הזיות

במהלך השבוע עבדתי כרופא מתמחה ואילו בסופי השבוע ערכתי ניסויים בסמים. הכל הלך טוב, נהניתי, עד לאותו בוקר באמצע השבוע שבו הקפה שלי הפך לסגול
X זמן קריאה משוער: 38 דקות

תכונות רבות משותפות לבני אדם ולבעלי חיים אחרים — הצרכים הבסיסיים למזון, שתייה או שינה, למשל — אך ישנם צרכים ושאיפות נוספים, נפשיים ורגשיים, שהם אולי ייחודיים לנו. חיים מהיד לפה בלבד אינם מצב מספק ליצורי אנוש, דרושות לנו התעלות, התלהבות, חירות; אנו זקוקים למשמעות, להבנה, להסבר; חשוב לנו להבחין בתבניות שבהן חיינו מתנהלים. דרושה לנו תקווה, תחושת עתיד. ונחוץ לנו החופש (או לפחות אשליה של חופש) להגיע אל מעבר לעצמנו, בין שבאמצעות טלסקופים ומיקרוסקופים ובאמצעות הטכנולוגיה ההולכת ומשתכללת ללא הרף, ובין שבמצבי נפש המאפשרים לנו לנדוד לעולמות אחרים, להתעלות מעל לעולם המיידי הסובב אותנו. התנתקות מסוג זה דרושה לנו בה במידה שדרושים לנו בחיינו קשרים והשתלבות.

אוליבר סאקס

סאקס על אופנוע באוסטרליה. צילום באדיבות הוצאת כנרת-זמורה

אנו משחרים גם לשחרור מעכבות שיסייע לנו לקשור קשרים הדדיים, או לסוג של התעלות והתפעלות שיקל עלינו לשאת בנטל התודעה שלנו לזמן ולחובותינו המוסריות. אנו שואפים לחופש מאילוצים פנימיים וחיצוניים, להעצמת התחושה של כאן ועכשיו, של יופיו וערכו של העולם שאנו חיים בו. כל חייו גילה ויליאם ג'יימס עניין עמוק בכוחם של האלכוהול וחומרים משכרים אחרים להוביל בני אדם לעולמות מיסטיים. הוא כתב על כך בספרו משנת 1902 החוויה הדתית לסוגיה (The Varieties of Religious Experience). הוא תיאר גם את ההתנסויות הטרנסצנדנטיות האישיות שלו בחמצן דו חנקני 
(גז צחוק):

התודעה הרגילה שלנו כשאנו ערים, התודעה הרציונלית כפי שאנו מכנים אותה, היא רק סוג מסוים אחד של תודעה, אולם היא מוקפת מכל צדדיה באופני תודעה אפשריים שונים לחלוטין, המופרדים ממנה במסך דקיק בלבד... כשאני מתבונן אחורה על חוויותי האישיות הן מתכנסות כולן למעין תובנה שאינני יכול להימנע מלייחס לה משמעות מיסטית מסוימת. העיקרון המנחה בכל זה, ללא יוצא מן הכלל, הוא תחושת התפייסות. הרי זה כאילו כל הניגודים בעולם, שהסתירות והעימותים ביניהם הם המקור לכל הקשיים והצרות שלנו, מותכים לכדי אחדות... אצלי [התחושה הזאת] מופיעה רק במצב הנפשי המיסטי המלאכותי.

רבים מאיתנו מוצאים התפייסות מעין זו שג'יימס מדבר עליה ואף מצב של "רמיזות לחיי נצח" כגרסתו של המשורר וורדסוורת', בטבע, באמנות, בחשיבה יצירתית או בדת; יש אנשים שמסוגלים להגיע למצב טרנסצנדנטי באמצעות מדיטציה או טכניקות דומות להשראת טראנס, או בדרך של תפילה ותרגולת ספיריטואלית. אך קיים קיצור דרך — הסמים; הם מבטיחים התעלות למצב טרנסצנדנטי לפי דרישה. קיצורי הדרך האלה אפשריים מפני שחומרים כימיים מסוימים יכולים לעורר ישירות תפקודי מוח מורכבים רבים.
כל התרבויות מצאו דרכים להשגת תחושת התעלות באמצעים כימיים, ובשלב מסוים עשוי שימוש כזה בחומרים משכרים להתמסד ברמה של כישוף או של טקס פולחני; לשימוש הפולחני בחומרים צמחיים פסיכו־אקטיביים יש היסטוריה ארוכה והוא נמשך עד ימינו בטקסים שאמאניים ודתיים ברחבי העולם.
ברמה צנועה יותר, השימוש בסמים לא נועד כל כך להארה או להרחבה נפשית או לשיפור הריכוז, "לטיהור דלתות התודעה", אלא פשוט לתחושת ההנאה והאופוריה שהם מסוגלים להעניק.

את כל התשוקות האלה, גבוהות או נמוכות, מסוגלת לספק היטב ממלכת הצומח, שברשותה חומרים פסיכו־אקטיביים שנראים כאילו נתפרו ממש בהתאמה למערכת השליחים העצביים — 
הנוירוטרנסמיטרים (ובקיצור טרנסמיטרים) — ולאתרי הקולטנים שבמוחנו. (מובן שלא לכך הותאמו; הם התפתחו במהלך האבולוציה להרחקת טורפים ולעתים כדי למשוך בעלי חיים אחרים שיאכלו את פירות הצמח ויפיצו את זרעיו. ועדיין, קשה שלא להתפעל מכך שישנם צמחים רבים כל כך המסוגלים להשרות הזיות או מצבי מוח שונים ומגוונים.)

האתנו־בוטנאי ריצ'רד אוונס שולטיס הקדיש את רוב חייו לגילוים ולתיאורם של צמחים אלה ושל השימושים שנעשים בהם, ואלברט הופמן, הכימאי השווייצי, היה הראשון שסינתז את החומר אל־אס־די־25 (LSD-25) במעבדות סאנדוז בשנת 1938. יחד תיארו שולטיס והופמן כמעט מאה צמחים המכילים חומרים פסיכו־אקטיביים בספרם צמחי האלים (Plants of the Gods), וצמחים חדשים מוסיפים להתגלות (שלא לדבר על תרכובות חדשות המופקות במעבדה).

אחר־כך הלכתי להשתין, ובסילון השתן שלי היה וידאו או סרט של העבר מוקרן לאחור. כל מה שזה עתה התרחש בחדר יצא מתוכי כאילו צפיתי בסילון השתן שלי בסרט מוצג לאחור

רבים מתנסים בסמים, מחוללי הזיות ואחרים, בשנות העשרה לחייהם או בתקופת הלימודים במכללה. אני עצמי לא ניסיתי אותם עד גיל שלושים, תקופה שבה הייתי מתמחה בנוירולוגיה. בתוליות מתמשכת זאת לא נבעה מחוסר עניין.

קראתי, בין השאר, את הספרים הקלסיים הגדולים, וידויו של מכור (Confessions of an English Opium־Eater) מאת תומס דה־קווינסי ואת גני־העדן המלאכותיים (Les Paradis Artificiels) מאת שארל בודלייר, עוד בבית הספר. קראתי על מחבר הרומנים הצרפתי תיאופיל גוֹטיֶה, שבשנת 1844 ערך ביקור במועדון החשישאים שלא מכבר נוסד בפינה שקטה של האי איל־סן־לואי בפריז. חשיש בצורת משחה ירקרקה הובא זמן קצר לפני כן מאלג'יר והפך לדבר הלוהט בעיר. שם, בסלון, צרך גוטיה פיסת חשיש מכובדת ("בגודל אגודל, לערך"). בתחילה לא חש שום דבר יוצא מגדר הרגיל, אך עד מהרה, כתב, "הכול נראה גדול יותר, עשיר יותר, מפואר יותר," ואז החלו להתרחש שינויים ספציפיים יותר:

לפתע הופיע לפני אדם מסתורי. . . אפו היה כפוף כמקור של ציפור, עיניו הירוקות, שתכופות ניגב אותן בממחטה גדולה, היו מוקפות בשלוש טבעות חומות, ובקשר שבצווארון המעומלן, הלבן והגבוה, היה תקוע כרטיס ביקור ועליו הכיתוב: Daucus־Carota du Pot d'or... מעט מעט התמלא הסלון בדמויות חריגות, כאלה שאפשר למצוא רק בתצריבים של קאלו או בתחריטי אקווטינט של גויה; תערובת של בלויי סחבות, צורות חייתיות ואנושיות... מסוקרן במידה בלתי רגילה, ניגשתי ישר אל הראי... ניתן היה לחשוב שאני אליל הינדי או אינדונזי: היה לי מצח גבוה, אף שהתארך לכדי חדק והתעקם עד לחזה, האוזניים ליטפו את כתפי, ולהשלמת התמונה המטרידה הזאת, הייתי כולי בצבע אינדיגו, בדומה לשיווה, האליל הכחול.

לקראת שנות התשעים של המאה ה־19 כבר החלו המתיישבים האירופים להתנסות במסקלין, או פֶּיוֹט, שעד אז שימש רק למטרות פולחניות במסורות אחדות של הילידים באמריקה.

