תפסיקו להקשיב ללב שלכם

בשנת 1999 חלף במוחו של ג'ושוע גרין – אז סטודנט לפילוסופיה וכיום מרצה בהרווארד – רעיון יצירתי ביותר. הוא לקח ניסוי מחשבתי פילוסופי מוכר למדי ושילב אותו עם טכנולוגיה בצורה שהפכה אותו לניסוי פילוסופי מוכר מאוד – ככל הנראה התרגיל המחשבתי הידוע והמדובר ביותר של תקופתנו. התרגיל מעלה ספקות משמעותיים לגבי מידת הרציונליות בשיפוט המוסרי של בני האדם. הניסוי המחשבתי – בעיית הקרונית – זכה לתשומת לב רבה בשנים האחרונות וכבר כמעט שאין צורך להציג אותו. ובכל זאת: קרונית איבדה שליטה והיא דוהרת במורד מסילה לעבר חמישה אנשים שללא ספק ימותו אלא אם תמשכו במנוף שיסיט אותה למסלול אחר, שם היא תהרוג אדם אחד. האם תמשכו בידית? האם זה המעשה הראוי?

דימוי מהאתר של גרין

עכשיו חזרו אחורה והניחו שאתם מסוגלים למנוע את חמש המיתות לא על-ידי משיכה במנוף, אלא בכך שתדחפו אדם גדול מאוד מגשר. הוא ייפול על המסילה, וגופתו תאט את הקרונית. כולם יינצלו – חוץ ממנו, כמובן. האם תעשו את זה? ואם עניתם תשובה חיובית בפעם הראשונה ולא בשנייה (כפי שעושים אנשים רבים), מה הרציונל שלכם? הרי מדובר באחד תמורת חמישה בכל מקרה, לא? אם נסתכל על ממצאיו של גרין בצורה כללית – ה"רציונל" האנושי קשור לעתים לתחושות בטן יותר מאשר להיגיון – אפשר לסווגם כחלק מגל מחקרי במדעי ההתנהגות שמעלה בשנים האחרונות ספקות לגבי האמון של בני האדם במוחם. רשימות רבי המכר כללו ספרים כגון "לא רציונלי ולא במקרה", מאת הפסיכולוג דן אריאלי מאוניברסיטת דיוק, ו"לחשוב מהר, לחשוב לאט" מאת הפסיכולוג מפרינסטון וחתן פרס נובל, דניאל כהנמן, שבו הוא מכסה מחקרים רבים בנושא הפגמים הלוגיים של האנושות.

אבל יש הבדל בין הספרים האלה לעבודתו של גרין. אריאלי וכהנמן חלק ניכר מספריהם להחלטות פיננסיות ויומיומיות אחרות, בעוד שגרין עוסק בענייני מוסר. יש הבדל בין אמירה כגון, "נכון שזה מטורף לנסוע עשרה קילומטרים כדי לחסוך 50 דולר על קנייה של 100 דולר, אבל לא כדי לחסוך 50 דולר על קנייה של 500 דולר?", לבין אמירה כגון, "נכון שזה מטורף שאתם מוכנים להרוג בחור במשיכת מנוף אבל מסרבים מתוך עיקרון לתת לו דחיפה קטנה שתוביל לאותה תוצאה?" השאלה הראשונה עוסקת בעזרה לעצמנו. השאלה השנייה עוסקת במשהו גדול יותר.

גרין. צילום: אוניברסיטת הרווארד

עד כמה גדול יותר? הרבה, הרבה יותר, אם לשפוט לפי ספרו החדש של גרין. הספר נקרא Moral Tribes: Emotion, Reason, and the Gap Between Us and Them – ובמקרה שהכותרת עצמה לא משכנעת אתכם בחשיבות העניין, גרין כותב שספרו עוסק ב"טרגדיה המרכזית של החיים המודרניים." הוא אינו היחיד שחושב שאלה עניינים כבדי משקל. פול בלום, פסיכולוג מאוניברסיטת ייל, שחוקר גם כן את הבסיס הביולוגי של המוסר, כתב ספר חדש בשם Just Babies שעוסק בהיווצרותן של נטיות מוסריות אצל תינוקות ופעוטות. הוא בחר בכותרת המשנה The Origins of Good and Evil.

לרוב יש לי תגובה חיסונית איתנה ליח"צ של ספרים, אבל במקרה הזה היא נשארה רדומה. הכישרון האנושי הידוע לגזענות, עימותים וזוועות קשור ככל הנראה למוח האנושי, וחלקים רלוונטיים במוח אכן מתבהרים – לא רק תודות למהפכה בסריקות מוח, או אפילו פיתוחים רחבים יותר במדעי המוח, אך גם תודות לניסויים פסיכולוגיים מחוכמים והבנה טובה יותר של הכוחות האבולוציוניים שעיצבו את טבע האדם. אולי אנחנו מתקרבים לנקודה שבה נוכל לרתום את הידע הזה לטובתנו, להתקדם משמעותית באופן שבו אנחנו מתייחסים זה לזה, ולהפוך למין שראוי לשם "האדם הנבון".

