קהילה בכפייה

ה' ג' אדלר שרד את השואה וכתב ספר מעמיק ורחב-היקף על "הקהילה לדוגמה" שייסדו הנאצים, הראשונה מסוגה. מדוע נדרש זמן רב כל כך לתרגמו לאנגלית?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ספרים נעלמים, אובדים או זוכים להתעלמות מכל מיני סיבות. אפילו ספרים שמקבלים תשבחות רבות עם פרסומם עלולים להידחק למחוזות מחקריים אזוטריים או למדפי ה"קלאסיקות" מטילי האימה שאליהם מוכנים להתקרב אך מתי מעט. מחקרו של הנס גינתר אדלר (Adler) משנת 1955, "טרזיינשטט 1941-1945: פניה של קהילה בכפייה", נופל למרבה הפליאה איפשהו בין שתי הקטגוריות האלה. כשרק פורסם קיבל הספר שבחים מכל עבר, וחמש שנים בלבד לאחר מכן הודפסה כבר מהדורה שנייה. כעת ממשיכים להדפיסו בגרמניה בהוצאה מחודשת שהוכנה ב-2005 לכבוד חמישים שנה לפרסומו. אף-על-פי-כן, בניגוד ל"חורבן יהודי אירופה" של ראול הילברג (Hilberg), או ל"מדינת האס אס – המערכת של מחנות הריכוז הגרמניים" של אויגן קוגון (Kogon), מחקרו של אדלר אינו נקרא על-ידי רבים ואינו מצוטט לעתים קרובות, והסיבה העיקרית לכך היא שעד עכשיו לא תורגם הספר לאנגלית.

בשלב מוקדם, לאחר שישה שבועות של ייאוש ובלבול, קיבל על עצמו אדלר את ההחלטה לתאר את המציאות היומיומית בגטו הן כחוקר והן כסופר

סיבה נוספת, למרבה הצער, היא הנושא עצמו. בניגוד לאושוויץ, בוכנוואלד או טרבלינקה, את הזוועות של טרזיינשטט אי אפשר לצמצם לכדי דימויים של תאי גזים או משרפות. והדברים הידועים לנו על טרזיינשטט – כמו למשל, שהנאצים ניסו לייצר שם “קהילה לדוגמה", או שילדים ביצעו שם את האופרה "בְּרוּנדיבַּר" של הנס קראסה (Krása) – משווים לו דימוי של מחנה ריכוז נטול סכנה, או הופכים אותו לסמל סנטימנטלי להרואיוּת שבשמירה על חיי תרבות לנוכח המוות. אך האמת מורכבת הרבה יותר ומעניינת הרבה יותר, ואדלר היה הראשון לתארה.

טרנזיישטט, גטו, סרט, תדמית

צילומי סרט התדמית הראשון בטרזיינשטט, 1942. תצלום: ויקיפדיה

אם תרצו לדעת מה הייתה צריכת הקלוריות היומית הממוצעת של ילדי טרזיינשטט מתפוחי אדמה (168 קלוריות), תמצאו זאת בספר. אם תרצו לדעת את שמותיהם של חברי היודנראט הראשון בעת ייסודו בסוף 1941, וכן את חובותיהם, מאפייני אישיותם ולאומיהם, תמצאו זאת כאן. אם תרצו ללמוד על אודות בנק מדומה שהוקם בטרזיינשטט, או על בית קפה, סניף דואר, מכולת וחנות בגדים, כולם מפוקפקים לא פחות, תמצאו זאת כאן. בספר תמצאו גם דוגמאות לשירה שנכתבה על-ידי האסירים, את כותרותיהן של מאות הרצאות שניתנו במחנה, את תיאוריהם של קונצרטים רבים שנוגנו בו, ותיאור מפורט של הניסיונות לרמות את נציגי הצלב האדום שבאו לבחון את הגטו ביוני 1944. וכמובן, אם תרצו ללמוד על הגירושים ועל גורלם של 140 אלף אסירים שעברו בטרזיינשטט (חמישה עשר אחוז בלבד שרדו), גם את זה תמצאו בספר.