כתלמיד השנה הראשונה באוניברסיטת אוקספורד, חופשי לשוטט בין המדפים וערימות הספרים בספריית רדקליף למדע, קראתי את התיאורים הראשונים על מסקלין, בכללם אחדים מאת האוולוק אליס וסיילס וייר מיצ'ל. בעיקרו של דבר הם היו אנשי רפואה, לא רק אנשי ספרות, ונראה היה שהדבר מוסיף אמינות ומשקל מיוחד לתיאורים שהביאו. שבו את לבי הסגנון היבש של מיצ'ל ושוויון הנפש לכאורה שהוא משדר כשהוא מתאר נטילת מה שהיה אז סם בלתי מוכר בעל השפעות בלתי ידועות.

במאמר משנת 1896 בבריטיש מדיקל ג'ורנל, כותב מיצ'ל שבשלב מסוים נטל כמות נאה של תמצית שהופקה מכפתורי פיוט ובעקבותיה נטל עוד ארבע מנות. הוא אמנם ציין שפניו סמקו, אישוניו התרחבו והיתה לו "נטייה להרבות בדיבור, ופה ושם... פלט מילה שלא במקומה," עם זאת המשיך לצאת לביקורי בית וקיבל מטופלים לא מעטים. לאחר מכן התיישב לו בנחת בחדר חשוך, עצם את עיניו ומיד חווה "שעתיים קסומות", רצופות פעלולים צבעוניים:

רצועות צבע עדינות מרחפות — לרוב בצבעי ורוד וארגמן ניטרליים ונעימים. אלה הופיעו ונעלמו — פעם פה, פעם שם. ואז, חלפה על פני שדה הראייה הסתערות פתאומית של אינספור נקודות אור לבן כאילו מיליוני הכוכבים הבלתי נראים של שביל החלב החלו לזרום כנהר מנצנץ לפני העיניים. בן רגע זה הסתיים ואפלה ירדה על שדה הראייה. אחר־כך התחלתי לראות קווי זיג־זג בצבעים בהירים ביותר, כאלה הנראים במקרי מיגרנה מסוימים... זה היה בתנועות מהירות שהייתי יכול לכנותן זעירות... בליטה לבנה מחודדת של סלע אפור צמחה לגבהים עצומים והפכה למגדל גבוה מושלם בסגנון גותי, עשיר בעיטורים ובעל עיצוב משוכלל ומאוד ברור... בעוד אני לוטש את מבטי החלו להיתלות על כל פינה בולטת, על כל כרכוב ואפילו על החזית במקומות חיבורי האבנים, אשכולות של מה שנראה כאבני חן יקרות ענקיות, אך בלתי מלוטשות, חלקן דומות יותר לגושים של פירות שקופים. הם היו ירוקים, סגולים, אדומים וכתומים... נדמה היה שמכולם בוקע אור פנימי, והניסיון לתת מושג ולו קלוש בלבד של עוצמת הסיפוק ותחושת הטוהר שהעניקו לי פירות־צבע נפלאים אלה הוא ממש מעבר לכוחותי. כל צבע שאי־פעם ראו עיני נראה עמום בהשוואה לאלה.

עטיפת הספר

עטיפת הספר ממנו לקוח המאמר

הוא גילה שאין בכוחו להשפיע מרצונו על החזיונות שראה; היה נראה שהם מופיעים באקראי או לפי היגיון פנימי משלהם.

ממש כפי שהכנסת החשיש לשימוש בסביבות 1840 יצרה אופנה של צריכתו, כך חוללו אופנה חדשה תיאורים ראשונים אלה של וייר מיצ'ל ואחרים בסביבות 1890, על השפעות המסקלין והקלות שבה ניתן להשיגו, שכן המסקלין הבטיח חוויה לא רק עשירה יותר, נמשכת זמן רב יותר ולכידה יותר מזו שמשרה החשיש, אלא כזו שהבטיחה גם העברה לעולם מיסטי של יופי ומשמעות שאינם קיימים במציאות.
לעומת מיצ'ל שהתמקד בהזיות הצבעוניות, גיאומטריות ברובן, שאותן דימה חלקית לאלה של מיגרנה, אלדוס האקסלי, שכתב על המסקלין בשנות החמישים של המאה ה־20, התמקד בשינויי הצורה שחלו בעולם החזותי, ביופי הזוהר השמיימי ובמשמעות שהוענקו לו. הוא השווה חוויות אלה של הסם לאלו של אנשי חזון דגולים ואמנים, אולם גם לחוויות הפסיכוטיות של חולי סכיזופרניה. גאונות ושיגעון גם יחד מצויים בהלכי רוח קיצוניים אלה — רעיון שאינו שונה ביותר מאלה שביטאו דה קווינסי, קולרידג', בודלייר ופו ביחס לחוויותיהם המעורבות כתוצאה מהשימוש באופיום וחשיש (ונחקרו באריכות בספרו של ז'אק ז'וזף מורו משנת 1845 חשיש ומחלות נפש (Hashish and Mental Illness). קראתי את דלתות התודעה (Doors of Perception) ואת גן עדן ושאול (Heaven and Hell) של אלדוס האקסלי כשראו אור בשנות החמישים, ובמיוחד הלהיבו אותי קביעותיו על "הגיאוגרפיה" של הדמיון ותחום שלטונו המוחלט — "מחוזות הנפש העלומים".

סמוך לאותו זמן נתקלתי בשני ספרים שכתב הפיזיולוג והפסיכולוג היינריך קלובר. בספר הראשון מֶסקָל, הוא סוקר את הספרות העולמית העוסקת בהשפעות המסקלין ומתאר את ההתנסויות האישיות שלו בחומר. כשעצם את עיניו, כפי שעשה מיצ'ל, ראה תבניות גיאומטריות מורכבות:

שטיחים מזרחיים שקופים, אך זעירים עד אינסוף... חפצי חן כדוריים מפלסטיק בעלי דוגמת פיליגרן [דמויי] קרנוניות... דוגמאות טפטים... צורות של קורי עכביש או מעגלים וריבועים משותפי מרכז... צורות ארכיטקטוניות, אוֹמנוֹת, ורדות (רוזטות), עיטורי עלים, קישוטי תשבץ.

לגבי קלובר הזיות אלה ייצגו שיפעול חריג של מערכת הראייה, והוא הבחין בעובדה שהזיות דומות עשויות להופיע במגוון מצבים אחרים — מיגרנה, חסכים תחושתיים, היפוגליקמיה (רמת סוכר נמוכה בדם), חום גבוה, דמדמת או במצבים ההיפנגוגי וההיפנופומפי — שעל סף ההירדמות ועל סף ההתעוררות משינה. בספר מנגנונים של הזיות, שהופיע ב־1942, קלובר דן בנטייה ל"גיאומטריזציה" במערכת הראייה של המוח, ובכל ההזיות הגיאומטריות הללו הוא רואה תמורות של ארבעה "קבועים צורניים" (שאותם זיהה כסריגים, לוליינים, קורי עכביש ומנהרות). מדבריו משתמע שקבועים כאלה בהכרח משקפים משהו לגבי הארגון, הארכיטקטורה התפקודית, של הקורטקס החזותי — אך בשנות הארבעים של המאה ה־20 לא היה אפשר לומר בעניין זה הרבה יותר מכך.

אפשר אולי לומר ששתי הגישות — הגישה המיסטית "הגבוהה" של האקסלי וזו הנוירופיזיולוגית "הנמוכה" של קלובר — סבלו מהתמקדות צרה מדי ונכשלו בתיאור הולם של טווח התופעות שהמסקלין יכול להשרות ומורכבותן. הדבר התברר ביתר שאת בשלהי שנות החמישים, כשהיה אפשר להשיג בקלות יחסית אל־אס־די, כמו גם את פטריות ההזיה פסילוסיבין וזרעי לפופית ארגמנית (morning glory) (המכילים, שניהם, תרכובות דמויות אל־אס־די), והדבר פתח את הפתח לעידן חדש של סמים מחוללי הזיות, עידן שעמו נולדה גם המילה: "פסיכדלי".

דניאל ברסלאו, איש צעיר שזה עתה סיים את לימודיו במכללה בשנות השישים והיה אחד המשתתפים במחקר האל־אס־די שנערך באוניברסיטת קולומביה, תיאר תיאור חי את השפעות פטריית הפסילוסיבין שנטל באופן מבוקר, כך שהיה אפשר לצפות באופן שבו הגיב. החזיונות הראשונים שחווה, בדומה לאלה של מיצ'ל, היו של כוכבים וצבעים:

סאקס משמאל למטה, לבוש במעיל אפור, ביחד עם משפחתו בלונדון.

סאקס משמאל למטה, לבוש במעיל אפור, ביחד עם משפחתו בלונדון.

