סבי, הנווד

סבי היה לאגדה – נווד קדוש שחי לכל אורכה של המאה העשרים. מדוע נתתי לו לחמוק ממני?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

דבר משונה קרה כשסבי מת. מסוג הדברים שרק נראים משונים יותר, ועוטים שכבות נוספות של משמעות, ככל שחולף הזמן. בשעתו גרתי בניו יורק, ומכיוון שאנו מדברים על אמצע העשור הקודם, הייתי תמיד במרחק שיחת טלפון אחת ממשפחתי בהודו. מה שלא יכולנו לעשות אז הוא לשלוח הודעות טקסט זה לזה – בחברת הסלולר אמרו לי שיש איזשהו חוסר התאמה בסיסי בין הרשתות של שתי המדינות. זה נשמע לי מעורפל מכדי להיות אמין – יותר מדי "המאה העשרים" – לכן אחותי ואני ניסינו מספר פעמים לשלוח הודעה זה לזה, מתוך הרגל ותקוות שווא, אך לבסוף נאלצנו להודות בתבוסה.

מחווה מסתורית אחרונה של איש מסתורי, חשבתי. הוא היה בן תשעים וארבע כשמת

ואז, במרץ 2007, כשסבי הזקן הלך לעולמו אחרי מחלה ממושכת, אחותי ניסתה שוב. היא לא יכלה להתקשר אלי ממש באותו רגע אבל היה חשוב לה שאדע מה קרה, לכן שלחה לי הודעה, אף על פי שציפתה כתמיד שהמסר יתפוגג כלא היה. משום מה, חוקי הברזל של הטלקומוניקציה הסכימו להתכופף, וההודעה הצליחה להגיע אל הטלפון שלי והעירה אותי באישון לילה. זאת הייתה הפעם היחידה. חמש שניות לאחר מכן, כשניסיתי לענות, הערוץ נחסם ומעולם לא נפתח שוב.

מחווה מסתורית אחרונה של איש מסתורי, חשבתי. הוא היה בן תשעים וארבע כשמת. אבי היה בנו הבכור, והוא וסבתי גרו אצלנו לאורך רוב חיי כל עוד זה היה אפשרי. עם מותו הבנתי שהייתי צריך להכיר אותו הרבה יותר טוב משהכרתי אותו בפועל. גדלתי בסביבתו והייתי רגיל לנוכחותו בביתנו: לחזהו החשוף, שהיה חוּם ככינור; לזווית שבה הרכין את גופו הצנום מעל העיתון; לעיגולי אור השמש ליד החלון שבהם אהב לטבול משל היה חתול; לשצף מילותיו החרישי בעת תפילה; לכתב ידו העוויתי; ובשנותיו האחרונות, לדוק הערפל שכיסה את עיניו שהלכו ונמוגו במהירות. אלה היו היבטים ייחודיים של אדם ייחודי.

מנדלה, גיר, טמיל נאדו

מנדלה מצוירת בגיר, טמיל נאדו, הודו. תצלום: אנדראה קירקבי.

הוא לא היה ביישן או מופנם, כלל לא, והוא הקפיד להיות מעורב בשנות ילדותי הראשונות. למעשה, זיכרונותיי מאותן שנים מופיעים במוחי כמונטאז' גס של תמונות סב ונכד. הנה הוא יושב לצדי, ואנו צופים בשחקן הקריקט פטריק פטרסון מגיש את הכדור במסך הטלוויזיה שלנו, בשחור-לבן; הנה הוא מספר לי סיפורים שנשלפו בעיקר מתוך מאגר המיתוסים ההינדים הבלתי נדלה שבזיכרונו, ומציג אותם בתיאטרליות המותירה אותי פעור פה; הנה הוא מלמד אותי חשבון, ומוחו חד כסכין. הוא לא סבל קהות מחשבה, אפילו לא אצל ילד החווה לראשונה את חבלי החילוק הארוך.

"התשובה היא 12", הייתי מנסה, לדוגמה.

"זאת המנה", הוא היה מתפרץ. "שכחת לגמרי את השארית". הוא לא היה מכה בגב ידי עם סרגל, כפי שעשה לילדיו שלו. אך הבוז שבגערתו הכאיב כמעט באותה מידה.