למרבה התדהמה, ניסיונותיו של אדלר לתאר באופן מקיף את הגטו עצמו ואת חוויות תושביו החלו כשהוא עצמו היה אסיר שם. אדלר, יליד 1910, גורש לטרזיינשטט מפראג, עיר הולדתו, יחד עם אשתו, גרטרוד קלפטר, והוריה בשמונה בפברואר 1942. מכיוון שגרטרוד מונתה לעמוד בראש המעבדה הרפואית (בטרזיינשטט ערכו מחקר לגיטימי בנושא מחלות והמטולוגיה, ואף הרצו שם בנושאים אלה), הייתה לה גישה לכל מיני פרוטוקולים, דוח"ות ומסמכים שהונפקו על-ידי המִנהל העצמי היהודי לבקשת הנאצים. בשלב מוקדם, לאחר שישה שבועות של ייאוש ובלבול, קיבל על עצמו אדלר את ההחלטה לתאר את המציאות היומיומית בגטו הן כחוקר והן כסופר. אף שיכול היה להתקבל בקלות לעבודה במִנהל היהודי, הוא בחר בכוונה בעבודות פשוטות יותר, בין היתר כבנאי וכספרן (הייתה שם ספריית השאלה שהיו בה קרוב לחמישים אלף ספרים, שרובם הובאו על-ידי האסירים עצמם), שכן ידע ששום דרך אינה דרך טובה למלא את מבוקשם של הנאצים.

אדלר, שכבר היה סופר בשל וחוקר מיומן, החל לכתוב רומן וכתב סיפורים קצרים אחדים ויותר ממאה שירים במהלך שלושים ושניים חודשיו כאסיר בטרזיינשטט. הוא גם ליקט מסמכים ותיעד את החיים בגטו, בתקווה לכתוב מחקר בנוגע ל"קהילה בכפייה" שנוסדה שם (מונח שהוא עצמו טבע). כשהוא, גרטרוד ואמהּ (אביה מת בגטו) גורשו לאושוויץ בשנים-עשר באוקטובר 1944, אדלר הותיר מאחור תיק עור שחור גדוש במסמכים וקטעי ספרות שכתב. אחרי המלחמה חזר לקחת את התיק מליאו בק, חבר היודנראט של המחנה, ויצא משם כשבידיו החומר שישמש כבסיס לארבעים שנותיו הבאות כחוקר, משורר, סופר, סוציולוג, הוגה דתי והיסטוריון.

אך ישועה מידית הוא לא מצא שם. באושוויץ החליטה גרטרוד ללכת עם אמה לתאי הגזים, ושלחה חיוך חטוף אחרון לעבר אדלר, שנשלח למחנה ההסגר כיוון שהיה מתאים לעבודות פיזיות. אחרי שבועיים הוא נשלח למחנה עבודה קטן בנידראורשל, שם עבד בייצור כנפי מטוסים, ואז למפעל המטוסים התת-קרקעי המחריד בלַנגֶנשטיין, משם שוחרר על-ידי הכוחות האמריקנים באפריל 1945. כשחזר לפראג ביוני 1945, גילה ששמונה-עשר קרובי משפחה, בהם הוריו, נספו. נותרו לו רק דודה שהיגרה לאמריקה, ובן-דוד ששרד בפריז.