אך גם בלום וגם גרין חוששים לגבי המצב האנושי; שני הסופרים רוצים לעשות משהו בעניין; ולשניהם יש רעיונות לגבי הדבר שיש לעשות. אבל רק ספרו של גרין מעורר תחושה משיחית. הדאגה שלו אמפתית, הניתוח מדויק ותוכנית הפעולה שלו מאוד, מאוד שאפתנית. ישועת המין האנושי אפשרית, אבל היא תדרוש מאמץ מתוכנן. גרין מציע לקוראים "את המוטיבציה וההזדמנות לאחד כוחות עם אחרים כמוכם," את האפשרות לתמוך במה שהוא מכנה "מטא-מוסר". כשהמטא-מוסר הזה יתפשט, נצליח לפתור בעיות בחזיתות פנימיות ובינלאומיות, להחדיר היגיון לדיונים בנושא הפלות וזכויות חד-מיניים; להרגיע מתחים בין הודו לפקיסטן, ישראל ופלסטין; וכולי.

העולם המודרני דוחס קבוצות יחד, ולקבוצות אלה אף יש ערכים שונים. גרין כותב: ישנם יהודים שמאמינים שיהודים הם 'העם הנבחר' של אלוהים ושיש להם זכות אלוהית על ארץ ישראל

אני אוהב שאפתנות! ואין לי בעיה עם קצת משיחיות, כי השבטיות העזה הקיימת כיום בזירה המקומית והבינלאומית רומזת על כך שאנו מתקרבים לנקודה של סכנה עולמית אמיתית. אני מסכים עם גרין שהמצב דורש פעולה דרמטית – פעולה בקנה מידה שתחולל שינוי בתודעה האנושית. אבל אני חושב שהשינוי שגרין מעוניין בו אינו דחוף באמת, אף על פי שהוא מפתה. אני חושב שהאבחנה שלו לא מקדישה תשומת לב מספיקה לפסיכולוגיה האנושית שמדרדרת אותנו יותר מכל דבר אחר לעימותים.

אך אל ייאוש. בתוך הספר העשיר ורחב היריעה של גרין שוכנים מרכיביה של אבחנה חלופית שלדעתי היא מדויקת ומבטיחה יותר. ייתכן שהישועה אינה בהישג היד, אך אפשר כבר לזהות את הדרך המובילה אליה, גם אם צריך לצמצם את המבט.
האבחנה של גרין, ביסודה, היא דרוויניסטית: הדחפים והנטיות שמעצבים את השיח המוסרי הם בעיקרם ירושה של הברירה הטבעית, והם מושרשים בגנים שלנו. רבים מהם נמצאים איתנו כיום מכיוון שהם עזרו לאבותינו להפיק תועלת משיתוף פעולה. כתוצאה מכך, אנשים כיום מסתדרים זה עם זה לא רע, ויודעים גם להקפיד על כללי המוסר הבסיסיים שעליהם מושתתות חברות אנושיות.

כל מי שמפקפק בכך שהדחפים המוסריים הבסיסיים הם מולדים, יצטרך להתווכח עם פול בלום. הוא עורך סינתזה של מחקרים – רובם שלו ושל אשתו, קרן וין – המראים שמערך של נטיות הקשורות למוסר מתגלה בתינוקות ופעוטות. רשימת הירושות המוסריות הטבעיות שלו כוללת "יכולת מסוימת להבחין בין אדיבות לאכזריות," וכן "אמפתיה וחמלה – לכאוב את כאבם של האנשים שסביבנו ולקוות שהכאב הזה יפוג." עבודתו של בלום מתעדת גם "חוש צדק יסודי – רצון לראות פעולות טובות זוכות לשבחים ופעולות רעות לעונש."

אז אם אנחנו חיות מוסריות כל כך, למה יש כל כך הרבה סכסוכים? תשובתו של ג'ושוע גרין פשוטה להפליא. לדבריו, הבעיה היא שאנחנו מעוצבים בצורה המאפשרת לנו להסתדר זה עם זה בהקשר מסוים – חברות ציידים-לקטים קטנות יחסית. לכן המוחות שלנו מקבלים את הקבוצות שאנחנו משתייכים אליהם, אך הם פחות טובים ביצירת פשרות בין קבוצות. "המוסר לא התפתח כדי לייצר שיתוף פעולה אוניברסלי," הוא כותב.

נראה שגרין חושב שזו לא היתה בעיה גדולה כל כך לו עדיין היינו חיים בתקופת האבן, כשהאוכלוסייה היתה דלילה וקבוצות שונות לא באו במגע תכוף זו עם זו – וכשתושבי הכפר השכן חלקו אתכם, ככל הנראה, שפה ותרבות, וחלקם אף היו קרובי משפחתכם. אבל העולם המודרני דוחס קבוצות יחד, ולקבוצות אלה אף יש ערכים שונים. גרין כותב: מוסלמים רבים מאמינים שאף אחד – בין שהוא מוסלמי ובין שאינו מוסלמי – לא אמור לייצר דימויים חזותיים של הנביא מוחמד. ישנם יהודים שמאמינים שיהודים הם 'העם הנבחר' של אלוהים ושיש להם זכות אלוהית על ארץ ישראל. נוצרים אמריקאים רבים מאמינים שיש להציג את עשרת הדיברות על בניינים ציבוריים ושכל האמריקאים צריכים להישבע אמונים ל'אומה אחת תחת האל.'

