אני פרא ואשאר פרא

זה לא ספר. ספר, אפילו הוא גרוע, זהו עניין רציני ביותר. משפט מבריק, כזה או אחר, המופיע למשל בפרק הרביעי, עלול להיות נורא ואיום אילו נמצא בפרק השני. לא כל אחד יודע את מלאכת הכתיבה.

אולי רומן? אבל איפה הוא מתחיל? והיכן הוא מסתיים? קַמי מוֹקלֵר ¹ "הרוחני" קובע מהי הצורה המוחלטת והסופית של הרומן; כל זה ברור ומובן — עד שיופיע מוקלר חדש שיכריז על צורה חדשה.

האם המציאות, כשהיא משמשת נושא לחיקוי מדויק, איננה מספיקה במידה כזאת שנוכל לוותר על כתיבתה? וחוץ מזה, אנחנו מִשתנים.

פעם שנאתי את ז'ורז' סַנד. עכשיו... אני כמעט סובל אותה. בספריו של אמיל זולה, הצרפתית שבפי הכובסות ושוערות־הבתים לא מלהיבה אותי. וכשהן מִשתתקות, אמיל זולה ממשיך באותה נימה ובאותה שפה, ואינו תוהה על כך.

אינני רוצה להלעיז עליו, שהרי מלאכת הכתיבה איננה המקצוע שלי. הייתי רוצה לכתוב כפי שאני מצייר, כלומר ככל העולה על רוחי, ואחר כך למצוא את הכותרת.

אינני נמנה עם המוציאים את דיבתם של החיים רעה. סבלת, אך גם התענגת, וגם אם העונג היה מועט, עליו אתה מתרפק

זיכרונות?! זה היסטוריה. תאריכים. הכול מעניין — מלבד המחבר. ועליך לומר מי אתה ומנַיין אתה בא. ולהתוודות. אבל אחרי ז'אן־ז'אק רוּסוֹ זה עניין רציני מאוד. אם אומַר לכם שמצד הנשים במשפחתי אני צאצא של אחד בשם בּוֹרג'ה מאַראגוֹן, המִשנה למלך פֶּרוּ, תאמרו שאין זו אמת, ושאני מתיימר להיות מה שאינני. ואם אומר לכם שמשפחה זו היא משפחה של פועלי זבל, הרי תבוזו לי.

דיוקן עצמי, פול גוגן, 1889. מוזיאון ד'אורסיי, פריס. תצלום: ויקיפדיה

ואם אומר לכם שמצד אבי שם המשפחה של כולם היה גוגן, תאמרו שזוהי אמירה נאיבית לחלוטין. ואם ארחיב ואסביר שלמעשה ברצוני לומר שאינני ממזר, ודאי תחייכו בספקנות.

מוטב אפוא שאשתוק, אך לשתוק כשמתחשק דווקא לדבֵּר — כרוך במאמץ. לאחדים יש מטרה בחיים, לאחרים אין. זה זמן רב מתריסים ומטיחים כנגדי את עניין המידה הטובה. אני יודע מהי, אבל אני לא אוהב אותה.

החיים הם בקושי חלקיק של שנייה. ובזמן כה קצר עליך להכין לעצמך נצחיות שלמה!!!

הייתי רוצה להיות חזיר, כי רק האדם מסוגל להיות מגוחך.

בימים עָבָרוּ, הטורפים הגדולים נהגו להסמיק. היום הם מפוחלצים. אתמול הייתי בן המאה התשע עשרה. היום אני בן המאה העשרים, ואני מבטיח לכם נאמנה שלא אתם ולא אני נראה את המאה העשרים ואחת. ככל שחיים — חולמים על נקמה, אך צריך להסתפק בחלום. אלא שהחלום פרח לו — והיונה גם. עניין של משחק.

