לב שבור הוא לב אוהב

דעה שנפוצה בימינו הוא שאהבה היא נטילת סיכון שיישבר לך הלב.

אני חושב שזוהי טעות חמורה וקשה. והאימוץ של הדעה הזאת הוא הסיבה לכך שרבים מאיתנו נכשלים באורח כה חריף בתחום האהבה. ואני מתכוון לאהבה מכל סוג: אהבה רומנטית, אהבה של ידידות, אהבה שהיא גישה כללית של טוּב ונועם כלפי הזולת. כל סוגי האהבה.

אם אתם רוצים לחוות אהבה, אהבה אמיתית, אהבה גדולה, אדירה, אתם חייבים להכיר את הלב האנושי באורח יותר אמיתי.

בואו נשים לב לכך שהדעה הנפוצה שהזכרתי בראשית דבריי היא בעיקרו של דבר קפיטליזם רגשי. כמו יזם, אתם "נוטלים סיכון" כדי לזכות בתמורה, כדי שהסיכון יניב לכם רווח. הסיכון הוא שיברון הלב, עניין שלילי, הפסד. התמורה, הרווח, היא עניין חיובי, כלומר, מדובר בסוג של עונג. כשהתועלת, ההנאה, עולה על העלות, כלומר על חוסר העונג, מצאתם "אהבה". השגתם "אהבה".

האם זה נשמע לכם תיאור סביר של אהבה? לי זה נשמע דומה להליכה לסרט. זוהי דרך שטחית ועלובה להעריך מערכות יחסים אנושיות, דרך אומללה לחשוב עליהן. אם אנו מצמצמים את מערכות היחסים שלנו לחיפוש אחר הנאה, להשגה של עונג, איפה אנחנו מוצאים את עצמנו בסופו של דבר? ובכן, התשובה פשוטה: בדיוק במקום שבו רבים מאיתנו נמצאים: דייטים ללא סוף, פרידות, ניסיון מתמיד "לתקן" אנשים, פגיעה בבני אדם, ומעגל בלתי פוסק, שבו איננו מבינים מדוע שום דבר לא עובד. ואנחנו לעולם לא חשים את החסד האמיתי של האהבה.

אז מה חסר?

הכול חסר.

התאוריה הזאת הפוכה. אהבה אינה נטילת סיכון שיישבר לך הלב. אהבה היא שיברון לב. כשהלב שלנו נשבר בכל פעם שאנחנו מביטים במישהו – ולא המצב שבו אנחנו חשים רק תשוקה, כמיהה וכו' – זוהי בדיוק אהבה.

ובכן, שיברון לב אינו משהו שקורה אולי כ"סיכון". שיברון הלב קורה לפני, במהלך ותוך כדי – כיסוד הכרחי וקריטי באהבה. וכיוון שהוא חסר אצל רבים מאיתנו  - ולא, אין מדובר רק בתשוקה, בכעס, בפחד, בקנאה, אלא במשהו הרבה יותר עמוק ואמיתי – האהבה חומקת מאיתנו.

אתן לכם דוגמה מעצמי. כשאני מביט באדם שאני אוהב, מה קורה? אני לא "מסתכן" בלב שבור. הלב שלי כבר שבור. אני רוצה את צערה של מי שמולי, את סבלה. את כאבה ואת כמיהתה. הצלקות המעטרות את לבה השבור. אני רואה את כל האכזבות ואת הכאב החרוט בלבה. וכך אני יכול לאחוז בה, לחבק אותה.

ומדוע אני רוצה לראות אותה במבט כה עמוק?

אני לא מחפש אצלה עונג ותו-לא. אילו זה היה המצב, איך היה ראוי לכנות אותו? לא אהבה. רק סיפוק עצמי, לא יותר מכך.

אני מביט עמוק יותר. אני מנסה באמת לראות אותה. את האמת שלה. על אף שהדבר שובר את לבי מדי יום ביומו. למה? כי האהבה היא בדיוק זה.

תחילתה של אהבה היא באמת לראות אדם אחר. כל אדם. כשאנחנו באמת רואים מישהו, מה שאנחנו מחפשים הוא את לבו השבור. איך אני יודע?

פשוט תשאלו את עצמכם: מה זה מבחינתם להרגיש נאהבים? האם זה כשמישהו משתמש בכם ככלי לעינוג שלו? לא ממש. במצב כזה אתם הרי דווקא מרגישים לא אהובים. אתם מרגישים אהובים כשפצעים נראים לעין. וכשמחבקים אותם.

זוהי אהבה. לראות את הלב השבור של מישהו אחר. להיות מוכנים שהלב שלכם יישבר בהזדהות, בחסד, מעצם הצורך לראות את האמת של האדם שמולכם.

אז, ורק אז, אתם יכולים לאחוז בזולתכם, לחבק את האדם שמולכם.

ובכן, התאוריה הזאת של אהבה מודרנית כקפיטליזם רגשי היא אופנתית. והיא בעיקר קלה. היא מורידה אותנו לרמה של יצורים המחפשים הנאה. הרבה יותר קל לרדוף אחר הנאה מאשר באמת לראות אנשים אחרים. ובדיוק מהסיבה הזו, הגישה הזאת מונעת מאיתנו למצוא אהבה. כיצד?

אתם חושבים: "רגע, מה אם יישבר לי הלב? זה החלק הרע באהבה! מוטב שלא אתן לזה לקרות!" אתם נמנעים משיברון הלב, כלומר – אינכם מסוגלים לראות אף אחד אחר, ולכן אינכם מסוגלים לאחוז בהם, לחבק אותם. וכך האהבה, האהבה האמיתית, אינה מוצאת אתכם לעולם.

אז תיפרדו מהתאוריה. היא שקרית.

אהבה היא שיברון לב. כשאתם באמת מוכנים שלבכם יישבר, האהבה תמצא אתכם.

סביר שאנשים המקדמים את התאוריה הזאת מעולם לא חוו שיברון לב. הם חושבים ששיברון לב גורם לתחושה רעה, ושהחיים הם משחק של הנאה. הם טועים.

שיברון הלב מרגיש כמו השמיים. הוא סבלו של הפרח הנפתח אל האביב. גדולה יותר מהעונג היא הפתיחה של האפשרות.

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: לב קשור. תצלום: Will Oey, ב-unsplash.com

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עומייר חק.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על לב שבור הוא לב אוהב