הן הסוציאליזם הקיצוני והן הקפיטליזם הקיצוני נכשלו. מה עכשיו? הכיוון לפיתרון מונח לפתחנו, אם נדע לאן להביט
X זמן קריאה משוער: 5 דקות
לא מזמן שוחחתי עם אדם, ובאמצע שיחה תרבותית לחלוטין על סופנו הקרוב בשל שואה גרעינית, הוא פלט לעברי: "אבל אתה שמאלן!"
רגע, רגע, חבר. אני המון דברים: בטלן, ערפד של ממש – אבל אני ממש לא שמאלן. לא שיש משהו רע בלהיות שמאלן, חוץ מהמנהג של השמאלנים להיות אובססיביים בכל מיני עניינים, אבל אני מניח שגם ליברלים הם כאלו. אז אומר לכם מה אני באמת חושב.
הניגוד האמיתי הן לקפיטליזם והן לסוציאליזם הוא הקלפטוקרטיה – שלטון הגנבים – האוליגרכיה והשלטון הסמכותני
יכול להיות שפעם, בימים עברו, הקפיטליזם והסוציאליזם היו, באיזושהי אגדת פיות, ניגודים. תזה ואנטי-תזה. אני אומר "יכול להיות" כי אני חושב שאפילו זה הוא סיפור שכל מיני זקנים חכמים מספרים כדי לדאוג שילדים ימשיכו לפחד מהחושך. הניגוד האמיתי הן לקפיטליזם והן לסוציאליזם הוא הקלפטוקרטיה – שלטון הגנבים – האוליגרכיה והשלטון הסמכותני: מה שמתקבל כשהכלכלות מנוהלות על ידי אליטות זעירות ולמענן בלבד. עוד נחזור לזה.
הלקח הגדול של המאה האחרונה הוא פשוט מאוד: קודם נכשל הסוציאליזם הקיצוני, והאימפריה הסובייטית נפלה. וכעת הקפיטליזם הקיצוני נמצא בתהליכי קריסה, וארצות הברית נופלת. שתי ממלכות גדולות, ולקח אחד, משותף: הקיצוניות של אתמול, לסוגיה, נכשלה. תחרות רצחנית בכל היבט של החיים הופכת במהרה לפגיעה וניצול. שיתוף פעולה כפוי הופך עד מהרה לבלתי-נסבל.
אז מה עכשיו?
ובכן, מה שבהחלט אינו סביר הוא לבחור צד אחד בדיכוטומיה השקרית הזאת, גם אם למרבה הצער רבים עדיין מקווים לעשות בדיוק את זה. עכשיו צריך להתגבר על הדיכוטומיה ולהביט מעבר לה.
כיום, קפיטליזם וסוציאליזם אינם ניגודים. הם משלימים זה את זה. הכלכלה הגלובלית של המאה הזאת חייבת להיבנות על סינתזה חדשה, וכך גם יהיה: סינתזה של קפיטליזם וסוציאליזם שיעבדו ביחד, כשכל אחד מחזק את החולשות של האחר, מעין "יין ויאנג" של ההתארגנות האנושית.
כיצד בדיוק? בואו נבחן לרגע את המציאות. הקפיטליזם טוב, טוב מאוד באספקת דברים כמו אייפונים, סרטי קיץ שוברי קופות זבליים ואפליקציות לדייטים, דאודורנט שאפשר לאכול, חיתולי מעצבים ותוכניות ראליטי. אתם עשויים לכנות את כל אלו הנאות סתמיות. בעיניי זה לא מוצא חן, אבל האדם הממוצע בהחלט נהנה מהדברים האלו. וזה בסדר גמור. בתנאי....
ובכן: בתנאי שיש לאנשים עוד קודם לכן את הדברים הבסיסיים לחיים טובים באמת. מה הם הדברים הבסיסיים האלו? הימין והשמאל בארה"ב אוהבים להעמיד פנים שיש בעניין הזה איזה ויכוח גדול, איזה מסתורין. ממש לא. אריסטו, בודהא וישו אמרו את זה כבר לפני אלפי שנים.