את העובדה שקבוצות שונות תופסות את החיים "מנקודות מבט מוסריות שונות", גרין מכנה "הטרגדיה של הגישה המוסרית המקובלת." הוא פותח את ספרו עם משל שבו שבטים שונים בעלי ערכים שונים לא מסתדרים, ואומר, "הם לא רבים כי הם אנוכיים בבסיסם, אלא כי יש להם תפיסות שונות לגבי מוסר"

את העובדה הזו – שקבוצות שונות תופסות את החיים "מנקודות מבט מוסריות שונות" – גרין מכנה "הטרגדיה של הגישה המוסרית המקובלת." הוא פותח את ספרו עם משל שבו שבטים שונים בעלי ערכים שונים לא מסתדרים, ואומר, "הם לא רבים כי הם אנוכיים בבסיסם, אלא כי יש להם תפיסות שונות לגבי מוסר בחברה."
אם הגיוון בקודים המוסריים הוא אכן בעיה גדולה, עולה הפתרון הבא: להיפטר מהגיוון. אנחנו צריכים "מטבע משותף, מערכת מאוחדת לבחינת ערכים," כותב גרין. "מה שחסר לנו, אני חושב, הוא גישה מוסרית עולמית ברורה, כזו שתפתור מחלוקות בין שבטים מוסריים מתחרים." הוא מציע, למעשה, את המקבילה המוסרית לאספרנטו.

הנה שאלה אחת שעומדת בפני תומכיה של גישה מוסרית עולמית יחידה: באיזו גישה עלינו לבחור? גרין מציע בענווה את זו שלו. למעשה, זה לא הוגן מצדי. נכון שגרין הוא תועלתן – הוא מאמין (אם לפשט מעט) שדבר מוסרי הוא דבר שממקסם את סך כל האושר האנושי. ונכון שתועלתנות היא המועמדת שלו לתפקיד המטא-מוסר העולמי. אבל הוא לא בחר אותה באימפולסיביות, והטיעון לטובתה לא רע.
ראשית, צריך לזכור את סריקות המוח שנעשו בהקשר לבעיית הקרונית. זכרו שהחלקים הרגשיים של המוח השפיעו פחות על האנשים שבחרו בפתרון תועלתני מאשר על אלה שהתנגדו לו. האם לא יהיה נכון לומר שרגש הוא משהו שבאופן כללי אנחנו מנסים להתחמק ממנו כשקבוצות מסוכסכות מנסות להגיע להבנה שהן מסוגלות לחיות איתה?

זה לא נובע אך ורק מכך שרגשות נוטים להתלהט. אם קבוצות רוצות ללבן את חילוקי הדעות שלהן, הן צריכות להיות מסוגלות, ובכן, לדבר עליהם. ואם הבסיס לאינטואיציה המוסרית הוא רגש, אין על מה לדבר. את הנקודה הזו ביסס הפסיכולוג ג'ונתן היידט (Haidt) במאמר משפיע משנת 2001 הנקרא "The Emotional Dog and Its Rational Tail" (שבו הוא מצטט מספרו הטרי של גרין ומתייחס אליו בחיוב). היידט טוען שהאמונות המוסריות שלנו מעוגנות ברגש יותר מאשר בהיגיון, ומתעד מקרים של "אלם מוסרי" – הקושי של אנשים להסביר מדוע הם מאמינים, למשל, שהומוסקסואליות היא דבר רע.

אם כולם יהיו תועלתנים, לא תהיה בעיה של אלם. אף אחד יאמר דברים כמו, "אני לא יודע, שני גברים ששוכבים אחד עם השני, זה פשוט נראה לי... איכסה!" לחילופין, השבטים השונים יתווכחו על ההסדרים המוסריים שייצרו את האושר הרב ביותר. נכון, הטיעונים ייעשו מסובכים, אבל לפחות הם יישענו ביסודו של דבר על הערך האחד שבעיני כולם הוא בעל-ערך: אושר. אולי תשאלו: איך משכנעים נוצרים, יהודים ומוסלמים לזנוח את מערכות הערכים מבוססות הדת שלהם? ואולי תפקפקו בכך שספר של מרצה בהרווארד יצליח במשימה. אבל גרין מבין שזה לא פרויקט לחופשת הקיץ, ובכל מקרה, אני לא חושב שמעשיות היא הבעיה העיקרית בתוכניתו. אני חושב שהבעיה הגדולה מתגלה בשלב מוקדם יותר, בשלב האבחנה. זו בעיה נפוצה בניתוח העימותים בעולם: הערכה מופרזת של חשיבותם של פערי הערכים.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא בבסיסו עימות בין שני עמים שטוענים לבעלותם על אותה אדמה. כשהם מתווכחים על זה, הם לא מציגים, לרוב, עקרונות מוסר שונים של בעלות על קרקע. הם מציגים גרסאות שונות של ההיסטוריה

