ציפור הנפש שוב כלואה

כמו לפני מאה שנה ויותר, עדיין מאשפזים חולי נפש בכפייה ובתנאים קשים. יש חלופות טובות המציעות גם תקווה. מה צריך כדי להביא לשינוי?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בשנות ה-80 של המאה ה-19 פורסמו כתבות ב"ניו-יורק טיימס" ובעיתונים נוספים על ברוטליות, התעללות והזנחה בטיפול בכלואות בבית המחסה באי בלקוול'ס בעיר ניו יורק 1 אלא שלא הייתה לכך עדות אמינה ממקור ראשון. 2 ב-22 בספטמבר 1887 העיתונאית נלי בליי נשלחה על-ידי קולונל קוקריל, העורך הראשי של העיתון המתחרה "ניו יורק וורלד" (המו"ל והבעלים היה ג'וזף פוליצר), להעמיד פנים שאינה שפויה, כדי להביא עדות מכלי ראשון על התנאים בבית המחסה.

העיתונאית הצעירה, שהייתה אז בת 23, שהתה במקום עשרה ימים, וכתבה על כך שתי כתבות. הכתבה הראשונה "Behind Asylum Bars" התפרסמה ב-9 באוקטובר 1887, והשנייה – "Inside the Madhouse" – התפרסמה שבוע לאחר מכן. שתיהן ראו אור מאוחר יותר בספרה Ten Days In a Mad-House .

חלון, בית מחסה, חולי נפש

חלון בבית מחסה לחולי נפש. תצלום: פדריקו לימונטה

ראשית הלכה בליי, ללא כסף כמעט, לאכסניית נשים. שם התנהגה באורח מוזר והאשימה את הסובבים אותה בהתנכלות. הוזמן שוטר שהביא אותה בפני שופט. בליי דיווחה שהגיעה מקוּבה וכי שמה נלי מורנו. השופט קבע כי ככל הנראה סוממה ונשדדה, והיא הובאה לבית החולים בעיר. שם נקבע כי היא "מטורפת לגמרי", והיא הועברה במעבורת לבית המחסה באי בלקוול'ס, תחת השם נלי בראון.

הייתי רוצה שכל אותם הרופאים המגנים את הפעולה שעשיתי,ייקחו אישה בריאה ושפויה לחלוטין, ינעלו אותה מאחורי סוגר ובריח... חודשיים הם פרק הזמן שבמהלכו היא תהפוך לשבר כלי מבחינה גופנית ונפשית

בליי הביאה עדויות קשות ביותר על התעללות, אכזריות והזנחה מצד האחיות: מכות, חניקות והתגרות בחולות, מזון בלתי אכיל, קור מקפיא ולבוש בלתי הולם, אמבטיות קרות שלא הוחלפו בהן המים, תנאי צפיפות וזוהמה שהובילו להתפרצות מחלות ואדישות מצד הרופאים. מלבד החולות הבלתי שפויות, חלק מהחוסות היו מהגרות בריאות לחלוטין שפשוט לא דיברו אנגלית, והיו שם גם נשים שהסתכסכו עם מנהלי עבודה או עם בעליהן. בליי הושמה בחדר עם שש נשים נוספות, שחלקן היו נתונות להזיות כל העת, גם בלילות. החולות הקלות יותר הועסקו בעבודות שונות. היו שם בית חרושת למברשות ניקוי, בית חרושת למחצלות ומכבסה. הן לא קיבלו תמורה לעבודתן.

להלן קטעים נבחרים מכתיבתה של בליי (בתרגום שלי מתוך ספרה):

"בזמן שהותי שם הגיעה למקום נערה צעירה ויפה. היא הייתה חולה והתנגדה לשהות במקום המלוכלך הזה. לילה אחד לקחו אותה האחיות, ולאחר שהכו אותה החזיקו אותה עירומה באמבטיה קרה. לאחר מכן השליכו אותה למיטתה. בבוקר נמצאה הנערה מתה. הרופאים אמרו שמתה מהתקף פרכוסים, ולא נעשה כל דבר בעניין". [...]

 [...]"האישה הזקנה קרצפה וקרצפה אותי תוך שהיא ממלמלת לעצמה. שיניי נקשו; איבריי סמרו ונעשו כחולים מקור. לפתע נשפכו על ראשי בזה אחר זה שלושה דליים של מי קרח שחדרו לעיניי, לאוזניי, לאפי ולפי. נדמה לי שחוויתי תחושה דומה לזו של איש טובע בזמן שגררו אותי החוצה מהאמבטיה כשאני מתנשפת ורועדת בחוזקה בכל גופי. ברגע ההוא גם אני נראיתי מטורפת". [...]

"פעם בשבוע היו החולות מוכנסות לאמבטיה, וזו הייתה הפעם היחידה שבה ראו סבון. [...] ביום האמבטיה היו ממלאים אותה במים, והחולות היו מוכנסות אליה בזו אחר זו, מבלי שהמים הוחלפו. כך היה עד שהמים היו הופכים סמיכים ושמנוניים, ואז היו מרוקנים את האמבטיה וממלאים אותה מחדש, בלי לשטוף אותה. אותן המגבות שימשו את כולן, גם את אלה שעורן היה מכוסה בפריחה. המטופלות הבריאות חזרו וביקשו להחליף את המים, אך נאלצו להיכנע לציווי האחיות הרודניות והעצלניות. השמלות הוחלפו אחת לחודש. כאשר חולה עמדה לקבל אורח/ת, ראיתי כיצד האחיות מזרזות אותה ומחליפות את שמלתה לפני הגעת האורח/ת."

"ביקשתי לחם ונתנו לי. קשה לתאר משהו שצבעו כה כהה ומלוכלך. הוא היה קשה, והיו בו חלקים של בצק יבש לגמרי. מצאתי עכביש בפרוסה שלי, ולכן לא אכלתי אותה. ניסיתי לאכול את הדייסה עם סירופ המולסה, אבל הטעם היה נורא. ניסיתי לבלוע ללא הצלחה את התה. [...] נעשיתי חלשה מאוד בגלל מחסור במזון וניסיתי לאכול בכל זאת פרוסת לחם. לאחר מספר נגיסות הרעב עשה את שלו והצלחתי לאכול את כל הפרוסה ללא הקרום הקשה".