פעם, כשהיה עליו לבקר את נשיא הודו כדי לדבר על קרן הצדקה, שניהל, לתמיכה במקדש, הוא לקח אותי איתו. ילד בן שמונה, פוגש את הנשיא – תארו לכם את שכרון החושים! עדיין יש לי תמונה מהמפגש ההוא, שצולמה בחדר העבודה של הנשיא רמזוואמי וֶנְקַטָרָמָן, ובה שני הקשישים עומדים חגיגיים ורשמיים משני צדדי. סבי נראה בתמונה כפי שתמיד נראה לי: עננת השיער הלבן בוהקת באור רך, האף מעוקל כמו מקור של ציפור טרף, העור בכפות ידיו מקומט. אני לובש טישירט בצבע קרם עם פסים חומים, ופניי מכוסות כליל במשקפיים מגודלות ובחיוך של אושר והתרגשות עזה.

מתוך מבחר רבגוני של שמועות משובשות ועובדות שאין ביניהן כל קשר, אנו בונים לעצמנו בכפייתיות סיפור חיים ונאחזים בו בעיקשות רבה כל כך, שהוא מתחיל לתפוס את מקומה של המציאות

בבגרותי נעשיתי דומה לו מאוד, כך אומרת לי לעתים אחותו של אבי, ובכל פעם שהיא מזהה תכונה נוספת שירשתי ממנו, אני מוסיף אותה בשתיקה לרשימה שאני עורך בראשי. את הרשימה התחלתי כשהייתי ילד, ברגע שהייתי גדול מספיק ונבון מספיק להתבונן גם בסבי וגם בעצמי. אחדים מהפריטים ברשימה נראים טריוויאליים: לשנינו עור לא בריא, למשל, ושנינו קוראים חסרי מנוחה, וגם מפגינים בררנות באוכל, ובעצם בררנות בנוגע לאופן שבו רוב הדברים נעשים. אבל היו ביננו גם קווי דמיון עמוקים יותר: חוסר סבלנות לטיפשים; חריצות וקפדנות; אהבה אין קץ לשפה; מידה של עצמאות שמקשה עלינו לחוש בדידות, אך בה בעת הופכת את התקפי הבדידות הנדירים לנוראים ומשתקים הרבה יותר. סבי היה עשוי זוויות ופינות חדות. התחלתי לחשוב – לחשוש – שיצקו אותנו באותה תבנית בסיסית, ובמשך שנים שייפתי את עצמי עד שנותרה ממני גרסה חמורה פחות שלו.

ילד, מדרגות, טמיל נאדו, הודו

"ילד בעולמו", תצלום: ונילה בלאג'י, טמיל נאדו

על כן אני תוהה כעת למה לא למדתי עוד על אודותיו? אמת היא שעל אף המאמץ הרב שמשפחתי הקדישה להעברת טקסי הדת שלנו ומנהגיה מדור לדור, היא מעולם לא הייתה קשובה לקורות החיים של בניה. כמעט שאיני יודע דבר על שמונה הוריהם של סביי וסבתותיי, מלבד שמותיהם. אף-על-פי-כן, סבי נראה לי תמיד כמו מקרה מיוחד – לא אדם אמיתי, אלא דמות שנשלפה מתוך סיפור, שמעלותיה ופגמיה גדולים מהחיים, שעברהּ נותר מעורפל לא רק בגלל בורותי שלי אלא גם בגלל חצאי האמיתות והאגדות הסובבות אותה.

נפש האדם זקוקה לבהירות, משתוקקת לה. מתוך מבחר רבגוני של שמועות משובשות ועובדות שאין ביניהן כל קשר, אנו בונים לעצמנו בכפייתיות סיפור חיים ונאחזים בו בעיקשות רבה כל כך, שהוא מתחיל לתפוס את מקומה של המציאות. אצלי בראש יש ביוגרפיה שטחית של סבי, המורכבת מסיפורים שסיפרו לי, מהשערות שהעליתי, ומאי-ודאויות הממשיכות להטיל את צלן על חיי עד היום.

הוא נולד לפני כמאה שנה בכפר קטן בטאמיל בשם קָטאלאי, עמוק בלבה של דרום הודו – ובשעה שאני כותב את המילים האלה, מכה בי ההבנה שמעולם לא ביקרתי שם. במשך שנים הייתי תחת הרושם שהוא ברח מהבית בגיל ארבע עשרה. כנער שמתקיים מתפריט שכולו ספרי הרפתקאות, ראיתי בבריחה הזאת מעשה גבורה יחידי בתולדות המשפחה. אבל מתברר שהוא עזב רק בגיל שמונה עשרה, אחרי שהשלים תואר במתמטיקה. יחד עם זאת, הוא כן ברח משם, במובן המלהיב והרומנטי של המילה, כלומר ניתק כל קשר עם משפחתו, יצא לדרכים, אימץ לעצמו אורח חיים של נזיר פושט יד והתקיים מנדבות ומתושייתו שלו. "אלה לבטח היו חיי נוודות אמיתיים", אמר לי פעם אבי.