נביט באחת הדוגמאות של גרין, שהוזכרה לעיל. נכון שיש יהודים המאמינים שאלוהים נתן להם את הגדה המערבית. אבל גם נכון שאמונה זו – ואמונה דתית בכלל – לא השפיעה רבות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הציונות היתה בעיקרה תנועה חילונית בלי יותר מדי דיבורים על אלוהים, וההתנגדות הערבית לציונות לא היתה דתית במיוחד גם כן. לאחר שהפלסטיני סירחאן סירחאן התנקש ברוברט פ. קנדי לאחר שזה נשבע לשלוח נשק לישראל, הוא אמר שהוא עשה את זה "למען ארצי," ולא "למען דתי." ובכל מקרה, הדת שלו הייתה גם דתו של קנדי: נצרות.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא בבסיסו עימות בין שני עמים שטוענים לבעלותם על אותה אדמה. כשהם מתווכחים על זה, הם לא מציגים, לרוב, עקרונות מוסר שונים של בעלות על קרקע; הם מציגים גרסאות שונות של ההיסטוריה – מה היה מספר הערבים שחיו בפלסטין לפני 1948, איזה צד התחיל את הלחימה שהובילה לכך שערבים רבים עזבו את האזור, איזה הצד היה הראשון שעשה לאחר דברים נוראיים, וכולי. לא ברור מדוע הוויכוחים האלה על עובדות ישתנו אם שתי הקבוצות יהיו תועלתניות ונטולות דת.

למעשה, גרין בעצמו אומר שהם לא ישתנו. למרות הטיעון המרכזי של הספר, הוא כולל ראיות רבות לכך שלעתים קרובות, מקור העימות בין בני אדם אינו מערכות מוסר שונות, אלא מעין נקודת מבט בעלת חוסר איזון בסיסי. הוא מצטט מחקר שבו ישראלים וערבים צפו באותו סיקור תקשורתי של הטבח בבירות 1982, ושתי הקבוצות סיכמו שהסיקור היה מוטה נגד הצד שלהן. כל חשד לכך שהסתירה הזו מעוגנת בערכים ייחודיים ליהודים או ערבים או מוסלמים מופרך על-ידי ממצא אחר שהוא מצטט, ממחקר קלאסי משנת 1954. במחקר זה צפו סטודנטים מפרינסטון ודרטמות' במשחק פוטבול קשוח במיוחד בין נבחרותיהם והגיעו למסקנות שונות בתכלית כשנשאלו איזה מהצדדים שיחק מלוכלך יותר. האם הבעיה כאן היתה פער גדול בין מערכות הערכים הנפוצות בפרינסטון ודרטמות' בשנות בחמישים?

לא, הבעיה היא ששתי הקבוצות הורכבו מבני אדם. ככאלה, הם סבלו מהטיה עמוקה – נטייה להעריך יתר על המידה את כישורי הקבוצה שלהם, להעצים את תלונותיהם ולעשות את ההיפך ביחס ליריביהם. נראה שההטיה הזו הושרשה במין שלנו על-ידי הברירה הטבעית – על זה מסכימים פסיכולוגים אבולוציוניים, בכל אופן.

נראה שהטיה כזו נובעת חלקית מכל משחקי הסכום-אפס ששוחקו לאורך האבולוציה האנושית: שני שבטים הנלחמים על משאב סופי כלשהו, שני אנשים המתחרים על אותו בן זוג או מעמד חברתי. באופן אירוני, משמעות הדבר היא שהטיות אנוכיות מסוימות נובעות ממה שבעיניו של גרין הוא היבט חיובי של עברנו האבולוציוני: שאנשים עוצבו על-ידי הברירה הטבעית כך שיוכלו להפיק תועלת משיתוף פעולה – להיות טובים במשחקי סכום אפס – עם אנשים אחרים. אחרי ככלות הכול, אפילו במשחקי לא-סכום-אפס רבים יש רכיב סכום-אפס. כן, מוטב שאתם ושלושת חבריכם הציידים-לקטים תשתפו פעולה בציד, או בהריגת חיה שלא תצליחו להרוג לבד. אך כשמגיע הרגע לחלק את הבשר, עדיף לקבל 30 אחוז מאשר 25. אז יש לנו כישרון טבעי להתמקחות – ואת הכישרון לשלוף עובדות שתומכות בעמדה שלנו (ולא עובדות אחרות); נראה שאנו מתוכנתים להאמין שמגיע לנו. במחקר אחד, משתפי פעולה בכתיבת מאמרים אקדמיים נשאלו לאיזה אחוז מהישג הקבוצה הם אחראים.