אוכל, מחסה, הכנסה, ביטחון, הזדמנויות.
היום אנחנו עשויים לעדכן את הרשימה בדברים שלא היו קיימים בימים ההם, אבל הפריטים שנוסיף יהיו בהחלט באותה הרוח: תחבורה, שירותי בריאות, שירותי חינוך, סביבה נקייה, מערכות יחסים וכו'. אם תחשבו על כך, לא חשוב כמה כסף יש לכם, אתם לא באמת יכולים לקנות את הדברים האלו אלא אם כן החברה השקיעה בהם קודם.
ה"דברים" האלו הם מה שאני מכנה "טובין יסודיים". הם מה שהופכים את החיים לטובים ביסודם. באמצעותם, כולם יכולים להיות מאושרים, לצמוח ולממש את הפוטנציאל שלהם – ובלעדיהם אף אחד אינו יכול להתקיים, ולא חשוב מה אומר לכם ספר ההדרכה הפופולרי האחרון. בלי מספר ארוחות ביום, קצת כסף בבנק ובריאות, שום כמות של חשיבה חיובית לא תוכל להשיג לכם אושר – והיא גם לא אמורה לעשות את זה. לא כל בני-האדם נולדו להיות נזירים – הם נולדו להעז, להסתכן, להתמודד, למרוד, לדמיין, ליצור. וכדי לעשות את כל זה, הם צריכים את הדברים הבסיסיים. בלי הדברים הבסיסיים, הדמוקרטיה אינה יכולה לשרוד, החברה אינה יכולה להתגבש, בני-אדם אינם יכולים לשגשג ואי-אפשר באמת לחיות את החיים בשלמותם.
ובכן. שתי המערכות הגדולות של העבר צריכות ללמוד לעבוד ביחד.
היכן אנחנו רואים דבר כזה קורה? בכל רחבי אירופה וקנדה, כמובן. שם, הקפיטליזם והסוציאליזם משולבים ביחד בדרכים מתוחכמים ונועזות. החברות האלו משגשגות כי הן צודקות באשר לנוסחה למימוש האפשרויות האנושיות: הסוציאליזם מספק את הדברים הבסיסיים והקפיטליזם מציע אינספור הנאות סתמיות, ששוות רק בתנאי שיש לכם את הדברים הבסיסיים.
איפה אנחנו לא רואים את זה קורה? ובכן, באורח אירוני, או אולי הגיוני, בשתי האימפריות מן העבר, האימפריות שהתמוטטו. ארה"ב עדיין נצמדת לקפיטליזם הקיצוני, שהתפתח לאוליגרכיה – בדיוק כפי שקרה ברוסיה. כאן, בארה"ב, לאנשים יש ההנאות הסתמיות אבל אין להם את הדברים הבסיסיים – ובגלל הסיבה הפשוטה שאתם פשוט לא יכולים לאכול את האייפון שלכם או לחנך את הילדים שלהם באמצעות חבילת ההטבות הלא קיימת של "אוּבר". מעמד הביניים בוחר בדמגוגים כדי להפיל אליטות שכשלו לאחר שלא סיפקו בריתות חברתיות יעילות ופועלות.
העולם גדול, והעתיד אינסופי. אבל לעולם ולעתיד יש גם בעיות גדולות. דמגוגיה שמונעת על ידי כעס היא אחת הבעיות. אבל גם הכחדה מסיבית בטבע, שינויי אקלים והאיום הגובר של מלחמה גרעינית, הם בעיות ממשיות מאוד. תבחרו איזו אפוקליפסה אתם מעדיפים. זה מה שעומד על כף המאזניים בימינו.