אינני נמנה עם המוציאים את דיבתם של החיים רעה. סבלת, אך גם התענגת, וגם אם העונג היה מועט, עליו אתה מתרפק. אני אוהב את הפילוסופים, אך לא יותר מדי כשהם משעממים אותי ברוב יבושת וקפדנות צייקנית. אני אוהב את הנשים גם כאשר הן טובלות בנאפופים וכאשר הן בשרניות ושמנות. רוחן היא זו שמטרידה אותי, רוח שהיא מתוחכמת ושנונה מדי בעבורי. תמיד חשקתי במאהבת שמנה ומעולם לא מצאתי כזאת...

ככל הנראה אינני יודע מה זאת אהבה, וכדי לומר "אני אוהב אותָך" יהיה עלי לשבור את כל השיניים שבפי. אני אומר זאת כדי לגרום לכם להבין שאינני משורר כלל וכלל. משורר בלי אהבה!!! ומִסיבה זו נשים מרושעות חשות בכך, ואינני מוצא חן בעיניהן.

אבל אני לא מתלונן, וכמו שאמר ישו: "הבשר הוא בשר, הרוח היא רוח." ² בשל כך בשרי מסוּפּק ורוחי נרגעת בעבור כמה מעות.

הנה כי כן, הצגתי את עצמי לפני הציבור כחיה משוללת כל רגש ושאיננה מסוגלת למכור את נשמתה אף לא בעבור חופן פנינים. מעולם לא הייתי וֶרתֶר ולעולם לא אהיה פָאוסט. מי יודע? אולי חולי העגבת והאלכוהוליסטים הם הם אנשי העתיד. נראה לי שתורת המוסר, ובדומה לה גם המדעים וכל היֶתר, מתקדמים לעבר מוּסר חדש לחלוטין, שאולי יהיה מנוגד לגמרי לזה של ימינו. מוסד הנישואין, מסגרת המשפחה ועוד הרבה דברים טובים אחרים שמרבים לנופף בהם, ושמשמיעים אותם באוזניי בתרועת חצוצרות, נראים לי כאילו הם משוּנעים באופן מרשים על גבי סרט נע של מכונה המתנייעת במהירות גבוהה.

ואתם באמת רוצים שאסכים אִתכם?!

"ארבע נשים ברטוניות" (1886), פול גוגן, Neue Pinakothek, Munich, תצלום: ויקיפדיה

הכול יודעים והכול יידעו שידעתי ששתיים ועוד שתיים הם ארבע. דבר זה הוא מעֵבר להסכמה הכללית. מדובר באינטואיציה המובילה להבנה. אני משלים עם זה, וכמו כולם גם אני מדקלם: "שתיים ועוד שתיים זה ארבע". אבל הדבר מפריע לי, ובמידה רבה מטריד את מחשבתי. כך למשל, אתם, המסכימים לכך ששתיים ועוד שתיים הם ארבע, כאילו זה משהו ודאִי ולא ייתכן שיהיה אחר — מדוע אתם מסכימים שאלוהים הוא זה שברא את כל הדברים? אילו היה זה עניין של מה בכך, האם אלוהים לא היה יכול לפעול בצורה אחרת?

איזה אלוהים מצחיק.

כל הדברים האלה נאמרים כדי לדבר על הקפדנים והדייקנים, הפֶּדאנטים למיניהם.

אנחנו יודעים, ואנחנו לא יודעים.

סיפור התכריכים הקדושים של ישו הנוצרי מקומֵם את מר בֶּרתֶלוֹ ³ וכמדען, ככימאי, ייתכן שברתלו צודק. אבל כאפיפיור?... הבה נראה, ברתלו החביב ורב הקסם, מה היית עושה אילו היית אפיפיור, אדם שמנשקים את רגליו? אלפי שוטים מבקשים למצוא ברכה בכל סיפורי המעשיות והבּדיות. ואולם, בהיותו אפיפיור, עליו לברך את מאמיניו ולהביאם לידי סיפוק. לא כל אדם הוא כימאי. אני עצמי אינני מבין בזה דבר וחצי דבר, אבל ייתכן שאילו הייתי סובל מטחורים, הייתי זומם להשיג ולו פיסת תכריך קדוש כדי לדחוף אותה לעצמי למקום ההוא, אות להֶיותי משוכנע בכך שאחלים.