בקבוצות בנות ארבעה אנשים, חברי הקבוצה טענו בממוצע לסכום של 140 אחוז.
הסיבה לכך שקשה לנו למצוא דוגמאות מהחיים האמיתיים להטיה האנוכית שלנו, היא שאמור להיות לנו קשה למצוא אותן; הרי אנחנו לא מודעים למידע שההטיה חוסמת. לדוגמה, הנה עובדה שהאמריקאי הממוצע אינו מודע לה: בשנת 1953, ארצות הברית הפיקה מהפכה באיראן, הדיחה ממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות והעלתה במקומה משטר מדכא ואכזר ששלט במשך עשרות שנים. האיראנים, מצדם, מודעים מאוד לדבר הזה, מה שעוזר להסביר מדוע, עד היום, רבים מהם חשדנים מאוד כלפי הכוונות האמריקאיות. עובדה זו עוזרת להסביר גם את ההשתלטות על שגרירות ארצות הברית בטהראן בשנת 1979 – אירוע שאמריקאים רבים מייחסים עד היום לקנאות דתית בלתי נתפסת. זה האופן שבו המוח עובד: אנחנו שוכחים את חטאינו (ואולי כלל לא מכירים בהם) וזוכרים את קובלנותינו.

על כן, אנטגוניזם המופנה כלפינו עלול להיראות לנו מסתורי, ואולי נתפתה לייחס אותו למערכת ערכים זרה. הפיתוי הזה עשוי להיות בעצמו חלק מהציוד הטבעי שלנו להפרכת עמדות יריבינו. בכל אופן, התפיסה של גרין, ושל רבים אחרים, לפיה ערכים  גורמים לסכסוכים, היא בעצמה דבר אנושי מאוד. והיא גם דבר מצער, מכיוון שהתפיסה הזו מפריעה לנו שוב ושוב לטפל בסוגיות האמיתיות שבבסיסם של סכסוכים.

ישנו גבול דק בין מחקר המוקדש לפסיכולוגיה של המוסר לבין מחקר המוקדש פשוט לפסיכולוגיה. חלק גדול מאותן הטיות אנוכיות נכנסות לרובריקה רחבה יותר של "הטיית אישור" – נטייה לשים לב לעובדות שתומכות בתזה שלנו ולהתעלם מעובדות שסותרות אותה. הטיית אישור נקראת לרוב הטיה קוגניטיבית, ולא הטיה מוסרית, והיא נדונה בספרו של כהנמן לצד המוזרויות האינטלקטואליות המצחיקות האחרות שלנו. אבל להטיות קוגניטיביות עלולות להיות גם השלכות מוסריות, בדיוק כמו לאינטואיציות שלנו לגבי קרוניות.

מה שמוסיף להטיות האלה כובד משקל מוסרי רב, הוא האופן שבו הן משפיעות על מאפיין פסיכולוגי בעל היבט מוסרי ברור יותר. קרי: חוש הצדק – האינטואיציה שמעשים טובים ראויים לשבח ומעשים רעים לעונש. חוש צדק נשמע כמו דבר מצוין. אם נתגמל התנהגות טובה נגדיל את תכיפותה, ואיום העונש מניא אנשים מהתנהגות רעה. אבל יש פה הנחה בסיסית של שיפוט חסר פניות – שהעונש יינתן למי שעשה דברים רעים והשבחים למי שעשה דברים טובים. וכפי שכבר ראינו, השיפוט שלנו מתוכנת לא להיות חסר פניות.

קבוצות ההוטו והטוטסי מרואנדה, תודות לאנושיות המשותפת שלהן, האמינו שתיהן שלאנשים רעים מגיע לסבול; הקבוצות פשוט לא הסכימו – תודות לאנושיות המשותפת שלהן – מי מהן היא הרעה

כשאנו משלבים שיפוט מוטה מיסודו עם האמונה שיש להעניש אנשים שפגעו באחרים, אנו מוצאים את עצמנו במצבים שבהם שני אנשים מאמינים כל אחד שלאחר מגיע לסבול. או שתי קבוצות החושבות כך. וההמשך ידוע. קבוצות ההוטו והטוטסי מרואנדה, תודות לאנושיות המשותפת שלהן, האמינו שתיהן שלאנשים רעים מגיע לסבול; הקבוצות פשוט לא הסכימו – תודות לאנושיות המשותפת שלהן – מי מהן היא הרעה.

הצד האפל של הטבע

מפגינה מושיטה פרח לשוטר בהפגנה בארה"לֹ, אוקטובר 1969. צילום: צבא ארה"ב

גרין ובלום, וחוקרים רבים אחרים, מאמינים שחוש צדק הוא מורשת של הברירה הטבעית, והלוגיקה הזו ברורה למדי. ראשית, אף על פי שהפקת תועלת משיתוף פעולה דורשת, למשל, לפנות לאדם אחר ולהציע עזרה (מכיוון שאולי האדם הזה יעזור לכם בעתיד), משמעותה היא גם בררנות – להשיב למי שעזר כגמולו, אך לא לעזור למי שלא עזר לכם. ואולי משמעותה היא אף להעניש מי שניצל את אמונכם, זייף חברות וזנח אתכם ברגע שהוא מיצה את רוחב לבכם. אז הדחפים המושלים בשיתוף הפעולה נעים מהכרת תודה המבססת חברויות למעין התמרמרות המובילה לאלימות. ייתכן שהקוטביות הזו הולידה את מה שהתגלגל והתפתח לחוש צדק, הניכר באנשים מגיל צעיר. בלום מראה לנו תינוקות בני שנה המרגישים שיש להעניש בובה שלא מתנהגת יפה לבובות האחרות, ולוקחים את הפינוקים שלה. זה נשמע חמוד, בהקשר הזה – קשה להאמין שאותו דחף, כשמלבים אותו בעזרת הטיה קוגניטיבית טבעית, עלול להוביל לרצח עם.

