גידול הורים: האתגר והחמלה

הטיפול במבוגרים במסגרת הבית והקהילה הוא אתגר וגם הזדמנות, התמודדות שמשלבת חמלה וצמיחה
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

גיזי, זמרת בשנות החמישים לחייה, מטפלת בשני הוריה כבר לא מעט שנים. בדרך להופעות שלה, היא תמיד מתקשרת לאמהּ בת השמונים ומקבלת ממנה ברכת הצלחה. בסוף כל הופעה היא מקפידה להתקשר שוב ולחלוק את חוויותיה. בשנים האחרונות האם כבר אינה זוכרת את השיחה הראשונה ביניהן אך שמחה לשמוע את קולה ולפרגן, "אני הרי יודעת כמה את מוכשרת".

החשד להידרדרות במצבה של אמה התעורר אצל גיזי בשנת 2010, כשבית הוריה התחיל להתמלא ברכישות מגוונות שהאם כלל לא זכרה שביצעה בהזמנות טלפוניות. אישוש לבעיה הגיע זמן לא רב לאחר מכן, כשהאם שמה קומקום חשמלי על הכיריים וניסתה להדליק את האש.

מאז, גיזי – המטפלת העיקרית בהוריה – מעורבת בטיפול באמה ובאביה ברמה היומיומית. אף שעובדת זרה צמודה לאמה, ואף שאביה מקבל עזרה חלקית מביטוח לאומי, הטיפול בהוריה תובעני מאוד. למעשה, גיזי מספקת את המעטפת שמאפשרת להוריה להמשיך לגור בביתם – קנייה של תרופות, מוצרי ספיגה, ביגוד ומצרכים לבית; הסעה וליווי לרופאים ולבתי חולים, תיאום בין כל הגורמים המטפלים, טיפול מול המוסדות ושירותי הרווחה ועוד.

המצב אתו מתמודדת גיזי אינו חריג. בניגוד למדינות רבות במערב, בישראל כ-90% מהטיפול הסיעודי נעשה בבית ובקהילה (ע"פ דוח 2017 של מרכז טאוב). משקי הבית בישראל גם נושאים בחלק משמעותי מהנטל הכספי של טיפולים אלה, כ-45% מהעלויות, יותר מכל מדינה אחרת החברה בארגון OECD. סקר מקיף שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2006 מצא שגם משך הטיפול הסיעודי והאינטנסיביות שלו משמעותיים מאוד. כ-31% ממקרי הטיפול במבוגרים נמשכים מעל 10 שנים ובכ-40% מאותם מקרים, התמיכה באדם המבוגר נדרשת על בסיס יומיומי. אין פלא שבאותו סקר גם נמצא שקרוב למחצית מהמטפלים בבני משפחה (46%) דיווחו כי הטיפול מתבטא אצלם בתחושת עומס וקושי חברתי, נפשי ופיזי.

המטפלים חווים גם רגעים של חוסר אונים, שחיקה מתמשכת, לעיתים דחייה, ולעיתים גם חרדה מהעתיד שצפוי להורה, וגם למטפל עצמו, בעוד מספר שנים

העלייה במודעות למציאות הזאת, הביאה לצמיחה של מספר תכניות ייעוץ ותמיכה בבני משפחה מטפלים. מאחורי התכניות האלה עומדות עמותות, קופות החולים, רשויות מקומיות, משרד הרווחה ועוד. אחת היוזמות הללו הולידה את מרכזי שקד, פיילוט ארצי הפועל בבת-ים ובבני ברק. השיחות שלי עם גיזי הובילו אותי למפגש תמיכה שנערך במרכז שבבת-ים.

בחדר ישבו במעגל נשים וגברים. הצעירה ביניהם הייתה בת קצת יותר משלושים והמבוגרת ביותר חצתה את גיל שמונים. הנושא הראשון שעלה במפגש היה בחירה, ועמו השאלה האם הטיפול בהורה המבוגר נעשה מבחירה. עבור חלק מהנוכחים זו הייתה שאלה מאתגרת – "אני כועסת על הגורל", "מרגישה כמו אסירה", "אף אחד לא יודע מה אני עוברת", "בחרנו מבלי לדעת למה אנחנו נכנסים". עם זאת, לצד הקושי שהיה מאוד נוכח בחדר, בכל הקשור לאחריות ולמחויבות להורה המטופל היה קונצנזוס רחב יותר.

