מומחים גדולים, מומחים קטנים

ב-2002 כתב היסטוריון נודע שהשלטים האנטי-איריים שהופצו כביכול בארצות הברית בסוף המאה התשע עשרה ("No Irish Need Apply", כלומר "אירים, אין צורך שתגישו מועמדות") הם למעשה מיתוס. ריצ'רד ג'נסן (Jensen) מאוניברסיטת אילינוי אמר שהשלטים האלה הם בדיה, "מיתוס של קורבנוּת", שהועבר ממהגרים איריים אל ילדיהם עד שזכה למעמד בלתי מעורער של אגדה אורבנית. במשך יותר מעשור קיבלו רוב ההיסטוריונים את ממצאיו של ג'נסן כעובדה, ואילו מתנגדיו הוכתרו – לעתים על-ידי ג'נסן עצמו – כנושאי דגל הקהילה האירית-אמריקנית.

ב-2015 התחוללה בסיפור הזה התפתחות שגילמה את מות המומחיות: תלמידת כיתה ח' בשם רבקה פריד (Fried) טענה שג'נסן טועה, בעיקר על סמך חיפוש שעשתה בגוגל. היא דיברה בנימוס אך בנחישות. "הוא התחיל לעסוק במחקר עשרות שנים לפני שנולדתי, והדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לזלזל בו ובעבודתו," אמרה לאחר מכן. תחילה זה נראה בסך הכול כמו מקרה של ילדה חכמה לגילה שמעזה ואומרת למורה מנוסה – ולא סתם מנוסה אלא פרופסור אמריטוס להיסטוריה – שהוא לא עשה שיעורי בית.

מומחים טועים כל הזמן. במקרים נדירים, הטעויות האלה עלולות להוביל למוות, ואף לאסונות בינלאומיים. אבל מומחים מבקשים דרך קבע מהאזרחים לבטוח בכושר השיפוט שלהם ולסמוך עליהם שהטעויות יהיו נדירות.

אבל התברר שהיא צודקת והוא טועה. השלטים האלה קיימים, ולא קשה כל כך למצוא אותם.

במשך שנים ניסו חוקרים אחרים לקרוא תיגר על טענותיו של ג'נסן, אבל הם נאבקו בו בתוך סבך ההיסטוריוגרפיה המקצועית. ובינתיים, מחוץ לאקדמיה, ממצאיו של ג'נסן התקבלו במהרה כהוכחה לכך שהאירים האמריקניים מתלוננים על תופעה שמעולם לא קרתה.

גאווה אירית-אמריקנית: גלויה ליום פטריק הקדוש. תצלום: Bluebells 2008

אבל רבקה הצעירה עשתה מה שכל אדם סביר אמור לעשות במקרה כזה: היא חיפשה במאגרים של עיתונים ישנים. היא מצאה את השלטים, וכפי שהאתר The Daily Beast דיווח אחר כך, "היא ליקטה חופן דוגמאות, ואז עשרות דוגמאות, ואז דוגמאות רבות אף יותר. היא בדקה עוד ועוד מאגרי עיתונים, ואז אמרה לעצמה, "מישהו בטוח עשה את זה לפניי, נכון?" אבל התברר שאף אחד לא טרח לבצע את הבדיקה הבסיסית הזאת – לא ג'נסן ולא אף אחד אחר. כיום, פריד היא תלמידת תיכון שכבר פרסמה מאמר משלה ב-Journal of Social History, והיא אינה היחידה שמערערת את הסטטוס קוו.

בשנות השבעים, חוקרי התזונה המובילים בארצות הברית אמרו לממשל האמריקני שביצים, לצד מוצרים נוספים, עלולות להיות קטלניות לאדם. זה היה יישום פשוט ביותר של התער של אוקאם, עם שובל ראיות המוביל מחצר המשק אל חדר המתים: ביצים מכילות המון כולסטרול, כולסטרול סותם את העורקים, עורקים סתומים מובילים להתקפי לב, והתקפי לב הורגים אותנו. המסקנה נראתה ברורה: אמריקנים צריכים להוציא את כל הכולסטרול מהתפריט שלהם. וכך הם עשו. אבל אז קרה דבר לא צפוי: האמריקנים עלו במשקל בצורה ניכרת והתחילו למות מדברים אחרים.

בהלת הביצים התבססה על רצף של מחקרים שגויים, שחלקם נערכו לפני קרוב לחמישים שנה. אנשים שרוצים להימנע מביצים עדיין מוזמנים לעשות זאת, כמובן. למעשה, מחקרים חדשים מלמדים שגם ויתור מוחלט על ארוחת הבוקר אינו נורא כפי שחשבנו – אף על פי שכבר זמן רב שמדענים מזהירים לא לעשות זאת.