הוא בסך הכול העלה השערה, הרי היו אלה השנים האבודות של סבי. הוא מעולם לא תיאר או הסביר מה התרחש בהן, והן נותרו חתומות בפנינו עד יום מותו. פעם, אם אני לא טועה, הוא פלט ואמר שצעד צפונה לאורך חופה המזרחי של הודו, לכיוון כלכותה (כיום קולקטה), אך מלבד שביב המידע האקראי הזה איננו יודעים דבר. איננו יודעים כמה זמן היה בדרכים, או איך התנייד, או איפה לן, או את מי פגש, או מדוע סיים את מסעו הרוחני. הוא מעולם לא חזר לגור בקטאלאי. לאחר שתיקה ממושכת, הוא יצר שוב קשר עם משפחתו רק כשחזר לדרום הודו, לגור במדראס (כיום צ'נאי), שם שיחק בלהקת מחזות זמר ושימש גם כקופאי שלה. זה היה הסימן הראשון לכך שהפך לאדם חדש. בקטאלאי, סבי לא קיבל הכשרה במוזיקה, וגם לא הפגין שום זיקה לבמה. ואף-על-פי-כן זה מה שעשה, שר ודיקלם בדרמות מיתולוגיות לצד שחקנים בני תקופתו.

"אף פעם לא לחצת עליו לספר מה הוא עשה אחרי שעזב את הבית?" שאלתי לא מזמן את אבי.

"הוא אף פעם לא היה פתוח לשאלות כאלה", ענה לי. זיהיתי נימה של חרטה בקולו. "והוא אף פעם לא רצה לדבר על זה ביוזמתו".

נזיר, הינדואיזם, Tirunavannamalai, טמיל נאדו

נזיר ליד פסל של משורר במקדש בטירוואנאמלאי, טמיל נאדו, הודו

הניסיון לשחזר את מפת שיטוטיו של סבי דומה לניסוי מחשבתי. התקופה ההיא שינתה אותו, אך מכיוון שאנחנו מכירים רק את האיש שהיה בסיומה, אין לנו אלא לנחש ניחושים מהסוג הבלשי בנוגע לאירועים שהתרחשו בחייו באותן שנים. הוא רכש, לדוגמה, היכרות מעמיקה עם האוּפָּנישדות, כתבים הינדיים פילוסופיים קנוניים, והוא גם למד את יסודותיה של שיטת ריפוי באמונה שבה המשיך לעסוק כל חייו. האם התלמד אצל מורה לפילוסופיה, או אצל שאמאן הינדי? התגלתה אצלו גם יכולת חדשה לצטט את שייקספיר במדויק ובאריכות, והאנפוף שבקולו היה מחדד את מילותיו של המחזאי המשורר. האם הקדיש שלושה חודשים לקריאה מקיפה של כל כתבי שייקספיר? הוא גם למד לבשל במיומנות שלא הייתה אופיינית לגבר בתקופתו. האם נזקק לה במסעותיו?

אפילו לאחר שחזר, המשיך סבי לנוע בדרכים מסתוריות. הוא עבר, מתוך דחף בלתי מובן, לדלהי, שם לימד מתמטיקה בבית ספר במשך זמן מה. מתברר שתלמידיו השיגו ציונים טובים כל כך בבחינותיהם, שהם הניפו אותו על הכתפיים ונשאו אותו ברחבי בית הספר. אביו של אחד התלמידים, עובד מדינה, התרשם מאוד מסבי והשיג לו משרה במיניסטריון הפחם הממשלתי. באופן רשמי הוא המשיך להיות עובד ממשלה עד לגיל הפרישה, אבל למיטב הבנתי הוא ניצל בפועל את הימים האלה כדי להפוך לאיש אשכולות. סבי בער מרוב ידע. הוא שכלל כל כך את השליטה שלו בסנסקריט עד שהיה מסוגל לחבר תפילות ארוכות בעצמו. הוא הופיע מול קהל כמספר סיפורים, ואת ההופעות האלה היה פותח בדקלום מוזיקלי של קטעים מתוך האפוסים ההינדיים, ואז מעניק להם פרשנות מוסרית. הוא התעמק בעקרונות אדריכליים עתיקים של בניית מקדשים. אחד המקדשים שהוא עזר לתכנן שוכן קילומטרים אחדים ממערב למקום מגוריי הנוכחי בדלהי, ובכל פעם שאני חולף על פניו במכונית אני מביט בו, ניצב בודד וגאה על גבי תלוליתו הסלעית.