ד"ר ליאורה בר-טור, פסיכולוגית קלינית ומרצה המתמחה בפסיכולוגיה של הבגרות והזקנה, מתארת איך הזִקנה פוגשת את המבוגר המטופל ואת הילד או בן-הזוג המטפלים במקומות שונים. עבור המטפלים, מדובר בהתמודדות מורכבת שמעלה מגוון תחושות. לצד תחושת סיפוק ומשמעות, המטפלים חווים גם רגעים של חוסר אונים, שחיקה מתמשכת, לעיתים דחייה, ולעיתים גם חרדה מהעתיד שצפוי להורה, וגם למטפל עצמו, בעוד מספר שנים. בנוסף, מתעוררות לא מעט תחושות קשות של כעס בעקבות טיפול ארוך שנים ומפרך, ואף רצון "שזה יסתיים כבר". תחושות אלה מלוות, לרוב, ברגשות אשם שמקשים עוד יותר על המטפלים. גם לעצב יש מקום משמעותי בחיי בני משפחה מטפלים, עצב שנובע מחוויית פרידה מתמשכת וכואבת מאדם קרוב ואהוב.

לצד הקשיים של המטפלים, המבוגר המטופל מתמודד עם זִקנה, שלב ייחודי במעגל החיים שבו, יותר מכל שלב אחר, הוא חשוף לשינויים, אבדן ופרדות שחובקות את חייו. הפרדות כוללות צמצום במעגל המכרים והחברים שליוו אותו כל חייו, צמצום שמלווה בתחושת בדידות שמתעצמת עם הזמן. השינויים כוללים שינוי בקצב החיים שאינו דווקא מבחירה, שינויים בגוף ובדימוי הגוף, שינויים בתפקוד, בעצמאות ולעיתים קרובות גם בקוגניציה.

בטיפול בהורים מבוגרים, מעבר הסמכות לדור הצעיר היא, פעמים רבות, כורח שנכפה על שני הצדדים

גיזי ואביה נדרשו להתמודדות כזאת כאשר היה צורך להגדיר מחדש את חופש התנועה שלו. כשמצבו הבריאותי והפיזי הדרדר, פעילויות שגרתיות כמו נהיגה הפכו להיות מסוכנות, אך למרות זאת אביה נלחם על עצמאותו. שיווי המשקל העדין שבין עצמאות ותלות מעסיק הורים וילדים לכל אורך חייהם. המורכבות נובעת, במידה רבה, מהאמביוולנטיות שלנו בנושא הזה. בני עשרה כמהים לעצמאות, אך בו-זמנית גם שואבים ביטחון מהתלות בהוריהם. הורים מייחלים לעצמאות של ילדיהם ומנגד אינם רוצים לאבד שליטה. בקצה השני של החיים, אותם הורים וילדים מתמודדים שוב על עצמאות ותלות אך בכיוון ההפוך. בניגוד לגילאי העשרה שבהם ההקשר הוא צמיחה והתבגרות, בטיפול בהורים ההקשר הוא לרוב פחות אופטימי וחוסר-הוודאות גדול בהרבה.

עם הזמן, מעבר האחריות מההורים המבוגרים לילדיהם כרוך, באופן בלתי נמנע, גם במעבר של כוח הסמכות. בניגוד להורות הצעירה, שבה הסמכות ההורית טבעית להורה ולילד, הרי שבטיפול בהורים מבוגרים, מעבר הסמכות לדור הצעיר היא, פעמים רבות, כורח שנכפה על שני הצדדים. מול הכורח הזה, השמירה על כבודו של האדם המבוגר כהורה נעשית מורכבת עוד יותר, בשל העובדה שהסמכות ההורית שלו, ועצם השליטה בחייו, פוחתים והולכים עם כל יום שעובר.

מול האתגר הזה, הבחירה של גיזי הייתה לפעול רק באישור ותוך שיתוף אביה בהחלטות. משפטים כמו 'אני רוצה להתייעץ איתך' או 'מה דעתך ש...' משרתים אותה, ועדיפים, לדבריה, על ביטויים כמו 'החלטתי ש...'. עבורה, יש לשמירה על מקומו של אביה כראש המשפחה חשיבות רבה, או כפי שסיכמה זאת העובדת הזרה בביתם "אני מבינה, אַת הבוס אבל הוא הצ'יפ".