מומחים טועים כל הזמן. השלכותיהן של הטעויות האלה נעות לרוב על הטווח שבין מבוכה קלה לבזבוז זמן וכסף. במקרים נדירים, הטעויות האלה עלולות להוביל למוות, ואף לאסונות בינלאומיים. אבל מומחים מבקשים דרך קבע מהאזרחים לבטוח בכושר השיפוט שלהם ולסמוך עליהם שהטעויות יהיו נדירות, ובמקרה שאכן יש טעויות – שהמומחים ידעו לזהותן וללמוד מהן.

מתן אמון בנהג או במלצר אינו שקול למתן אמון באנשי מקצוע העוסקים בסוגיות של מדיניות ציבורית

להדיוטות אין ברירה אלא לבטוח במומחים. אנו חיים בתוך רשת של מוסדות חברתיים וממשלתיים שנועדו להבטיח כי אנשי מקצוע הם אכן מי שהם מתיימרים להיות, שהם אכן מסוגלים לעשות את מה שהם מתיימרים לעשות. אוניברסיטאות, מוסדות הסמכה שונים, מועצות המעניקות רישיונות, פקחים מטעם המדינה – כל אלה מגנים על אמות המידה שלנו.

האמון שאנו נותנים מדי יום באנשי המקצוע נובע ביסודו מכורח המציאות. אנו נותנים בהם אמון כפי שאנו נותנים אמון בכל שאר האנשים שאנו פוגשים ביומיום, כולל נהג האוטובוס (אנו סומכים עליו שאינו שיכור) והמלצר במסעדה (אנו סומכים עליו ששטף ידיים). אבל מתן אמון בנהג או במלצר אינו שקול למתן אמון באנשי מקצוע העוסקים בסוגיות של מדיניות ציבורית: לסמוך על הרופאים שלנו שירשמו לנו את המרשם הנכון, זה לא כמו לסמוך על כלל הרופאים שיכריעו אם אכן יש צורך במערכת בריאות לאומית. לסמוך על המרצים באוניברסיטה שילמדו את בנינו ובנותינו מה באמת קרה במלחמת העולם השנייה, זה לא כמו לסמוך על כלל ההיסטוריונים שייעצו לנשיא בסוגיות של מלחמה ושלום.

ביצה מטוגנת. מומחים הזהירו מפני ביצים, מומחים חזרו בהם. תצלום: קייט טר האר.

אין רישיונות ותעודות המסמיכים מישהו לייעץ בסוגיות גדולות כאלה. אין קנסות והשעיות למי שטועה. למען האמת, יש מעט מאוד כלים המבטיחים קבלה ישירה של אחריות על טעויות בקנה מידה כזה. זאת הסיבה שההדיוטות מפחדים מהשפעתם של המומחים, ואפשר להבין זאת.

מדוע מומחים טועים

כיצד קורה שמומחים טועים? יש מספר סוגים של כשלי מומחים. התמים והנפוץ ביותר הוא הכשל המדעי השגרתי. חוקרים בודדים, ואפילו קהילות אקדמיות שלמות, שוגים בשאלות חשובות, בגלל טעויות אנוש או בגלל המגבלות היסודיות של התחום. החוקרים מזהים תופעה או בוחנים בעיה, מפתחים תיאוריות ופתרונות, ואז בוחנים אותם. לפעמים הם צודקים, ולפעמים הם טועים.

המדע הוא למידה דרך עשייה. הדיוטות אינם חשים בנוח עם אי-ודאות, והם מעדיפים תשובות על-פני הסתייגויות. אבל המדע הוא תהליך, לא מסקנה. המדע בודק את עצמו שוב ושוב בהתאם לאוסף של חוקים ברורים המאפשרים להחליף תיאוריה רק אם באה תיאוריה אחרת להחליפה. ההדיוטות אינם יכולים לצפות ממומחים שלא לטעות לעולם. אילו מומחים היו מסוגלים להגיע לדיוק ברמה הזאת, הם לא היו צריכים לבצע מחקרים ולערוך ניסויים מלכתחילה. אילו מומחי המדיניות היו נביאים או יודעי-כול, ממשלות לעולם לא היו שוקעות בגירעונות, ומלחמות היו פורצות רק בגלל גחמותיהם של מטורפים.