גרין לא זונח את הדחפים וההטיות האלה. הוא אף מסביר את הצד האפל של מנגנון שיתוף הפעולה שלנו ושל הטבע האנושי בכלל. כל זה מתיישב עם האמונה שלו כי "המוחות שלנו מחווטים לשבטיות." אך לא נראה שהוא מהרהר בחשיבות האמירה הזו. אם אנו אכן מחווטים לשבטיות אז אולי חלק גדול מהבעיה לא תלוי בתפיסות המוסריות הנבדלות שלנו, אלא פשוט בכך שהשבט שלי הוא השבט שלי והשבט שלך הוא השבט שלך. גם גרין וגם בלום מצטטים מחקרים שבהם אנשים חולקו אקראי לשתי קבוצות ומיד העדיפו את חברי קבוצתם בחלוקת המשאבים – גם כשהם ידעו שהמשימה אקראית.

כמובן, שכדי להגיע להידרדרות אכזרית דרוש יותר מאשר קיומן של שתי קבוצות. התוסף הנפיץ ביותר הוא התפיסה שמערכות יחסים בין קבוצות הן משחק סכום-אפס – ניצחונה של קבוצה אחת הוא הפסדה של האחרת. במחקר קלאסי משנות החמישים המוזכר בספרו של בלום (מחקר שאי אפשר לעשות היום, בהינתן המגבלות המוסריות הרווחות), החוקרים יצרו סביבה עוינת ביותר בין שתי קבוצות של בנים במחנה קיץ בכך שהציבו אותן זו נגד זו בסדרה של משחקי סכום-אפס. הקרע אוחה כשהבנים הוצבו במצבים שאינם סכום-אפס – אתגר משותף כגון שיבוש אספקת המים, שהם התמודדו איתו טוב יותר בעזרת שיתוף פעולה.

במשחק סכום-אפס, כשאתם מזלזלים בקבוצה היריבה, אתם עלולים לזלזל גם בכל ערך הנראה שונה משלכם. בה בעת, אתם תשימו דגש על הערכים הייחודיים, העליונים בבירור, של השבט שלכם כדי לחזק את הסולידריות שלו. ולכן אנשים מבחוץ עלולים להניח שיש ויכוח גדול על ערכים. אבל זה לא אומר שערכים הם שורש הבעיה. שאלת תפקידם של מערכות ערכים שונות בסכסוכים בין בני אדם מרחפת מעל כמה מהעימותים הבולטים בעולם. אמריקאים רבים תופסים טרוריסטים מוסלמים כאנשים המונעים על-ידי אידיאולוגיית "ג'יהאד" זרה המחייבת מיליטנטים להרוג כופרים או להעביר אותם לצד המוסלמי. אבל מה שאותם "ג'יהאדיסטים" אומרים כשהם מצדיקים את התקפותיהם לא קשור כלל וכלל להחלת השריעה על ארצות הברית, אלא לתפיסה שארצות הברית הכריזה מלחמה על האסלאם.

הבעיה אינה, לדבריו של גרין, העדר "שפה מוסרית שחברי כל השבטים יכולים לדבר בה." גמול, לטוב ולרע, הוא שפה מוסרית מדוברת בכל העולם – אבל היא מצטרפת להטיה עקשנית וקטלנית לגבי הצד הראוי לעונש

ראו את הטרוריסטים הידועים ביותר שפגעו או ניסו לפגוע במטרות בארצות הברית מאז הפיגוע במגדלי התאומים: המחבלים במרתון בבוסטון, "מחבל התחתונים" שנכשל, המחבל שהציב מכונית תופת בטיימס סקוור, המחבל שתכנן פיגוע ברכבת התחתית בניו יורק. כולם אמרו במפורש שהמוטיבציה שלהם היא אחת מהבאות: המלחמות בעיראק ואפגניסטאן, תקיפות המל"טים במדינות מוסלמיות שונות והתמיכה האמריקאית במדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים.

אין פה פער מוסרי גדול. אמריקאים ו"ג'יהאדיסטים" מסכימים שאם מתקיפים אותך, יש הצדקה לתגובה (המשך טבעי לחוש הצדק ותפיסה שאפשר לבסס, בלית ברירה, על רציונל תועלתני מתקבל על הדעת). המחלוקת נסובה על העובדות – האם אמריקה הכריזה מלחמה על האסלאם. וכך הדבר בכל עימות חריף. הבעיה אינה, לדבריו של גרין, העדר "שפה מוסרית שחברי כל השבטים יכולים לדבר בה." גמול, לטוב ולרע, הוא שפה מוסרית מדוברת בכל העולם – אבל היא מצטרפת להטיה עקשנית וקטלנית לגבי הצד הראוי לעונש.