כדי שהמין האנושי ישרוד, עליו לצמוח. לצמוח למעלה. יהיה עליו להתבגר מעבר לקיטוב הפשוט והגס של העבר, וללמוד את הלקח הגדול שלו. הקפיטליזם והסוציאליזם אינם יריבים, הם אינם ניגודים. הם מעולם לא היו כאלו. הם יותר כמו יין ויאנג. כל תזה ואנטי-תזה מולידות סינתזה. מעבר לאוליגרכיה מצוי הקפיטליזם החברתי, או הקפיטל-סוציאליזם. תקראו לזה איך שתרצו, מדובר במערכת שבה בני-האדם חופשיים יותר. בארצות הברית, באורח אירוני, "חירות" הפכה להיות לעקרון לפיו אתה צריך להתחרות כמו בהמה על עצם החיים שלך כל יום בחייך, או שתמות צעיר. בברית המועצות, העניין התפתח להיפך הגמור: תשתף פעולה למען חייך, או שתאבד אותם. אבל המתנה הגדולה של הסינתזה של התארגנות המין האנושי מעבר לקפיטליזם היא שבני-האדם אינם צריכים עוד להכפיף את עצמם לשטויות הללו, לדרישות המטופשות הללו, לרודנויות העלובות הללו.
כך בני-האדם יהיו קצת יותר חופשיים, ובאמת. חופשיים לא רק להיות הם-עצמם, אלא לראות את עצמם, לחוש את פעימות לבם, בכל חיים של כל אדם – וזוהי המשמעות האמיתית של צמיחה אנושית.
עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם שלספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי
תמונה ראשית: "אנושיות: שדרה ראשית בסאו פאולו", תצלום: דווידסון לונה, unsplash.com
תגובות פייסבוק
4 תגובות על אחרי הקיצוניות
אני מבין מאיפה הכותב בא. אבל נראה לי שהוא קצת קונה את מה שהימין והשמאל בארצות הברית מוכרים שיש כרגע פחות או יותר משטר קפיטליסטי בארצות הברית והשמאל רוצה להפחית מכוחו והימין מגן עליו. אבל זה פשוט לא נכון. כרגע שיטת השלטון בארצות הברית היא שילוב של קפיטליזם עם ממשלה אדירה שמתערבת בכל ענייני החיים. זהו לחלוטין לא קפיטליזם קיצוני. והרבה מאוד מהבעיות שארצות הברית מתמודדת אתם מגיעות מהממשלה העצומה שם שמשתקת את חירות האזרחים.
אי אפשר לתקוע כבר עשרות שנים מקלות בגלגלי הקפיטליזם ואז לכעוס שהוא לא מצליח לקיים את הבטחותיו.
טענתך מתבססת על כך ש'כשלי שוק' קורים אך ורק בעקבות התערבות ממשלתית. זה לא נכון, תחרות משוכללת היא פריווילגיה שאינה ברורה מאליה. ולכן הטענה ש*רק* התערבות ממשלתית פוגעת בקפיטליזם. בקפיטליזם קיימים כשלים שלא נובעים מ-התערבות ממשלתית. משבר הסאב-פריים הוא למשל דוגמא טובה, לולא המדינה היתה מצילה בנקים שלמים, מי יודע מה היה קורה?
בנוסף, נסכים שבטחון האזרחים עולה בחשיבותו על החופש הכלכלי שלהם. זו פעולה רציונלית מאוד מצד הממשלה לדאוג לבטחון של אזרחיה, על חשבון החופש הכלכלי שלהם.
אם נמשיך את דוגמאת הסאב-פריים, זה צעד רציונלי מצד הממשלה להגן על האזרחים מפני איבוד קורת גג תחת משבת סאב-פריים נוסף.
1. אני לא מאמין ברעיון של תחרות משוכללת אני חושב שהוא לא מציאותי ולא יכול להתקיים. אין דבר כזה במציאות שלכל הצרכנים והמוכרים יש מידע מושלם לדוגמא, או שכל יחידה כלכלית סבורה שהיא לא משפיעה על המחיר.
2. משבר הסאב פריים לפי דעתי נגרם על ידי התערבות ממשלתית ובעיקר על ידי הורדת הריבית על ידי הבנק המרכזי של ארצות הברית לכמעט 0. ועוד התערבויות. כמה מהמשכנות שלא הוחזרו היו של חברות ממשלתיות (פני מיי ופרדי מק)? 60-70%?