לאף אחד במשפחתי אין שמץ של מושג איך למד סבי את כל מה שלמד, והעמימות הרבה ביותר אופפת דווקא את מומחיותו הידועה ביותר. איכשהו – ככל הנראה ממקורות רבים ושונים – ליקט סבי תפילות ולחשים שאמורים לרפא אנשים ממחלותיהם. הוא היה יושב מול "המטופל" שלו וממלמל במשך דקות ארוכות את התפילה שנועדה לטהר אותו ממחלתו. הוא היה שוקע בריכוז אדיר במהלך הטיפולים האלה, שפתיו הדקות חסרות מנוחה.

מדי פעם בפעם הייתי גובר על ספקנותי ומתמסר לשיטות המשונות האלה. בועה של דממה הייתה עוטפת אותנו, כאילו הצליח סבי להרחיק מאיתנו את העולם למשך עשר דקות. הייתי זוקף אוזניים ומנסה לקלוט את מילותיו הממולמלות, אבל מעולם לא הבנתי דבר. ואז הייתי מביט בו בשעה שהביט בי – או בעדי, אל דבר מה נסתר השוכן מאחוריי. האוויר סביבו תסס, וההילה שלו הייתה חזקה כל כך עד שלקראת סוף המפגש היו אדוות של ספק חולפות במוחי. אולי אני טועה, הייתי אומר לעצמי, אולי בכל זאת טמון כוח אמיתי בתפילות העתיקות האלה. ואז הייתי מביט בעניין מחודש באיש המדקלם אותן, שהאמין בערכן בכל לבו.

לא זכור לי שהוא ריפא אותי אי פעם ממחלה. אף-על-פי-כן יצא לו מוניטין כמי שמסוגל לרפא במהירות אדירה, והחולים זרמו בלי הפסקה אל מפתן דלתו בדלהי. רבים מבני קהילת ההינדים הטאמילים בעיר עדיין מזהים את שמו. "הכרתי אותו היטב!" אמרו לי לא אחת אנשים שגילו כי מדובר בסבי. ואני תמיד רציתי לענות, איני בטוח שבאמת הכרתם אותו. הרי אנו עצמנו איננו בטוחים שבאמת הכרנו אותו.

פוג'ה, שיווה, מנחה, גללים, פרה

גללי פרות, מנחה לאל שיווה, טמיל נאדו. תצלום: מק'קיי סוואג'

כשנולדתי היה סבי בן שישים ושמונה, בערוב ימיו. הורינו מזדקנים לנגד עינינו, אבל סבינו נראים לנו כעצי אלון איתנים. משמעות זקנתם אינה מכה בנו אף לא פעם אחת, הרי מבחינתנו תמיד היו זקנים. עד שהתחלתי להפנים כמה דחוף שאלמד על אודותיו, הוא כבר הלך מהעולם. לא הייתה לי הזדמנות – או אם להודות על האמת, הייתה לי הזדמנות, אך לא השכלתי לנצל אותה – לשאול אותו על חייו. הייתי צריך לשאול אותו מה מניע אותו, מה מרגיז אותו או מסוגל להוליך אותו שולל, כיצד הוא מתמודד עם לבטיו, אילו לקחים למד מהטעויות שעשה. אם אנחנו באמת בעלי מזג דומה כל כך כפי שאומרים לי, אולי תובנותיו ועצותיו היו מועילות לי. אבל מעולם לא הצגתי בפניו אף לא אחת מהשאלות האלה.

רק לאחר שגדלתי, לאחר שטוויתי סיפור רקע צנוע משלי, התחלתי להבין שהעבר משפיע עמוקות על ההווה, ושסבי ממשיך לחיות בתוכי

היש פער דורי עצום יותר מהפער שבין סב שנולד בעשור השני למאה העשרים לבין נכד שנולד בשנות השמונים? העשורים החשובים ביותר של הודו הפרידו בינינו. כשהוא היה תינוק, העצמאות מהבריטים עדיין הייתה ניצוץ של תקווה באופק; עד שהחזיק אותי לראשונה בזרועותיו, הספיק לראות שתי מלחמות עולם, לחוש ברוח המשלהבת של תנועת העצמאות ההודית, לעבור מלחמות עם סין ופקיסטן, ולחזות באנשים נוחתים על הירח. חייו היו ארוכים יותר מחייה של ברית המועצות. עד שנות נעוריו המאוחרות לא ראה מעולם מכשיר טלפון, ואולי אפילו מקלט רדיו, אבל הוא חי מספיק זמן כדי לדבר בטלפון סלולרי. המין האנושי ברא את זוועותיו ונפלאותיו הגדולות ביותר בעשורים האלה, והן נפרשו לפניו בזמן אמת. אני עצמי למדתי על רובן מספרי ההיסטוריה.

