 'פנלופה-גייט' דחקה את דונלד טראמפ מהעמודים הראשונים ועלולה להרוס את סיכוייו של פיון להיבחר לנשיאות, ואולי אף תועיל למפלגת הימין הקיצונית, דמוית-טראמפ של צרפת 'החזית הלאומית'.

יצירת קטעי חדשות מזויפים, שקריים למחצה או אמתיים אבל בלתי ראויים, הגיעה לשיאה במאה השמונה עשרה בלונדון, כשהציבור הרחב החל לקרוא עיתונים. בשנת 1788 ראו אור בלונדון עשרה יומונים, שמונה עיתונים שהודפסו אחת לשלושה שבועות ותשעה שבועונים, ומרבית הידיעות בהן כללו פסקה אחת בלבד. 'אנשי הפסקאות' ליקטו רכילויות בבתי קפה, שרבטו משפטים ספורים על פיסת נייר ומסרו את הטקסט למדפיס-המוציא לאור, שלעתים קרובות שיבץ את הידיעה במקום הריק שנותר על משטח ההדפסה. חלק מאנשי הפסקאות קיבלו תשלום. אחרים הסתפקו בהנאה ששאבו מיכולתם להשפיע על דעת הקהל בעד או נגד דמויות ציבוריות, מחזות או ספרים.

ב-1772, הכומר הנרי בייט (Bate), שהיה הכומר של הלורד לייטלטון (Lyttleton) הקים את העיתון The Morning Post, עיתון שפרסם פסקאות על גבי פסקאות, שבכל אחת מהן ידיעה חדשותית קצרצרה, ורובן מזויפות. ב-13 בדצמבר 1784, למשל, ה'מורנינג פוסט' פרסם פסקה על ג'יגולו העומד לשירותה של מארי אנוטאנט:

"המלכה הגאלית היא חובבת אנגלים. למעשה, מרבית הדברים האהובים עליי נמצאים כאן, אבל מתברר כי באחד מהם היא תומכת במיוחד, מר וו. –. על אף שארנקו של האדון היה derangé, מעורער, כשנסע לפריז, הוא חי שם באלגנטיות, טוב טעם ואופנתיות מן המעלה הראשונה. המרכבות שלו, מדי השרד שהוא לובש, ושולחנו מתוחזקים כל העת הראוותנות ויוקרה".

בייט, שנודע בכינוי  Reverend Bruiser ('הכומר הבריון') הקים לאחר מכן שערוריתון נוסף, The Morning Herald, ואילו ה'פוסט' מינה עורך מרושע עוד יותר, שגם הוא היה כומר, ויליאם ג'קסון, שנודע בכינוי Dr. Viper ('ד"ר צפע'), בגלל "העלבונות הארסיים הקיצוניים וחסרי התקדים שלו... בסוג הכתיבה הזה הידוע כפסקאות". שני אנשי הכמורה, הכומר הבריון וד"ר צפע, ניצלו את העיתונים שלהם כדי להלום מהלומות, והניחו את היסודות לפרסום שערוריות באורח שגורם לעיתונות של רופרט מרדוק להיראות מתונה.

סוג כזה של חדשות – ולמען האמת, מרבית סוגי הידיעות – לא יכלו להתפרסם בצרפת לפני 1789, אבל נפוצו כשמועות ופורסמו בכתבי עת מחתרתיים, הודות ל-nouvellistes שמילאו את אותו תפקיד כמו אנשי הפסקאות. הם ליקטו 'חדשות' ממקומות שהם אנשים הלכו רכיל, כמו ספסלים מסוימים בגני הטויילרי ו'עץ העורבים' בגן של הפָּלֶה-רויאל. לאחר מכן, ולעתים רק מתוך התענגות על היכולת להפיץ מידע, הם שרבטו את מה שנודע להם על פיסות נייר, שהחליפו אלה עם אלה בבתי קפה או (בגלל שלא הייתה להם אינטרנט) השאירו על ספסלים, כדי שאחרים יגלו.