זה לא ספר.

נוסף על כך, בהיעדר קוראים רציניים, על מחברו של ספר להיות רציני.

מול עיניי משתרעים עצי קוקוס ומטעי בננות. הכול ירוק. כדי לגרום נחת לסיניאק, ⁴ אומַר לכם שנקודות אדומות קטנות פזורות על פני הירוק. למרות זאת — וזה ירגיז את סיניאק — הנני להעיד שבכל הירוק הזה אפשר להבחין בכתמים כחולים גדולים. אבל אל תטעו. אלה אינם השמים הכחולים אלא רק ההרים שבמרחק. מה כבר אני יכול להגיד לכל עצי הקוקוס האלה? שיש לי צורך לפטפט, שאני כותב במקום לדבֵּר.

הֵי! הנה וַאיטוֹני הקטנה יורדת לנחל... האישה האַנדרוֹגינית, הדו־מינית הזאת, שונה מכולם, והיא משובבת את לִבּך, אתה, ההֵלֶך היָגֵע, בהיותך חסר אונים. יש לה שדיים עגולים ומקסימים יותר מכל מה שאתה מסוגל לדמיין לעצמך. אני רואה את הגוף המוזהב הזה מתקדם לעבר המים הצוננים. שִמרי על עצמך, יקירתי הקטנה! הזַ'נדַרם הלא־מגולח, שומר המוּסר (אך החיה, בהיחבא) נמצא שם וצופה עלייך. לאחר שישביע את עיניו הוא ירשום לך דוח ויקנוס אותך, כנקמה על כך שהסערת את חושיו, ולאחר מכן פגעת במוּסר הציבורי וביזית אותו. המוּסר הציבורי בהא הידיעה. כוחן של מילים.

אה! אנשים טובים בני המֶטרוֹפּוֹלין, ארץ־האם, אין לכם מושג מהו זַ'נדַרם במושבות. בואו לכאן ותראו סוג של זוהמה וטינופת שבקיומם אפילו לא חשדתם.

אבל אחרי שראיתי את וַאיטוֹני הקטנה... הרגשתי שהחושים שלי משתחררים ויוצאים למרחב, והנה אני כבר משתובב לי במֵימֵי הנחל...

שנינו צחקנו בלי שום עלה תאנה, וזה, זה לא ספר.

זה מכבר שאני מתאווה לכתוב על וַן גוך, ואני יודע שבאחד הימים אמצא את עצמי עושה זאת. כעת ברצוני לספר דברים אחדים על אודותיו, או יותר נכון על אודותינו, דברים שיוכלו לתקן טעות מסוימת הרווחת בחוגים מסוימים.

יד המקרה גרמה לכך, ללא ספק, שאנשים רבים מאלה שנפגשתי ושוחחתי עִמם במהלך השנים יצאו מדעתם.

אני מתכוון למקרה של שני האחים וַן גוך ושל כמה אנשים, שראו בי, בין אם בזדון ואם בתום לב, מי שגרם לכך שדעתם נטרפה עליהם. ברור שלאנשים מסוימים עשויה להיות מידת השפעה כלשהיא על חבריהם, אבל מכך ועד ליכולת לגרום למישהו מהם להשתגע — רב המרחק. זמן רב אחרי האסון כתב לי וינסנט מבית המרפא שבו שהה. הוא כתב כך:

"כמה אתה מאושר שאתה בפריס. כרגיל, שם נמצאת העילית הרפואית ואין ספק שכדי להירפא מהשיגעון, פנית למומחה. האין אנו כולנו מטורפים?" עצתו הייתה טובה, ולכן לא נהגתי על פיה, כנראה בשל נטייתי לסתור כל דבר.