"הייתי רוצה שכל אותם הרופאים המגנים את הפעולה שעשיתי, שהדגימה את כישוריהם, ייקחו אישה בריאה ושפויה לחלוטין, ינעלו אותה מאחורי סוגר ובריח, יגרמו לה לשבת כל יום משש בבוקר ועד שמונה בערב על ספסלים נוקשים; לא ירשו לה לשוחח או לזוז בשעות אלה; לא יספקו לה כל חומר קריאה ולא יאפשרו לה גישה לכל מידע מהעולם החיצון; ייתנו לה מזון מועט וגרוע וטיפול אכזרי, ויראו כמה זמן ייקח לה לאבד את שפיותה. חודשיים הם פרק הזמן שבמהלכו היא תהפוך לשבר כלי מבחינה גופנית ונפשית".

"האחיות לבשו בגדים תחתונים חמים ומעילים, אך סירבו לתת לנו סוודרים. כל לילה הייתי שומעת מישהי שבוכה בגלל הקור ומתחננת בפני אלוהים למותה." [...]

"הם הזריקו להן כל כך הרבה מורפיום וכלורל עד שהמטופלות איבדו את שרידי שפיותן. ראיתי את החולות נואשות לקבל מים כתוצאה מתופעות הלוואי של התרופות, והאחיות היו מסרבות לתת. שמעתי חולות מתחננות כל הלילה לטיפת מים, ולא ניתן להן. אני בעצמי התחננתי למים עד שהפה שלי נעשה יבש עד כדי כך שלא יכולתי עוד לדבר".

"'אוּרֶנה', אמרה גב' גריידי, 'הרופאים אמרו שאת בת 33 ולא בת 18', וכל האחיות צחקו. הן המשיכו בכך עד שהצעירה האומללה התחילה לצעוק ולבכות. היא אמרה שהיא רוצה ללכת הביתה ושכולם מתייחסים אליה גרוע. לאחר שסיימו להשתעשע בה והיא המשיכה לבכות, האחיות התחילו לקלל ולהשתיק אותה. זה גרם לה להיות היסטרית יותר. האחיות הסתערו עליה והכו אותה בכוח בפניה ובראשה. כתוצאה מכך הלך וגבר בכיה של האישה, והאחיות החלו לחנוק אותה. כמעט חנקו אותה לגמרי. אז גררו אותה לחדרון הבידוד, וצרחותיה הלכו ונחלשו שם. לאחר כמה שעות הוחזרה לחדר הישיבה; על גרונה נראו בבירור סימני האצבעות במשך כל אותו היום".

כשחלפתי ליד ביתן אחד שבו שוכנו בצפיפות קהל של מטורפים חסרי ישע, קראתי את המוטו שהיה רשום על הקיר: "כל עוד אני חי יש בי תקווה". האבסורד שבדברים הכה בי בחוזקה. חשבתי שהיה צורך לתלות שלט מעל שער הכניסה של המוסד כולו: "אתם הנכנסים בשער, זִנחו כל תקווה!".

"השעשוע היחיד במקום, אם ניתן לקרוא כך לדבר, היה הסתחררות בקרוסלה, פעם בשבוע ורק אם תנאי מזג האוויר אפשרו זאת. שעשוע זה היה חריג וגרם להנאת מה".

אמרתי לרופא אחר: 'אין לך זכות להחזיק פה אנשים שפויים. אני שפויה, תמיד הייתי, ואני עומדת על כך שאבדק ביסודיות או שאשוחרר לאלתר. יש כאן נשים שפויות נוספות. למה אתם לא משחררים אותן?' הרופא ענה: 'הן בלתי שפויות; הן סובלות מהזיות'".

"בית המחסה באי בלקוול'ס הוא מלכודת עכברים אנושית. קל להיכנס אליו, ובלתי אפשרי לצאת ממנו. תכננתי לאשפז את עצמי במחלקות הכי קשות, בבניין לודג' וברטריט, אבל לאחר ששמעתי שתי עדויות של נשים שפויות שהיו שם, החלטתי לא לסכן את בריאותי, ולכן לא פעלתי באלימות."

לאחר ששוחררה מהמקום באמצעות עורך דין מטעם העיתון "ניו יורק וורלד", הוזמנה נלי בליי להופיע בפני חברי ועדת חקירה. היא כותבת: "עניתי לכל שאלותיהם ברצון ובחדווה, משום שהשתוקקתי לעזור לבנותיו מוכות הגורל של האל, שאותן הותרתי כלואות מאחור. אם לא היה בכוחי להשיב להן את חירותן לכל הפחות אוכל להשפיע על אחרים שיהפכו את חייהן לנסבלים יותר".

מותש, זקן, ואן-גוך

"מותש", רישום מאת וינסנט ואן-גוך, מוזיאון ואן-גוך, אמסטרדם.

כשבועיים לאחר יציאתה מהמוסד ביקשו ממנה חברי ועדת החקירה שתתלווה אליהם לביקור במקום. תנאי המקום שופרו ללא הכר מבחינת תנאי התברואה וההיגיינה, איכות המזון, המיטות ולבוש המאושפזות. לאור כל השינויים שחלו במקום חששה בליי שחברי ועדת החקירה לא יאמינו לעדויותיה, אולם חששותיה התבדו. לסיכום כתבה: "יש לי נחמה אחת: הודות לכוחו של הסיפור שלי החליטה ועדת התקציב של העיר ניו יורק להוסיף עוד מיליון דולר לשנה לטובת הטיפול בבלתי שפויים". לאחר כשנה כתבה:

"אף שחלפה כשנה מאז עשרת הימים הארוכים ביותר בחיי שבהם שהיתי באי בלקוול'ס, איני מסוגלת אפילו לחשוב על כל אותן בריות חסרות אונים שכלואות שם, מבלי לחוש כי איענש על כך שלא עלה בידי להעיר את מצפון העולם לנוכח העוולות שנעשות לבלתי שפויים. לו רק יכולתי להראות לעולם אילו מאוּרות של זוועה הן המוסדות האלה!"

