אירופאית מול אסיאתים

מלחמת השפות בירושלים מזווית מבטם של תלמיד ומורתו, מתוך ספר חדש של חיים באר
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

בעיניו של גימנזיסט

בשנת 1990 נסתלק לו בשם טוב ובשיבה טובה פרופסור דבֹ אַשבֵּל, מחלוצי חוקרי האקלים של ארץ ישראל. אשבל, שנולד בירושלים בשנת 1895, למד בסמינר למורים של חברת "עזרה" כשפרצה בו מלחמת השפות שהסעירה את היישוב היהודי בארץ.

בזיכרונותיו, שמעולם לא ראו אור בדפוס (הוא שִכפל את עמודי כתב היד המוקלדים במכונת כתיבה ומכר עותקים מכורכים למכריו, ובהם גם לי), תיאר אשבל את הימים הדרמטיים ההם, כשמנהל "עזרה" אפרים כהן־רייס (שלמרבה האירוניה נמנה כחצי יובל שנים קודם לכן עם מקימי "שפה ברורה") הזעיק מגרמניה את ראש החברה ד"ר פאול נתן, כדי שיסייע לו בדיכוי מרד הסמינריסטים, שתבעו לעשות את העברית לשפת הלימוד העיקרית של המוסד.

"העובדה שאפרים כהן הזמין באופן דחוף את נתן ורצה להתחבא מאחורי גבו של אדם חשוב, ולא הבין מעצמו כי חלפה השעה שבה יכול פטריוט של איזו ארץ זרה לעשות ביישוב כבתוך שלו, היא עדות למיעוט הבנתו בנעשה בארץ", כתב אשבל, "במקום לבוא לפני חוגי היישוב ולפני המורים והתלמידים ולהסביר להם בנחת את עמדתו, בחר נתן, בעצת אפרים כהן, לקרוא לעזרתו את המשטרה הטורקית (ואולי היתה בכך יד גם לקונסול הגרמני, שמקום משכנו היה ממש ליד בית הספר לֶמֶל וכל ההפגנות היו כאילו מכוונות אליו)".

דוח רשמי סיפר כי בשעה שהתפטרו המורים מעבודתם בסמינר והצטרפו אל כוחות המורדים ובאו להיפרד מתלמידיהם, הופיע כהן־רייס בלוויית הקונסול הגרמני ושוטרים רבים והחלו לגרש את המורים. "במחלוקת קמה צעקה ובכייה של התלמידים והתלמידות. המורים משני הצדדים חירפו איש את השני ואחד המורים מצדו של כהן, ויצלר, חפץ להכות את גב' לפשטט המתפטרת, והיא ניצלה מידו רק על ידי התערבותו של חייל טורקי". הדוח הוסיף: "מרוב התרגשות קמו הילדים וחפצו ללכת אחרי מוריהם, אך החיילים סגרו את שערי בית הספר ולא נתנו להם לצאת החוצה. מהומה גדולה היתה גם ברחוב שעל יד בית הספר. פרשים וחיילים מזוינים פיזרו את ההמון ואנשים אחדים הוכו על ידיהם".

אשבל, כך עולה מזיכרונותיו, היה שם, ברחוב שליד בית הספר. "המשטרה הגיעה כשהיא רכובה על סוסים אבירים ומצוידת בשוטים ארוכים ובמקלות־אלות להכות בראשיהם של ילדות וילדים הלוקחים חלק בהפגנת המחאה. זוכרני", המשיך אשבל וסיפר, "כי ערכנו ברחוב תהלוכה עד בית הספרים הלאומי שהיה אז בבניין 'בני ברית', והיה על ההפגנה לעבור מרחוב הנביאים (כפי שקראו לו אחר כך) אל רחוב החבשים. לא הספקנו לעבור את מחצית הדרך ופתאום הותקפנו על ידי פלוגת שוטרים רוכבים, ומטר מכות בשוטים ובאלות ניתך על ראשינו ללא הבחנה. זוכרני שהוכיתי על ראשי מכה אדירה שהממתני ממש".

מעשה השוטרים, סיפר אשבל, הגדיש את הסאה ורבים מן התלמידים והמורים החליטו להקים בתי ספר עבריים, החל בבתי ספר עממיים וכלה בבית מדרש למורים.

"אפילו בירושלים בירת ישראל החדשה, לא עלה בדעת הבן לפנות ליהודי ברחוב בשפה העברית"

את הדי המכה האדירה שהִכו השוטרים, שליחי חברת "עזרה", על ראש הסמינריסט הצעיר, דומה שאפשר למצוא בראש ובראשונה בדרך שאשבל סיפר בה על סופם של ראשי הסמינר ובעיקר על סופו של אפרים כהן־רייס.

"בדצמבר 1917 נכבשה ירושלים על ידי האנגלים ויחד עם הגייסות הגרמנים המובסים נעלמו גם מנהלי בתי הספר של 'עזרה' בארץ ואף כמה מן המורים ברחו יחד עם הגרמנים. מעשה זה היה רע מן הקודם. בכך נסגרו כל בתי הספר של 'עזרה' בארץ וכאילו הוכח שאמנם לא טובת היישוב היתה לפני עיניהם אלא פטריוטיות גרמנית מזויפת... כל החברה המנהלת ברחה מן הארץ ומהם שאף לא חזרו אליה עד מותם בגלות גרמניה, תחילה, ואחר כך בגלות צרפת".