המשטרה התאמצה למנוע את פעילותם של ה-nouvellistes, על אף שהדרישה למידע פנימי על דרכי הפעולה הסודיות של les grands (האצולה, המפורסמים) משכה עוד ועוד 'כתבים' מטעם עצמם. כשהושלכו לבסטיליה, הכתבים הללו תמיד עברו חיפוש, ולעתים התגלו פתקים בכיסי הווסטים שלהם. בארכיון הבסטיליה, מצאתי מספר דוגמאות לעדויות מרשיעות כאלה – פתקאות מקומטות מכוסות בכתב יד צפוף, עדויות לסוג העיתונות הפרימיטיבי שהיה נפוץ מאתיים שנה לפני המצאת הסמרטפון.

המשטרה השתדלה במיוחד ללכוד את המקצוענים למחצה, שצרפו מספר ידיעות כאלה, שלרוב לא הכילו יותר מפסקה אחת, ופרסמו כתבי עת (בכתב יד) שנודעו בשםnouvelles à la main  . חלק מהעיתונים המחתרתיים הללו יצאו בדפוס. הנה, למשל, ידיעה אופיינת מ- La Chronique scandaleuse:

"הדוכס מ... הפתיע את אשתו בזרועות המורה של בנו. היא אמרה לו בעזות מצח מלכותית: "למה לא היית שם, אדוני? כשהגבר שלי אינו בנמצא, אני מתנחמת בזרועות המעריץ".

אחד מרבי המכר של הז'אנר היה ה-Le Gazetier cuirassé ('הלקסיקון המשוריין') , שהודפס בלונדון, כנראה בהשפעת עיתונות השערוריות הלונדונית, למרות שהחדשות שפרסם היו כולן בצרפתית. ידיעה אופיינית הייתה פסקה בת משפט בודד: "דווח כי הכומר של כנסיית סנט אסטאש נתפס על חם בתנוחה אינטימית עם העומדת בראש קבוצת נשות הצדקה של קהילתו –  ומגיעות להם תשבחות, שכן שניהם בני למעלה משמונים".

רוב החשיפות הדרמטיות האלה עסקו, כמובן, בפרשיות מין שבהם היו מעורבים נכבדים, אבל לחלקן היו השלכות פוליטיות, ממש כמו היום, במקרה של חדשות מזויפות על אורגיות לכאורה שבהן השתתפה הילארי קלינטון. גורלה של מארי אנטואנט הוא הדוגמה המדהימה במיוחד לאופן שבו השמצות עלולות לגרור השלכות נוראיות, אבל היו גם מקרים אחרים. כפי שטענתי בספרי Poetry and the Police: Communication Networks in Eighteenth-Century Paris, הפצת שמועות כוזבות, שרבות מהן נוסחו כשירים ופזמונים לא ארוכים יותר מהציוצים של היום בטוויטר, הובילו לפיטוריו והגלייתו של הרוזן ממורפה ושינוי של הנוף הפוליטי באפריל 1749.

על אף שידיעות כאלה יכלו לשנות את דעת הקהל, הקהל המתוחכם יותר ידע שאין להתייחס אליהן כאל אמתות. רוב הידיעות האלה היו מזויפות, ולעתים אפילו בגלוי. בהערת שוליים לדיווח שערורייתי ב- Le Gazetier cuirassé נכתב: "מחצית ממאמר זה היא אמתית". הקוראים נדרשו להחליט איזו מחצית.

רוברט דַרְנטון (Darnton) הוא מרצה בדימוס לספרן לשעבר באוניברסיטת הארוורד, וכיום הוא עמית מחקר ב-Institut d’études avancées בפריס. ספרו, "טבח החתולים הגדול", ראה אור בתרגום עברי בהוצאת "כרמל".

© 2017  New York Review of Books.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "פריס: הדגלים", סביבות 1830. ציור של Léon Cogniet, המוזיאון לאמנות של אורלאן. תצלום: ז'או לואי מזייר.