בוזוול: ״הבטלה מייגעת אותנו.״

ג׳ונסון: ״הדבר נובע, אדוני, מחריצותם של אחרים, שבגללה אנו נעזבים לנפשנו; אילו היינו כולנו בטלנים, לא היינו מתייגעים. היינו מבדרים זה את זה." ¹

בימים אלה ממש, שבהם מחויב כל אחד לבחור לו מקצוע מכניס ולעמול בו בשקיקה, לא פחות, שמא ישפטו אותו שלא בפניו בעווֹן פגיעה במהוגנוּת, קריאה מן הצד שכנגד, של המסתפקים במה שיש להם ונהנים להתבונן בזמן החולף ולהתענג עליו, תובעת מעט תעוזה ויוהרה. אבל הדבר אינו אמור להיות כך. בטלה לכאורה, שאינה מבוססת על אי־עשייה אלא על עשיית דברים רבים שאינם מוּכרים במערכת העקרונות הנוקשה של המעמד השליט, יש לה זכות להציג את עמדתה לא פחות מאשר לחריצות. ידוע כי קיומם של אנשים המסרבים להשתתף במרוץ העקר אחר הפרוטות הוא בבחינת עלבון וקריאת התעוררות כאחד לאלה המשתתפים בו. ברנש הגון (מהזן הנפוץ) בוחר לו את דרכו, תומך במירוץ הפרוטות, וכמו שאומרים בהטעמה אמריקנית — ״הולך על זה״. וכשברנש כזה מפלס בעמל רב את דרכו מעלה, לא קשה להבין מדוע הוא מתרעם למראה האנשים הרגועים בשדות שבשולי הדרך, השוכבים להם ומטפחת על פניהם וכוס ריקה ליד מרפקם. אלכסנדר מוקדון נפגע בנקודה רגישה מאוד מהתעלמותו של דיוֹגֵנֶס ממנו. היכן היתה תהילתם של כובשי רומא כשנהרו אותם ברברים פרועים לבית הסנאט, ומצאו שם את הסנאטורים הזקנים יושבים בשקט אדישים להצלחתם? להעפיל אל ראש הגבעה בעמל ויגע, ולאחר שנשלם הכול, לגלות שהאנושות אדישה להישגך, הרי זה דבר מכאיב. אשר על כן, פיזיקאים מגנים את מה שאינו פיזי; אנשי הכספים אינם סבלנים ביותר כלפי אנשים שאינם מבינים במניות; אנשי ספר בזים לאנשים שאינם קוראים; וכל בעלי המקצוע מזלזלים באלה שאינם עובדים.

ואולם, אף שזהו אחד מקשיי הנושא, אין זה העיקרי שבהם. לא ישלחו אתכם לכלא אם תדברו נגד העבודה והמלאכה; אבל עלולים להחרים אתכם אם תדברו שטויות. ברוב הנושאים, הקושי הגדול הוא להציג אותם היטב; על כן זִכרו בבקשה שזוהי התנצלות. אין ספק שניתן לטעון רבות, ובצדק, בשבח החריצות; אלא שיש גם מה לומר נגדה, ואלה הדברים שאני מבקש לומר בהזדמנות זו. אדם המציג טיעון אחד, אין פירוש הדבר שהוא חירש לטיעונים האחרים; אם כתב אדם ספר מסע על מוֹנטָנֶגרוֹ, אין פירוש הדבר בהכרח שמימיו לא ביקר בריצ׳מוֹנד.

אמת, אין ספק שהאדם צריך להתבטל כהוגן בנעוריו. כי גם אם ייקרה על דרכנו איזה לורד מקאולי שצלח את הצטיינותו בלימודים בלי לאבד את חריפותו, רוב הנערים משלמים בעד תעודות ההצטיינות שלהם ביוקר, ובסופו של דבר הם מתרוששים ויוצאים אל החיים בחוסר כול. וכך גם לאורך כל התקופה שהנער רוכש השכלה או מאפשר לאחרים להשכילו. האדון הזקן שפנה אל ג׳וֹנסון באוקספורד במילים, ״איש צעיר, זה הזמן לשקוע בספרים ביסודיות ולרכוש הרבה ידע; כי כשתקפוץ עליך זקנה תגלה שהשתקעות בספרים היא משימה מטרידה,״ ודאי היה שוטה גמור. נראה שלא היה ער לכך שמלבד הקריאה, דברים רבים נהיים מטרידים, ולא מעט אף בלתי אפשריים כשהאדם נאלץ להיעזר במשקפיים ואינו מסוגל ללכת בלא מקל. ספרים הם טובים דיים, בדרכם, אבל הם תחליף דל מאוד לחיים. חבל לשבת כמו ״העלמה משאלוט״, ללטוש מבט במראה ולהפנות את גבך לכל ההמולה והפאר שבעולם האמיתי. ואם אדם מעמיק מאוד בקריאתו, כפי שמזכירה לנו המעשייה הישנה, לא נשאר לו זמן רב למחשבות.