העיתונאית נלי בליי נמנית עם חלוצי הז'אנר של עיתונות חוקרת, והיא העיתונאית הראשונה שפעלה באופן המכונה stunt journalism או Immersion journalism , כלומר ביצוע כתבת תחקיר בזהות שאולה – שבו העיתונאי או העיתונאית חווים על בשרם את החוויות שעליהן הם מדווחים. פרקטיקה זו אמנם שנויה במחלוקת, אך נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר, אינה פוסלת אותה על הסף. לדבריה: "זה תחום אפור, ולא הייתי אומרת שזה תמיד אסור או תמיד מותר, זה תלוי בנסיבות".

העיתונאי ירון קנר ביצע מעשה דומה לזה של נלי בליי. הוא שלח מכתבים פיקטיביים ללשכת הפסיכיאטר המחוזי בתל-אביב, ולבסוף נלקח מביתו לאשפוז בבית החולים אברבנאל. שתי כתבות שלו בנושא זה התפרסמו במוסף "7 ימים" באוגוסט 1996. קנר כתב: "מחלקה 5 ב', שבה התארחתי, היא מחלקה פתוחה. החולים מוגדרים בעלי סיכון פוטנציאלי נמוך לעצמם או לסביבתם, ומורשים להסתובב בחצר בית החולים מ- 8 בבוקר ועד 8 בערב."

יש לציין ככלל כי תנאי האשפוז במחלקות הפתוחות, הן התנאים הפיזיים והן יחסי האנוש, משופרים בהרבה מהתנאים המקבילים במחלקות הסגורות. עם זאת, יש בעדותו של ירון קנר כדי לגלות בכל זאת יותר מטפח על אודות המתרחש בין כותלי המוסד.

להלן קטעים נבחרים מכתבתו של קנר:

"כשכבר הייתי לבוש בפיג'מה, התברר לי שתפוסת המיטות במחלקה מלאה, ושאיאלץ לישון על מזרון על רצפת המסדרון, בסמוך לחולה אחר. ניתנו לי סדין וכרית. לא הייתה ציפית לכרית, שהדיפה, כמו המזרון, ריח חריף של שתן. במהלך הלילה נכנסו מפעם לפעם חולים לחדר השירותים, הממוקם באמצע המסדרון ונפתח אליו ישירות, בלי חדר ביניים. כל פתיחת דלת לוותה בריחות נוראיים שהציפו את המסדרון". [...]

"התעוררתי בסמוך לשעה שש, לקול צרחות אימים שנשמעו בהמשך המסדרון. עוד אחת מה'מתפרצות', חשבתי לעצמי והרמתי את ראשי. עיניי חישבו לצאת מחוריהן. ה'מתפרצת' לבשה חלוק לבן. היא אחזה בחולה שמפאת מחלתה נהגה לחטט בפחי זבל, וצרחה: "שאלוהים ייקח אותך, יא זבל!", תוך שהיא מטלטלת אותה בפראות שלא הייתה מביישת חוקר שב"כ חם-מזג. ניסיתי להבחין אם החולה, אישה צנומה שבקושי עמדה על רגליה, נהגה באלימות כלפי האחות, אבל כל שראיתי מול עיניי היה המראה שלא ייאמן. אחות היסטרית, הנראית כזקוקה לאשפוז דחוף בעצמה, מטלטלת באגרסיביות חולה ישישה, תוך שהיא מגדפת אותה בצעקות. איש זר שהיה נקלע מקום היה מתבלבל בקלות בין החולה לאחות". [...]

"לאט לאט התבהרה לי התמונה הנוראה: חלק מהאחיות מבינות, כנראה, שבמצבם הנפשי סביר להניח שהחולים לא יתלוננו עליהן. הרי מדובר באנשים שחיים על תרופות, חסרי כושר התנגדות או יכולת לעמוד על זכויותיהם. פעמים רבות במהלך האשפוז שאלתי אותם, אם לא חשבו להתלונן. לרוב זכיתי במבט בוהה ולא מבין."

"ואולם אין כמו התנסות אישית, כשביקשתי מהאחות שעברה במסדרון ציפית לכרית, היא המשיכה ללכת, אפילו בלי להביט לעברי. החולה, מסתבר, הוא אוויר, כל עוד לא הוכח אחרת."

"לארוחת הצהריים הוגש אורז, ולצידו תירס מקופסאות שימורים שעבר זמנן. לא היה ספק שהתירס מקולקל, הוא היה חמוץ מאוד, ועם זאת היו חולים שאכלו אותו. שאלתי אחד מהם אם הוא יודע שהתירס מקולקל. "כן", השיב בפשטות. אז למה אתה אוכל, המשכתי. "מה אני יכול לעשות?" השיב בעצב." [...]

 

"חולה בשולחן שלידי שאל מדוע לא חולק לחם. "יש אורז, בשביל מה צריך לחם?" ענתה האחות ביצירתיות, ופנתה לחולה טרדן אחר, שהעז לשאול מדוע לא מוגשת שתייה בארוחה. "יש מים בברז", הייתה תשובת המחץ." [...]

"עם ערב שכבתי לישון על המזרון, שהונח על הרצפה לכבודי עם הגיעי למחלקה. בלילה התעוררתי פתאום לקול חבטה עמומה. אחד החולים הקשישים רץ לשירותים, נתקל בחשיכה במזרון שעליו ישנתי, ונפל. הדלקתי את האור וראיתי שנחבל בראשו ושהוא מדמם. קראתי בצעקות לאחיות, תוך שאני מגיש לו סיוע ראשוני. האחיות הזעיקו רופא, שתפר את מצחו. אחר כך עברתי ליד חדר האחיות. ישבו בו כמה מאנשי הצוות הרפואי של משמרת הלילה, ומילאו דוח על הפציעה. 'נכתוב', אמרה אחת מהאחיות, 'שהוא הסתובב במיטה ונחבל בראש מהארונית'. [...]"

