המסע החשוב ביותר

איך נגלה את התבונה האמיתית שלנו? על המסע פנימה, על הריפוי האמיתי, על אפשרויות אינסופיות
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

שלושה סוגים של מסע מזומנים לאדם. הראשון שבהם, השגור, הוא המסע במרחב: בין אם מדובר במסע מכדור הארץ אל הירח או במסע מזיכרון יעקב לפתח תקווה – העיקרון ברור: תנועה מנקודה A  לנקודה B במרחב.

סוג המסע השני מוכר לנו בעיקר מתוך ספרים וסרטים של מדע בדיוני: המסע בזמן. הדמיון האנושי ניצת מול האפשרות לנוע אחורה בזמן, אל הימים שבהם עוד קיפצנו בין ענפי היער כשזנבנו משתלשל, או – מרתק פי כמה – אל המפגש הגורלי (מבחינתנו) בין אמא ואבא שלנו. קל וחומר מול האפשרות המלהיבה לנוע קדימה אל העתיד ולדעת מה הוא צופן בחובו, ואילו סוגי חייזרים ינחתו כאן, ואיך להתמודד איתם או לתקשר איתם. או למצער איזה ציון נקבל בבחינה בגיאומטריה.

סוג המסע השלישי הוא הנדיר אך המתגמל מכולם: המסע פנימה. בסוג המסע הזה אנחנו הופכים לפרדיננד מגלן, למגלי ארצות נסתרות, כשאנחנו מפנים את מבטנו המטפורי מהפוקוס הכפייתי, הכמעט כפוי, כלפי חוץ, אל עולמנו הפנימי, אל העומקים הפנימיים של הנפש. במסע זה אנחנו מרופפים בעדינות (ובאופן זמני) את אחיזתנו, התעניינותנו, ואפילו את ההיקסמות שלנו מאירועי העולם החיצוניים – ומפתחים התעניינות עמוקה במה מפעיל אותנו ואיך, מה גורם לנו אושר ומה גורם לנו סבל – כדי שוכל לשנות ולחיות ביותר שמחה, קלות והרמוניה.

זהו מסע שמוציא אותנו משגרת היומיום השוחקת, מצעידה עיוורת ואוטומטית בנתיבי הדפוסים המוכרים המעניקים לנו ביטחון כוזב, השואבים את החיוּת ומכבים את הלהט של חיינו ומותירים אותם אפרוריים ולא מספקים.

המסע פנימה יכול לכלול היבטים רבים ושונים של עולמנו הפנימי.

במאמר ראשון זה אתייחס אל מרכיב אחד, שלרוב אינו מובן כיאות, ומוקף  בהרבה מיתוסים שגויים – הרגשות שלנו.

עולם הרגש, שלרוב הוא העולם שמנהל אותנו ומכתיב ושולט בהתנהגות וברווחה הפנימית שלנו, הוא תחום חשוב מאין כמוהו לחקור, להבין, להתיידד עם, לפרום ולשחרר. עולם הרגש קרוב יותר אל ה-Being שלנו, הרבה יותר מאשר הקופסה שלמעלה, שמנהלת אותנו.

רגשות, ואפילו רגשות קשים, עשויים להיות שער מאוד עוצמתי לשחרור. הם יכולים להיות הזדמנות פז להתעוררות.

בין אם אנשים מהעבר הרחוק או הקרוב גרמו לנו לכעס או כאב, בין אם אנחנו כועסים או פגועים ממישהו בהווה. הרגשות עצמם יכולים להיות שער להתעוררות, להשתחררות. אפשר לראות אותם כמקור לצמיחה, להבנה חדשה של עוד פינה חשוכה וכואבת בעולמנו הפנימי, לקבל מהם תובנה, לפרום אמונה ישנה או לרפא מקום פנימי פצוע.

האנשים האחרים, בעבר או בהווה, והאירועים עצמם, רק משמשים כגורמים מניעים לפגישה מחודשת עם עמדות פנימיות שלנו, עתיקות, ותיקות, כמו פילטרים, משקפיים שדרכם אנחנו רואים את העולם באופן מוטה, שצובעים את החוויה שלנו ומשפיעים על התגובה הפנימית שלנו יותר מהאירוע החיצוני עצמו. מה שנקרא: הבאנו את זה מהבית.

זה לא אומר שהאירועים לא קרו באמת, בעבר הרחוק או בעבר הקרוב או שאינם ממשיכים לקרות בהווה. ייתכן שאכן נעשה לנו עוול, שהייתה אלימות, שהייתה התעללות, שהייתה התנהגות לא הולמת, פוגעת. אבל ניתן להסיט את המיקוד ובמקום להתמקד בחוץ, באנשים, באירוע, בסיטואציה, במה עשו לנו ומה אמרו לנו, ומה אני אעשה ואיך אני אענה להם בפעם הבאה... ולהפנות את הפוקוס כלפי פנים.