אם אתם נזכרים בימי לימודיכם, מובטחני שאינכם מתחרטים על כל אותן שעות מלאות חיוּת ומחכימות שבהן נעדרתם מן השיעורים; לעומת זאת תעדיפו למחות את זכרן של כמה תקופות יגעות שבין שינה לערוּת בכיתה. אשר לי, נכחתי בלא מעט הרצאות בזמני. עדיין אני זוכר שסחרורו של סביבון הוא מקרה של יציבות קינטית. אני זוכר שחכירה אינה שם של מחלה וגם לא אישום בעווֹן מרזב סתום. אמנם לא ברצון אוותר על פירורי המדע האלה, אך איני מחשיב אותם באותה מידה שאני מחשיב את הדברים השונים והמשונים שבהם נתקלתי ברחוב הפתוח תוך כדי משחק כשנעדרתי מלימודי.

אין זה הזמן להרחיב על גדולתו של מקום החינוך הזה, שהיה בית הספר החביב על דיקנס ובלזק, ומדי שנה מייצר מומחים אלמונים במדעי ההיבטים של החיים. די שנאמר זאת: נער שאינו לומד ברחוב הוא נער חסר יכולת למידה.

הנער הנעדר מלימודיו אינו נמצא תמיד ברחוב. אם יעלה רצון מלפניו הוא יכול לחצות את הפרוורים עתירי הגינוֹת ולצאת אל הכפר. הוא יכול להשתרע לצד אסם בצל ענפי הלילך ולעשן אינספור מקטרות לקול פכפוך מי הנחל על האבנים. ציפור תשיר מתוך הסבך. ושם עשוי לתקוף אותו הלך רוח מיטיב שיאפשר לו לראות את הדברים באור חדש. ובכן, מה זה אם לא חינוך? נוכל לדמיין את ״מר חוכמת־העולם־הזה״ ניגש אל נער שכזה, ולהלן השיחה המתפתחת ביניהם:

״שלום לך, איש צעיר, מה מעשיך במקום הזה?״

״באמונה, אדון, אני מבלה בנעימים.״

״האין זו שעת הלימודים? והאם אינך אמור לשקוע בספריך לשם קניית ידע?״

״לא, אך גם כך, ברשותך, אני פוסע בעקבות הידע.״

״ידע, מה?! ומה אתה לומד, אמור לי במטותא, האם זאת מתמטיקה?״

״לא, ברור שלא.״

״מטאפיזיקה?״

״גם לא.״

״שפה כלשהי?״

״לא, שום שפה.״

״מקצוע מעשי?״

״גם לא מקצוע מעשי.״

״ובכן, מה?״

״ובכן, אדוני, מכיוון שבקרוב יגיע הזמן שבו יהיה עלי לצאת למסעותי, אני משתוקק להבין כיצד נוהגים אנשים כמוני, ולברר היכן אורבים בדרך סבכים וביצות כעורות, וכן איזהו המקל הטוב ביותר לנדודים. יתר על כן, אני שוכב כאן, לצד מי הנחל, כדי ללמוד בכל לבי את השיעור שמורי קורא לו ׳שלווה׳ או ׳שביעות רצון׳.״

כאן נתקף ״מר חוכמת־העולם־הזה״ סערת רגשות, נופף במקלו בארשת פנים מאיימת והתריס כלפי החכם הזה: ״ללמוד, מה?!״ אמר, ״הייתי שולח את כל הפרחחים האלה לתליין שיצליף בהם!״

וכך הוא ילך לו לדרכו, יפרע את עניבתו בקול של פצפוץ בד מעומלן כתרנגול הודו הפורש את נוצותיו.