"נפרדתי יפה מכולם. בדרך למכונית ניסיתי לסכם לעצמי את שעברתי. מכל הדברים הקשים שראיתי, החל בתנאי ההיגיינה וכלה ברמת המזון, העסיקה אותי יותר מכול התנהגותן של האחיות. לא קשה להבין שאחות מגיעה, לאחר שנים של עבודה קשה, לסף שחיקה שמשבש את עבודתה. כן קשה להבין כיצד איש מן הממונים על אותה אחות אינו דואג שתועבר לתפקיד אחר, לתפקיד שאינו מחייב מגע ישיר עם חולים. וחשוב לציין, כל שכתבתי הסתמך על דברים שראיתי בעיניי במשך ארבעה ימים, שבהם הייתי מאושפז במחלקה 5 ב' בבית החולים הממשלתי לחולי נפש על שם יהודה אברבנאל."

שתי כתבותיו של ירון קנר חוללו בשעתן סערה גדולה ממספר סיבות: הקלות הבלתי נסבלת שבה אדם מגיע לאשפוז פסיכיאטרי, תנאי האשפוז במוסד והיחס למאושפזים. גם סוגיות אתיות הנוגעות לעריכת תחקירים עיתונאיים מסוג זה ליבו את הסערה. בדיוק שנתיים לאחר פרסום כתבות אלה איתרע מזלה של כותבת שורות אלה לבלות חודש מחייה באותו המקום. לא נצפה אז כל שיפור במצב העניינים המתואר לעיל, אלא שכבדו הדברים מלתארם בשלב זה.

מוסד פסיכיאטרי, איטליה

מוסד פסיכיאטרי באיטליה, ראשית המאה ה-21. תצלום: Oreste Messina

חלופות אשפוז דרושות כאוויר לנשימה: מעבר מתפישת מצבי נפש קיצוניים כמחלה לתפישתם גם כחוויה אנושית שכיחה למדי, שעשויה להירפא באמצעות דיאלוג, הבנה, הקשבה ותמיכה

109 שנים מפרידות בין עדותה של נלי בליי לעדותו של ירון קנר, והדמיון בין השתיים מעורר חלחלה. להלן קטע קשה במיוחד ממכתב (השמות הושמטו) שנכתב בישראל באפריל 2014:

"בתאריך 6.4.14 הגיע ---, אביו של --- לבקרו. לתדהמתו מצא את -- עם חבלה קשה בפנים - 'פנס' מתחת לאחת מעיניו ונפיחות קשות בפנים (מצורפת תמונה אשר צולמה מספר ימים לאחר שנגרמו החבלות). כמו כן התלונן --- על כאבים חזקים מאוד בלסת ועקב כך קושי לאכול. --- סיפר כי הוכה בידי שניים מהאחים במחלקת ג' שבה הוא מאושפז, --- ו---, לאחר שאחד האחים התגרה בו, ובתגובה --- קילל אותו. אדם המאושפז עם --- במחלקה אישר את דבריו של ---. כמו כן, התלונן --- כי בעת שהיה חולה הוחזק בחדר הבידוד, שבו היה חלון פתוח. הוא לא קיבל שמיכה וגם לא מים, למרות שביקש. לדבריו, לאחר שהוכה וסבל מכאבים עזים לא ניתנו לו משככי כאבים".

על אודות המצב במוסדות הפסיכיאטריים בישראל נכתב ב-9 בפברואר 2010 ב"מעריב":

"'המצב בבתי החולים מזכיר תקופות שחורות בחיים של עם ישראל', הודה מנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר איתן חי-עם, 'ביקרתי והזדעזעתי. החוק מאפשר לי לסגור, אז אולי באמת צריך לסגור את כולם ובכך נזעזע את המדינה.'"

למיטב הבנתי, הסיבות למצב עניינים בלתי נסבל זה הן רבות:

  1. סטיגמה חברתית קשה, גם מצד הצוותים, הגוררת היעדר כל אינטראקציה משמעותית עם המאושפזים ויחס שאינו ראוי לבני אדם.
  2. כוח אדם דל בהיקפו, שחלקו מאופיין ברמה מקצועית נמוכה.
  3. רמת תשתיות ירודה שמתחזקת עליבות ומשפיעה גם על היחס למטופלים.
  4. כוח מופרז, שמשחית ללא בקרה ופיקוח חיצוניים.
  5. חולשת הקבוצה שאינה מסוגלת לזעוק את מצוקתה בפומבי ולהוביל שינוי.
  6. המבנה המוסדי הטוטלי שיש בו ביטול הפרט לצד היררכיה נוקשה.
  7. חוסר מעש ושעמום לצד צפיפות יתרה, המגבירים תסכול וייאוש ומובילים לעימותים בין מטופלים לבין הצוות חסר הסבלנות, ובין המאושפזים לבין עצמם.
  8. היעדר חינוך עמוק והיעדר הכשרה נאותה לצוותים ושחיקה מקצועית הגוררת אובדן אמפתיה.
  9. היעדר מערכת נפרדת למטופלים המעורבים בהליך הפלילי.
  10. קשר שתיקה מצד גורמים שדעתם שונה ואשר חוששים לצאת נגד הזרם המרכזי

מפתה להיאחז בגורם אחד – תקצוב נמוך של שירותי בריאות הנפש בישראל, כמחצית ההשקעה הנהוגה ברוב המדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי, ה-OECD – ולהשליך עליו את כל האחריות למצב, אבל בראייה מורכבת של המציאות שמביאה בחשבון מכלול גורמים, אין מנוס מלהגיע למסקנה הבאה: חלופות אשפוז דרושות כאוויר לנשימה. אין מדובר רק בשינוי מסגרתי אלא בשינוי פרדיגמה: מעבר מתפישת מצבי נפש קיצוניים כמחלה לתפישתם גם כחוויה אנושית שכיחה למדי, שעשויה להירפא באמצעות דיאלוג, הבנה, הקשבה ותמיכה.