הפניית הפוקוס כלפי עצמנו, חזרה מהאירועים, מהאנשים, ממה אמרו לנו, ממה עשו לנו, חזרה אל עצמנו, זו הצהרה על כך שאנחנו מסכימים לפגוש: לפגוש את הדפוס שהתעורר, את הפרדיגמות (אמונות הליבה) העמוקות שמהוות את השתי-וערב של חיינו הפנימיים ואת התגובות האוטומטיות, שהן כל כך ותיקות עד שלעיתים קרובות הן שקופות לנו ואנחנו מבלבלים בינן לבין האמת של המציאות. במסורת הבודהיסטית אמונות ליבה אלו נקראות סנקארות (sankara) – תבניות מנטליות או התניות, נטיות ודפוסים מנטליים.

ההסכמה לפגוש והרצון לחקור ולהבין מגלים לנו מספר אמיתות.

החשובה בהן היא ההבנה שעם המטען הפנימי הזה, עם אמונות הליבה האוניברסליות והפרטיות שלנו, אנחנו פוגשים את העולם. כמה מעט אנחנו באמת רואים את האנשים והסיטואציות שאיתם אנחנןו באים במגע, וכמה הרבה אנחנו רואים, שוב ושוב, השתקפויות והשלכות של עצמנו!

עד כמה אנחנו פוגשים את אירועי ההווה דרך הפילטרים של העבר. כמה מעט – אם בכלל – אנחנו יכולים באמת לראות את הדברים כפי שהם באמת. אחת ההגדרות של המילה 'ויפאסאנה' היא: לראות את הדברים כפי שהם באמת – ולא כפי שאנחנו.

לרוב אנחנו רואים את ההשלכות, הפרשנויות, הפחדים, השיפוטים, האמונות, הזיכרונות, המיתוסים וההרגלים שלנו. כמו שמורה הדהרמה כריסטופר טיטמוס אומר: "החיים שלנו הם קודם כל אירוע פסיכולוגי".

אנחנו מפנים את הפוקוס פנימה מתוך הסכמה לפגוש. בסקרנות ועם רצון עז וכן ללמוד משהו על עצמנו, כדי להשתחרר. הפניית תשומת הלב אל עצמנו מאפשרת לנו להניח בכל פעם קצת יותר לאדם, למאורעות, שהעלו בנו את הרגשות האלה, למרות הנטייה המאוד טבעית שלנו לנסות לחזור ולעסוק בהם. עצם ההסכמה להפנות את תשומת הלב פנימה שולחת מסר עדין אל הנפש, והנפש מגיבה ומסכימה להיות בקשר. לאט-לאט אנחנו יכולים להגדיל את החיבור ואת המגע שלנו עם העולמות הפנימיים. עולמנו הפנימי אינו מהווה מכשול או בעיה; אין הפרדה אמיתית בין עולם פנימי רגשי כביכול, לבין עולם פנימי רוחני כביכול, לבין עולם חיצוני. אנחנו עובדים עם מה שיש ועם מה שהנפש, בתבונתה, בחרה להעלות עכשיו. אנחנו לומדים לבטוח בתנועה ובחוכמה של הנפש.

טעות לחשוב שרגשות לוקחים אותנו לעבר, הרחק מהכאן ועכשיו. ייתכן שהמניע לרגשות הוא מחשבה שקשורה בזיכרונות מהעבר, אבל הרגש שעולה הוא בהווה. והבודהא דיבר על החשיבות העצומה שיש ברפלקציה נבונה לשלושת הזמנים: לעבר, להווה ולעתיד.

רגשות נוטים לסחוף אותנו לתוכם, בייחוד כשהם חזקים. המדיטציה עוזרת לנו לפתח מיומנות שנועדה להפנות תשומת לב ומודעות למפגש עם הרגשות, כך שגם רגשות קשים מאוד ניתן לפגוש בנינוחות ופתיחות. התרגול המדיטטיבי יכול לאפשר לנו להגיע לחוויה מלאה יותר, עמוקה  יותר, לחוות את עצמנו בצורה שלמה יותר, להעמיק את הקשר שלנו עם עצמנו, עם הסובבים אותנו ועם העולם.

כשאנחנו מסכימים לפגוש – נפתחים שערים לתובנות טריות, לתיקון ולריפוי של מקומות פנימיים כואבים ופצועים, שערים אל פרימה של דפוסים ותבניות מנטליות ורגשיות.

רגעינו הקשים ורגשותינו המסעירים ביותר הם הזדמנות לצמיחה רוחנית ולגילוי התבונה הטבעית החבויה בנו. זוהי הזדמנות להתעורר.

 

סנדיה בר-קמה היא מורה לדהרמה, ללימוד ותרגול בודהיזם, מיינדפולנס ומדיטציית ויפאסנה, מתרגלת ומלמדת מזה 25 שנים.  לאתר הפרטי שלה, לחצו כאן.