ובכן, ״מר חוכמת־העולם־הזה״ מייצג את העמדה המקובלת. עובדה אינה קרויה עובדה אלא רכילות, אם אינה נכללת באחד מתחומי הלימוד שלנו. אם אינך חוקר בנתיב מוּכר שיש לו שֵם, אינך חוקר כלל אלא רק מתבטל, ומקומך בבית העצורים. ההנחה היא שכל ידע שוכן בקרקעית באר או בקצהו המרוחק של טלסקופ. בשנות זקנתו החל סן־בֶּוו להתייחס לכל חוויה כאל ספר גדול, שאותו עלינו ללמוד שנים אחדות עד שנתקדם הלאה; ומבחינתו אין זה מעלה ואין זה מוריד אם קוראים בפרק xx, העוסק בחשבון דיפרנציאלי, או בפרק xxxix, שמאזינים בו לתזמורת בגן ציבורי. לאמיתו של דבר, אדם אינטליגנטי, שעיניו רואות ואוזניו שומעות ופניו מחייכות בכל עת, יזכה להשכלה אמיתית בשיעור גדול יותר משיזכו לו האחרים, ערנים ונמרצים ככל שיהיו. אין ספק שאפשר למצוא ידע מסוים בפסגותיו הצוננות והצחיחות של המדע העמלני. אבל הכול נמצא מסביבך, ואם תואיל להתבונן, תלמד את עובדות החיים החמימות והמפעימות. בשעה שאחרים ממלאים את מוחם בערמות מילים שאת מחציתן ישכחו עוד לפני שיחלוף השבוע, הרי שהנער שלנו, המשתמט מלימודיו, עשוי ללמוד אומנות שימושית באמת: לנגן בכינור, לדעת סיגר טוב מהו, או לדבר בנחת ובסבלנות אל כל סוגי האנשים. רבים מאלה ש״שקעו והתעמקו בספריהם״ ויודעים הכול על ענף אחד או שניים של תורה מוסכמת, מסיימים את לימודיהם ומראם כקדמונים ינשופיים, ומתגלים כיבשושיים, אטומים וחסרי סבלנות בכל הנוגע לצדדים היפים והמוארים יותר של החיים. רבים מהם צוברים הון גדול, שנשאר טמון מתחת למיטה. בחשבון אחרון מדובר בטיפשות נלעגת. ובינתיים, הנה הולך לו הבטלן, שהחל את חייו אתם, והרי זאת, ברשותכם, תמונה שונה לגמרי. יש לו די זמן לטפל בבריאותו וברוחו; הוא שהה תקופה ארוכה באוויר הפתוח, שאין כמותו להחיות נפש וגוף כאחד; וגם אם מימיו לא התעמק ברזיו ובמכמניו של ספר הספרים, הרי שטבל בו ורפרף מעליו בהנאה רבה. האם לא מוטב לו למלומד לוותר על שורשים אחדים בלשון העברית, ולאיש העסקים למסור מטבעות כסף אחדים, תמורת נתח מחוכמת החיים של הבטלן ומידיעותיו באמנות החיים? מה עוד שלבטלן יש תכונה חשובה נוספת. כוונתי לחוכמתו. הוא, שבחן היטב את הסיפוק הילדותי שמפיקים האנשים מתחביביהם, מתייחס לתחביביו שלו בסלחנות מבודחת להפליא. לא תמצאו אותו בקרב הקנאים. הוא ניחן בסובלנות רבה ושלֵווה כלפי שלל אנשים ודעות. וגם אם לא יתפוס ברוחו אמיתות נסתרות, הרי שבאותה מידה לא יימשך אחרי שקרים נבערים. הוא הזדמן אל דרך צדדית שלא רבים פוסעים בה, אך היא סלולה היטב ונעימה מאוד, שְׁמה שדרת הפשטות, והיא מובילה אל מצפה השכל הישר. שם יתפוס עמדת תצפית טובה, גם אם לא אצילית במיוחד; ובעוד האנשים צופים מזרחה ומערבה, אל השטן ואל הזריחה, הוא לאושרו יֵדע שעות בוקר שבהן כל הדברים הארציים כולם וצבא הצללים אצים ומתרוצצים באינספור כיוונים, לעבר אור היום הגדול של הנצח. הצללים והדורות, הרופאים הצווחנים והמלחמות הדואבות, ניגרים כולם אל דממה וריקנות מוחלטת; אך מבעד לכל זה, ייתכן שהאדם יראה מעבר למעקה המצפה נופים ירוקים ושלווים לרוב, רבבות בתים חמימים מאירים; אנשים טובים צוחקים, שותים ומתעלסים, כשם שעשו עוד לפני המבול והמהפכה הצרפתית; והרועה הזקן מספר את סיפורו למרגלות שיח העוזרר.