***

אומרים שאפילו אייכמן עצמו קרא את הספר בזמן שחיכה למשפטו בירושלים, כדי לרענן את זיכרונו בנוגע למעשים שעשה

אדלר הבין במהרה שכיהודי חסר מדינה וכאנטי-קומוניסט מוּכָּר לא מחכה לו עתיד מזהיר בפראג. הוא ידע שעליו למצוא דרך לעזוב את העיר, ולכן יצר קשר עם פרנץ בּיירמן שׁטיינר (Steiner), חבר ילדות קרוב שעזר לו לברוח מהמלחמה וכעת היה אנתרופולוג באוקספורד, ועם אליאס קאנֶטי (Canetti), שאיתו התחבר בפראג לפני המלחמה. אבל בסופו של דבר לא חבריו המכובדים עזרו לו, אלא מכרה מהתיכון, הפסלת בֶּטינה גרוס (Gross), שנמלטה מצ'כוסלובקיה לדרום ויילס ב-1938. הם החלו לשלוח זה לזה מכתבים, ואחרי שישה שבועות בלבד, שבמהלכם ניהלו תכתובת קדחתנית ובה תיאר בפניה אדלר כמה הוא שבור ואילו היא דיברה על הכאב שבאובדן אמהּ (אדלר פגש את ברטה גרוס בטרזיינשטט, והם הובלו יחד לאושוויץ, שם מצאה את מותה), הסכימה בטינה להתחתן איתו. כשהגיע אדלר ללונדון בלילה קר ומושלג בפברואר 1947, הוא פגש שם את קאנטי, שטיינר וגרוס, שאותה נשא לאישה חמישה ימים לאחר מכן. במזוודתו, עשרים חודשים בלבד לאחר השחרור, נחה הטיוטה הראשונה של "טרזיינשטט 1941-1945".

נדרשו לו שבע שנים למצוא מו"ל. בסופו של דבר קיבל הנס-גיאורג זיבק את הספר לפרסום בהוצאת מור-זיבק (המו"ל של מקס ובר) עוד לפני שסיים לקרוא את כתב היד, ולתאודור אדורנו היה תפקיד מכריע בגיוס מענק של 8,500 מארקים מהמשרד המרכזי בבון לכיסוי עלויות הדפוס של המונוגרפיה, שאורכה היה קרוב לאלף עמודים. לאחר הפרסום בנובמבר 1955 החלו להגיע ביקורות נלהבות מאירופה, אמריקה וישראל, כולל מכתבים ממרטין בובר, גרשֹם שלום ונשיא גרמניה המערבית תאודור הויס, שבאו לפגוש את אדלר פנים אל פנים. יהיה מוגזם לומר שעתידו של אדלר הובטח, אבל הצלחת הספר, לצד הצלחתו של אוסף מסמכים מטרזיינשטט שפורסם ב-1958 בשם "האמת הנסתרת" (Die Verheimlichte Wahrheit), הביאו לו במהרה הזמנות רבות להרצאות (כולל הזמנה מאדורנו להרצות במכון למחקר חברתי בפרנקפורט), עבודות משתלמות בכתיבת מאמרים וביקורות שהוא הקליט לרדיו הגרמני, וכן חוזה מהמכון להיסטוריה עכשווית במינכן לכתיבת המגנום אופוס האחר שלו, Der verwaltete Mensch ("האדם המנוהל"), שראה אור ב-1974.

טרזיינשנטט, הנצחה

טרזיינשטט, אתר ההנצחה. תצלום: טינה ואן פורסט

אז למה, לאור הצלחתו של הספר, ארך מסעו לחופי השפה האנגלית שישים ושתיים שנה? גם כאן התשובה מורכבת. כבר בהתחלה רצה אדלר מאוד שהספר יראה אור באנגלית: עד 1948 הוא הספיק לשלוח את כתב היד להרמן בְּרוֹך (Broch), שניסה למצוא לו מו"ל אמריקני והעביר אותו לחנה ארנדט ולעורכי כתב העת Commentary. אבל המאמצים האלה לא נחלו הצלחה, ואדלר נותר ללא תמיכה. בהמשך ציטטה ארנדט מהטקסט של אדלר בספרה "אייכמן בירושלים" וגם הסתמכה רבות – ואולי אף באופן שגוי – על ההבחנות המרכזיות שלו באשר לאשמה שנשאה ההנהגה היהודית בטרזיינשטט. אומרים שאפילו אייכמן עצמו קרא את הספר בזמן שחיכה למשפטו בירושלים, כדי לרענן את זיכרונו בנוגע למעשים שעשה. לאור היחס המהלל הזה, הכבוד, התמיכה מגורמים בולטים, ואפילו השם הרע שזכה לו בהקשרים מסוימים, מה הייתה עשויה להיות הבעיה שמנעה את פרסומו באנגלית?