תמונה ראשית: רוחניות, פרח. תצלום: טאוין דוטסון, unsplash.com

 

Tavin Dotson

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סנדיה בר-קמה.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על המסע החשוב ביותר
אולי תאהבו גם

מה לא מפנק

מבט סביב, הטיית אוזן, ולו הקלים ביותר, קולטים מיד משהו ״מפנק״. בכל אשר נפנה: חופשה מפנקת, ארוחה מפנקת, קוקטייל מפנק, שמיכה מפנקת, קרם ידיים מפנק, פרבר חדש – גם הוא מפנק - דגם חדש של מכונית, אוזניות מפנקות ואפילו פגישה מפנקת עם יועץ השקעות. דומה שהתואר ״מפנק״ מודבק באורח סדרתי, כמעט אוטומטי, אולי אפילו היסטרי, כמעט לכל דבר שרוצים להציע לנו, למכור לנו, לגרום לנו לצרוך, לטובת שלוותנו המתפנקת והנועם המפונק הכללי שלנו.

לפני שנמשיך כדאי להזכיר לעצמנו ש״לפנק״ הוא מושג דו-משמעי. מצד אחד, הוא מתייחס למתן יחס של חמימות יתרה, להנעמה מכוונת וממוקדת בזולת, ליצירת חוויה עוטפת, ילְדית ורכה. מצד אחר, פינוק-יתר נחשב לדבר שאינו רצוי, ולומר על אדם שהוא ״מפונק״ פירושו לא רק שפינקו אותו (הרבה או יותר מדי) אלא שהוא מגלה מידה לא רצויה של עצלות, של הסתמכות על אחרים שיעשו עבורו את מה שהוא צריך לעשות, או שהוא מפגין זכות-יתר, פריבילגיות, לפיה לא הוא צריך לטרוח אלא אחרים. לא בכדי באנגלית המונח המביע זאת הוא ״spoilt״, כלומר ״מקולקל״, אפילו ״רקוב״.

אלא שהתואר ״מפנק״ המוצמד לאינספור דברים המוצעים לנו אינו מבקש להפנות את תשומת לבנו אלא להיבט החיובי של ה״פינוק״, לאותה חזרה רכה ומתקתקה, עוטפת ועטופה, עצלה וחמימה למנוחה, להרפיה, להירגעות, שהיא גם פסיבית וממוקדת בטיפוח עצמי ובהתרכזות בקורקבנו של הצרכן. פסיביות כזאת הכרחית כדי למכור לנו, כדי להחליש את ההגנות שלנו, לפרק את ההתנגדויות האפשריות שלנו, לפתות אותנו לקצר את הדרך אל העונג המובטח, בלי לחשוב על המחיר.

לא מעט צדק היה בעמדתו של ויטגנשטיין, שלפיה המשמעות עולה מתוך השימוש. לכן, מבט על השימוש שהצבעתי עליו כאן ב״מפנק״ מראה כי התואר מתרוקן מתוכנו, ונותר כהבעה של רצון למכור באמצעות הפעלה רגשית. שימוש היתר ב״מפנק״ הוא שמרוקן אותו מכל תוכן ספציפי. אם הכול מפנק, אם כל כך הרבה דברים שמנסים לשכנע אותנו לבחור בהם, לקנות אותם, מאופיינים כמפנקים, האם יכול להיות דבר טוב ורצוי שאינו מפנק? האם נגיב למשהו שיוצג לנו במונח אחר, חיובי ככל שיהיה?

השחיקה מתרחשת במהירות, בוודאי בסביבה קטנה, דחוקה, רבת חיכוך ורועשת כמו תיבת התהודה של הפרסומות בעברית. ארץ קטנה, דוברי עברית מעטים, תוקפנות פרסומית עצומה, מספר מוגבל של רעיונאים, והנה התוצאה. בדיוק כמו המודעות בעונות של בחירות, שמציגות גרסאות שונות של צבעי כחול, לבן ואדום, של הדגל ושל אלמנט הנקודה בסוף הסיסמה (לרוב בצבע אדום, כמו המנהג לסיים אמירה בהכרזה פסקנית ״נקודה!״) – שאין איש יכול להבחין עוד מה הן אומרות ובמי הן קוראות לנו לתמוך, כך ״מפנק״ כתואר מאבד במהירות את היכולת להגיע אלינו.

בינתיים, אין בנמצא חלופות בולטות ל״מפנק״. יתכן מאוד שהסיבה לכך היא אכן ההשתלטות המוחלטת של התואר על שדה הפעולה. במובן הזה נראה שגם בשדה הלשוני, התרבות של ״המנצח לוקח את כל הקופה״ פועלת את פעולתה. במבט מהצד, מבט תיאורי על המתרחש, אפשר גם לקשור את הדברים לעוני מסוים בהבעה, לפישוט היתר של המסרים ולנטייה כללית, בתחומים רבים, לתת לאופנות לכבוש את כל הבמה כולה. יש מי שהדבר נראה להם טבעי, מסיבות של אידאולוגיה או טעם, ויש מי שמפתחים אלרגיה ל״מפנק״ ואיתה גם רתיעה מלקנות דבר מכל הדברים שמוצגים להם כך. בינתיים, מתעמעם הצד החיובי, הנעים, המתון והמתוק של הפינוק.

אולי תאהבו גם
אולי תאהבו גם