עמלנות קיצונית, אם בבית הספר או במכללה, בכנסייה או בשוק, היא תסמין של ליקוי בכוח החיות, וכישרון לבטלה מעיד על תיאבון פעיל ועל תחושה חזקה של זהות עצמית. קיימים מיני אנשים נדושים, חיים־מתים, שכמעט אינם ערים לחייהם אלא כשהם עוסקים בפעילויות המקובלות. הבֵא את האנשים האלה לכפר, או העלה אותם על סיפון ספינה, ותראה כיצד הם עורגים אל שולחן הכתיבה או אל חדר העבודה שלהם. אין בהם סקרנות; הם אינם מתמסרים לגירויים אקראיים; הם אינם נהנים מהפעלת יכולותיהם לשמה; ואם לא יאיים עליהם ההכרח במקלו, יעמדו במקומם ולא יזוזו. אין טעם לשוחח עם אנשים כאלה: הם לא מסוגלים להתבטל, הם אינם אדיבים מטבעם מספיק, ובשעות שאינם עובדים בפרך בכריית זהב, הם שרויים במעין תרדמת. כשאינם מתייצבים במשרד, כשאינם רעבים ואין בדעתם לשתות, נאטם בפניהם כל העולם החי והנושם. אם עליהם להמתין שעה או שעתיים לרכבת, הם בוהים נכחם בטמטום. אם תחלפו על פניהם ותראו אותם, תחשבו שאין במי להתבונן ואין עם מי לדבר, תשערו שהם משותקים או מנוכרים; ואף על פי כן, ייתכן שבדרכם שלהם הם עובדים חרוצים מאוד וחדי הבחנה באשר לפגמים בהליכות ונימוסים או לתנודות בשוק המניות. הם סיימו את לימודיהם בבית הספר ובמכללה, אך במשך כל אותו זמן נתנו דעתם רק על הצטיינות; הם הסתובבו בעולם ובאו בקרב אנשים חכמים, אבל כל אותו זמן היו טרודים בענייניהם שלהם. לא די שנפשו של האדם קטנה ממילא, הם גימדו וצמצמו את נפשם במרוצת חיים שהוקדשו לעבודה ונמנעו ממשחקים; והנה לפתע הם כבר בני ארבעים, חושיהם קהו, מוחם ריק מכל שעשוע ממשי, ואין להם ולו מחשבה אחת לחכך בחברתה בשעה שהם ממתינים לרכבת. ייתכן שלפני שהאדון שלי נחנט במכנסיים ארוכים, הוא נהג לטפס על ארגזים; כשהיה בן עשרים נעץ מבטים בנערות; אבל היום המקטרת עושנה עד תום, קופסת טבק ההרחה ריקה, והאדון יושב מוברג לספסל ועיניו נוגות. זאת אינה נראית לי הצלחה בחיים.

אבל לא רק הוא עצמו סובל ממנהגיו העמלניים, אלא גם אשתו וילדיו, ידידיו ומכריו, ואפילו האנשים היושבים לידו בקרון רכבת או באומניבוס. מסירות אין־קץ לעניינים שאדם קורא להם עסקיו, אפשרית רק הודות להזנחה אין־קץ של דברים רבים אחרים. ואין זה כלל ודאי שעסקיו של אדם הם הדבר החשוב ביותר שעליו לעסוק בו. לעין חסרת פניות נראה ברור שרבים מהתפקידים עתירי התבונה, החסד והתועלת בתיאטרון החיים, מאוישים בידי שחקנים מזדמנים, שלדעת הבריות אין הם אלא מבטלים את זמנם. כי בתיאטרון הזה, לא רק האדונים המתהלכים, החדרניות המזמרות והכנרים המתמידים שבתזמורת אלא גם הצופים המוחאים כף מהספסל ממלאים תפקיד ומעניקים שירות חשוב בסיכום הכללי. אין ספק שאתם תלויים בטיפולם של עורך הדין וסוכן הבורסה, בשומרים ובעובדי הרכבת המשנעים אתכם במהירות ממקום למקום, ובשוטרים המסיירים ברחובות להגנתכם; אבל האם אין בלבכם הכרת טובה גם לאותם מיטיבים אחרים, המעלים חיוך על פניכם כשהם נקרים בדרככם, או מתבלים את ארוחתכם בחברה טובה?