דוגמה אחת לחלופת אשפוז היא בית הסוֹטֶרְיָה (גאולה ביוונית) – בית טיפולי בקהילה. בבית זה חיים עד 12 מטופלים. הם מלווים על ידי צוות רפואי וסיעודי קטן מאלה הנהוגים במחלקות פסיכיאטריות, ו-12 מלווים אישיים, המשמשים להם גשר לעולם. במשך היום משתתפים המטופלים בפעילויות מאורגנות, כמו פגישות קבוצתיות וריפוי בעיסוק, ללא תכנית נוקשה וקבועה מראש. ניהול הבית – ארוחות וניקיון – הם באחריות משותפת של הדיירים ושל הצוות המטפל. פיילוט של בית סוטריה פועל בירושלים מספטמבר 2016 בראשותו של הפסיכיאטר פרופסור פסח ליכטנברג (מסיבות פוליטיות המקום מכונה "תוכנית למניעת אשפוז" ולא "חלופת אשפוז").

המודל נוסה בהצלחה בארצות הברית, צרפת, בריטניה, שוודיה ושווייץ. הניסיון בבתים דומים בעולם הוביל למסקנה כי סביבה טיפולית כזו מתאימה ל-90% מאוכלוסיית היעד. בטווח הארוך, מצבם של המטופלים בקהילה היה טוב מזה של המטופלים בבתי חולים פסיכיאטריים. הניסיון בעולם מלמד שעלותו של פרויקט כזה נמוכה מעלותאשפוז: השהייה בדירה אינה ממושכת יותר מאשר במחלקה פסיכיאטרית, ויש צורך בפחות תרופות, מכיוון שהסביבה ידידותית ונוחה יותר.

קטע קצר מבלוג סוטריה שבירושלים ידגים טוב מכול את הבדלי הגישות:

23/5/17

"במהלך ישיבת הבית השבועית, חגגנו יחד לדייר בסוטריה את יום הולדתו. היינו כ-20 איש ואישה, דיירים וצוות. מעט נבוך ומופתע, הוא אמר: 'מזמן לא חגגו לי יום הולדת, לפחות שנה'. צחקנו. רצינו לתת לו משהו מיוחד, מעבר לספר שקנינו לו. כולם ידעו על המצוקה שלו, שברגעים קשים במיוחד יכולה לגרום לו להתפרצויות בצרחות קולניות שמהדהדות בכל הבית ומתגלגלות במורדות הרחוב בחוץ.

אז שאל אחד המשתתפים, 'האם אתה מסכים שנצרח עכשיו אתך, בקולי קולות, כולנו ביחד?' הוא חשש וחשב, ואז חייך ואמר, 'יאללה!' ובניצוחו –'שלוש…ארבע' – שחררנו בקול אחד זעקה שנמשכה כשלושים שניות, שהיו כנצח, ונראה היה שנסדקו כל זכוכיות הבית, עף הגג מהבניין, וכבר רצים אלינו כל שוטרי השכונה… חתן יום ההולדת אותת לנו לסיים. שקט נחת עלינו, הרגשנו משוחררים ורפויים, ולו היה חיוך מפויס אחד נדיר. איחלנו לו יום הולדת שמח".

חלופת אשפוז נוספת היא טיפול בית בגישת הדיאלוג הפתוח. מקור הגישה במחוז לאפלנד שבפינלנד. טיפול ביתי אינטנסיבי הצליח להביא להחלמתם של יותר מ-80% מאלה שסבלו מהפרעה פסיכוטית. כיום פועל המודל במספר מוקדים בעולם, ובהם גם בלונדון.

טיפול בית כבר נוסה בישראל לפני שנים רבות. ד"ר יחיאל שרשבסקי, ממונה על תחום השיקום במשרד הבריאות לשעבר, אמר בתוכנית "שיחות בבריאות הנפש" עם מנחם סופר: "אשפוז בית. היו לפני שנים שני ניסיונות שכאלה; אחד בראשון לציון ואחד במזרע והם הופסקו. למה, אתה יודע? כי הם היו מוצלחים, והם איימו על המערכת. ידוע שהם היו טובים והיו מוצלחים ויש על זה גם מסמכים. אני חושב שאם לקופות החולים תהיה תבונה מספקת וגמישות מספקת, הן ירבו לפעול בכיוונים שכאלה, מכיוון שזה יותר הומאני, יותר זול ויותר בריא. עכשיו באה ההזדמנות לעשות זאת."

גם מרכזים נוספים לטיפול יום יפטרו רבים מאתנו מהצורך באשפוז מלא; המוסדות הגדולים הסגרגטיביים, שאליהם נשלחים אנשים, אל מחוץ למחנה, כאילו היו מצורעים, פשטו את הרגל. את מה שהשכילו להבין באיטליה כבר ב-1978 – את השינוי הקיצוני שחולל חוק בזאלייה – טרם הבינו כאן. עיקרה של הרפורמה באיטליה היה הקפאה של אשפוזים חדשים במוסדות הציבוריים. למעשה, האשפוז במוסדות אלה הוצא אל מחוץ לחוק, מה שהוביל לאחר שני עשורים לסגירתם המלאה של המוסדות. עד 1984 נפתחו 236 מחלקות פסיכיאטריות חדשות בבתי חולים כלליים, וגם מסגרות אלטרנטיביות בקהילה, כגון הוסטלים ברמות טיפול שונות, מעונות יום, קלאבהאוס, דירות לוויין, תאגידים המנוהלים על ידי נפגעי נפש בלבד ועוד. הפסיכיאטריה חדלה להיות תחום שולי ברפואה ושולבה בשירותי הבריאות הכלליים. הרפורמה שחולל הפסיכיאטר פרנקו בזאלייה הוציאה מידיהם של הרופאים את השליטה הבלעדית על תחום בריאות הנפש. תחת זאת הוכנסה הקהילה לתחום זה, ובידיה הופקדה ההתמודדות עם כל צורה של חריגות או שונות חברתית.