עצמתי את עיני. "אני רואה כוכבים!" ואז מתעצמת לפתע כיפת השמים ומתפרשת על עפעפי העצומים. החדר שמסביבי נסוג והופך למנהרה אל מחוזות השכחה בעוד אני נעלם אל עולם אחר, אין כל תועלת לנסות ולתאר אותו... הרקיע שמעלי, שמי לילה זרועים לשונות אש קטנות, מתמוססים לתבנית צבעים חובקת־כול שכמותה מעולם לא ראיתי או עלתה בדמיוני; רבים מהצבעים חדשים לחלוטין — אזורים בקשת שכנראה לא הבחנתי בהם עד כה. הצבעים אינם שרויים במנוחה, אלא נעים וזורמים בכל הכיוונים; שדה הראייה שלי הוא פסיפס מורכב במידה שלא תיאמן. כדי לשחזר רגע אחד שלו יידרשו לי שנים של מאמץ, זאת, אם יימצא מי שיוכל לשחזר צבעים דומים לאלה בזוהר ובעוצמה.

ברסלאו פקח אחר־כך את עיניו. "כשעיניכם עצומות," ציין, "אינכם כאן, אתם שרויים בעולם אחר, רחוק, של הפשטות. אולם בעיניים פקוחות אתם מעיפים מבט סקרני סביבכם אל היקום המוחשי." מבט סקרני — ומלא התפעלות, מפני שהעולם החזותי שראה השתנה בצורה מוזרה ולא חדל להשתנות ללא הרף, כפי שגילה גם גוטיה לגבי החשיש. וכך כתב ברסלאו: גובהו של החדר עשרים מטר. עתה גובהו חצי מטר. יש כאן חוסר התאמה מוזר. כל דבר שעיני מתמקדות בו מתמוסס למערבולות, תבניות, סידורים. הנה הדוקטור. הפרצוף שלו שורץ כינים. המשקפיים על אפו הם בגודל של סירי לחץ והעיניים הן של דג ענק כלשהו. אין ספק, זה המחזה המבדח ביותר שצפיתי בו מימי, ואני צוחק בקול... הדום רגליים בפינה מתכווץ לפטרייה בזעזועי עווית, מתמתח — ומזנק לתקרה. מדהים!... במעלית, פניו של המפעיל מתכסים שיער, הוא הופך לגורילה חביבה ההולכת וגדלה.

הזמן התנפח לאין שיעור. המעלית ירדה, "עברה מקומה לקומה במאה שנה. בחזרה בחדר אני שוחה דרך מאות השנים הנותרות של היום. אחת לחמישה יובלות או יותר מגיעה אחות (בחזות של פנתר, של משוואה דיפרנציאלית או של רדיו־שעון) ומודדת לי את לחץ הדם."
הכול נראה חיוני ומלא כוונות, כמו גם יחסים הדדיים ומשמעויות: הנה מטפה לכיבוי אש בתוך תיבת זכוכית, בוודאי זה מוצג מסוג כלשהו. אם רק לוטשים בו מבט מגלים שזה יצור חי: הוא מפתל את צינור הגומי שלו סביב טרפו ומוצץ את בשרו דרך פתח הצינור. החיה ואני מחליפים מבטים זועמים, ואז האחות מושכת אותי משם. אני מנפנף לשלום.

כתם על הקיר מקסים אותי ללא שיעור, הוא גדל כפל כפליים בממדיו, במורכבות, בצבעיו. אך מעבר לכך, ניתן לראות כל קשר שיש לו ליקום בכללותו; יש לו, לפיכך, מגוון אינסופי של משמעויות, ואתה ממשיך להשתעשע בכל מחשבה ומחשבה שאפשר לחשוב עליו. וכאשר הגיעה ההשפעה לשיא עוצמתה, התרחשה סינסתזיה עשירה — מיזוג של כל החושים, ושל התחושות והמושגים. ברסלאו ציין "חילופי אופנים חושיים הם תדירים ומדהימים: אתה יודע מהו הריח של סי במול, איזה צליל יש לצבע הירוק, ואת טעמו של הצו קריאה (הדומה לטעם של בשר עגל)."

לעולם לא יגיבו שני אנשים באותו אופן לסמים כאלה; בעצם, גם לאותו אדם לעולם לא יהיו שתי התנסויות זהות בסם. אריק ס' כתב לי תיאור של כמה מההתנסויות שלו באל־אס־די בשנות השבעים של המאה ה־20: הייתי בשנות העשרים המאוחרות לחיי כשיחד עם חבר נטלנו מעט אל־אס־די. פעמים רבות לפני זה כבר חוויתי "טריפ" אך האסיד הזה היה שונה... שמנו לב לכך שאנו משוחחים זה עם זה באופן מנטלי באמצעות מחשבות בלבד, לא היה כל דיבור במילים, התרחשה בינינו טלקומוניקציה. חשבתי במוחי, "אני רוצה בירה," והוא שמע אותי והביא לי בירה; הוא חשב, "תגביר את המוזיקה" ואני הגברתי את המוזיקה... כך זה נמשך זמן מה.

אחר־כך הלכתי להשתין, ובסילון השתן שלי היה וידאו או סרט של העבר מוקרן לאחור. כל מה שזה עתה התרחש בחדר יצא מתוכי כאילו צפיתי בסילון השתן שלי בסרט מוצג לאחור. זה ממש פוצץ לי את המוח. אחר־כך העיניים שלי הפכו למיקרוסקופ והתבוננתי בפרק כף היד שלי ויכולתי לראות כל תא ותא נושם או נושף, מעין בתי חרושת קטנים ופרצים קטנים של גז נפלטים מכל תא, אחדים מהם פלטו טבעות עשן מושלמות. הייתי מסוגל לראות בעיני את תוכו של כל תא עור, וראיתי שאני חונק את עצמי מבפנים בעישון של חמש חפיסות סיגריות ביום והפסולת סותמת את התאים. באותה שנייה הפסקתי לעשן.

היום הזה יישאר איתי לנצח; תחושתי היא שהראו לי צד של החיים שרוב האנשים אינם יכולים להעלות אפילו בדמיונם. אני מרגיש קשר מיוחד לכל יום ויום, שאפילו לדברים הפשוטים והרגילים יש כוח ומשמעות כה גדולים

אחר־כך יצאתי מתוך הגוף וריחפתי בחדר מתבונן מלמעלה במתרחש, אחר־כך מצאתי את עצמי נע לחלל דרך מנהרה של אור מופלא והתמלאתי בתחושה של אהבה וקבלה מושלמת. האור היה יפה כל כך, החם והמזמין ביותר שחשתי אי־פעם. שמעתי קול שואל אותי אם אני רוצה לחזור לכדור הארץ ולהשלים את חיי או... לנוע אל האהבה ואל האור הנפלאים בשמים. שם באהבה ובאור היו כל אדם ואדם שחי אי פעם. אחר־כך הבזיקו בראשי כל חיי, מרגע לידתי ועד היום, עם כל פרט ופרט שאי־פעם התרחש, כל תחושה שחשתי וכל מחשבה שחשבתי, חזותית ורגשית, הכול היה שם בבת אחת. הקול אמר לי שבני אדם הם "אהבה ואור."...

היום הזה יישאר איתי לנצח; תחושתי היא שהראו לי צד של החיים שרוב האנשים אינם יכולים להעלות אפילו בדמיונם. אני מרגיש קשר מיוחד לכל יום ויום, שאפילו לדברים הפשוטים והרגילים יש כוח ומשמעות כה גדולים. השפעותיהם של הקנאביס, המסקלין, האל־אס־די ושאר הסמים מחוללי ההזיות הן מגוונות ורחבות טווח. עם זאת, במידה מסוימת ניתן להבחין בקטגוריות מסוימות של עיוותי תפיסה וחוויות הזייתיות כמאפיינות את תגובת המוח לסמים כאלה.

פעמים רבות מועצמת תחושת הצבע, לעתים עד לרמה שלא מהעולם הזה, כפי שציינו מיצ'ל, האקסלי וברסלאו. שינויים פתאומיים עלולים לחול בהתמצאות במרחב וגודלם הנדמה של הדברים עשוי להשתנות במפתיע. מיקרופסיה — ראיית עצמים זעירים — או ראיית ליליפוט עשויה להתרחש (הדבר מוזר, אך יצורים קטנטנים — שדונים, גמדים, פיות — מופיעים לעתים קרובות בהזיות אלה), לעומת זאת עשויה להתרחש מַקרופסיה ראיית העצמים בממדי ענק.

ייתכנו הגזמות או הקטנות בתפיסת העומק והפרספקטיבה או הגזמות בראיית סטריאו — או אפילו הזיות סטריאו, ראייה של עומק תלת־ממדי ושל גופים מרחביים בתמונה שטוחה. האקסלי תיאר זאת: הציגו בפני רפרודוקציה צבעונית גדולה, דיוקן־עצמי מפורסם של סזאן — הראש והכתפיים של גבר בכובע קש גדול, לחיים אדומות, שפתיים אדומות, שפם וזקן שחור עבות ועיניים כהות ובלתי ידידותיות. זו תמונה נהדרת; אך עתה לא עוד כציור. מכיוון שהראש לבש מיד מימד שלישי והתעורר לחיים בדמות גבר זעיר דמוי שדון הצופה מבעד לחלון בדף המונח לפני.