המומחים שחזו מרוץ חימוש גרעיני כלל-עולמי בסוף שנות החמישים טעו. אבל הם טעו, בין היתר, מכיוון שהם לא העריכו כשורה את יעילות המאמצים שהם עצמם השקיעו בהגבלת תפוצת הנשק הגרעיני. הנשיא ג'ון פ' קנדי פחד שעד שנות השבעים כבר יהיו בעולם עשרים וחמש מעצמות גרעיניות (נכון ל-2017, רק עשר מדינות חצו את הסף הזה, ואחת מהן – דרום אפריקה – התפרקה מנשקה). התחזית של קנדי, שהתבססה על עצות מומחים, לא הייתה מופרכת או אפילו בלתי סבירה. אבל מספר מעצמות הגרעין העתידיות צומצם בזכות המדיניוּת שקידמו אותם מומחים.

טיל בין-יבשתי גרעיני במצעד צבאי במוסקבה, 2017. תצלום: דמיטרי פומין

סוגי הכשלים האחרים מדאיגים יותר. מומחים עלולים לטעות כשהם מנסים להשליך את המומחיות שלהם מתחום אחד לתחום אחר. ביולוג אינו רופא, אבל על פניו ביולוג אמור להיות מסוגל להבין סוגיות רפואיות טוב יותר מאשר הדיוט. אף-על-פי-כן, זה לא אומר שכל חוקר מתחום מדעי החיים מעודכן בענייני רפואה יותר מכל אחד אחר. אזרח חרוץ שהקדיש זמן לקריאה על אודות סוכרת, למשל, עשוי בהחלט להיות בקי יותר בנושא מאשר בוטנאי.

לבסוף, יש גם תרמיות מפורשות. זוהי הקטגוריה הנדירה ביותר אך גם המסוכנת ביותר. במקרים האלה, מומחים, כל אחד מסיבותיו (לרוב אלה ניסיונות להגן על המחקרים הגרועים שהם עצמם ביצעו בעבר) מזייפים במכוון את תוצאות הניסויים שלהם. לעתים קשה לזהות תרמיות כאלה, כי מומחים אחרים הם שצריכים לחפור ולחשוף אותן. לאזרח הממוצע אין הכלים הנדרשים לפרק מחקר מדעי לגורמים. הרי רובנו אפילו לא מביטים בתעודה התלויה על קיר משרדו של רופא כדי לבדוק אם היא אמיתית.

לפעמים מומחים כלל אינם מומחים. אנשים משקרים במצח נחושה לגבי הכשרתם. הונאות עזות פנים כאלה הן בדיוק מה שהצליח לבצע "המתחזה הגדול" פרנק אבגנייל בשנות השישים. מעלליו של אבגנייל, כולל התחזויותיו לטייס ולרופא, תועדו בסרט "תפוס אותי אם תוכל" (2002).

כשמומחים אמיתיים משקרים, הם מסכנים לא רק את המקצוע שלהם, אלא גם את רווחת הלקוחה שלהם: החברה. האיום שלהם על המומחיות בא לידי ביטוי הן בהשלכות המידיות של רמאותם והן בשחיקת האמון החברתי במומחים בכלל. רוב הרמאויות האלה אינן גלויות לציבור כי הן משעממות נורא. בניגוד להונאות הדרמטיות שאנו מכירים מסרטים כמו "ארין ברוקוביץ'" (2000) או "המקור" (1999), רוב המקרים שבהן נפסלים בדיעבד מאמרים שהתפרסמו בכתבי עת מדעיים, קשורים לטעויות זעירות או להצגות מסולפות של נתונים במחקרים העוסקים בנושאים צרים.

אבן הבוחן של כל מחקר מדעי היא שחזור מוצלח של התוצאות, או לכל הפחות של המחקר עצמו

חוקרים במדעי הטבע עשויים לטעון שפסילות-בדיעבד הן סימן לאחריות מקצועית ולפיקוח על תחומם. בדרך כלל, בכתבי עת מדעיים ורפואיים חשובים – New England Journal of Medicine, למשל – יש שיעור גבוה יותר של פסילות מסוג זה. אבל אף אחד לא ממש בטוח מדוע. יכול להיות שאנשים רבים יותר בודקים את התוצאות. אם זה נכון, הרי זו מגמה משמחת. אבל אולי הסיבה היא שחוקרים רבים יותר עושים קיצורי דרך כדי להתקבל לכתבי העת החשובים. אם זה נכון, הרי זו מציאות מדכדכת.

תיבת פנדורה: בעיית שחזור הממצאים

אבן הבוחן של כל מחקר מדעי היא שחזור מוצלח של התוצאות, או לכל הפחות של המחקר עצמו. זאת הסיבה שחוקרים משתמשים בהערות שוליים: לא כערובה נגד פלגיאט – אם כי זה אחד היתרונות שלהן – אלא כדי שעמיתיהם יוכלו לעקוב אחר השלבים שביצעו ולבדוק אם הם מגיעים לאותן מסקנות.