אני לא מתכוון לומר שאין סכסוכים הנסובים על ערכים, או לומר שסכסוכים אלה לא חשובים. אין ספק שהפוליטיקה המקומית כוללת דיונים שעוסקים בפירוש בערכים, וייתכן שבארצות הברית – ממלכת ההפלות וזכויות החד-מיניים – טיעונו של גרין תקף יותר. אני בטוח שהייתה פחות הומופוביה לו אנשים היו פועלים לפי היגיון טהור – לא רק כי הם היו מתעלמים מאיסורים דתיים, אלא כי הם היו מתעלים על תחושות הבטן שלהם נגד צורות של יחסי מין שלא מפתות אותם. אבל אפילו בזירה המקומית, העובדה שאנשים רבים על ערכים לא אומרת שערכים הם המניע העיקרי לריב. עימותים עשויים להיות קשורים לא פחות למתיחויות תוך-שבטיות קודמות – כולל תחושה שהקבוצה שלך מאוימת על-ידי אחרת, כך שהמשחק הוא סכום-אפס. לפני שני עשורים, סגן הנשיא דאז, דן קווייל, העביר ביקורת על הפלות והורות חד-מינית, ובאותה נשימה הזהיר את האנשים לגבי "האליטה התרבותית" הכופה את הערכים האלה על האמריקאי הממוצע. זה היה חכם, כי ברגע שאנשים משוכנעים שקבוצה יריבה בזה לערכיהם, הם יהיו נכונים מתמיד להילחם על אותם ערכים.

אבל הם לא יבחלו באמצעים אפילו אם – כמו בעולמו האידאלי של גרין – הם יהיו מוגבלים לטיעון התועלתני. יש לציין שדיונים ציבוריים לגבי דברים כמו זכויות חד-מיניים הם תועלתניים למדי גם ככה (האם הורים חד-מיניים טובים לילד?) אך עדיין קשה להכריע בדיון – בין השאר כי הטיעון התועלתני עשוי להיות היפותטי ויצירתי כל כך (האם הלוגיקה שבבסיס נישואים חד-מיניים תוביל לקבלת פוליגמיה – ומה תהיה השפעת הדבר על האושר האנושי?). זה לבדו אמור לעורר בכם תהיות לגבי יכולתה של לינגואה פרנקה מוסרית למנוע סכסוכים.

המשימה המיסיונרית של גרין, כמו משימות מיסיונריות רבות, מבוססת על תפיסה לא מחמיאה במיוחד של טבע האדם. קרי: כמה מהאינטואיציות המוסריות העמוקות שלנו הן תחושות בטן שאינן קיימות מסיבה נעלה כלשהי, אלא מכיוון שהן עזרו לאבותינו להגן על עצמם ולהפיץ את הגנים שלהם. גם הרתיעה הרגשית מהענשת הבחור על מסילת הקרונית (סלידה עמוקה כל כך עד שגם תועלתנים מתגברים עליה בקושי רב) אינה קיימת כי הברירה הטבעית העדיפה שלא לגזור דין מוות על אנשים. גרין משער, לחילופין, שאנו נרתעים מפגיעה גלויה באנשים כי בסביבת הציידים-לקטים של האבולוציה שלנו, פגיעה כזו גררה בעקבותיה נקמה מצד קרוביו או חבריו של הקורבן. הריגה מרחוק, במשיכת מנוף, אינו מרתיעה אותנו באותה מידה כמו תקיפה ישירה.

במובן מסוים, אם כן, אנשים שמצייתים לאינטואיציות המוסריות שלהם ונמנעים מדחיפת האיש למותו, בוחרים בחמש מיתות שאינן באשמתם על פני מיתה אחת שכן באשמתם. לא בדיוק מופת של אומץ מוסרי! אז אפשר לראות למה גרין רוצה לגייס אותנו לגישה מוסרית שלא נשענת על אינטואיציות רגשיות. גישתו נושאת את התקווה שנוכל להתעלות מעל האג'נדה הלא מוסרית של הברירה הטבעית.
אך אף על פי שאת משימתו זו מנחה תפיסה קודרת מאוד של טבע האדם, חוששני שהיא לא קודרת מספיק. אם גרין חושב שברגע שאנשים ינסחו את טיעוניהם המוסריים בלשון רציונלית הם עצמם ייעשו רציונליים, נדמה לי שהוא לא מעריך כשורה את התחכום והאכזריות שבהן החיות הפנימיות שלנו חותרות ליישום האג'נדה של הברירה הטבעית. נראה שאנו מתוכנתים לעוות את השיח המוסרי – תהיה אשר תהיה הלשון שבה הוא ימוסגר – למטרות אנוכיות או שבטיות ולהעלים עין מהעיוות.

ההטיות שלנו הן כל כך מתוחכמות, מפתות ועקשניות, ולכן נדרשת עבודה רבה כדי לקחת גל של ספק עצמי ולהפכו לתבונה שתישאר איתנו

אז אולי הצעד הראשון לישועה הוא מודעות עצמית רבה יותר. גרין בהחלט חושב שזה יעזור. בנוסף לשבחים שהוא מרעיף על המטא-מוסר העולמי שלו, הוא קורא לנו לטפח "מעין מיומנות מטא-קוגניטיבית." זה יהיה תלוי ב"הבנת האופן שבו המוחות שלנו פועלים" ויוכל לעזור לנו "לקבל החלטות נבונות יותר" – לכאורה, לא רק כי נבין את סגולותיה הנעלות של התועלתנות, אלא כי נהיה מודעים יותר להטיות שמשפיעות דרך קבע על כושר השיפוט שלנו. אבל לדעתי הוא לא מבין בדיוק עד כמה מהותי תפקידה של המטא-קוגניציה בפרויקט הזה – וכמה היא מסוגלת לתרום בזכות עצמה, עם או בלי גישה מוסרית גלובלית.