***

לא היה ועדיין אין ספר הדומה ל"טרזיינשטט 1941-1945", וקל להבין מדוע המו"לים הבריטים והאמריקנים לא ידעו מה בדיוק לעשות איתו. הספר הוא בחלקו מחקר היסטורי, בחלקו מחקר סוציולוגי ובחלקו ניתוח פסיכולוגי (שלושת חלקיו של הספר מאורגנים לפי הדיסציפלינות השונות). היקפו אנציקלופדי, אך הנרטיב שבבסיסו סוחף ומרתק. הוא מבוסס על שיטות מחקר אובייקטיביות וכמותניות דקדקניות, אך בה בעת פורש בפנינו כתב אישום מוסרי נוקב נגד הנאצים וההנהגה היהודית גם יחד. ובסופו של דבר הוא מתאר בפני הקוראים את סכנות המדינה הביורוקרטית המודרנית. בו בזמן, הספר הוא גם "כתב אישום" נבואי, כפי שאמר הרמן לוין גולדשמיט (Goldschmit), המופנה כלפי "האסון הבל יתואר האחרון שארע לעם היהודי" (דברי אדלר עצמו). כפי שטוען ג'רמי אדלר, בנו של הסופר, באחרית דבר מצוינת העוסקת בהיסטוריה של הספר, בחשיבותו ובמשמעותו, "העובדות הן שמאפשרות הצגה נאמנה של הסיפור כולו, וצלילות הצגתן של העובדות האמפיריות היא שמקנה להן את כוחן".

כשבוחנים את ההיקף הנרטיבי העצום של הספר, מתגלה דבר מתמיה: אף שאדלר היה כלוא בגטו שלושים ושניים חודשים, הוא אינו עוסק כלל במסגרת הספר בחוויה האישית שלו. אמנם נכון שההקדמה לרשימת המקורות המוערת שמופיעה בסוף הספר כוללת ארבע פסקאות קצרות המתארות באופן כללי את חוויותיו במחנה, אבל הן נדמות כהערת שוליים ולא כממואר. האתוס שמניע את הכתיבה שלו הוא אתוס "הצופה המשתתף" – גישה שאדלר שאל מהאנתרופולוג ברוניסלב מלינובסקי (Malinowski). כשהיה בטרזיינשטט אמר לעצמו אדלר, כפי שהסביר במאמר שנכתב שנים לאחר מכן, "יש להתבונן בחיים בחברה הזאת בפיכחון וללא משוא פנים, כמלומד המעוניין לחקור שבט אלמוני, ולאורך הדרך אין להעז לנתק את עצמך משום היבט של סדר-החיים הרווח". כלומר, בכל הקשור לאירועים המתוארים בספרו, אדלר נמצא בשום מקום ובכל מקום בעת ובעונה אחת.