אבל השימוש בהערות שוליים מתבסס על ההנחה שמישהו אכן טורח לבדוק את המחקר. ביקורת העמיתים השגרתית אינה כוללת עריכה מחדש של ניסויים. המבקרים רק קוראים את המאמר ומניחים שהחוקרים הקפידו על אמות המידה המדעיות הבסיסיות ועל תקינות מחקרית.

לאחרונה החל צוות של חוקרים לבצע שחזורים בתחום הפסיכולוגיה. התוצאות היו מפתיעות, בלשון המעטה. כפי שדווח בניו יורק טיימס ב-2015, במסגרת פרויקט "קפדני" לשחזור מאה מחקרים שפורסמו בשלושה כתבי עת פסיכולוגיים מובילים, נמצא שיותר מחצי מהממצאים אינם עומדים בבדיקה חוזרת.

הממצא הזה מעורר דאגה, אבל האם מדובר בתרמית? מחקר גרוע אינו שקול לעבירה על כללים. ברבים מהמקרים האלה, הבעיה אינה שהשחזור הניב תוצאות אחרות מאשר במחקר המקורי, אלא שהמחקר עצמו היה "בלתי ניתן לשחזור" מיסודו – כלומר, אף שיכול להיות שמסקנות המחקר מועילות, חוקרים אחרים אינם יכולים לשחזר בדיוק באותו אופן את הצעדים שננקטו במקור.

אחת הטעויות הנפוצות ביותר שמומחים עושים היא להניח שמפני שהם מבינים בדברים מסוימים יותר מרוב האנשים, הם מבינים גם בכל דבר אחר יותר מרוב האנשים

כשחוקרי סרטן ניסו לשחזר מחקרים בתחומם, הם נתקלו באותן בעיות. ב-2016 דיווח דניאל אֶנְגְבֶּר (Engber) ממגזין סלֵייט על שורה של מחקרים ביו-רפואיים המעידים על קיומו של "משבר שחזור" כמו זה שקיים בתחום הפסיכולוגיה. אנגבר ציין שלפי הערכות אחדות, "חצי מכל הממצאים מושתתים על בסיס רעוע, וייתכן שאינם ניתנים לשחזור במעבדות אחרות".

נדיר שמחקר בודד מחולל מהפך יסודי בתחום אקדמי שלם. האדם הממוצע לא יצטרך להסתמך על תוצאותיו של פרויקט יחיד בתחום נתון, כמו למשל חקר התא. תרופות או טיפולים חדשים מתבססים לרוב על אוסף של מחקרים, ופיתוחם מוביל בעצמו לשורת מחקרים הבוחנת את בטיחותם ויעילותם. זיוף של מחקר אחד הוא אפשרי. זיוף של מאות מחקרים המוביל לתוצאה כוזבת לחלוטין ומסוכנת, הוא עניין אחר לחלוטין.

ובכל זאת, גם רמאות במחקר בודד גורמת נזק, מכיוון שהיא מבזבזת זמן ומעכבת התקדמות. כפי שטעות המבוצעת בשלב מוקדם בתרגיל מתמטי עלולה לשבש את המשך החישוב, הונאה או רמאות עלולות לעכב פרויקט שלם עד שמתברר מי פישל.

ביטחון מופרז: מומחים לכל דבר

אחת הטעויות הנפוצות ביותר שמומחים עושים היא להניח שמפני שהם מבינים בדברים מסוימים יותר מרוב האנשים, הם מבינים גם בכל דבר אחר יותר מרוב האנשים.

ביטחון מופרז לא רק מעודד מומחים לסטות מהנתיב שלהם ולהצהיר הצהרות בנושאים הרחוקים מאוד מתחומם, הוא גם מעודד אותם לייחס לעצמם טווח מומחיות רחב מדי אפילו בתוך התחום הכללי שלהם. מומחים ואנשי מקצוע, בדיוק כמו כולם, מניחים שהצלחות והישגי העבר הם בבחינת ראיות לכך שיש להם ידע רב יותר מכל אחד אחר, ולכן הם יעדיפו להביע דעה בנושא שאינם מבינים בו במקום להעלות על דל שפתיהם את שלוש המילים שכל מומחה שונא לומר: "אני לא יודע". אף אחד לא רוצה לחשוף את  החסך בידע האישי שלו, ולכן גם הדיוטות וגם מומחים מפזרים בביטחון רב הצהרות בנוגע לנושאים שבהם אינם מתמצאים כלל. העניין הוא שמומחים אמורים לדעת לא לעשות זאת.