קולונל נְיוּקַם סייע לידידו להפסיד את כספו; פרד בֵּייהאם נהג לנקוט תכסיס מכוער ולשאול חולצות מאחרים; ועם זאת, מוטב ליפול בידיהם של אנשים כאלה מאשר בידיו של מר בַּארנס. ואף שפַלְסְטַף לא היה פיכח וגם לא הגון ביותר, סבורני שאפשר לנקוב בשמם של מנוולים גדולים ממנו שהעולם לא היה חסר דבר בלעדיהם. הַזליט מציין שהכיר טובה לנוֹרתקוֹט — שמעולם לא עשה למענו משהו שאפשר לכנותו מועיל — יותר מאשר לכל מלחכי הפנכה גם יחד, כי לדעתו אין טוב מאיש רעים להתרועע. ידוע לי שישנם אנשים בעולם שאינם מסוגלים לחוש אסירי תודה, אלא אם כן הדבר שנעשה למענם עלה לעושהו בכאב ובקשיים. אבל זהו אופי גס. יש שאדם ישלח אליכם שישה דפי נייר מכתבים מלאים ברכילות מהנה ביותר, או שתבלו חצי שעה בנעימים בקריאת מאמר פרי עטו, ואולי אפילו תפיקו ממנו דבר מה; האם אתם סבורים שהוא היה מעניק לכם שירות גדול יותר לו כתב את הדברים בדם לבו, כאילו חתם על חוזה עם השטן? האומנם אתם משערים שחובכם לכותב היה גדול יותר לו קילל אתכם כל העת על שהפצרתם בו לכתוב? הנאות עדיפות על חובות משום שכמו מידת הרחמים, אין בהן מאמץ והברכה שורה עליהן. לנשיקה דרושים שניים, בבדיחה יכולים להשתתף גם עשרים, אך כל מעשה הדורש הקרבה מערב במעשה החסד כאב, ואנשים נדיבים מקבלים אותו במבוכה.

אין חובה שאנו מזלזלים בה יותר מהחובה לשמוח. אך כשאנחנו שמחים אנחנו זורעים באדמת העולם חסדים בלי שם, הנותרים נסתרים אף מעינינו, או מפתיעים אותנו בנביטתם. לפני כמה ימים רץ ברחוב ילד יחף לבוש בלואים אחרי גוּלָה, בחדווה כה רבה שהעלתה חיוך על פני כל אחד מהאנשים שראו אותו והושיעה אותם ממחשבות נכאים. אחד מאותם אנשים עצר את הברנש הקטן, נתן לו קצת כסף ואמר: ״אתה רואה במה פרצוף שמח יכול לזַכות אותך.״ ואם קודם לכן נראה הילד שמח, עתה נראה שמח ונדהם גם יחד. אשר לי, אני תומך בעידוד ילדים לחייך ולא לדמוע; המקום היחיד שאני מעוניין לשלם בו על דמעות הוא בימת התיאטרון, אבל למופע הנגדי אני נכון להעניק ביד רחבה בכל מקום ובכל עת. מוטב למצוא איש או אישה מאושרים מאשר שטר של חמישה פאונד. הוא או היא קורנים רצון טוב מזוקק, ובכניסתם לחדר דומה שנר נוסף הודלק. מה אכפת לנו אם יש בכוחם להוכיח את משפט פיתגורס; הלוא הם מצטיינים אף יותר, וכמעט מוכיחים בעליל את המשפט הגדול על כך שהחיים ראויים שנחיה אותם. ומכאן, שאם אדם אינו יכול לשמוח בלי להישאר בטלן, בבטלנותו עליו לדבוק. זהו רעיון מהפכני; אלא שהודות לרעב ולבית העצורים, לא בנקל ייעשה בו שימוש לרעה. ובגבולות מעשיים, הרי שמדובר באחת האמיתות הבלתי מעורערות ביותר בתורת המוסר כולה. הואילו נא להתבונן לרגע באחד מידידיכם החרוצים. הוא זורע חיפזון וקוצר קלקול קיבה; הוא משקיע עצמו בפעילות רבה בלי שום עניין, וזוכה בשיעור ניכר של עצבים מרוטים בתמורה. או שהוא נמנע לחלוטין מכל חברה וחי בדד בעליית גג, בנעלי בית ועם קסת דיו עשויה עופרת; או שהוא בא בחברת בני אדם מתוך מרירות וחיפזון כשכל מערכת העצבים שלו מתקוממת, כדי לפרוק מטען של רוגז לפני שישוב לעבודתו. אחת היא כמה עובד הברנש ומה איכות עבודתו, הוא דמות שלילית בחייהם של האנשים. הם היו שמחים יותר אילו מת. נוח להם להסתדר בלי שירותיו במשרד גיבוב המילים מאשר לשאת את רוחו הרגזנית. הוא מרעיל את באר החיים. מוטב להתרושש מידי אחיין בן בליעל, מאשר להתענות מדי יום מידי דוד רגזן.