3. לפי דעתי זה שהממשלה הצילה חברות פרטיות שהרסו את הכלכלה וגרמו למליונים להיות מובטלים וחסרי בית זה נורא מבחינה מוסרית וכלכלית. בעוד כמה שנים כשהבועה הבאה שהפדרל רזרב מנפח תתפוצץ תזכור שהיית בעד לתת מליונים מכספי משלמי המסים לאנשים לא אחראים שיודעים שזה לא משנה אם הם מצליחים או מפסידים כי הממשלה תציל אותם.
4. כל זה לא קשור לעניין שארצות הברית היא לא קפיטליזם קיצוני. היא פשוט לא. לא משנה אם אתה בעד או נגד קפיטליזם קיצוני היא לא דוגמא טובה. יש דוגמאות יותר טובות וגם לא מושלמות כמו הונג קונג, סינגפור, צ'ילה ושוויץ לדוגמא.
נראה לי ששילוב של סוציאליזם וקפיטליזם כבר קיים, ואם אני לא טועה הכותב בעצם מדבר על הסוציאל-דמוקרטיה כמו שיש למשל במדינות סקנדינביה..
אליפות העולם בסבל
סם ש. רקובראנחנו סובלים, את זה אנחנו יודעים. גם בעלי החיים סובלים. אך האם...
X 20 דקות
אני לא מנסה לשכב איתכם
מייגן ברונו"אני כבר הרבה זמן בתעשייה הזאת, מייגן. את לא. ולמרות זאת, נראה...
X 3 דקות
תנאי ללא תנאי
כולנו משתמשים במשפטי תנאי. בשיעורי הלשון - גם אם הם משנים את שמותיהם מדי פעם "דקדוק", "הבעה", "עברית" ועוד כיד הדמיון של משרד החינוך – מלמדים אותנו שיש בעברית מספר סוגים של משפטי תנאי. כך מלמדים אותנו גם באנגלית, שם התבססה התורה הדידקטית שטוענת שיש באנגלית שלושה משפטי תנאי. גם בעברית וגם באנגלית הוראת הדברים נוטה להיות מכאנית, נוקשה. ללומדים את משפטי התנאי בעברית ניתנת רשימת נוסחאות קצרה הכוללת משפטי תנאי שמתאפיינים במילת תנאי (בעברית מדובר ב"אם", "אילו", "אלמלא" וכדומה), פסוקית שמביעה את התנאי ופסוקית שמביעה את התוצאה: "אם ננצח בשבת, נעלה למקום הראשון"; "אילו באת לשיעור, היית יודע את החומר"; "אלמלא ידעתי שהוא בבית, לא הייתי מתעקש לדפוק על הדלת שלו". מעבר לכך מלמדים את התלמידים את עיקרי ההבדלים במשמעות: כלומר לאיזה זמן מתייחס התנאי, ובעיקר מה בין האמת של המציאות וסיכויי הקיום של התנאי (תנאי ממשי, תנאי בטל ועוד). לכאורה, בכך מסתכם הנושא, לפחות מבחינת הלימוד בבית הספר.
אלא שהמציאות שונה מספרי הדקדוק והמידע המתגלה בה רב, מגוון ומורכב בהרבה ממה שנמסר לנו בבית הספר. כל מי שמסתובב במרחב הציבורי נתקל במשפטי תנאי שהמבנה שלהם אינו קשור כלל לתבניות ששליטה בהן תורמות לזכאות לתעודת בגרות של משרד החינוך הישראלי.
