מפי הסוס

בין הפלאות של תקופת ילדותנו, הפלא הקונה לו מקום מיוחד בלבנו הוא יכולתם של בעלי החיים לדבר. הכול בעולם המוקם סביבנו מעיד שכך הוא הדבר. ספרי הילדים מלאים בציפורים מדברות, בפילים פטפטנים, בדובים האומרים דברי חוכמה ובתנינים המבטאים את דעתם מבין שורות של שיניים חדות. חיות הפרווה הממלאות את חדרי הילדים, בעלי החיים בתכניות הטלוויזיה ובסרטי הקולנוע המיועדים לגיל הרך – כולם מבטיחים שנוף הילדות יאוכלס בהמון גדול של חיות דוברות. אין מדובר בחידוש: מאגרי האגדות והמיתולוגיות של המין האנושי מספקים את המודל לפי בעלי החיים יכולים לשוחח איתנו בשפת בני-אדם, וגם להבין את מה שאנו אומרים להם, כשווים אל שווים.

השאלה הגדולה יותר מציקה לאדם לפחות מאות שנים: האם בעלי החיים משתמשים בשפה במובן המוכר לנו? נראה שהשאלה נטועה ברצון האדיר שלנו לתקשורת אנושית עם בעלי החיים, לפחות עם חיות הבית, לפחות עם החיות האהובות עלינו במיוחד, שכן דומה שבתרבויות העולם יש פחות סימנים לתשוקה אנושית לשוחח עם יתושים או לנהל דיאלוג אינטלקטואלי עם תולעים.

בשנת 1904 נדמה היה שמשתנים סדרי עולם ושאכן אין דבר העומד בפני הרצון האנושי הקדום הזה. על במת ההיסטוריה עלה "הנס הפיקח", סוס ברלינאי שאומן בידי מורה למתמטיקה בשם וילהלם פון אוסטן (von Osten) במשך ארבע שנים תמימות. הסוס היה מסוגל לספור, לקרוא שעון, לזהות קלפים וגם נראה שידע את לוח השנה. כשמאמנו שאל אותו שאלות בתחומים הללו, הסוס רקע ברגלו וכך ציין את הברירה הנכונה מבין מספר תשובות שהועמדו בפניו. לא היה מדובר בתרגיל של אילוף בין מאמן ובעל חיים בסגנון המוכר מהקרקס. הנס הגיב היטב ונכון גם לשאלותיהם של אנשים זרים, ואף בהיעדרו של פון אוסטן. הסוס הטוב ביצע פעולות חשבון, והשיב תשובות מילוליות על ידי ציון האותיות באלף-בית, על פי סדרן. אותיות היו למלים ומלים היו למשפטים, הכול בהינף רגל ובנקישות של פרסה. הנס הפיקח אף ידע לציין שמות של ציירים ושל מלחינים, כשהיה נחשף ליצירה.

הסוס היה לסלבריטי. הנה סוף-סוף, בעל חיים החושב במובן המוכר לנו כבני-אדם, חושב ומתקשר ומשיב לשאלות אנושיות במונחים אנושיים. אפילו משרד החינוך של גרמניה, לאחר בדיקה מחמירה שארכה שמונה-עשר חודשים, קבע שאין מדובר בהונאה. אלא שבכך לא תמה הפרשה. ב-1907 גילה ביולוג ופסיכולוג בשם אוסקר פפונגסט (Pfungst) שהדברים אינם בעצם כה פשוטים. הוא הראה שהסוס החכם הנס מסוגל לענות על שאלות רק בתנאי שמי ששואל אותו שאלה גם יודע את התשובה. ואם השאלה נשאלת מאחורי מסך אטום, הסוס נותר ללא יכולת להשיב.

כך התגלה שמה שהסוס הצליח לעשות, וברמת הצלחה מרשימה ביותר, הוא לזהות ולפענח את מכלול הסימנים הקטנים והלא מודעים, על פניו ובגופו של השואל היודע את התשובה לשאלה שהוא מציב. הסוס היה אף מסוגל להתגבר על כל ניסיון של האדם השואל לעטות "פרצוף פוקר". האינטליגנציה של הסוס לא התבטאה בכך שהוא ידע מתמטיקה או זיהה שרנואר הוא שצייר את הציור שהוצג לפניו. האינטליגנציה שלו התבטאה ביכולת לקרוא את האדם שמולו.

לפרשה הייתה השפעה גדולה על חקר התקשורת עם בעלי חיים ועל הניסיון להבין את יכולתם הלשונית, אם יכולת כזאת אכן קיימת אצלם. מקובל היום שכל מחקר כזה חייב להיערך כך שלא יתקיים מפגש פנים אל פנים בין החוקר לבעל החיים הנחקר. הדברים הללו הובאו במאמר מדעי שראה אור בשנת 2013. החוקרים, סמהיטה וגרוס ( Laasya Samhita, Hans Gross) סבורים שכדאי לחזור על הניסויים שבוצעו בשעתו עם "הנס הפיקח", שכן ניסויים נערכו במשך השנים בניסיון להבין את יכולותיהם הקוגניטיביות של בעלי חיים לקו באותם כשלים מתודולוגיים. אבל לא פחות מעניין הוא שאותם חוקרים גם מביאים מסקנות של מחקר שמראה שפילים, כמו בעלי חיים אחרים, ובהם בני-אדם, משתמשים במודל של צבירה כדי להעריך כמויות. התוצאות אושררו וקיבלו תוקף בעקבות חזרה על הניסויים תוך עמידה בכלל שאומר שאין לחשוף את הפילים למי שחוקרים את יכולותיהם השכליות ושואלים אותם שאלות.

אך על אף כל המחקרים, גם אלו שנעשים בקפידה רבה המצננת את הלהיטות לקפוץ למסקנות ולראות בתבונתם של בעלי חיים מסוימים תופעות מקבילות או דומות למאפיינים של תבונתנו, החלום העתיק נותר כפי שהיה. גם אם פילים סופרים או מעריכים את מספר הגזרים המונחים לפניהם בדרך דומה לשלנו, הם אינם מדברים כמונו. כל מה שאנו יכולים לעשות, בינתיים, הוא להשתדל ללמוד עליהם, מתוך הבנה שהם אינם כמונו, בוודאי מן הבחינה הלשונית. זאת ועוד: המחקרים הרבים וגם הכישלונות בהגעה למסקנות מהסוג המלבב שיממש חלומות ילדות, צריכים להזכיר לנו שאחת התכונות המהותיות של המין האנושי, בעל החיים המכנה את עצמו "הומו ספיינס", הוא הטלת עצמו על מושאי המחקר שלו.

הומו ספיינס משתוקק למצוא בעלי-חיים דומים לו. באין מינים אנושיים אחרים, הוא מחפש דמיון בקרב בעלי חיים יקרים ללבו, כאלו המלווים אותו משחר ילדותו, בטבע, בחווה, בגינה, בבית, בסיפורי הילדים, באגדות, בקולנוע וכחיות פרווה חמודות.

האם יתכן שגם את זאת ידע "הנס החכם", הסוס הגרמני מלפני יותר ממאה שנה?

תמונה ראשית: "משאלה", תצלום: wbeem