התמורות התפיסתיות וההזיות שמשרים מסקלין, אל־אס־די וסמים מחוללי הזיות אחרים הן בעיקרן, אף כי לא באופן בלעדי, תמורות חזותיות. עלולים להתרחש העצמות, או עיוותים או הזיות בטעם ובריח, בחוש המישוש ובשמיעה, ויכולים לחול גם איחויי חושים — סוג של סינסתזיה זמנית — "הריח של סי במול נמוך, הצליל של הירוק," כפי שניסח זאת ברסלאו. התמזגויות או חיבורים כאלה (ובסיסם העצבי המשוער) הם יצירות של הרגע. במובן זה הן שונות למדי מסינסתזיה אמיתית, מצב מולד (ובמקרים רבים משפחתי) שבו קיימות התאמות חושים קבועות הנמשכות כל החיים. בהשפעת הלוצינוגנים, הזמן עלול להיראות כאילו הוא מתארך או מתכווץ. האדם עלול לחדול מלראות תנועה כהתרחשות רציפה ובמקום זאת לראות סדרה של "הבזקים" סטאטיים, כמו בסרט המוקרן לאט מדי. ראייה סטרובוסקופית או סינמטית כזאת אינה בלתי שכיחה בהשפעת מסקלין. האצות, האטות או הקפאות פתאומיות בתנועה שכיחות גם הן יחד עם תבניות הזיות בסיסיות יותר.

קראתי על כך רבות, אך לא היתה לי התנסות משלי בסמים כאלה עד 1953, כשחבר הילדות שלי אריק קורן הגיע לאוקספורד. קראנו בהתרגשות על תגלית האל־אס־די של אלברט הופמן, והזמנו 50 מיקרוגרם של החומר מהיצרן בשווייץ (באמצע שנות החמישים זה היה עדיין חוקי). באופן חגיגי, כמעט דתי, חילקנו אותו ונטלנו, כל אחד, 25 מיקרוגרם — מבלי לדעת אלו נפלאות או נוראות צפויות לנו — אך למרבה הצער לא היתה לכך שום השפעה על שנינו. (היה עלינו להזמין 500 מיקרוגרם, לא 50.)

כאשר השלמתי את הסמכתי כרופא, בשלהי 1958, ידעתי שרצוני להיות נוירולוג, לחקור כיצד המוח מגלם את התודעה, את האני, ולהבין את יכולותיו המדהימות בתפיסה, בדימויים, בזיכרון ובהזיות. באותו זמן החל כיוון חדש להסתמן בנוירולוגיה ובפסיכיאטריה; היתה זו ראשיתו של העידן הנוירו־כימי, עם הצצה ראשונה אל טווח השליחים הכימיים, הנוירוטרנסמיטרים, המאפשרים לתאי העצב ולחלקים שונים של המערכת העצבית לתקשר ביניהם. בשנות החמישים והשישים של המאה ה־20 זרמו התגליות מכל עבר, אף שכלל לא היה ברור כיצד הן מתיישבות זו עם זו. כך, למשל, התגלה שבמוחם של הלוקים בפרקינסון יש חסר בדופמין ומתן אל־דופה, התחילן לדופמין, יכול להפחית את התסמינים של מחלת פרקינסון, ולעומת זאת סמי הרגעה, שהשימוש בהם החל בראשית שנות החמישים, עשויים לפעול כמדכאי דופמין וליצור סוג של פרקינסון כימי. במשך כמאה שנה הטיפול התרופתי העיקרי במחלת פרקינסון היה בתרופות אנטי־כולינרגיות. כיצד מגיבים הדופמין והאצטיל־כולין זה עם זה?

מדוע יש לסמי הרגעה — או לקנאביס — השפעות כה חזקות? האם יש במוח קולטנים מיוחדים, קולטנים אופייטיים, והאם הוא מייצר אופיואידים (חומרים דמויי אופיום) משלו? האם קיים מנגנון דומה לקולטני קנאביס ולקנבינואידים? מהו מקור עוצמתו הגדולה כל כך של האל־אס־די? האם ניתן להסביר את כל השפעותיו במונחים של שינויים בסרוטונין במוח? אילו מערכות של טרנסמיטרים שולטות במחזורי הערות־שינה, ומה יכול להיות הרקע הנוירוכימי של החלומות וההזיות?
כשהתחלתי את תקופת ההתמחות שלי בנוירולוגיה בשנת 1962 שאלות אלה השרו אווירה נלהבת. נוירוכימיה היתה בבירור "הדבר", וכך היו גם — באופן מסוכן ביותר ומפתה, בפרט בקליפורניה שם למדתי — הסמים עצמם.

בעוד שלקלובר לא היה מושג מה יכול להיות הבסיס העצבי של הקבועים ההזייתיים שלו, קריאה חוזרת של ספרו בשנות השישים המוקדמות היתה עבורי מרגשת במיוחד לאור הניסויים פורצי הדרך בתפיסה החזותית שדייוויד היוּבּל וטורסטן ויזל ערכו באותה עת עם הקלטות מנוירונים בקורטקס החזותי של בעלי חיים. הם מצאו נוירונים שמתמחים בגילוי קווים, כיוונים, פינות, קודקודים וכד', והיה נראה לי כי אם נוירונים אלה יעברו גירוי באמצעות סם או כתוצאה ממיגרנה או חום גבוה, הם עשויים בהחלט ליצור הזיות גיאומטריות כאלה שתיאר קלובר.

אך הזיות המסקלין אינן נעצרות בתבניות גיאומטריות. מה מתרחש במוח כשמישהו הוזה הזיות מורכבות יותר: עצמים, מקומות, דמויות, פרצופים — שלא לדבר על הגן עדן והגיהינום שתיאר האקסלי? האם גם לאלה יש בסיס ייחודי משלהם במוח?
מחשבות כאלה היטו את הכף עבורי, בתוספת התחושה שלעולם לא אדע באמת מה הם סמים מעוררי הזיות אלא אם כן אתנסה בהם בעצמי.

בראשית שנות השישים, בחוף המערבי של ארצות הברית, היו אל־אס־די וזרעי לפופית ארגמנית קלים מאוד להשגה, ולכן ניסיתי גם אותם. "אך אם אתה מעוניין בחוויה חזקה באמת," אמרו לי חברי במאסל ביץ', "תנסה אראטאן

התחלתי בקנאביס. ידיד בטופאנגה קניון, שם התגוררתי באותו זמן, הציע לי ג'וינט; שאפתי שתי שאיפות והייתי מרותק למה שהתרחש לאחר מכן. נעצתי מבט בידי, ונראה היה שהיא ממלאת את שדה הראייה, גדלה והולכת ובאותו זמן מתרחקת ממני. לבסוף, כך נדמה לי, יכולתי לראות יד פרושה על פני היקום כולו, אלפי שנות אור גודלה. היא עדיין נראתה כיד אנושית חיה, ועם זאת היד הקוסמית הזאת נראתה גם כמו יד אלוהים. ההתנסות הראשונה שלי בחשיש התאפיינה אפוא בתערובת של הנוירולוגי והשמיימי.

בראשית שנות השישים, בחוף המערבי של ארצות הברית, היו אל־אס־די וזרעי לפופית ארגמנית קלים מאוד להשגה, ולכן ניסיתי גם אותם. "אך אם אתה מעוניין בחוויה חזקה באמת," אמרו לי חברי במאסל ביץ', "תנסה אראטאן." הדבר הפתיע אותי, מפני שידעתי שהאראטן, סם סינתטי הקשור ל"בֶּלָדוֹנָה" (אטרופה רפואית), משמש במינונים מתונים (גלולה או שתיים ביום) לטיפול במחלת פרקינסון, וסמים כאלה בכמויות גדולות, עלולים לגרום לדמדמת (דליריום) (תופעה שזה זמן רב נצפתה במי שבלעו באקראי צמחים מסוימים כמו אטרופה רפואית, דטורה זקופת פרי ושיכרון שחור). אך האם יהיה כיף בדמדמת? או אלמד מכך משהו? האם אהיה במצב שבו אוכל להתבונן בתפקודי המוח שלי — להעריך נכוחה את נפלאותיו? "קדימה," דירבנו אותי החברים. "קח רק עשרים כדורים — עדיין תהיה בשליטה חלקית."

וכך בבוקר יום ראשון אחד ספרתי עשרים גלולות, שטפתי אותן אל קיבתי בכוס מים וחיכיתי לראות כיצד הן ישפיעו. האם תתחולל תמורה בעולם, האם הוא ייוולד מחדש, כפי שתיאר האקסליי בספרו דלתות התודעה, וכפי שאני עצמי חוויתי בשימוש במסקלין ובאל־אס־די? האם יעברו עלי גלים של רגשות חושניים נפלאים? האם אחוש חרדה, בלבול, פראנויה? הייתי מוכן לכל אלה, אך דבר מכל אלה לא התרחש. חשתי יובש בפה, אישונים מורחבים והתקשיתי בקריאה, וזה הכול. לא היו כל השפעות פסיכיות — מאכזב ביותר. לא ידעתי בדיוק למה ציפיתי, אך ציפיתי שיתרחש משהו.