הכימאי חתן פרס הנובל לינוס פאולינג (Pauling), לדוגמה, השתכנע בשנות השבעים שוויטמין סי הוא תרופת פלא. הוא קרא לציבור ליטול כמויות אדירות של תוסף ויטמין סי כדי למנוע התקררויות ומגוון תחלואים נוספים. טענותיו של פאולינג היו בלתי מבוססות, אבל כיוון שהוא חתן פרס נובל לכימיה, מסקנותיו לגבי השפעות הוויטמין נראו לרבים כפועל יוצא של מומחיותו.

למעשה, פאולינג כשל בהחלת אמות המידה המדעיות על מסע השכנוע שלו כבר מראשיתו. הוא התחיל לקחת ויטמין סי בסוף שנות השישים בעצת ארווין סטון (Stone), שהיה ביוכימאי ובעיני עצמו גם רופא, שאמר לפאולינג שאם ייקח 3,000 מ"ג ויטמין סי מדי יום – כמות גדולה פי כמה וכמה מהמומלץ – הוא יאריך את תוחלת חייו בעשרים וחמש שנה. אבל התארים ה"דוקטור" היחידים של סטון היו שני פרסי כבוד שקיבל – ממוסד לא מורשה המציע לימודים בהתכתבות ומקולג' לכירופרקטיקה.

לימונים. חתן פרס נובל טען שוויטמין סי הוא תרופת פלא. תצלום: ויקטור

פאולינג רצה להאמין בנכונות דבריו של סטון, והתחיל לזלול ויטמין סי. הוא חש מיד בהשפעתו המופלאה. משקיפים אובייקטיביים היו מבחינים מיד באפקט הפלצבו, כלומר בתופעה שבה אומרים למישהו שכדור מסוים ישפר את הרגשתו, ולכן כאשר הוא מתחיל לקחת אותו נדמה לו שהוא אכן מרגיש טוב יותר. אבל בגלל תרומותיו האדירות של פאולינג למדע, עמיתיו לקחו אותו ברצינות. פאולינג עצמו מת מסרטן בגיל 93. האם הוא זכה בעשרים וחמש השנה הנוספות ש"דוקטור" סטון הבטיח לו? אין לדעת.

לעתים, מומחים מנצלים את ההילה שמקנה להם תואר או הישג כלשהו כדי להשפיע על דיונים חשובים של מדיניות ציבורית בתחומים שכלל אינם נוגעים להם. ב-1983 שידרה תחנת רדיו בניו יורק תוכנית בנוג למרוץ החימוש הגרעיני. שנות השמונים היו שנים מתוחות במלחמה הקרה, ו-1983 הייתה אחת הגרועות שבהן: ברית המועצות יירטה מטוס נוסעים קוריאני, שיחות הגרעין בין ארצות הברית לברית המועצות בז'נבה קרסו, וסרט בשם The Day After של רשת איי-בי-סי, העוסק במלחמה גרעינית אפשרית, הפך לתוכנית הטלוויזיה הנצפית ביותר של אותה תקופה.

אני הייתי אז דוקטורנט צעיר בניו יורק, חקרתי את ברה"מ וציפיתי לקריירה במדיניות ציבורית. "אם רונלד רייגן ייבחר מחדש," אמר הקול במקלט הרדיו שלי במבטא אוסטרלי כבד, "המלחמה הגרעינית תהיה בבחינת ודאות מוחלטת."

הדוברת הייתה אישה בשם דוקטור הלן קולדיקוט (Caldicott). היא לא הייתה דוקטור לפיזיקה או לממשל או ליחסים בינלאומיים, אלא רופאת ילדים מאוסטרליה. החשש שלה לגבי נשק גרעיני, לדבריה, נבע מקריאת הרומן הפוסט-אפוקליפטי "על החוף" מאת נוויל שוט (1957), המתרחש בארץ הולדתה. כפי שאמרה לאחר מכן, היא לא ראתה טעם לטפל בילדים חולים כשהעולם שבו הם חיים עלול להיחרב בכל רגע.

לקולדיקוט הייתה נטייה לצאת בהצהרות נחרצות בעניינים טכניים מובהקים. היא דיברה בביטחון רב בנוגע לסוגיות כמו עמידות מאגרי הטילים האמריקניים, אמצעי ההגנה האזרחיים ואופן פעולתו של מנגנון מדיניות החוץ הסובייטי. היא גרה אז בארה"ב כבר קרוב לעשור, והפכה לנציגה קבועה בתקשורת של מתנגדי הנשק גרעיני.