ועל מה, בשם אלוהים, כל המהומה? לאיזו מטרה הם ממררים את חייהם ואת חיי זולתם? אם אדם מצליח לפרסם שלושה או שלושים מאמרים בשנה, אם עולה בידו לסיים את הציור הגדול שלו, הרי אלה שאלות שאין לָעולם עניין ממשי בהן. שורות החיים מלאות, ואף שאלפים נושרים מתוכן, באים תמיד אחרים וממלאים את החלל. כשאמרו לז׳אן ד׳ארק שעליה להישאר בבית ולהתעסק בענייני נשים, ענתה שיש רבות שיתפרו ויכבסו. הוא הדין אפילו בכישרונותיכם המיוחדים! היות שהטבע ״כה אדיש לאנוש יחיד״, ² מדוע אנו מחניפים לעצמנו ומדמים בלבנו שלכישרונותינו אין תחליף? נניח שהיו מרסקים את ראשו של שייקספיר בלילה חשוך אחד בשטחי הציד של האציל תומס לוסי, העולם היה ממשיך ומתקיים, לטוב ולרע; הדלי היה מוסיף ושב אל הבאר, החרמש אל החיטה, התלמיד אל ספרו, ואיש לא היה יודע מה אבד לנו. אם בוחנים את כל האפשרויות, מתגלה שלא קיימות יצירות רבות שמשתוות למחירו של טבק זול עבור אדם דל אמצעים. המחשבה הזאת תסייע לנו להתפכח מהבלי הגאווה הארציים שלנו. ייתכן שגם מוכר הטבק, כשיהרהר בכך, לא ימצא במשפט הזה סיבה גדולה לגאווה; שכן אף שהטבק הוא סם הרגעה נהדר, התכונות הדרושות למכירתו אינן נדירות או יקרות כשלעצמן. אבוי! האמינו או לא, אין אדם שאין לו תחליף. אטלס לא היה אלא אדם מן היישוב שחי בחלום בלהות מתמשך. ובכל זאת אתם רואים סוחרים המעבידים עצמם בפרך כדי לצבור הון גדול, ומשם ממשיכים לעבר פשיטת רגל; שרבטנים המוסיפים ומשרבטים רשימות קטנות עד שרוגזם הוא צלב שהם נושאים לעיני כל מי שפוגש בהם, כאילו ציווה פרעה על בני ישראל לבנות סיכה במקום פירמידה; ובחורים טובים המעבידים עצמם עד כלות, ונישאים לבסוף בעגלות קבורה מקושטות בנוצות לבנות. האם לא הייתם משערים ששׂר הטקס לחש על אוזנם של האנשים האלה הבטחה לייעוד רב ערך? ושהכדורון האפור הזה, שעליו הם מעלים את מחזות ההבל שלהם, הוא טבורו של היקום כולו? אבל לא כך הדבר. למיטב ידיעתם, ייתכן שהמטרות שלמענן הקדישו את נעוריהם היקרים מפז הן דמיוניות או מכאיבות; ייתכן שהתהילה והעושר שהם מצפים להם לא יגיעו לעולם, ואולי יגיעו כשכבר יהיו שווי נפש כלפיהם. והם, והעולם שהם חיים בו, קלי ערך כל כך, עד שדי במחשבה על כך להקפיא את נפשך.

מתוך "לחשוב, להתבטל, לטייל", אסופה של טקסטים מאת לואיס קרול, רוברט לואיס סטיבנסון, צ'רלס דיקנס וויליאם הזליט שראתה אור בהוצאת "תשע נשמות". תרגום מאנגלית: יהונתן דיין.

תמונה ראשית: מתוך "Ta Matete", פול גוגן, 1892. המוזיאון לאמנות בבאזל. תצלום: ויקיפדיה