הייתי במטבח, שופת קומקום על האש לתה, כששמעתי דפיקה על דלת הכניסה לדירה. היו אלה ידידי ג'ים וקייתי; לעתים קרובות קפצו לביקור בימי ראשון בבוקר. "היכנסו, הדלת פתוחה," קראתי, ואחרי שהתמקמו בנוחות בחדר המגורים שאלתי, "כיצד אתם רוצים את הביצים שלכם?" ג'ים אמר שהוא רוצה ביצת עין. קייתי העדיפה עין הפוכה. פיטפטנו בשעה שטיגנתי את הביצים שלהם — בין המטבח וחדר המגורים היו דלתות הדיפה נמוכות כך שיכולנו בקלות לשמוע זה את זה. וכך, כעבור חמש דקות, צעקתי, "הכול מוכן," הנחתי את המנות על מגש, נכנסתי לחדר המגורים — וגיליתי שהוא ריק לחלוטין. לא ג'ים, לא קייתי, שום סימן לכך שהם בכלל היו שם. הייתי מזועזע כל כך שכמעט הפלתי את המגש.

לרגע לא עלה על דעתי שהקולות של ג'ים וקייתי, ה"נוכחות" שלהם, לא היו ממשיים אלא הזויים. ניהלנו שיחה ידידותית רגילה, ממש כפי שהיינו רגילים תמיד. הקולות שלהם נשמעו כמו בכל פעם; לא היה שום רמז, עד לרגע שפתחתי את דלתות ההדיפה ומצאתי שחדר המגורים ריק, שכל השיחה, לפחות הצד שלהם בה, היתה פרי המצאה מוחלטת של המוח שלי.

הייתי לא רק המום, אלא גם מפוחד ממש. כשנטלתי אל־אס־די וסמים אחרים ידעתי מה קורה. העולם נראה שונה, התחושה היתה שונה; היו אז כל המאפיינים של אופן התנסות קיצוני ומיוחד. אך ל"שיחה" שניהלתי עם ג'ים וקייתי לא היתה שום איכות חריגה; היא היתה שגרתית לחלוטין, ללא כל אפיון שיציין אותה כהזיה. חשבתי על סכיזופרנים המשוחחים עם "הקולות" שלהם, אך הקולות של הסכיזופרנים לרוב לועגים או מטיחים האשמות, הם אינם מדברים על ביצים ועל מזג האוויר.
"היזהר, אוליבר," אמרתי לעצמי. "קח את עצמך בידיים. אל תיתן לזה לקרות שוב." שקוע במחשבות, אכלתי את המנה שלי (וגם את אלה של ג'ים וקייתי) ולאחר מכן החלטתי לרדת לחוף הרחצה, שם אוכל לפגוש את ג'ים וקייתי האמיתיים ואת כל החברים האחרים, אשחה מעט ואעביר בשלווה אחר צהריים מהנה.

בעוד אני מהרהר בכל אלה חדר לתודעתי רעש מטרטר. לרגע הייתי נבוך, ואז הבנתי שזה מסוק המתכונן לנחיתה, ושבתוכו נמצאים הורי, שרצו לעשות לי ביקור הפתעה, טסו מלונדון, וכשהגיעו ללוס אנג'לס שכרו מסוק שיביא אותם לטופאנגה קניון. רצתי לחדר האמבטיה, התקלחתי במהירות ולבשתי חולצה נקייה ומכנסיים — זה המרב שיכולתי להספיק בשלוש או ארבע הדקות שעמדו לרשותי לפני הגעתם. טרטור המנוע היה מחריש אוזניים, וכך הבנתי שהמסוק בוודאי נחת על משטח הסלע שליד ביתי. אצתי החוצה, נרגש כולי, כדי לקבל את פני הורי — אך הסלע היה ריק, לא נראה שום מסוק, והרעש המטרטר האדיר של מנועו נקטע בבת אחת. השקט והריקנות, האכזבה, העלו דמעות בעיני. הייתי כל כך שמח ונרגש, ועתה לא היה שם דבר.

חזרתי ונכנסתי הביתה ושמתי קומקום לכוס תה נוספת כשעכביש על קיר המטבח לכד את תשומת לבי. כשהתקרבתי כדי לבחון אותו מקרוב, העכביש קרא לעברי "הלו!" העובדה שעכביש יפנה אלי בברכת "הלו" לא נראתה לי מוזרה כלל (כפי שהדבר לא נראה מוזר לאליס כשהארנב הלבן החל לדבר). אמרתי, "הלו, אתה," וכך הוא החל לנהל איתי שיחה, רובה בעניינים טכניים למדי בפילוסופיה אנליטית. ייתכן שכיוון השיחה נקבע בהערת הפתיחה של העכביש: האם אני סבור שברטרנד ראסל ניפץ את הפרדוקס של פְרֶגֶה? או אולי היה זה צליל קולו — חד, חותך, ממש כקולו של ראסל (שאותו שמעתי ברדיו, אך דומה גם — באופן משעשע ביותר — לחיקוי הפרודי שלו במופע "ביונד דה פרינג'.)

בימות השבוע נמנעתי מלהשתמש בסמים, עבדתי כרופא מתמחה במחלקה לנוירולוגיה של האוניברסיטה של קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA). גם כאן, כפי שקרה כשהייתי סטודנט לרפואה בלונדון, הופתעתי ונגע ללבי מגוון התופעות הנוירולוגיות שחוו המטופלים, והגעתי למסקנה שלא אוכל להבין אותן במידה מספקת, או להתמודד איתן רגשית, אלא אם כן אנסה לתאר אותן או להעלות אותן על הכתב. זה היה הזמן שבו כתבתי את המאמרים הראשונים שלי שהתפרסמו ואת ספרי הראשון (שמעולם לא ראה אור, מפני שאיבדתי את כתב היד).

אך בסופי השבוע עשיתי לעתים קרובות ניסויים בסמים. אני זוכר בבהירות מקרה אחד שבו צבע קסום נגלה לעיני. בילדותי לימדו אותי שישנם שבעה צבעים בספקטרום, בכללם אינדיגו (ניוטון הוא שבחר אותם, במידה מסוימת של שרירותיות, מתוך אנלוגיה לשבעת התווים שבסולם המוזיקלי). אך ישנן תרבויות המכירות רק חמישה או שישה צבעים בספקטרום, ורק אנשים מעטים מסכימים ביניהם כיצד באמת נראה אינדיגו.

זה זמן רב רציתי לראות אינדיגו "אמיתי" וחשבתי שסמים עשויים להיות הדרך למימוש השאיפה. וכך בשבת שטופת שמש אחת 
ב־1964, פיתחתי לעצמי כן שיגור פרמקולוגי שהורכב מבסיס של אמפטמינים (לעירור כללי), אל־אס־די (להעצמה הלוצינוגנית), וטיפת קנאביס (לתוספת מעטה של דמדמת). כעשרים דקות לאחר שנטלתי זאת, נעמדתי מול קיר לבן והכרזתי בעוז, "אני רוצה לראות אינדיגו עכשיו — עכשיו!"

ואז, כמו הטילה זאת מברשת צבעים ענקית, הופיע שם כתם ענק, רועד, דמוי אגס, של אינדיגו הטהור ביותר. כולו זורח, שמיימי, הוא מילא אותי אושר אין קץ: היה זה צבע משמים, הצבע, כך חשבתי, שאליו ניסה כל חייו האמן ג'וטו להגיע אך מעולם לא הצליח — לא הצליח, אולי, מפני שאת הצבע מן השמים אי אפשר לראות על פני האדמה. אך בעבר הוא היה קיים, כך חשבתי — זה היה צבע הים בעידן הפליאוזואיקון, הצבע שהיה פעם לאוקיאנוס. התקרבתי לעברו במין אקסטזה. ואז הוא לפתע נעלם והותיר אותי בתחושה מוחצת של אובדן ועצב על כך שנחטף ממני. אך ניחמתי את עצמי: אכן, האינדיגו קיים, וניתן להעלותו במוח.

חודשים רבים אחר־כך ביליתי בחיפוש אחר אינדיגו. הפכתי אבנים קטנות וגדולות בקרבת ביתי כדי למצוא אותו. בחנתי דוגמאות של אזוריט במוזיאון הטבע — אך אפילו הן היו רחוקות מרחק אינסופי מהצבע שראיתי. רק בשנת 1965, כשעברתי לניו יורק, הלכתי לקונצרט בגלריה לאגיפטולוגיה שבמוזיאון המטרופוליטן לאמנות. במחצית הראשונה ביצעו את וֶספרס (תפילת ערבית) למונטוורדי, והרגשתי שאני מתעלה לעולם אחר. לא נטלתי שום סם, אך חשתי נהר מופלא של מוזיקה, ארבע מאות שנה אורכו, זורם מנפשו של מונטוורדי אל זו שלי. במצב רוח זה של אקסטזה, יצאתי החוצה בהפסקה, התבוננתי בחפצים המצריים העתיקים שבתצוגה — תיבות בשמים עשויות לפיס לזולי, תכשיטים, ומוצגים שונים נוספים — והוקסמתי לגלות נצנוצים של אינדיגו. חשבתי לעצמי: תודה לאל, הדבר באמת קיים!