קוראי "מֶרקוּר" יכלו לקרוא מכתב של וינסנט שפורסם לפני כמה שנים ולהיווכח עד כמה התעקש שאבוא לאַרל כדי לייסד שם סטודיו, כפי שראה בעיני רוחו, ושאותו רצה שאנהל.

באותה עת עבדתי בפּוֹנט־אַוֶון שבבּרֶטַנְייה; או שהעבודות שהתחלתי אז ריתקו אותי למקום הזה, או שדחף מעורפל גרם לי לנבא משהו לא נורמלי. כך או אחרת, החזקתי מעמד במשך זמן רב, עד היום שבו ניצחה אותי תנופת ידידותו הנלהבת והכֵּנה של וינסנט, ויצאתי לדרך.

לאַרל הגעתי בסוף הלילה, והמתנתי לאור השחר בבית קפה לֵילי. בעל בית הקפה הביט בי וקרא בקול נרגש: "זה אתה, החבר! אני מזהה אותך!" די היה בציור הדיוקן שלי ששלחתי לוִוינסנט, כדי להסביר את קריאתו הנרגשת של בעל בית הקפה. כשהראה לו וינסנט את הדיוקן הוא גם ציין שמדובר בחבר שעומד להגיע בקרוב לאַרל.

לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי, הלכתי להעיר את וינסנט. ייחדנו את היום להִתמַקמוּת, להרבה פטפוט, לטיול ברחובות, ולהתפעלוּת משְכיוֹת החמדה של אַרל ומיְפי בנותיה, ובמאמר מוסגר אציין כי לא הצלחתי להחליט אם עליי להתלהב מהן.

"הבית הצהוב (הרחוב)", ארל, 1888, וינסנט ון גוך, מוזיאון ון גוך, אמסטרדם

החל מיום המחרת כבר עבדנו; הוא המשיך במשהו שהחל בו, ואילו אני התחלתי משהו חדש. עליי לומר לכם שמעולם לא נהניתי מהקלילוּת המוֹחית שאנשים לא־מעוּנים מוצאים בקצה מכחולם. אלה יורדים מהרכבת, שולפים את לוח הצבעים שלהם, הפַּלֶטָה, ובאפס זמן מסרטטים לכם אֶפֶקט של שמש. כשזה כבר יבש, ללא כל לחות, זה הולך לארמון לוקסמבורג, וחתום על זה קַרוֹלוּס־דוראן. ⁵

אני לא מתפעל מהציור שלו, אבל מהאדם — כן.

הוא כל כך בטוח בעצמו, כה רגוע ושקט.

אני כל כך לא בטוח, כה חרד ודואג.

בכל ארץ אני זקוק לתקופת דגירה מסוימת. בכל פעם אני צריך ללמוד מחדש את מהותם של הצמחים, העצים — בעצם את תמצית הטבע כולו, שהוא כה מגוּון וכה גחמני, ותמיד מסרב להתמסר לכל מי שמנסה לנחש אותו ולִצפות אותו.

חלפו אפוא כמה שבועות עד שחשתי בבהירות את טעמה העז של ארל ושל סביבותיה. על אף זאת עבדנו במרץ, בעיקר וינסנט. בין שני יצורים, הוא ואני, האחד — כולו הר געש, והאחר גם הוא רותח. כך או כך, בלִבי פנימה החל להתבשל מַאֲבָק.

ראשית, בכל דבר ובכל מקום מצאתי אי־סדר גדול, וזה המם אותי. קופסת הצבעים הכילה בקושי את כל שפופרות הצבע הסחוטות שאף פעם לא נותרו סגורות, ולמרות כל אי הסדר הזה, כל הבָּלָגָן הנורא הזה, איזו כּוּלִיוּת בהקה וזרחה על הבד — וכך גם בדברים שאמר. דוֹדֶה, דה גוֹנקוּר והתנ"ך שרפו את המוח של ההולנדי הזה. באַרל, הרציפים, הגשרים והספינות — כל הדרום היה לו למולדת. הוא אפילו שכח איך כותבים בהולנדית, וכפי שהיה אפשר להיווכח מהמכתבים שכתב לאחיו, הוא כתב תמיד אך ורק בצרפתית, באופן מעורר התפעלות של ממש, תוך שימוש בלתי נלאה בביטויים "כל עוד ש..." ו"באשר ל...".