בהשוואה לאיטליה ולמדינות מפותחות אחרות, הממסד הפסיכיאטרי בישראל הוא מיושן ומאובן. את מרב הכוחות והמשאבים יש להשקיע אפוא בפיתוח מסגרות בקהילה – שימנעו מרבים את הצורך באשפוז – וביצירת חלופות אשפוז מתקדמות והומניות.

 

תמונה ראשית: וינסנט ואן-גוך, דיוקן עצמי, 1889. מוזיאון ד'אורסיי. תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

21 תגובות על ציפור הנפש שוב כלואה

עצוב ומדכא לדעת למה מסוגלים בני אדם, אז וגם היום.
תודה לך דליה על מאמציך הבלתי נלאים להעלות למודעות, ועל הצגת החלופות האנושיות שחסרות במקומותינו. חברה נמדדת ביחסה אל המוחלשים.
השינוי הזה חייב כבר להגיע!

02
אלי שמיר

דליה-מחצית מחיי[83] אני בתחום עקב מחלת בני,20
שנה בהתנדבות בעמותת המשפחות "עוצמה."-את צודקת 100%.!חובתנו לצעירים שנפגעים להפחית ולצמצם אשפוזים מלאים-מירב המשאבים למסגרות קהילה ולטיפולים אינטנסיביים שהם חלופות לאשפוז
מבודד וטראומטי---- אלי שמיר

03
סיון לוין

אין מילים. כבר אמרת הכל.
מכירה את התחום לא מהיום וקראתי לא מעט טקסטים, אך המאמר הזה חד וחודר ברמות חריגות.
טוקבקים כאילו נועדו בישביל הבעת דעה, אבל אין כאן דעות, רק פני הלם של כל אדם שיעמוד דומם והלום מול התגלמות הזוועה הכי

רק השקט והדממה, דימום, הוא תשובה הולמת מול המציאות הזו.

04
אלי שמיר

דליה את צודקת מאה אחוז !
מחצית מ83 שנותי אני בתחום, בגלל מחלת בני הבכור, 20 שנה בהתנדבות כפעיל ונציג ציבור משפחות נפגעי נפש.
אפילו שהייתה התקדמות במשך השנים, הדרך קדימה ליעד עודנה פקוחה לאורך.
חובתינו לצעירים הנפגעים לפעול לצימצום וגם לשיפור התנאים באישפוזים המלאים- המבודדים והטראומטים,להשקעת מירב המשאבים במסגרות בקהילה, בטיפולים אינטנסיביים מכול הסוגים שמחליפים את האישפוז המלא.

05
איתן זיגלבאום

מאמר חשוב. הייתי קורא לו "130 שנות התעללות".
עובדה מעניינת היא שבמשך מאות שנים ועד עכשיו, מתמודדי נפש זכו וזוכים להתעללויות באצטלה של טיפול.
רק ב-30 שנים האחרונות התחילה מגמה בחו"ל של לראות במתמודדים בני אדם בעלי זכויות, דעות, רגשות... מגמה שעדיין לא הגיעה לארץ.

06
צביאל רופא

אין פלא שצוותים רפואיים, אז וגם היום, מתקרנפים. אבל, יש לזכור שהמוסריות שלהם עומדת במבחן לא פשוט כי הפרצה קוראת לגנב: אין שם מצלמות, ובהתאם איש לא יתן את הדין. לית דין ולית דיין. רק מצלמות מטעם גוף חיצוני שיפקח, ללא כל אפשרות גישה אליהן לצוותים, הן אלה שיאפשרו אכיפת החוק. רק הן תוכלנה להעיד בבתי המשפט כאלף עדים. אותם "בתי משפט" אשר לבושתם וכלימתם אינם נותנים כל חשיבות לעדויות המאושפזים.
https://mekomit.co.il/%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%99%D7%90%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%90-%D7%94%D7%9B%D7%AA%D7%9D-%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%95%D7%A8-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%AA-%D7%94/

07
נאווה צביאלי

דליה יקירתי, המאמר הזה מדגיש את החיוניות של הפעילות החברתית בה את וצביאל יוזמים ומעורבים. זו עבודה סיזיפית אך בעלת ערך שלא ניתן לאמוד אותה. קשה לגרום לשינוי עמדות בחברה אך זה אפשרי. אני מחזקת את ידייך - המשיכי להשמיע את קולך. ואוסיף שאת יודעת עד כמה אני מעריכה את הכשרונות, האינטלקט והכוח שיש לך בתחום הזה ובתחומים אחרים❤