האסיר הפך לצופה, הצופה לתיאורטיקן, התיאורטיקן לעד, והעד למוכיח

ראו לדוגמה את הגעתם של 1,260 ילדים שהובאו בספינה מגטו ביאליסטוק לטרזיינשטט בעשרים וארבעה באוגוסט 1943. אדלר מתאר את מצבם בתמציתיות ובאהדה: "הם היו ביישנים ונראו אילמים; רבים מהם היו יחפים; וכולם לבשו סמרטוטים מעוררי רחמים וגוועו ברעב. לא היה להם דבר שאפשר להגדיר כ'מטען', ולכל היותר אחזו בידיהם חבילות קטנות או סידורי תפילה". אחר כך הוא מצטט טקסט צ'כי שפורסם ב-1948 ומתאר כמה פחדו הילדים למות בתאי הגזים כשלקחו אותם לטיהור-כינים. הילדים למדו מבעוד מועד מה עלול לקרות ב"מקלחות" במזרח, וכך הגיעו לראשונה לאוזניהם של אנשי טרזיינשטט הסיפורים על תאי הגזים הממתינים למגורשים מהגטו. אבל אסירי הגטו לא האמינו לסיפורים האלה, ואולי כלל לא שמעו אותם. אדלר מציין כי ליאו בק אמר אחרי המלחמה שהוא עצמו שמע מה מתרחש באושוויץ עוד בתחילת 1941, אבל לא סיפר לאיש בטרזיינשטט (ארנדט, בחוסר הוגנות, גינתה אותו על כך שנים לאחר מכן). עם זאת, כעד ראייה להגעתם של ילדי ביאליסטוק מחד גיסא וכמי שמהרהר באי-הידיעה של האוכלוסייה בנוגע לתאי הגזים ובהשלכותיה של אי-ידיעה זו מאידך גיסא, אדלר משמש כמשקיף, עד, חוקר והיסטוריון בעת ובעונה אחת (ובהקשר זה יש לציין ששליטתו בצ'כית, גרמנית ואנגלית סייעה לו לדלג בקלות בין פרסומים ומסמכים ממגוון מקורות).

טרזיינשטט, מקלחות

מקלחות בטרזיינשטט. תצלום: ekenitr

ובכל זאת במקום אחד אדלר "שובר את הקיר הרביעי", כלומר זונח את הניתוק הרגשי השורה כביכול על כתיבתו, וזאת כאשר הוא שופך את זעמו על האבסורדיות של החיים האזרחיים והמנהליים הנמשכים כרגיל למרות גירושם של כל ילדי הגטו לאושוויץ באוקטובר של אותה שנה, יחד עם חמישים ושלושה האפוטרופוסים שלהם ובהם אוטלה (אוטילי) קפקא, האחות האהובה על פרנץ. אדלר מצטט את סדר היום של היודנראט כפי שפורסם שבוע בלבד לפני הגירוש, ובו נכתב בחגיגיות אדישה, "לרגל ראש השנה, היודנראט מודה לכולם על העבודה שבוצעה בשנה החולפת, ומצפה שבעתיד ימשיכו כולם לזכור את אחריותם כלפי הקהילה". ואז, לאחר שהוא מצטט בפסקה הבאה את סדר היום של עשרים וארבעה בנובמבר, יום השנה השני להיווסדו של הגטו, המברך את הקהילה ביובש על תחושת האחריות החברתית שלה, אדלר מתפרץ: "הפניות לציבור נמשכות באותה רוח... אחרי גירושם של קרוב ל-56,000 איש! המילים נשמעות כרעש ריק... [ה]מילים לא נשאו בחובן שום משמעות; הן לא תיארו מציאות קיימת... קליפות מציאות בעלות קיום מפוקפק... הן תעו כרוחות רפאים בעולם המוחשי הזה שכולו גמגומים עצבניים".