השמירה על כבוד האדם המבוגר וראיית צרכיו עלתה גם בשיחותי עם הדסה מקבוצת התמיכה במרכז שקד. הדסה מטפלת בבני משפחה מבוגרים כבר 20 שנה, תחילה באביה, וכעת באמהּ ובבעלה. כאשר אמה, שלקתה במחלת פרקינסון, לא יכלה עוד להתנייד בעצמה, אחד הדברים הראשונים שהיא דאגה להם היה שספָּר יגיע לביתה של האם, "שיער מסודר וצבע מאוד חשובים לה, רק שלא יראו שיער לבן". לפני כל אירוע משפחתי הדסה מגיעה לבית אמה, מאפרת אותה, מורחת לק על ציפורניה ודואגת שתלבש בגדים הולמים לאירוע. לדבריה, כשהיא 'מסודרת' מצב הרוח של האם משתפר פלאים. אירוע מסוג אחר, מאתגר יותר, התרחש במהלך יום החופשה של העובד הזר, כשהדסה נדרשה להחליף לאביה תחתונים סופגים. רק הומור והרבה אהבה סייעו לה ולאביה לצלוח את הרגע הזה.

לצד הקושי הרב, הטיפול במבוגר קרוב טומן בחובו גם הזדמנות נדירה ולעיתים אחרונה לקרבה ואינטימיות, שאולי לא תמיד היו שם. מימוש ההזדמנות הזאת דורש בחירה אמיצה של המטפל להיות נוכח ושותף פעיל לדרך המורכבת שאביו או אמו עוברים. עבור הדסה, למשל, החיבור שלה לאביה תמיד היה חזק יותר. החיבור לאמה התעצם והתחזק בעקבות האינטימיות שנוצרה ביניהן בשנים האחרונות. ד"ר בר-טור מדברת על חמלה כעל גשר חשוב בין ההורה לילד המטפל. לדבריה, חמלה אינה רחמים אלה "אמפתיה מהולה בחיבה", שעוטפת את ההורה בחיבוק רגשי שמשדר לו – אני רואה אותך, אני מבין אותך, אני שומר עליך.

עבור גיזי, מעבר למאמצים הרבים שהיא משקיעה בנוחות וברווחה של הוריה, החיבור הרגשי איתם חשוב לא פחות. הגמול שלה ברור לה מאוד – "ההורים שלי נוכחים בחיי כהורים עד היום. עבורי אין זכות גדולה מזאת".

 

אריאל דניאלס למד הנדסה כימית ועובד כיום בסטארט-אפ בתחום המובייל והאינטרנט. הוא בעל בלוג העוסק בצמיחה אישית, בהורות ובילדות, ובנושאים חברתיים.

המחבר מודה לנורית עוזרי, מנהלת מרכז שקד בבת-ים ולחברי קבוצת התמיכה על הכנסת האורחים, האמון והשיתוף. תודה מיוחדת לגיזי ולהדסה על הפתיחות והנדיבות שבהן הן חלקו את סיפוריהן.

תמונה ראשית: "אישה, אדם, סבתא", תצלום: אלכס הרווי, unsplash.com

Alex Harvey

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אריאל דניאלס.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על גידול הורים: האתגר והחמלה

03
טיירון

גילוי דעת מעולה ומעורר מחשבה. בנוסף להעלאת הפנים הרבות של הנושא, קיומם של עמותות ופורומים שבהם אנשים שנתקלים באתגרים האלה יכולים להיעזר חשוב מאין כמותו. לדעתי לא כולם מודעים לקיום המשענות האלה. כשאימי ואנחנו הילדים התמודדנו עם סבתא במצב סיעודי ותשוש נפש לא ידענו או שארגונים אלה לא היו קיימים אז.
תודה אריאל !

05
גימלאית

כל מילה כתובה בסלע. אכן מצב סבוך וקשה. התיחסותך לנושא ריאלית ומלאת תובנה וחמלה. לצערנו אין פתרון חד משמעי והמאמץ המשפחתי וודאי לא פשוט...התייחוסתך
לכל הרגשות הכרוכות בכך מעודדת. יישר כוח