קהילת המומחים מלאה באנשים החורגים כך מתחומם. המפורסם שבהם, לפחות על-פי מידת השפעתו על הציבור העולמי, הוא פרופסור נועם חומסקי מ-MIT, דמות שמיליוני קוראים ברחבי העולם מעריצים. חומסקי, לפי הערכות אחדות, הוא האינטלקטואל האמריקני המצוטט ביותר, והוא כתב ספרים רבים בנושא פוליטיקה ומדיניות חוץ. אבל ב-MIT הוא בכלל פרופסור לבלשנות. חומסקי נחשב לחלוץ ולענק בתחומו, אבל הוא אינו מתמצא במדיניות חוץ יותר משג'ורג' קנאן (Kennan) המנוח התמצא במקורות השפה האנושית. ובכל זאת הוא מוכר בציבור בעיקר בגלל כתביו הפוליטיים, ולאורך השנים נתקלתי לא אחת בסטודנטים ששמעו על חומסקי, אבל לא היה להם מושג שהוא בכלל עוסק בבלשנות.

אבל כמו פאולינג או קולדיקוט, חומסקי נותן מענה לצורך בזירה הציבורית. הדיוטות נוטים להרגיש שהם מצויים בעמדת נחיתות שאינה מאפשרת להם לקרוא תיגר על תפישות המדע המסורתי או על רעיונות חברתיים נפוצים, ולכן הם נוהרים אחר אישים בעלי הילה של מומחיות המציגים עמדות דומות לשלהם. יכול מאוד להיות שרופאים צריכים לבחון לעומק את חשיבותם של ויטמינים לתזונה האנושית. בטוח שהציבור צריך להיות מעורב בדיון המתמשך באשר לשינוי מעמדו ותפקידו של הנשק הגרעיני. אבל תואר בכימיה או משרה כרופאת ילדים אינם מקנים לאנשים התומכים בעמדה כזאת או אחרת בדיונים האלה סמכות רבה יותר משיש לכל אוטודידקט אחר שהתעמק בנושא.

"נועם חומסקי: שתוק, בבקשה". מחאה נגד הבלשן המתבטא כמומחה בנושאי מדיניות. תצלום: Honest Reporting

הציבור סובלני להפליא להסגות גבול מסוג זה, והרי זה בעצמו פרדוקס: יש הדיוטות שאינם מכבדים את תחום התמחותו האמיתי של מומחה נתון, אך בה בעת מניחים שמומחיות והישגים הם דברים כלליים כל כך, שמומחים ואינטלקטואליים מסוגלים לתרום כמעט לכל דיון. אותם אנשים המפקפקים בעצת רופא שאומר להם לא להפריז בנטילת ויטמינים, עשויים לקנות ספר בנושא נשק גרעיני רק כי על גב הספר מצוין כי המחבר הוא דוקטור לרפואה.

למרבה הצער, מעטים המומחים שזוכרים איזו אחריות מוטלת עליהם ומסרבים בענווה כאשר הם מתבקשים לומר את דעתם בנושא שמחוץ לתחום התמחותם. אני חטאתי בכך בעצמי, והצטערתי בדיעבד. מה שמשונה הוא שמצאתי את עצמי מתווכח עם אנשים המתעקשים שאני כשיר לגמרי לתת פרשנות בנושא שאין לי בו שום ידע רלוונטי, אף שהבהרתי להם שאיני מתמצא בו. זה מוזר מאוד להסביר לעיתונאי, ובייחוד לסטודנט, שלמרות האמון שהוא נותן בי, יהיה זה בלתי אחראי מצדי לענות על שאלתו כאילו אני בר-סמכא בנושא. זאת אינה הודאה נעימה, אבל אפשר לקוות שבלשנים, רופאי ילדים ורבים אחרים יצליחו להתגבר על אי הנעימות.

בעיה: הציבור דורש תחזיות

בתחילת שנות השישים, בדרן בשם "קריסוול המדהים" התארח באופן קבוע בתוכניות טלוויזיה ורדיו. המופע של קריסוול כלל תחזיות קיצוניות שאותן ליווה במילים הדרמטיות "אני חוזה!" בין הכרזותיו הרבות טען קריסוול שניו יורק תשקע בים עד 1980, שוורמונט תיפגע במתקפה גרעינית ב-1981, ושדנבר תושמד באסון טבע ב-1989. המופע של קריסוול היה מוגזם ומופרך, אבל הציבור נהנה ממנו. אבל מה שקריסוול לא חזה הוא שהקריירה שלו תדשדש בסוף שנות השישים, ושהוא יסיים את דרכו עם מספר תפקידים קטנים בסרטי sexploitation שבוימו על-ידי חברו, הבמאי האגדי האיום אד ווד.

מומחים אינם מצטיינים בתחזיות כי מטרת המדע היא להסביר, לא לחזות

חיזוי הוא בעיה עבור מומחים. הציבור דורש מהם תחזיות, אבל רובם אינם מצטיינים במתן תחזיות. הסיבה לכך היא שמומחים אינם אמורים להיות טובים בזה. מטרת המדע היא להסביר, לא לחזות. ואף-על-פי-כן, תחזיות, בדיוק כמו דילוג בין תחומי מומחיות, מפתות את המומחים מאוד.