מה שמוביל אותי לשאלה הבאה: אהם, איך בדיוק מייצרים מטא-קוגניציה? ובכן, אפשר להתחיל בכך שנהרהר בכל הראיות לכך שהמוח שלנו הוא מכשיר המוליך אותנו שולל. ספק עצמי הוא הצעד הראשון לשיפור מוסרי. אבל ההטיות שלנו הן כל כך מתוחכמות, מפתות ועקשניות, ולכן נדרשת עבודה רבה כדי לקחת גל של ספק עצמי ולהפכו לתבונה שתישאר איתנו. המקרים המרשימים ביותר שאני מכיר לנטרול הטיה התרחשו אצל אנשים שבילו כמויות זמן בלתי נתפסות – כמה שעות ביום במשך שנים רבות – בתרגילים מדיטטיביים שעושים אותם מודעים יותר לפעולת המוח שלהם. נדמה שהאנשים האלה מונעים פחות על-ידי רגש, כרוכים פחות בעצמם ושיפוטיים פחות (ממני, בכל אופן), וסריקות מוח של מומחי המדיטציה האלה מגלות רמות נמוכות של פעילות ברשתות מוחיות המיוחסות לחשיבה אנוכית.

למרבה שמחתם של אנשים שלא מסוגלים להתפנות לכמה שעות מדי יום, אפשר להתקדם בצורה צנועה יותר על-ידי תרגול "מדיטציית המודעות" הזו במינונים קטנים יותר. ותרגול זה מבוסס על אסטרטגיה נפוצה של משימות מיסיונריות מצליחות: להשתמש בעזרה עצמית כפיתיון. אם נרפה את האחיזה ברגשות שלנו נהיה שמחים יותר, וזה דבר שמושך אנשים רבים למדיטציה. נראה שיש לזה גם תופעת לוואי נוספת, ההשתחררות משיפוטים מוסריים המבוססים על רגש ועל צורת חשיבה אנוכית.

גילוי נאות: גם אני עוסק (במתינות) במדיטציה כזו, אז הפסקה הקודמת היתה דרשה מהשבט שלי. אבל לשבטים אחרים יש דרכים משלהם להתעלות על הטיות אנוכיות. אני לא מתכוון רק למסורות המדיטטיביות העשירות הקיימות בכל הדתות הגדולות, או לפסוקים עתיקים מאוד שאומרים דברים כגון "ולמה זה תראה את-הקיסם בעין אחיך ואל-הקורה אשר בעינך לא תביט". אני מתכוון גם לכך שבתוך סוגים שונים של שבטים – דתות, לאומים, מפלגות פוליטיות – ישנם אנשים הדוחקים בבני שבטם לראות את הדברים מנקודת מבט פחות שבטית, להיכנס לנעליו של מישהו אחר, לחקור אפשרות שאינה משחק סכום-אפס, אפשרות המכונה פיוס. הקולות האלה מסוגלים לגבור על אחרים גם ללא המלצתו של גרין למהפך כולל במערכות הערכים השבטיות, ואם הם אכן יישמעו, הערכים השבטיים הייחודים שמעוררים כיום מחלוקות רבות כל כך, יתחילו להיראות נוראים פחות.

סיכויי ההצלחה של מהפכה מטא-קוגניטיבית עולמית מעין זו, אפילו עם הסיוע שמעניק לה המדע, קלושים, ואין ספק שהמסע יהיה ארוך וקשה. אבל עדיף להשקות את זרעי הנאורות הקיימים באופן טבעי אצל כל שבטי העולם מאשר לנסות להמיר את כולם לתועלתנות; יש למאמץ הזה סיכוי רב יותר להצליח, ואם הוא אכן יצליח, הוא יהיה יעיל יותר. אל תבינו אותי לא נכון: כמה מחבריי הטובים ביותר הם תועלתנים. למעשה, אני משתייך גם לשבט התועלתני. פעם אחת אפילו הקדשתי פרק שלם בספר להגנה על תועלתנות וטענתי שהיא הגישה המוסרית הטובה ביותר הזמינה לנו. אני פשוט לא חושב שהיא המפתח לישועה. מפתה בשבילנו, התועלתנים, להביט סביב באנשים עם מערכות ערכים הנטועות בעיקר ברגש ולחשוב שתפיסות העולם הפרימיטיביות האלה הן מכשול בדרך לקדמה. אבל אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מהפסיכולוגיה, הוא שעלינו לחשוד באינטואיציה שאומרת לנו כי הבעיה היא האחרים, לא אנחנו.

רוברט רייט הוא פילוסוף. הוא מחבר הספר The Evolution of God, אשר זכה השנה למועמדות לפרס פוליצר.