במהלך המחצית השנייה של הקונצרט התחלתי להשתעמם מעט והייתי חסר מנוחה, והתנחמתי במחשבה שאוכל לצאת החוצה ו"ללגום טעימה" של אינדיגו לאחר מכן. הוא יחכה לי שם בחוץ. אך לאחר סיום הקונצרט כשיצאתי להתבונן בגלריה, יכולתי לראות רק כחול וסגול וגוני ארגמן — שום אינדיגו. זה היה לפני חמישים שנה כמעט, ומאז מעולם לא ראיתי שוב אינדיגו.

כשהגיעה אוגוסטה בונארד — פסיכואנליטיקאית וידידה ועמיתה של הורי — ללוס אנג'לס לשנת שבתון ב־1964, אך טבעי היה שניפגש. הזמנתי אותה לביתי הקטן בטופאנגה קניון וסעדנו יחד ארוחת ערב נעימה. כשישבנו אחר־כך על קפה וסיגריות (אוגוסטה עישנה בשרשרת; תהיתי אם היא מעשנת גם בעת טיפולי הפסיכואנליזה שלה), השתנתה נעימת קולה והיא אמרה, בקולה המחוספס מעשן הסיגריות, "אתה זקוק לעזרה, אוליבר, אתה בצרות."

"שטויות," עניתי. "אני נהנה מהחיים. אין לי שום תלונות; הכול מתנהל כשורה בעבודה ובאהבה." אוגוסטה פלטה אנחה ספקנית, אך לא המשיכה לעסוק בכך.
בנקודת הזמן הזאת התחלתי ליטול אל־אס־די, ואם זה לא היה זמין, הייתי נוטל במקום זאת זרעי לפופית ארגמנית (זה היה לפני שהחלו לטפל בזרעים בחומרי הדברה כפי שמקובל היום, כדי למנוע את השימוש בהם לסמים). הבקרים בימי ראשון היו לרוב זמן הסמים שלי, והיה זה כנראה חודשיים או שלושה אחרי המפגש עם אוגוסטה שנטלתי מנה גדולה של זרעי לפופית ארגמנית מהזן כחול שמיימי (Heavenly Blue morning glory). הזרעים היו שחורים כפחם וקשים כקווארץ, לכן פוררתי אותם בעלי ומכתש ואחר־כך עירבבתי אותם בגלידת וניל.

כעשרים דקות אחרי שאכלתי את המנה חשתי בחילה עצומה, אך כשזו פסקה, מצאתי את עצמי ביקום של שלווה ויופי שמיימיים, יקום שמחוץ לזמן, אשר מונית שטירטרה תוך פיצוצי מפלט במעלה השביל התלול המוביל אל ביתי קטעה אותו בגסות. אישה קשישה יצאה מן המונית ואני, כנשוך נחש, רצתי לעברה תוך צעקות, "אני יודע מי את — את העתק של אוגוסטה בונארד. את נראית כמוה, את מתנהגת ומתנועעת כמוה, אך את לא היא. לרגע לא תצליחי לרמות אותי." אוגוסטה תפסה את ראשה בידיה ואמרה, "אוי! זה יותר גרוע ממה שחשבתי." נכנסה חזרה למונית, ונעלמה מבלי להוסיף אף מילה.

לפני שהזרקתי את המורפיום, קראתי בספריו של פרואסאר דברי הימים והנרי החמישי, ועתה הם השתלבו בהזיות שחוויתי. הבנתי שהמחזה שאני רואה מנקודת המבט האווירית שלי נמצא באָזֶ'נקוּר, שלהי 1415

בפעם הבאה שנפגשנו היה לנו הרבה על מה לדבר. העובדה שנכשלתי בזיהויה, העובדה שראיתי בה "העתק", היתה, לפי דעתה, צורה מורכבת של התגוננות, ניתוק (דיסוסיאציה) שלא ניתן לכנות אותו אלא כפסיכוטי. לא הסכמתי איתה ועמדתי על דעתי שהעובדה שראיתי בה כפילה או מתחזה היתה במקורה נוירולוגית, ניתוק בין התפיסה החושית והרגשות. יכולת הזיהוי (שלא נפגמה) לא לוותה בתחושות החמימות והקרבה ההולמות, והסתירה הזאת היא שגרמה למסקנה ההגיונית, גם אם המגוחכת, שהיתה זו "כפילה". (התסמונת הזאת, שעלולה להופיע בסכיזופרניה, אך גם במצבי שיטיון או דמדמת, ידועה בשם תסמונת קפגראס.) אוגוסטה אמרה שלא משנה איזו השקפה היא הנכונה, נטילת סמים הגורמים שינויים נפשיים בכל סוף שבוע, ביחידוּת, ובמנות גדולות, מצביעה ללא ספק על צרכים או קונפליקטים פנימיים עזים ושעלי לבחון זאת בעזרת תרפיסט. (במבט לאחור, אני בטוח שהיא צדקה, והתחלתי בטיפול פסיכואנליטי שנה לאחר מכן.)

קיץ 1965 היה מעין פסק זמן: השלמתי את תקופת ההתמחות באוניברסיטה של קליפורניה ועזבתי את המדינה, אך היו לפני שלושה חודשים פנויים בטרם אכנס לתפקידי החדש כעמית מחקר בניו יורק. זה היה אמור להיות פרק זמן מתוק של חירות, חופשה נפלאה ונחוצה אחרי תקופת עבודה של שישים ולעתים שמונים שעות בשבוע שעבדתי בקליפורניה. אך לא חשתי חופשי; כאשר אינני עובד אני חש מנותק, אופפת אותי הרגשת ריקנות וחוסר ארגון — כשהייתי בקליפורניה היו אלה סופי השבוע שהיו הזמן המסוכן, זמן הסמים — ועתה קיץ שלם בעיר הולדתי, לונדון, השתרע לפני כמו סוף שבוע ארוך בן שלושה חודשים.

בפרק זמן זה של בטלה משחיתה שקעתי עמוק יותר בעולם הסמים, לא עוד מגביל את עצמי לסופי שבוע. ניסיתי הזרקה לווריד, דבר שמעולם לא עשיתי לפני כן. הורי, שניהם רופאים, נעדרו מהבית שעמד כולו לרשותי, והחלטתי לחקור את ארון התרופות במרפאה שלהם שבקומת הקרקע כדי למצוא משהו מיוחד לחגוג בו את יום הולדתי השלושים ושניים. מעולם לפני כן לא נטלתי מורפיום או סם אחר מקבוצת האופייטים. השתמשתי במזרק גדול — למה להתעסק עם מנות קטנות עד כדי גיחוך? ואחרי שהתמקמתי בנוחיות במיטה שאבתי את התוכן של בקבוקונים אחדים, תקעתי את המחט בווריד, והזרקתי את המורפיום באיטיות רבה.

תוך דקה בערך משכה את תשומת לבי מהומה כלשהי שהתרחשה בשרוול החלוק שלי התלוי על הדלת. נעצתי בו מבט מרוכז, ובעוד אני מתבונן הוא התגלגל לתמונת שדה קרב זעיר אך מפורט לפרטי פרטים מיקרוסקופיים. יכולתי להבחין באוהלים מפוארים בצבעים שונים שעל הגדול ביניהם התנוסס דגל מלכותי. היו שם סוסים מקושטים בפאר, פרשים על סוסים, שריוניהם נוצצים בשמש וגברים נושאי קשתות ארוכות. ראיתי חלילנים אוחזים בחלילי כסף ארוכים ומקרבים אותם לפיותיהם ואז גם שמעתי חלושות את צלילי החלילים. ראיתי מאות, אלפים, חיילים — שני צבאות, שני עמים — נערכים לקרב. איבדתי לחלוטין את התחושה שמדובר רק בכתם על שרוול החלוק, שאני שוכב במיטה, שאני נמצא בלונדון, שהשנה היא 1965. לפני שהזרקתי את המורפיום, קראתי בספריו של פרואסאר דברי הימים והנרי החמישי, ועתה הם השתלבו בהזיות שחוויתי. הבנתי שהמחזה שאני רואה מנקודת המבט האווירית שלי נמצא באָזֶ'נקוּר, שלהי 1415, שאני צופה בצבאות אנגליה וצרפת במערכים צפופים ערוכים לקרב. ובאוהל הגדול בעל הדגל המלכותי, ידעתי, נמצא הנרי החמישי עצמו. לא היתה לי שום תחושה שמשהו מהדברים הוא פרי הדמיון או שאני הוזה; ראיתי את הדברים בפועל, ממשיים.