08
שרון פרימור

הפרספקטיבה ההיסטורית שהבאת דליה, חשובה לא רק משום העניין שבה אלא כי היא ממחישה כמה מעט התקדמות חלה בתחום האשפוז הפסיכיאטרי, בטח בהשוואה מתבקשת לרפואת הגוף. חלק מכך נעוץ גם במגבלות המדע שמאחורי הפסיכיאטריה. יש האומרים שהדרך לפריצה בהבנה, ובריפוי הביולוגיים היא רק עניין של זמן. אחרים אומרים כי היא היתה ונותרה אשליה. אך כך או כך, זה רק חלק מסיבה. חלק אחר ומרכזי נעוץ בתכלית הנוספת שמאחורי אשפוז, מעבר לריפוי והחלמה. מקובל להמשיג שני רציונליים נוספים שממלאים תפקיד עקבי בעניין: שיטור – הרצון של החברה להגן על עצמה מפני מה שהיא מגדירה כסכנה; ופטרנליזם, אותו דחף "להגן" על אנשים עם מוגבלות. בתוכם אנשים עם מוגבלות נפש. כמובן הגנה על ידי הרחקה ומיסוד. ברציונליים אלו יש מעט פיתוח ותזוזה. לא רק מצד פסיכיאטרים ולא רק ביחס למוגבלות נפש. במובן זה, בתי חולים פסיכיאטריים אינם שונים מהותית מאלו שבמאה ה – 19, כשם שמוסדות לאנשים עם מוגבלות: פיזית, שכלית וחושית נראים דומים באופן בסיסי לקודמיהם. המפתח לשיפור, כפי שציינת, הוא אם כן בשינוי ההבנה מהו טיפול ראוי באנשים אלו ומה החברה חייבת בו. אגב, יתכן שבמקרים מסוימים אין מנוס מאשפוז. רופאים אומרים שלעיתים לאיזון תרופתי, למשל, יש השלכות המחייבות ניטור רפואי בתנאי אשפוז. גם אם כן, מרבית האנשים שמגיעים לאשפוז אינם מצויים במצבים אלו. אלא שאשפוז תמיד היה ברירת המחדל בטיפול החברתי באנשים עם מוגבלות נפש. פעם קראו למסגרות 'בתי מחסה' וניהלו אותם אנשי עסקים, דת וכו' ומאז פיתוח הפסיכיאטריה קוראים להן בתי חולים. הדגש בהם יותר רפואי אמנם אבל התכלית אותה תכלית. לא רק מצב המחלקות הוא הוכחה לכך. מתוך המערכת יש האומרים שכיום יש כאלף איש במחלקות כרוניות פסיכיאטריות, למשל, שנמצאים שם בגלל שאין עבורם מסגרות מגורים מוגנות מתאימות במערכי השיקום בקהילה. דוגמא מובהקת נוספת היא בלשון המפורשת של אחת מעילות האשפוז הכפוי בחוק שלנו, המבוססת על כך שאדם אינו יכול לדאוג באופן בסיסי לצרכיו על רקע מצבו הנפשי. מה שמעודד הוא שאין ממש ויכוח ענייני שחלק גדול מהאנשים יקבל טיפול טוב יותר, מכבד יותר והומני יותר, שלא במסגרת אשפוז. אלא שכמו כל מהלך של אל-מיסוד גם זה דורש מהמדינה, מהפרופסיות ומהחברה בכלל להיפרד מתפיסות מקצועיות, גילדאיות וחברתיות אנכרוניסטיות שלפיהן "הכי בטוח בבית חולים". כי מה שבטוח הוא שיש יותר מידי סיבות, תמרורים והוכחות, שלא.

09
אורי אבן זהב

דליה אהובתי כרגיל כתבה עמוקה וחשובה ביותר.
כואב כואב כואב שהדברים בקושי משתנים עם הזמן.
נרגשת בכל פעם מחדש מהתרומה העצומה שלך ושל צביאל למאבק ועל הקריאה הבלתי נלאית שלכם לשינוי. בהצלחה ♥

    11
    משה

    המצב אכן זוועה וחרפה נוראית ,
    אך אני חולק על הפסקנות ש"רק הפרטה" תביא לפתרון .

    מנסיון שלי בליווי בת משפחה באישפוזיה ,
    מספיק יהיה להכניס פיקוח של משרד הבריאות/משטרה .
    אני מכיר עשרות מקרים של מעשים פליליים ברורים ,
    שרק עקב האוטונומיה המופרזת של מנהלי בתי החולים
    נשארים ללא בדיקה / חקירה / העמדה לדין .
    ןברגע שהחוק ונציגיו ייכנסו לפעולה , המצב ישתנה .

    לדוגמא : מלאי התרופות "נגנב" (שם קוד לכך שהתרופות
    נלקחו על ידי צוות הרופאים למכירה "בשחור" בקליניקות
    הפרטיות שלהם) , ולכן כל המשפחות מתבקשות לגשת לקופות החולים ולקנות את התרופות הנדרשות למשך האישפוז - למרות שמשרד הבריאות משלם לבית החולים
    גם בעבור התרופות הניתנות במהלך האישפוז .

    כל עוד מנהל בית החולים מקבל את הנתח שלו ממכירת התרופות "בשחור" , וכל עוד בית החולים ממשיך לקבל התשלום ממשרד הבריאות גם עבור הטיפול התרופתי ,
    הרי ששחיתות זו , לדוגמא , לא תיפסק .
    עד כמה שחיתות כזו נפוצה ?
    שאל כל מאושפז על רקע נפשי שאתה מכיר (או את בני משפחתו) ותגלה שמאה אחוזים מהם נאלצים לקנות בקופ"ח את התרופות להם הם נזקקים במהלך האישפוז .
    טוב , אולי נסחפתי קצת , אולי רק 99% מהם ...

12
דליה וירצברג-רופא

שלום משה,
תודה על תגובתך, אבל אם אתה מכיר עשרות מקרים, אנא העד על כך במשטרה, או לפחות תספר על מקרים ספציפיים. אין טעם רב בדיבור כללי ובלתי מחייב.

    13
    משה

    תגובה קודמת שלי נעלמה מהאתר , אז אכתוב שוב .

    1-
    אם אכתוב כאן שמות של רופאים שגונבים תרופות ומוכרים
    אותן ב"שחור" , או שמות של המחפים עליהם בתמורה לנתח כספי מהמכירה , הרי שהתגובה תוסר !
    והיא תוסר באופן מיידי !
    כך שהבקשה שלך לא תורמת לדיון .

    2-
    למה את משערת שלא הוגשו תלונות למשטרת ישראל ?
    למה את משערת שמשטרת ישראל תחקור בעניין ?
    הרבה יותר קל לשלוח מכתב שאומר שהעניין הועבר לטיפול משרד הבריאות .
    כן , העבריינים אמורים לחקור את העברות הכספים הבלתי חוקיות שהם עצמם מעבירים . ברוכה הבאה לישראל .

    3-
    הרופא שציטטת טוען שאצלם בביה"ח לא קונים תרופות ולכן אין לרופאים מה לגנוב ...
    אני טוען שזהו טיעון שיקרי .

    אני טוען שבביה"ח המדובר מדווחים על קניית התרופות (כולל הוצאות הכספים הנילוות) .
    אני טוען שביה"ח מדווח למשרד הבריאות שהמאושפזים מקבלים את כל התרופות הנרשמות להן (כולל אלו שהרופא טוען שבכלל לא נקנות) .
    אני טוען שגם בבית החולים הנ"ל (שאין לי מושג איזהו) דורשים מהחולים לקנות על חשבונם את התרופות , ולמסור אותן ל"כספת" של המחלקה , כתרומה .
    ואני טוען שביה"ח הנ"ל גובה ממשרד הבריאות תעריף מלא לאותו יום אישפוז .