לאחרונה בולטת בעיקר התבנית של משפטים מסוג: "הכניסה בהצגת תו ירוק". ברור לגמרי שמדובר בהתניה: אם תציגו תו ירוק, יאפשרו לכם להיכנס לחנות, למסעדה, לקולנוע. ואם לא תציגו, לא ירשו לכם להיכנס. מיטיבי הלכת בתחום הדקדוק הבית ספרי יכולים להסתכל על המשפט "הכניסה בהצגת תו ירוק" ולהבחין בסעיף אחר בתכנית הלימודים. בשעתו הוא כונה "ב' הכלי", כלומר ה"ב-" שמבטאת שימוש באמצעי או בכלי לצורך השגת תוצאה. למשל "לאכול בסכין ומזלג", לא בהם, בתוכם אלא באמצעותם; "לדבר בטלפון"; "לנסוע באוטובוס". אין ספק שהתו הירוק הוא כלי שבאמצעותו אמורה להתאפשר הכניסה לאותם מקומות ציבור. כך אומר המשפט "הכניסה בהצגת תו ירוק". אך כתמיד, יש לראות את המשפט בהקשרו ולנתח את כל חלקיו.
המשפט "הכניסה בהצגת תו ירוק" מופיע על שלטים. הנוסח הוא הודעה מטעם בעלי המקום, שהם בעלי הסמכות והכוח בכל הקשור לאישור כניסה למקום. הכניסה מותנית, והתנאי הוא הצגה של תו ירוק, כלומר שימוש בו, כמו מפתח לדלת: הצגתם תו? תיכנסו. לא הצגתם? לא תיכנסו.
והנה, כך בדיוק, מתגלה לנו מבנה תנאי נוסף בעברית הישראלית. אפשר לקרוא לו בקיצור "שברת, שילמת". כלומר: "אם תשבור משהו בתצוגה, יהיה עליך לשלם את תמורתו". גם זאת תבנית שאינה משתלבת עם ההצגה המכאנית של "משפטי תנאי" בספרי הדקדוק של בית הספר. היא מוכרת לנו גם ממשחק השחמט, שם מוכר הכלל "נגעת, נסעת" – כלומר ״אם אתה נוגע בכלי, אתה חייב לעשות בו מהלך". יש לשים לב לשימוש בצורה של זמן עבר ("שברת", "שילמת") שמובנו כאן אינו עבר אלא "תמיד", כתנאי: אם תשבור, יהיה עליך לשלם. שוב מדובר בהוראה, הודעה וקביעת כללים מטעם מי שיש להם סמכות וריבונות במקום מסוים, במקרה הזה בעליה של חנות. תבנית "שברת, שילמת" אינה מוגבלת רק להוראות אלא קיימת גם בהקשרים אחרים: "ענית לשיחה ממנו, הלך לך היום", אמר לא מזמן מישהו בקרבתי. משפט תנאי? בהחלט. אזהרה? במובן מסוים, כן. צורת זמן עבר כמציינת "תמיד"? ללא ספק.
גם במבנה שצורתו "הכניסה בהצגת תו ירוק" וגם במבנה "שברת, שילמת" (אם כי במידה פחותה) מתגלה לנו משפט תנאי כבעל גוון ברור של הנחיה, הוראה ואף ציווי ופקודה, גוון העולה מן ההקשר והמתממש בבחירה בתבנית המשפט. ככל הנראה לא נמצא מקום ציבורי שבכניסה אליו יהיה שלט ועליו הנוסח "אם תראו לנו תו ירוק, נרשה לכם להיכנס". שלט שנתלה במקום ציבורי נוטה להיות הוראה, פקודה, נוהל מכתיב, והדבר בוודאי קשור גם למאפיינים התרבותיים של דוברי העברית. באותה המידה, לא מפתיע, תרבותית, שעד היום לא ראיתי שלט בחנות שמציגה דברים שבירים שנוסח במלים "אם תשברו פריט מהתצוגה, תצטרכו לשלם עליו בקופה". יתכן שתבניות התנאי הקלאסיות, מסוג "אם... אז...", נתפשות כמותירות מקום לספק, רכות מדי.
אכן, כדאי להשתחרר מהרשימות הסגורות שלימדו אותנו בבית הספר ולראות את התחביר העברי בפעולתו במציאות, בהקשרים אמיתיים, בכתיבה אותנטית של דוברי עברית. שם נמצאת השפה: בטקסטים, מחכה ללומדיה שרוצים להתעמק בה, לגלות את אוצרותיה המקוריים.