מרבית התחזיות האלה גרועות ביותר. במחקרו הפופולרי בנושא אירועי "ברבור שחור" – רגעים בלתי ניתנים לחיזוי המסוגלים לשנות את פני ההיסטוריה – נסים ניקולס טאלב גינה את "היהירות האפיסטמית" של מפעל החיזוי כולו:

"אנו חוזים את הגירעונות של הביטוח הלאומי ואת מחירי הנפט בעוד שלושים שנה בלי להבין שאיננו מסוגלים לחזות מה יהיה ערכם בשנה הבאה – שגיאות החיזוי המצטברות שלנו בנוגע לאירועים פוליטיים וכלכליים מגיעות לממדים מפלצתיים כל כך שבכל פעם שאני בוחן את הנתונים האמפיריים אני חייב לצבוט את עצמי כדי לוודא שאני לא חולם".

טאלב מזכיר לנו שאנו חיים באי-ודאות מתמדת, וזו תזכורת חשובה, אבל התעקשותו להשלים עם המצב אינה פרקטית. בני האדם לא ירימו ידיים, ולא יפסיקו לנסות להשתמש  במומחיות שהם צברו כדי לצפות אירועים עתידיים.

השאלה אינה אם מומחים אמורים לעסוק בחיזוי. הם ימשיכו לעשות זאת. החברה שהם חיים בה והמנהיגים המושלים בה יבקשו מהם לעשות זאת. השאלה היא מתי ואיך אמורים המומחים לייצר תחזיות, ומה לעשות כשהם טועים.

ויש מומחים טובים ממומחים אחרים

בספרו ?Expert Political Judgment: How Good Is It? How Can We Know (משנת 2005), אסף החוקר פיליפ טטלוק (Tetlock) נתונים בנוגע לתחזיות מומחים במדעי החברה, וגילה את מה שרבים חשדו בו: "כשאנו בודקים מומחים כנגד אמות המידה הבסיסיות ביותר – דילטנטים, שימפנזים שזורקים חצים ומיני אלגוריתמים של חיוץ – אנו מוצאים סימנים מעטים לכך שהמומחיות מיתרגמת ליכולת משמעותית לבצע תחזיות 'מכוילות היטב' או 'שקולות'". נדמה לכאורה שהמומחים אינם טובים יותר בחיזוי העתיד מאשר גלגל רולטה. ממצאיו הראשוניים של טטלוק אישרו, מבחינת הדיוטות רבים, את החשד שמומחים לא באמת יודעים מה הם עושים.

הנתונים מלמדים שתחזיותיהם של המומחים בכל זאת עקביות יותר מאשר תחזיות אקראיות

אבל התגובה הזאת למחקר של טטלוק הייתה מקרה קלאסי של חוסר הבנה באשר למהות המומחיות. כפי שטטלוק עצמו ציין: "ספקנים רדיקליים שמחו למראה הממצאים האלה, אבל הם מתחילים להתפתל כשאנו מוצאים דפוסים של עקביות בתחזיות שכן היו נכונות... הנתונים מלמדים שתחזיותיהם של המומחים בכל זאת עקביות יותר מאשר תחזיות אקראיות".

יש להבהיר: טטלוק לא בחן את המומחים כנגד כל שאר האנשים בעולם, אלא כנגד אמות מידה בסיסיות, ובייחוד כנגד תחזיותיהם של מומחים אחרים. הוא לא שאל אם מומחים טובים יותר בחיזוי מהאדם הממוצע, אלא מדוע נראה שמומחים אחדים טובים יותר בחיזוי מאחרים. זוהי שאלה שונה בתכלית.

מומחה לשחמט: קספרוב משחק נגד ילד בפרלמנט האירופי

מה שטטלוק מצא הוא שסוגים מסוימים של מומחים טובים יותר מאחרים, כפי הנראה, בהחלת הידע שלהם על תרחישים היפותטיים. טטלוק השתמש בהבחנה שביצע הפילוסוף הבריטי ישעיה ברלין בין "קיפודים" ל"שועלים", כדי להבדיל בין מומחים בעלי ידע רחב (השועל, שיודע דברים רבים מדי) לבין אלה שמומחיותם צרה אך עמוקה (הקיפוד, שמכיר דבר אחד היטב). אמנם רוב המומחים התקשו לעבור מהסברים לתחזיות, אבל "השועלים" השיגו באופן כללי תוצאות טובות יותר מאשר "הקיפודים", מסיבות רבות.