כעבור זמן מה החלה התמונה להתפוגג, ובאופן מעורפל חדרה שוב לתודעתי העובדה שאני נמצא בלונדון, מסומם, הוזה את קרב אז'נקור על שרוול החלוק. היתה זו חוויה מקסימה ומטלטלת, תרתי משמע, אך עתה היא חלפה. השפעת הסם התפוגגה במהירות; אז'נקור כמעט שלא נראתה עוד. הצצתי בשעון היד שלי. הזרקתי את המורפיום בתשע ושלושים, השעה עתה היתה עשר. אך חשתי משהו מוזר — כשנטלתי את המורפיום זו היתה שעת ערב; כעת אמור היה להיות חשוך בחוץ עוד יותר. אך לא כך היה. בחוץ הלך והתגבר האור, לא החושך. השעה היתה עשר, קלטתי, אך עשר בבוקר לא בערב. יותר משתים־עשרה שעות צפיתי, חסר תנועה, במחזה אז'נקור שלי. הדבר המם אותי וגרם לי להתפכח. הבנתי שאפשר לבלות ימים, לילות, שבועות שלמים ואפילו שנים בקהות חושים מוחלטת בהשפעת האופיום. החלטתי לדאוג לכך שההתנסות הראשונה שלי באופיום תהיה גם האחרונה.

***

בסופו של הקיץ ההוא, 1965, עברתי לניו יורק, למשרתי החדשה כעמית בתר־דוקטורלי בנוירו־פתולוגיה ונוירוכימיה. דצמבר 1965 היה תקופה קשה: התקשיתי להסתגל לניו יורק אחרי השנים שביליתי בקליפורניה, פרשת אהבים שהוחמצה והמחקר שעסקתי בו שלא צלח, ומעט מעט גיליתי בעצמי שאינני בדיוק הטיפוס המתאים למעבדת המחקר. מדוכא וסובל מנדודי שינה נטלתי מנות גדלות והולכות של כלורל־הידראט כדי להירדם, ובכל לילה הגעתי עד כדי פי חמישה־עשר מהמנה המקובלת. ואף שהצלחתי לאגור כמות עצומה של הסם — פשטתי על מאגר החומרים הכימיים במעבדה של מקום העבודה שלי — זה נגמר בסופו של דבר ביום שלישי עגום אחד ימים אחדים לפני חג המולד, ובפעם הראשונה זה חודשים אחדים הלכתי לישון ללא המנה הקטלנית היומית הרגילה שלי. ישנתי גרוע; שנתי נקטעה בביעותים ובחלומות מוזרים, וכשהתעוררתי גיליתי שאני רגיש במידה קיצונית לרעשים. תמיד עברו משאיות מטרטרות ברחובות המרוצפים אבנים של הווסט וילג'; אך עתה נדמה לי שהן מרסקות את האבנים לאבק כשהן חולפות שם.

מכיוון שחשתי מעורער מעט לא רכבתי לעבודה על האופנוע, כהרגלי, אלא נסעתי ברכבת ובאוטובוס. ימי רביעי היו ימי ביתור המוחות במחלקה לנוירו־פתולוגיה והיה זה תורי לפרוס מוח לפרוסות אופקיות נאות, לזהות תוך כדי כך את המבנים העיקריים, ולהבחין בסטיות מן המצב התקין, אם ישנן כאלה. לרוב הייתי טוב למדי בכך, אך באותו יום גיליתי שידי רועדת באופן בולט, מביך ממש, ואך בקושי נזכרתי בשמות האנטומיים השונים.

כשהסתיים השיעור, חציתי את הכביש, כפי שנהגתי לעתים קרובות, כדי לקנות קפה וכריך. בעוד אני בוחש את הקפה הוא נעשה לפתע ירוק, אחר־כך סגול. הרמתי את מבטי בבהלה וראיתי שלאחד הלקוחות שבדיוק שילם את החשבון שלו בקופה היה ראש ענק בעל חדק, דומה לפיל ים. נתקפתי פאניקה; הטלתי שטר בן חמישה דולר על השולחן ורצתי לעלות על אוטובוס מעברו השני של הכביש. אך נדמה היה לי שלכל הנוסעים באוטובוס היו ראשים חלקים לבנים דמויי ביצים ענקיות, בעלי עיניים עצומות נוצצות דומות לעיניים המורכבות מרובות העיניות של חרקים — עיניהם נראו נעות לצדדים בתנועות פתאומיות, דבר שהגביר את תחושת הזרות ששידרו ואת הפחד שעוררו בי. הבנתי שאני הוזה או שלקיתי בהפרעת תפיסה מוזרה כלשהי, שאינני יכול להפסיק את המתרחש במוחי ועלי לשלוט בעצמי, לפחות כלפי חוץ, ולא להיכנס לפאניקה, לצרוח או לקפוא בבהלה, אל מול המפלצות בעלות עיני החיפושית שמסביבי. גיליתי שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לכתוב, לתאר את ההזיות באופן ברור תוך פירוט קליני כמעט ובכך להפוך לצופה מן הצד, ואף חוקר של התופעה, לא קורבן חסר ישע של השיגעון שהתרחש בתוכי. תמיד יש ברשותי עט ופנקס רשימות, והכתיבה הפעם היתה גלגל ההצלה שלי בעת שגלי הזיות שטפו אותי זה אחר זה.

התיאור, הכתיבה, היו תמיד הדרך הטובה ביותר בשבילי להתמודדות עם מצבים מורכבים או מפחידים — אמנם עד אז עוד לא בחנתי אותה בסיטואציה כל כך מבעיתה. אך זה פעל; כשתיארתי את המתרחש במחברת המעבדה, הצלחתי לשמור על מראית עין של שליטה עצמית, למרות התמשכות ההזיות, שהחליפו צורה כל העת.
איכשהו הצלחתי לרדת מהאוטובוס בתחנה הנכונה ולעבור לרכבת התחתית, למרות שהכול היה עתה בתנועה, מתערבל ומסתחרר, נוטה לצדדים ואפילו מתהפך על ראשו. גם כאן הצלחתי לרדת בתחנה הנכונה בקרבת ביתי בגריניץ' וילג'. כשיצאתי מתחנת התחתית, הבניינים מסביבי היטלטלו והתנפנפו מצד אל צד כמו דגלים ברוח עזה.

חשתי הקלה עצומה כשהצלחתי להגיע לבסוף חזרה לדירתי מבלי שהתנפלו עלי או עצרו אותי בדרך ומבלי שהתנועה השוצפת דרסה אותי למוות. מיד כשנכנסתי חשתי שעלי להתקשר למישהו — מישהו שמכיר אותי היטב, מישהו שהוא רופא אך גם חבר. קרול בורנט היתה האדם המתאים: שנינו התמחינו יחד בסן פרנסיסקו לפני חמש שנים ועתה חידשנו את ידידותנו הקרובה לאחר שעברנו שנינו לניו יורק. קרול בוודאי תבין; היא תדע מה לעשות. ביד רועדת ביותר חייגתי את מספר הטלפון שלה. "קרול," אמרתי כשהרימה את השפופרת, "אני רוצה להיפרד ממך. יצאתי מדעתי, אני פסיכוטי, משוגע. זה התחיל הבוקר, וזה מחמיר והולך כל הזמן."
"אוליבר!" קראה קרול, "מה נטלת זה עתה?"
"שום דבר," עניתי. "לכן אני פוחד כל כך." קרול הירהרה לרגע, אחר־כך שאלה, "מה הפסקת לקחת זה עתה?"
"זה העניין!" עניתי. "הייתי רגיל לקחת כמויות עצומות של כלורל־הידראט ואמש נגמר לי המלאי."
"טיפש שכמותך, אוליבר! אתה תמיד מגזים," אמרה קרול. "יש לך מקרה קלאסי של דליריום טרמנס (דמדמת שיכורים, DT)."

זו היתה הקלה עצומה — דליריום טרמנס עדיף בהחלט על פסיכוזה סכיזופרנית. אך הייתי מודע בהחלט לסכנות שב־DT: בלבול, אובדן התמצאות, הזיות, מחשבות שווא (דלוזיות), התייבשות (דהידרציה), חום גבוה, פעימות לב מואצות, תשישות, מוות. לכל אדם אחר במצבי הייתי מייעץ לפנות מיד לחדר מיון, אך לגבי עצמי, רציתי להתגבר על כך בכוחותי שלי ולהתנסות בתופעה במלואה. קרול הסכימה לשבת לצדי ביום הראשון; לאחר מכן, אם תגיע למסקנה שבטוח להשאיר אותי לבד, היא תיכנס לפרקים או תטלפן מדי פעם, ואם תמצא זאת לנחוץ תזעיק עזרה חיצונית. רשת הביטחון הזאת שיחררה אותי מחלק גדול מהחרדה, ואפילו יכולתי, במובן מסוים, ליהנות מהפנטזיות של הדליריום טרמנס (אף שהמוני היצורים הקטנים והחרקים לא היו משעשעים כלל וכלל). ההזיות נמשכו כמעט תשעים ושש שעות, וכשפסקו לבסוף, שקעתי מותש בתרדמה.