המדינה שינתה את פניה בתקופה הזאת, ועם כל שינוי זממה להותירו מאחור. כך קורה לעתים קרובות, כמובן. בהודו החדשה לא נותר מקום רב לאיש מקסטת כוהנים, שבמרכז חייו עומדת אמונתו. זיקה ייחודית לאופנישדות לא תביא אותך רחוק. אנשים רוצים – בצדק, אני ממהר להוסיף – להתרפא ממחלותיהם באמצעות המדע, ולא בכוח התפילה. אף אחד אינו מקדיש תשומת לב רבה לטבלאות האסטרולוגיות שסבי נהג להתעמק בהן בניסיון לפענח גזרות וגורלות על-פי מיקום הכוכבים. אף אחד מהשינויים האלה אינו הרה אסון בפני עצמו, אך עצבות עמומה מבליחה בקרבי כל אימת שאני חושב על האופן שבו אורח חייו התיישן עוד בתקופתו.

יש כאן גם תחושה מורכבת של אשמה. היא אורבת בפינה אך נוכחותה מורגשת. חשתי כאילו אני אחראי באופן אישי לשבירת מסורות ארוכות שנים שעודן מתגלמות, במידת מה, בדמותו של אבי. איני יודע לקרוא או לכתוב סנסקריט, השליטה שלי במזמורים הינדיים עלובה, ואיני זוכר את נוסחו של שום טקס דתי. איני יכול להאשים רק את החינוך שקיבלתי, שהושפע במידה רבה כל כך מתוכניות הלימודים המערביות עד שאני מסוגל להטות פעלים בצרפתית אך לא בסנסקריט. זוהי בעיקר אשמתי – היעדר העניין שלי, היחס הקריר שלי כלפי דת ואמונה.

וכך, תחת השגחתי האדישה, נקטע רצף. מאגר של ידע העובר מדור לדור נעשה לפתע רקוב במידה בלתי הפיכה. תחילה שכנעתי את עצמי שזה מחיר הקדמה והמודרניות. רק לאחר מכן הבנתי שאובדן של ידע תרבותי, יהיה אשר יהיה, הוא תמיד בבחינת טרגדיה. יחד עם זאת, בתוך המסורות האלה היו מונחים גם יסודות של אמונות תפלות עיוורות, של מערכת הקסטות והאפליה של ההינדואיזם, ושל טקסים נוקשים ובלתי מעשיים. אין שום ספק שקריסת היסודות האלה, שהונחו בזמנים נאורים פחות, היא טובה. אז מהי מידת החרטה שעליי להרגיש כאן?

אני עדיין מתקשה לענות על השאלה החמקמקה הזאת, כפי שהתקשיתי לחשוף את פרטי חייו של סבי. על אף המסתורין שבו התעטף, אני חושב כעת שפשוט לא השכלתי להיות סקרן מספיק בנוגע אליו. אולי התאים לי, לנכד, להשליך אותו לתהום הנשייה: העולם השתנה כל כך מאז ימיו, שלבטח החלטתי באופן בלתי מודע בילדותי שאין צורך שאבין את העידן שלו, וכפועל יוצא גם אין צורך שאבין אותו. מובן שהחלטה זו היא החטא הגדול ביותר של כל הבורים בהיסטוריה. רק לאחר שגדלתי, לאחר שטוויתי סיפור רקע צנוע משלי, התחלתי להבין שהעבר משפיע עמוקות על ההווה, ושסבי ממשיך לחיות בתוכי. כך אנו נוהגים בעבר: שומטים אותו, מרימים אותו שוב, מנסים להבין אילו דברים חדשים הוא אומר לנו על עצמנו, ותמיד מקווים שאף פעם לא מאוחר מכדי ללמוד.

 

סַמאנְת סוּבְּרַמָניאן (Subramanian) הוא כתב העוסק בענייני הודו. ספרו האחרון הוא The Divided Island (משנת 2014).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: סאדהו, נזיר קדוש בהודו. תצלום: Dr. Rave, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סמאנת סוברמניאן, AEON.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על סבי, הנווד