קיפודים, למשל, נוטים להשליך את הידע הספציפי שלהם על מצבים שמחוץ לתחום התמחותם, ואילו שועלים טובים יותר בתכלול מידע ממקורות שונים ובשינוי עמדתם לנוכח נתונים חדשים או מדויקים יותר. "אורח החשיבה של השועלים מתאפיין בביקורת עצמית ובהצגה בלתי פוסקת של טענות-נגד", כתב טטלוק, "ולכן הם נמנעו מהתלהבות מופרזת כלפי תחזיותיהם, זאת בניגוד לקיפודים, ובייחוד לקיפודים המתמצאים מאוד בתחומם".

מומחים טכניים, שהם התגלמות הקיפוד, התקשו מאוד בחיזוי. אך לא זאת בלבד: הם התקשו גם בעיבוד מידע המגיע מחוץ לתחום התמחותם. לאנשים בעלי תחום התמחות צר ומוגדר אין כלים רבים המתאימים לעבודה בתחומים אחרים, ולכן האינסטינקט שלהם הוא לכפות את הכלים שיש להם על הנושא המדובר, גם אם אין התאמה בינו לבין תחום ההתמחות שלהם. התוצאה היא תחזיות נחרצות שנוטות להיות שגויות, בעיקר כי המדענים שאחראים להן, כקיפודים קלאסיים, מתקשים לעבד מידע מחוץ לתחום הצר אך המורכב מאוד שבו הם מתמחים.

יש כאן מספר לקחים, ולא רק בשביל מומחים אלא גם בשביל ההדיוטות ששופטים את תחזיותיהם של המומחים ומטילים בהן ספק. הנקודה החשובה ביותר היא שתחזיות כושלות אינן מעידות רבות על טיבה של מומחיות. מומחים רבים מצרפים לתחזיות שלהם הסתייגויות (הן טובות גם לביצור האגו), כי העולם מלא במקרים בלתי ניתנים לחיזוי, שעלולים להשפיע באופן משמעותי על השתלשלות האירועים. ההיסטוריה עלולה להשתנות בעקבות אירועים מקריים פשוטים כמו התקף לב או הוריקן. הדיוטות נוטים להתעלם מההסתייגויות האלה, על אף חשיבותן.

אין בכוונתי להקל ראש בטעויות קשות של מומחים, ובעיקר לא בטעויות קשות של קהילות מומחים. הסוקר נייט סילבר (Silver), שקנה לו מוניטין בזכות תחזיותיו המדויקות להפליא בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2008 וב-2012, הודה מאז שתחזיותיו לגבי דונלד טראמפ ב-2016 היו מבוססות על הנחות שגויות. אבל תובנותיו של סילבר לגבי מערכות הבחירות הקודמות עודן תקפות, אף על פי שתופעת טראמפ הפתיעה אותו ואחרים.

מטרת העצות והתחזיות של המומחים אינה לזכות בהטלת מטבע, אלא להנחות החלטות בנוגע להתרחשויות עתידיות אפשריות. אנשי מקצוע צריכים לקבל אחריות על טעויותיהם, להודות בהן בפומבי, ולהראות כיצד בכוונתם לתקן אותן. הדיוטות צריכים להפגין זהירות רבה יותר כאשר הם מבקשים ממומחים לבצע תחזיות, ועליהם ללמוד מה ההבדל בין כישלון לתרמית.

אם הדיוטות יסרבו להתייחס ברצינות לחובתם האזרחית, אם הם לא ישקיעו זמן ויתעמקו בסוגיות החשובות להם, הדמוקרטיה תהפוך לטכנוקרטיה. שלטון המומחים, שממנו הציבור מפחד, יצמח ויהפוך לברירת המחדל.

הדמוקרטיה אינה יכולה לתפקד אם כל אזרח הוא מומחה. נכון, כשמומחים חושבים שהם יכולים לנהל את הדמוקרטיה תוך התעלמות מציבור הבוחרים, הם נוהגים ביהירות. אבל כשהדיוטות חושבים שהם יכולים לנהל מדינה גדולה ומתקדמת בלי להקשיב לקולותיהם של אזרחים משכילים ומנוסים מהם – הרי זאת התנהגות נרקיסיסטית המעידה על בורות.

טום ניקולס (Nichols) הוא מרצה לביטחון לאומי ב-U.S. Naval War College ("מכללת המלחמה של הצי האמריקני"), מרצה מן החוץ ב-Harvard Extension School, ועוזר לשעבר בסנאט. ספרו האחרון הוא The Death of Expertise: The Campaign Against Established Knowledge and Why It Matters (משנת 2017).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: שועל. תצלום: ריי הנסי, unsplash.com

Ray Hennessy