בתיאור תקרית ביאליסטוק אנו מזהים בבירור את המתודה של אדלר. כפי שג'רמי אדלר מסכם: "האסיר הפך לצופה, הצופה לתיאורטיקן, התיאורטיקן לעד, והעד למוכיח". חלק גדול מהאתגר שבקריאת ספרו של אדלר, וכן חלק מהגמול שבקריאתו, הוא בהתבוננות באופן שבו גפיה של המפלצת הזאת, טרזיינשטט, אוחזות בנרטיב ובמקורות הראשוניים וחודרות אל מתחת לפני השטח. בסופו של דבר, כפי שאדלר עצמו קיווה, הקורא "מסוגל להזדהות מעט עם הקיום בעולם בלתי סביר", וכן "מסוגל לתפוש את האירועים שעוד יבואו ולהבין באיזה אופן ה'גטו' הזה היה משונה יותר מכל המחנות האחרים". בעיני אדלר, עיקר ההבדל בין טרזיינשטט לאושוויץ נבע מכך ש"לעתים רחוקות בלבד עלתה האמת מתוך האפלה, נגעה באנשים, ואז, לאחר רגע של אימה, אפשרה להם לעטות שוב את מסיכת קיומם". "טרזיינשטט 1941-1945" מדמה את האימה הפתאומית הזאת, עמוד אחר עמוד, כאשר ההבדל הוא שתובנותיו, הנתונים הגולמיים המופיעים בו, והמקורות המצוטטים בו, רוקמים יחד בסופו של דבר סקירה מגובשת ומקיפה המצליחה לשמור על הלך רוח עקבי – שנשמר גם בתרגומה המיומן לאנגלית של בלינדה קופר (Cooper).

***

הביטו בטור הבא של פליטים חסרי כול שיחלוף לרוחב מסכינו. שם תמצאו את "המטריאליזם המכאני" שהיה בעיני אדלר שורש כל הרע

יש אנשים, קצתם ציונים וקצתם קומוניסטים, שחושבים כי דברי הגינוי שאדלר מפנה כלפי המִנהל היהודי אינם הוגנים, או מפרשים לא נכונה את ביקורתו כלפי אנשים מסוימים כאילו הופנתה כלפי קבוצות שלמות. בנימין מורמלשטיין, ראש היודנראט האחרון בטרזיינשטט, אף הגדיל לעשות ותבע את המו"ל על סכום של 5,000 מארק. הוא גם דרש שאדלר יסיר מהמהדורה הראשונה של הספר משפט שלדעתו רומז כי הוא (מורמלשטיין) ארגן את הגירוש האחרון לאושוויץ בעצמו. אדלר נעתר לדרישה במהדורה השנייה, אבל הטקסט עדיין ציין בקרירות שבכל הקשור לסבלם של חבריו האסירים, "מורמלשטיין נראה מזוין-היטב נגד חמלה". אף-על-פי-כן, בהערות המחודדות האלה לא הייתה עוינות, שכן, כפי שמציין אדלר, "הסוגיות שאני מעלה כאן ברצינות גמורה לא נועדו להרשיע או לזכות אף אחד. הן נועדו רק להעמיק את תובנותינו באשר לטרגדיה שארעה לאחראים הממונים – טרגדיה שהם אינם אשמים בה – ואת הבנתנו באשר לכישלונותיהם, שבהם כן ניתן להאשים אותם".

ההבחנה שהוא עושה כאן מתווה את הגבול הדק שעובר בין אמפתיה לסלחנות. אדלר מבהיר שהוא מחויב לתעד ולגנות את "המעשים שחרגו מההוראות המפורשות ש[היודנראט] קיבל", ובכל זאת הוא מביע אמפתיה כלפי המצב הטראגי שבו מצאו את עצמם כשנבלעו על-ידי אויב נורא שגבר עליהם, בהיותם בני אדם בעלי מגרעות אנושיות.

טרזין, חנות

חנות בטרזין, 2012. תצלום: Odysseia

אדלר לא ראה בטרגדיה הזאת תופעה ייחודית ליהודים. כפי שהוא מתאר בחלק האחרון של הספר, העוסק ב"פסיכולוגיה", הטרגדיה הייתה הזיקה ההיסטורית כלפי "המטריאליזם המכאני... דרך חשיבה נטולת רעיונות וחיוורת המתמקדת בגסות בקלט החושי בלבד, ולובשת אך ורק צורות רציונליות נוקשות ועלובות שאינן מסוגלות לראות את פוטנציאל החיים או לקבלו". דרך החשיבה הזאת, לטענתו, הולכת ומרקיבה בלב המודרניות.