על אף כל מאמציי להוציא מתוך המוח המבולגן הזה איזו סיבה הגיונית לדעותיו הביקורתיות, לא הצלחתי להסביר לעצמי את כל מה שעמד בסתירה בין הציור של וינסנט לבין דעותיו. כך למשל הוא העריץ ללא גבול את מֵסוֹניֶיה ⁶ וחש שנאה עמוקה כלפי אֶנְגְרְה. ⁷ דֶגָה ייאש אותו וסֶזַאן לא היה בעיניו אלא מוקיון. כשחשב על מוֹנטיצֶ'לי ⁸, היה בוכה.

אחת מהתפרצויות הזעם שלו נבעה מכך שנאלץ להכיר באינטליגנציה הגבוהה שלי למרות מִצחי הנמוך, אות וסימן לאידיוטיוּת, כלומר לטמטום. ובתוך כל זה, חיבה ורוך לאין קץ, או ליתר דיוק אַלטרוּאיזם, אהבת הזוּלת בנוסח הברית החדשה.

מן החודש הראשון הבחנתי שעל קופת הכספים המשותפת שלנו משתלט אותו אי־סדר ששלט אצלו בכול. מה עושים? המצב היה עדין ורגיש. הקופה הוּזנה בצניעות על ידי אחיו תֵאוֹ שעבד אצל גוּפּיל, ואילו אני תרמתי את חלקי בשווה־ערך של תמונות. לא היה אפשר להתחמק מן הצורך לדבֵּר בעניין, ובתוך כך להיתקל ברגישות גבוהה ביותר. טיפלתי בבעיה הזאת בזהירות רבה ובדרכים לַטפָניוֹת שונות, שלא ממש התאימו לאופי שלי. עליי להודות שהצלחתי בכך בקלות רבה יותר ממה שהערכתי שאצליח.

בקופסה היה סכום כסף בשביל טיולים ליליים היגייניים ⁹, בשביל טבק, שכר דירה והוצאות לא צפויות. על הכול הנחתי פיסת נייר ועיפרון כדי שכל אחד מאִתנו יכתוב ביושר ובהגינות כמה לקח מהקופה הזאת. בקופסה שנייה הנחתי את סכום הכסף שחולק לארבעה חלקים ושנועד לקניית מזון מדי שבוע. ביטלנו את היציאה למסעדה, ובעזרת תנור גז קטן בישלתי את ארוחותינו בעוד וינסנט עורך את הקניות, בלי להתרחק יותר מדי מהבית. אבל למרות הסידור הזה, פעם אחת רצה וינסנט לבשל מרק. אני לא יודע איך הוא ערבב את החומרים. כנראה כמו את הצבעים בתמונות שלו. כך או אחרת, לא יכולנו לאכול את זה. וינסנט כתב על הקיר בגיר:

"אני רוח קדושה

בריאה בנפשה" ¹⁰

כמה זמן נשארנו ביחד? איני יכול לומר בבירור, כיוון ששכחתי זאת לחלוטין. למרות המהירות שבה הגיעה הקטסטרופה, למרות קדחת העבודה שהשתלטה עלי, כל הזמן הזה נראה לי כמאה שנים.

מתוך "פרא מתורבת", מאת פול גוגן, בחר, תרגם מצרפתית וערך: ראובן מירן. הוצאת "נהר".

תמונה ראשית: מתוך "Nevermore", פול גוגן (1897), Courtauld Institute, תצלום: ויקיפדיה