בילדותי הפקתי הנאה עצומה מלימוד הכימיה ומהקמתה של מעבדה כימית פרטית משלי. נראה שההנאה הזאת נטשה אותי בגיל חמש־עשרה או קרוב לכך; בשנותי בבית הספר, באוניברסיטה, בבית הספר לרפואה ולאחר מכן בתקופות הסטאז' וההתמחות, הצלחתי להחזיק את הראש מעל למים, אך הנושאים שלמדתי מעולם לא ריגשו אותי באותה עוצמה כמו הכימיה כשהייתי נער. רק כשהגעתי לניו יורק, ובקיץ 1966 התחלתי לקבל מטופלים במרפאה לטיפול במיגרנה, התחלתי לחוש מעט מאותה התרגשות אינטלקטואלית מלהיבה והתקשרות רגשית שידעתי בשנותי המוקדמות. התקווה שאוכל לעורר עוד יותר את ההתרגשות האינטלקטואלית והרגשית היא שגרמה לי לפנות לאמפטמינים.

נהגתי ליטול את החומר בימי שישי בערב אחרי שובי מהעבודה ואחר־כך הייתי מבלה את סוף השבוע כולו מסומם במידה כזאת שדימויים ומחשבות רגילים קיבלו איכויות של הזיות נשלטות, ספוגות ברגשות אקסטטיים. פעמים רבות ביליתי את "חופשות הסמים" האלה בחלומות בהקיץ רומנטיים, אולם יום שישי אחד, בפברואר 1967, בשעה שתרתי את אגף הספרים הנדירים בספרייה הרפואית, נתקלתי בספר כבד משקל על מיגרנה בשם On Megrim, Sick־Headache, and Some Allied Disorders: A Contribution to the Pathology of Nerve־Storms (על מיגרנה, כאבי ראש חולניים וכמה הפרעות נלוות), שכתב ד"ר אדווארד ליווינג בשנת 1873. באותה עת כבר עבדתי חודשים אחדים במרפאת המיגרנה, והייתי מוקסם ממגוון התסמינים והתופעות שעשויים להופיע בעת התקפי מיגרנה. פעמים רבות כללו ההתקפים אאורה, שלב של תחושה מוקדמת שבו חלו ליקויים בתפיסה ואף הזיות. אלה היו בלתי מזיקות לחלוטין ונמשכו רק דקות אחדות, אך דקות מעטות אלה פתחו צוהר אל פעולתו של המוח, איך היא נעשית וכיצד היא מתפרקת ולאחר מכן שבה לתקנה. בכך, חשתי, כל התקף של מיגרנה נפרש לכדי אנציקלופדיה של נוירולוגיה.

קראתי עשרות מאמרים על מיגרנה ועל סיבותיה האפשריות, אך דומה שאף אחד מהם לא הציג את עושרן של התופעות הכרוכות בה במלואו ואת היקף הסבל ועומקו שהלוקים בה עשויים להתנסות בהם. בתקווה שאוכל למצוא גישה מלאה יותר, עמוקה יותר ואנושית יותר למיגרנה שאלתי את הספר מהספרייה באותו סוף שבוע. וכך, לאחר ששטפתי לגרוני את מנת האמפטמין המרה — מומתקת בכמות גדולה של סוכר כדי שתהיה מעט יותר טעימה — התחלתי לקרוא. כשהחלה השפעת האמפטמין לפעול, מעוררת בי את הרגשות ואת הדמיון, נראה היה שספרו של ליווינג מתגבר בעוצמתו, בעומקו וביופיו. כל מה שרציתי היה לחדור למוחו של ליווינג ולקלוט את אווירת הזמן שבו פעל.

במצב של מין ריכוז קטטוני כה עמוק שבמהלך עשר שעות כמעט שלא הנעתי שריר או הרטבתי את שפתי, קראתי ללא מעצור את חמש מאות העמודים של Megrim. ובעוד אני עושה זאת, נדמה היה לי כאילו אני כמעט הופך להיות ליווינג עצמו, ורואה בפועל את המטופלים שהוא מתאר. היו רגעים שבהם לא הייתי בטוח אם אני קורא את הספר או כותב אותו. חשתי את עצמי בלונדון של דיקנס בשנות השישים והשבעים של המאה ה־19. אהבתי את אנושיותו של ליווינג ואת רגישותו החברתית, את קביעתו המודגשת שמיגרנה אינה סוג של התפנקות אצל העשירים המשועממים, אלא עלולה לפגוע במי שתזונתם דלה והם עובדים שעות ארוכות בבתי חרושת שאינם מאווררים כראוי. בכך הזכיר לי הספר את מחקרו החשוב של הנרי מייהיו על מעמדות העובדים, אך באותה מידה היה אפשר להבחין עד כמה טובה היתה השכלתו של ליווינג בביולוגיה ובמדעים הפיזיקליים, ואיזה רב אמן היה בהבחנה קלינית. מצאתי את עצמי מהרהר, זה מייצג את המדע והרפואה של אמצע התקופה הוויקטוריאנית במיטבם; זו יצירת מופת אמיתית! הספר נתן לי את מה ששיוועתי לו בחודשים שבהם ראיתי מטופלים בעלי מיגרנה, מתוסכל מן המאמרים הדקים והדלים שדומה כי הם הם "הספרות" העדכנית בנושא. בשיאה של האקסטזה הזאת ראיתי את המיגרנה מאירה כארכיפלג של כוכבים בשמי הנוירולוגיה. אך חלפו מאה שנים מאז פעל וכתב ליווינג בלונדון. עוררתי את עצמי מן החלומות בהקיץ של היותי ליווינג או בן זמנו, התעשתי ואמרתי לעצמי, אנו נמצאים עתה בשנות השישים של המאה ה־20 לא של המאה ה־19. מי יכול להיות הליווינג של זמננו? תערובת מיתממת של שמות הציגה את עצמה במוחי. חשבתי על ד"ר א' ועל ד"ר ב' ועל ד"ר ג' ועל ד"ר ד', כולם אנשים טובים אך אף אחד מהם לא בעל אותו תמהיל של מדע ואנושיות שהתגלו בעוצמה כה רבה בליווינג. ואז קול פנימי חזק הכריז בתוכי, "שוטה שכמותך! אתה האיש!"
בכל המקרים הקודמים שבהם חזרתי לעצמי אחרי יומיים של מאניה מושרת־אמפטמינים, חוויתי תגובה חריפה בכיוון ההפוך שהתבטאה בישנוניות ובדיכאון.

היתה לי גם תחושה עזה של חרטה, חשתי שסיכנתי את חיי ללא כל הצדקה — האמפטמינים במנות הגדולות שנטלתי הגבירו את קצב הדופק שלי באופן מתמשך לכדי 200 והעלו את לחץ הדם שלי בשיעור של מי יודע כמה; הכרתי כמה אנשים שמנת יתר של אמפטמינים הרגה אותם. הרגשתי היתה שביצעתי המראה מטורפת לאטמוספירה אך חזרתי בידיים ריקות ולא יכולתי להצביע על כל תועלת שצמחה לי מכך; שהחוויה היתה ריקה וחלולה באותה מידה שהיתה רבת עוצמה. אולם הפעם, כשהתפכחתי, נותרה בי תחושת הארה ותובנה; זכיתי למעין התגלות על אודות המיגרנה. היתה גם תחושה של החלטה שאכן הייתי מצויד בנדרש כדי לכתוב ספר מעין זה של ליווינג, שאולי אני אוכל להיות הליווינג של זמננו.

למחרת, לפני שהחזרתי את ספרו של ליווינג לספרייה, צילמתי את כולו. ואז, קטע אחר קטע, התחלתי לכתוב את ספרי שלי. ההנאה שגרמה לי עשיית הדבר הזה היתה אמיתית — משמעותית לאין ערוך יותר מן הטירוף התפל של האמפטמינים — ומאז מעולם לא נטלתי עוד אמפטמינים.

המאמר מבוסס על הספר "הזיות" מאת אוליבר סאקס, מחבר רב המכר "האיש שחשב שאשתו היא כובע". הספר רואה אור בימים אלה בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אוליבר סאקס .

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על הזיות

04
.ג.ג.

המח מיצר חומרים הרבה יותר מענינים ומפתחים מכל הסמים שתוארו.
מה המסקנה: מיציקת כמה טיפות אינדיגו באגם ענק כחול? מ. י. ו. ת. ר

    05
    ע ר

    התגובה שלך מיותרת, ולא קשורה לסיפור המופלא ובוודאי שלא לסופר המדהים, והנוירולוג המדהים שכתב אותו. וזה לא ׳כתבה׳ - זה פשוט העתקה של חלק ארוך יחסית מהספר שלו Hallucinations. זה אמור להיות טעימה כדי שנקנה את הספר המלא. למה שלא תשימו לינק לאתר חנות ספרים ותקבלו קצת תמלוגים? אולי זה כי לא ביקשתם אישור להעתיק תרגום כזה ארוך מהספר המקורי?
    וג.ג. - כמה פתטי לחשוב שאתה מזלזל בסופר שכותב על חוויה אישית שלו ומתיימר כאילו לדעת יותר על מדעי המוח.. דר׳ אוליבר סאקס, המחבר של הספר המלא, הוא ניורולוג חוקר שעבר בתחום מעל 50 שנה עד שכתב את הספר הזה בראייה לאחור. בחייאת תתבגר.