חיי נצח ברוסיה

מרבית החיים ברוסיה שלאחר מלחמת העולם הראשונה התנהלו כצפוי: בעגמומיות. המדינה סבלה אבדות בלתי נתפשות במהלך המלחמה, ועל פי ההערכות נהרגו כ-1.8 מיליון בני אדם. המוות ריחף באוויר.

אבל ממש לידו ריחף דבר מה נוסף – מהפכה. מספר הולך וגדל של רוסים רצו ליצור לעצמם עולם חדש, למרות שהם ידעו, ואולי טוב מכולם, שזה עתיד להיות תהליך ארוך וקשה. אם היה דבר שהרוסים למדו מהמלחמה, הרי זה שהחיים סופיים וחמקמקים. אבל מה אם ישנה דרך לחיות לנצח? לעצור את הזמן? לעצור את העולם על צירו, בעודו מעוצב לכדי משהו טוב יותר? ברוח הזו, קבוצה קטנה של סופרים, אמנים ואנרכיסטים פרסמו, לאחר המלחמה, שיר שהשתרע על פני 14 עמודים ועסק בקריוניקה , תיאוריה שהייתה אז בחיתוליה, וערבה מדע ומיסטיקה כדי לטעון שבידה הכלי המהפכני האולטימטיבי: אלמוות.

הקבוצה הזו, שקראה לעצמה "הביוקוסמים-האלמותיים", חשה שלבני האדם יש שתי זכויות בסיסיות: הזכות להתקיים והזכות לחופש תנועה – ושהזכויות האלה נעדרות תאריך תפוגה. הקבוצה טענה במניפסט שלה, משנת 1922, "איזבסטיה" (Известия, "הודעות שנמסרו") ש"אלמוות, תחיית המתים וחידוש העלומים" אינם רעיונות בלבד, אלא בסיסה של התנועה החדשה שלהם. המוות אינו אלא מכשול בדרך למהפכה.

לדברי החוקר ניקולאי קרמנצוב (Krementsov) מחבר Revolutionary Experiments: The Quest for Immortality in Bolshevik Science, חברי הקבוצה האמינו בחיסול המוות כי הוא "אבסורדי מבחינה לוגית, אסור מבחינה מוסרית ומכוער מבחינה אסתטית". החיים בעוד המוות רוחש סביב הם פעולת התנגדות בוטה. החיים לנצח בעוד האחרים מתים? טוב, זוהי מהפכה.

בהמשך אותה שנה, מנהיג הקבוצה, המשורר אלכסנדר ירוסלאבסקי ( (Iaroslavskii פרסם את "שיר החיוּת-המושהית" (ובאנגלית: ""Poem of Anabiosis), טיעון בן 14 עמודים שהסביר בדיוק למה מתכוונים הביוקסומים האלמותיים. הם יקפיאו את כדור הארץ במצב של חיוּת-מושהית בעוד הם, "הביולוג, המשורר והפועל[ים]" בעולם, יעבדו על שיפוץ עולם:

"בין חיים ומוות
טריז כבד ננעץ, דלת שלישית נפתחת
לעולם, חיוּת-מושהית.
[...]
וכשהעבודה תושלם\וכשהארץ, כצעצוע מושלם...
יתעוררו שוב החיים".

הם ביססו את המניפסט שלהם על התיאוריות של המדען הרוסי פרופיריי בחמטב (Bakhmet’ev) שביצע ניסויים בהקפאת חרקים ויונקים קטנים, אשר גרמו לתיאוריה הזו להיראות מרגשת ואפשרית. עם ה"כימאי והפיזיקאי, המהנדס, האדריכל והמשורר [...] הבקטריולוג והביולוג", כתב ירוסלאבסקי, הוא והקבוצה יוכלו לא רק לתקן את התנאים האומללים של אחרי המלחמה באמצעות אלמוות, הם גם יעלו מחדש את העיר האבודה אטלנטיס, ישלטו במזג האוויר, יחסלו את המחלות ויחזירו לחיים את ההוגים הגדולים מהעבר, ובהם שייקספיר וסוקרטס. הם ישפצו את העולם אט אט, שנה אחר שנה, לנצח.

"שיר החיוּת-המושהית" הוא, על פי קרמנצוב, "אחד הביטויים הספרותיים הראשונים של מצב הקיפאון הזה", אבל הוא בשום אופן אינו האחרון. אינספור חולמים שיחקו באפשרות ללחוץ על כפתור ולהשהות את החיים. הרעיון של קיפאון במצב של מוות-למחצה הסעיר את דמיון הציבור עוד הרבה לאחר ימי לרוסלאבסקי וגם בימינו, ואף כיכב בסיפור מדע בדיוני משנת 1931 שהשפיע על רוברט אטינגר, המכונה "אבי הקריוניקה". אבל שירו של האנרכיסט הרוסי, שיר המניפסט המהפכני, הוא שהעניק לנו את אחת ההזדמנויות הראשונות במאה העשרים להרהר ברעיון הקריוניקה.

אשאוונטה ג'קסון היא חברת מערכת Atlas Obscura

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

Published by Atlas Obscura (atlasobscura.com) under an agreement with Alaxon

מצלמה סובייטית. תצלום: רומן טריפונוב, unsplash.com