לשיטתו של אדלר, הנאציונל-סוצאליזם היה ביטוי של המטריאליזם המכני, ולא מקורו. משמעות הדבר היא שהוא עלול להופיע שוב, והוא אכן מופיע, כל אימת ש"הכוח [מקבל על עצמו] את תפקיד יד הגורל", ויוצר מצב שבו "היעדר כוח [הוא] אנושיות, המידרדרת לכדי מעמד של סחורה שאותה ממיינים, ממספרים והופכים, בעזרת קסמיה של הסטטיסטיקה, לאובייקט של מיסטיקה מעוותת". החילו זאת על המדינה המודרנית ועל כל סוג של ביורוקרטיה נטולת נשמה. חשבו על זרועות האינטרנט והמדיה החברתית החודרות לחיי היומיום שלנו. הרהרו בטור הבא של פליטים חסרי כול שיחלוף לרוחב מסכינו. שם תמצאו את "המטריאליזם המכאני" שהיה בעיני אדלר שורש כל הרע, הממשיך לארוב על מפתן דלתנו ומאיים לייצר עולם שבו "האנושות תוחרב על-ידי 'מָסיפיקציה' [מלשון mass, המונים] אם זו תתקבל ללא מחאה, וכל אידיאולוגיה תיצור תחליף מכאני לחיים האינטלקטואליים התוססים של האדם המשכיל".

באוקטובר 1947 כתב אדלר לחבר ילדות ותיאר את ספרו כ"רומן קפקאי שבו מתהפכים התנאים ומתוארים בהתאם למציאות". בכך הוא התכוון לומר שבמקום לברוא עולם סיוטי המשקף את תחלואי המודרניות, כל שהיה עליו לעשות הוא לגולל את המציאות היומיומית כדי להציג את זוועותיה. מעשה הכתיבה הזה היה בשבילו "מעשה של שחרור", לא פחות, כפי שטען לאחר מכן, בריאיון בשנת 1986, שנתיים בלבד לפני מותו. הספר נושא בחובו פוטנציאל דומה גם עבור קוראיו הערניים, שכן כוונתו אינה להפחיד או לזעזע, אלא לחנך ולהתריע. "המטריאליזם המכאני, על תעלוליו האידיאולוגיים, ממשיך להתפשט" סיכם אדלר. "טרזיינשטט עודו אפשרי".

 

פיטר פילקינס (Filkins) תרגם את הרומנים של הנס גינתר אדלר "Panorama", "מסע" ו-“The Wall”. הוא כתב ביוגרפיה של אדלר שתראה אור בהוצאת Oxford University ב-2018. הוא מלמד כתיבה, ספרות ותרגום בבארד קולג', ניו יורק.

This article originally appeared in English in Tablet Magazine, at tabletmag.com, the online magazine of Jewish news, ideas, and culture.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: ציור שנעשה בטרזיינשטט על ידי ילד שלאחר מכן נשלח לאושוויץ. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פיטר פילקינס, Tablet Magazine.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על קהילה בכפייה

03
דידי

תודה. אני תמיד חושבת שצריך לדבר על הדברים האלו כל הזמן, לא רק לקראת הטקסים.... וחוץ מזה מבט אחר על השואה הוא גם חשוב.
מתי יהיה משהו על נשים ושואה? הנה זרקתי לכם אתגר.

04
עופר

מענין, מניע אותי לחשוב על הנהגה חסרת חמלה שדואגת בעיקר להשרדותה, אין כאן האשמה, זהו פשוט מנגנון של שימור עצמי. האם ההנהגה השתנתה? זו של היהודים.

05
אבנר רשף

הגעתי לכאן בדרך עקיפין. דרך קריאת מאמר של פרופ' אמנון רובינשטיין על קפקא במוסף החג של ישראל היום.
שלושת בני דודי אלי ורשבצ'ק מביאליסטוק, היו בטרנספורט המדובר. עכשיו אני יודע שגם אחותו של קפקא נסעה אתם אל סופם...לאושוויץ.