    איך אני יודע את זה ?
    זוהי שחיתות כלל מערכתית שכל רופא , בכל מחלקה פסיכיאטרית , משתתף בה על בסיס יומ-יומי .

    4-
    הצעתי , ואני חוזר ומציע , לקיים סקר בקרב חולי נפש ,
    ולבדוק כמה מהם נדרשו באופן חד משמעי לתת למחלקה את התרופות הנדרשות למשך האישפוז .
    תשאירי בבקשה איזו רובריקה לסמן אם הדרישה מהצוות הרפואי כללה גם איום באי-אישפוז למי שיסרב "לתרום" התרופות למחלקה (מעניין אותי אישית לדעת עד כמה העבריינות והאלימות נפוצה בקרב הפסיכיאטרים) .

    יפתיע אותך לגלות שמדובר במאה אחוזים ?

    שנה יותר טובה שתהיה לנו .

14
דליה וירצברג-רופא

מעתיקה תגובה של מכר שהוא פסיכיאטר:

פיקוח נדרש מהרבה מאד סיבות, אבל לא זו. הסיבה שבגללה משפחות נדרשות לקנות תרופות היא הרבה יותר פשוטה - בתי החולים לא קונים את כל התרופות. תרופות כמו מירו, אינווגה ריספרדל קונסטה ואחרות לא קיימות למשל בבית החולים בו אני עובד. זו לא תופעה שקיימת רק בפסיכיאטריה (כשאבי אושפז קניתי עבורו תרופות למצבו הלבבי).
הרעיון של גניבה לצורך מכירה בשוק שחור מעיד בעיקר על רמת האמון הנמוכה בפסיכיאטריה ובפסיכיאטרים, שהיא בעיני אחת הסיבות החשובות לפיקוח חיצוני ולשקיפות.

15
דליה וירצברג-רופא

תודה, משה, על התגובה הנוספת. מסכימה שיש לחקור את הנושא. אנחנו שותפים למאבק למען פיקוח חיצוני אל האשפוז הפסיכיאטרי, לא מטעם משרד הבריאות עצמו. יש כבר נייר עמדה והצעת חוק. מי שיפעיל את הפיקוח לפי התכנית היא נציבות שוויון זכויות למען אנשים עם מוגבלויות (האחראית בין היתר לאכיפת תקנות הנגישות, למשל). משרד המשפטים (שהנציבות היא חלק ממנו) לא מתלהב לקדם את הרעיון, וצריך להפעיל לחץ. כרגע הנושא נמצא בדיון במשרד המשפטים בשיתוף הגורמים הרלוונטיים, כולל עמותת בזכות ונציגי מתמודדים, אבל הדרך עודנה ארוכה.

16
משה

אני מסכים איתך דליה שיש לפעול להידוק הפיקוח על הברדק הנקרא אשפוז פסיכיאטרי . אני רואה שלושה אפיקים לכך : מקצועי , משפטי , וכלכלי .
הסיכוי שלנו לראות בימי חיינו מהפכה מקצועית בפסיכיאטריה הוא אפסי ! לקוות שכמה פסיכיאטרים יחוללו רפורמה מתוך הגילדה המקצועית זוהי פנטזיה ילדותית שלא תיקרה , ולא הייתי מבזבז אנרגיה בכיוון זה .
האפיק המשפטי שעליו את מדברת הינו מעניין , אך , ידרוש עשרות שנים עד שישפיע באופן מהותי . האפיק היחיד שיכול להשפיע בטווח של שנים ספורות הינו האיום בשוט הכלכלי .

לצורך הרפורמה הגדולה בבריאות הנפש , שהעבירה את הטיפול לאחריות קופות החולים , הגדיל משרד הבריאות ב-1.5 מיליארד ש"ח את מנת הדמים השנתית של קופות החולים .

אם נטפל בנוכלויות הגדולות בטיפול הפסיכיאטרי , לדוגמא : התרופות , ואישפוזי סוף השבוע הפיקטיביים , נוכל לפנות מאות מיליוני שקלים לצורך טיפול אמיתי בחולים !
מה שאנו צריכים באמת , הוא לשסות את הכלבים הגדולים והחזקים , דהיינו - מי שמוציא את הכסף , באלו שמטים את מסלול הכספים מלהגיע לטיפול אמיתי בחולים .
ברגע שתשכנעי את השולטים בברז ההוצאות שפיקוח טוב יותר משמעו הוצאה קטנה הרבה יותר , את תראי תוצאות מיידיות !!!
הם לא כמונו שכותבים , לוחצים , מפגינים ...
הם ישנו המציאות בטווח זמן קצר מאוד .

לתת לחולה תרופה אחת מדור שלישי שבאחוזים הרבה יותר גדולים אכן תטפל במחלה ,
יותר זול מלקנות את כל ספקטרום התרופות לאיחסון , ומדי פעם לקנות את כולן שוב כי הקודמות כאמור "נעלמו" ...
אם להתקין מצלמות יותר זול מלשלם על אישפוזים פיקטיביים , תוך שנה יותקנו אין ספור מצלמות (ראי משטרת התנועה) .
אנחנו רוצים טיפול רפואי טוב יותר ופיקוח הדוק יותר , והשולטים בכסף רוצים טיפול זול יותר .
אם יש לנו דרך לקבל גם את זה וגם את זה ,
למה לא ?

18
אריאל

כתבה מעניינת וחשובה.
הערה טכנית קטנה: בתרגום העצמי של כתביה של נלי בליי, ברור כי הציטוט שהיא ישבה שיתאים יותר למוסד היה ציטוטו המפורסם של דנטה על הכתוב בשערי הגיהנום.
חבל שלא היתה התייחסות לזה על ידי תרגום מדוייק יותר