אך את מלוא סיפוקו מצא אשבל כעבור חמישים שנה ויותר. בלכתו ברחוב בן־מימון בירושלים נעצרה לידו מכונית נהוגה בידי אדם כבן שישים או שישים וחמש, ושתי נשים לא צעירות ישבו במושב האחורי. הגבר פנה אליו באנגלית ושאל, "איך מגיעים לביתו של יצחק עבאדי?" מיד צץ רעיון במוחו של אשבל והוא שאל: "שלום מר כהן־רייס, האם אלו אחיותיך?" הנוסעים הוכו בתדהמה. היו אלה בנו ושתי בנותיו של אפרים כהן־רייס, שחיו עד ימי היטלר בגרמניה, ואחר כך ברחו מפני הנאצים לפריז ומשם לדרום צרפת, ששלטון הגרמנים הישיר לא הגיע לשם.

"לא ראיתים אף פעם מאז מלחמת השפות בשנת 1913, כשהיו ילדים צעירים, ואף אני הייתי תלמיד צעיר בסמינר", חותם אשבל את זיכרונותיו מימי הסמינר, "חשבתי בלבי: אפילו בירושלים בירת ישראל החדשה, לא עלה בדעת הבן לפנות ליהודי ברחוב בשפה העברית".

רחוב הנביאים, ירושלים, אמנות רחוב

אמנות רחוב ברחוב הנביאים בירושלים. תצלום: ZEEVZEEV

 

המורה לגרמנית וכלבלב ששמו "בוגד" — מזיכרונותיה של מרגלית (גרטה) ליפשטדט

הדיוֹ שבה נדפסה בגיליון דבר השבוע ממרס 1990 רשימתי על זיכרונותיו של פרופסור דב אשבל ממלחמת השפות טרם יבשה, וכבר הונחה לפתחי מעטפה גדושה מאת העורך והמתרגם איש חולתה ידידיה פלס.

"בשנת הלשון העברית, כשבאת לעורר את עמנו משנת הלשון, ולעמוד כשוער מול סחף־הלשון המידרדר — ראיתי לטוב לשלוח לך את החוברת המצ"ב והיא מכילה מכתבי אמי ז"ל מירושלים להוריה שבגרמניה. במכתבים היא מספרת מתוך מעורבות פעילה וברוח צעירה ומתפּעלת את רשמיה וחוויותיה בימי 'ריב השפות'. היא עצמה היתה במחנה המורים, אשר נטשו את בית הספר לֶמֶל (במקרה שלה — לבנות) וצעדו (פשוטו כמשמעו) עם חלק ניכר מתלמידיהם (תלמידותיה) אחרי דגלו של דוד ילין זי"ע ושל לשוננו העברית שתחי' ותבדל"א", כתב לי מי שהעניק לבוש עברי לשירתה של נלי זק"ש, "דומני שדווקא בראייה רעננה של יֵקית (ביטוי אנכרוניסטי לגביה), צעירה, מורה פשוטה מן השורה, ספק אורחת ספק עולה, יש עניין ציבורי מסוים, מה גם השתא, וכמובן זו גם דרך להמחיש את האירועים המסעירים ההם לגופם".

את מכתבו חתם ידידיה בשתי הערות ביבליוגרפיות — ראשית, שמכתבים אלה לא פורסמו עד כה כלל, לא במקור ולא בתרגום, ושנית, שכּתב היד המקורי כתוב בעיפרון קופי משני צדי עמודים דקים ולכן אין אפשרות לצלמו.

פתחתי את צרור המכתבים, שתורגמו מגרמנית על ידי ידידיה, וכבר בפתחם המתינה לי הפתעה.

גב' א' פינצ'ובר, מנהלת בית הספר לבנות העברי, מאשרת כי גברת מרגריטה מַחְלָה ליפשטדט מהמבורג הייתה מורה לגרמנית בבית הספר שלה, ומוסיפה כי גברת ליפשטדט מילאה את חובתה באמונה ותוצאות עבודתה היו מוצלחות, ואת דבריה מאשר אדון דוד ילין, מנהל בית הספר למורים העברי וחבר הוועד המפקח על בתי הספר העבריים בירושלים.

הנה כי כן, אני מחזיק בידי את מכתביה של אמו של ידידיה פלס, שאינה אחרת מאשר גברת ליפשטדט, שתועדה בזיכרונות של פרופסור דב אשבל: "במחלוקת קמה צעקה ובכייה של התלמידים והתלמידות. המורים משני הצדדים חירפו איש את השני ואחד המורים מצדו של כהן, ויצלר, חפץ להכות את גב' לפשטט המתפטרת, והיא ניצלה מידו רק על ידי התערבותו של חייל טורקי".

"מימי לא ראיתי ילדים כה פראיים, אפילו ילדי הרחוב אצלנו אינם כאלה"

מרגלית, גרטה מַחְלָה כשמה האשכנזי, נולדה בהמבורג בראש חודש סיוון תרנ"א (1891). אביה אמיל ליפשטדט היה ממייסדי "המזרחי" בהמבורג והאווירה בבית הייתה ציונית דתית. היא יצאה להורוֹת בבית הספר לֶמֶל לבנות בירושלים בשנת 1913 , לאחר שסיימה את חוק לימודיה בסמינר למורות בהמבורג ואף הכשירה את עצמה בלימוד עזרה ראשונה ומעט חובשוּת. סביר להניח, כתב ידידיה פלס, שלבד מחינוכה הציוני עמד לנגד עיניה אף המופת של ר' יוסף קרליבך הצעיר, שנסע ללמד בארץ ישראל בבית הספר לבנים על שם למל בירושלים בשנת 1905 , ועתיד היה להיות רבהּ האחרון של קהילת המבורג ולצאת עם שארית צֹאנו לטבח.

בבואה לארץ מיהרה לכתוב להוריה את התרשמותה הראשונה מתלמידותיה, "מימי לא ראיתי ילדים כה פראיים, אפילו ילדי הרחוב אצלנו אינם כאלה", כתבה גרטה ממלון קמיניץ בהתנשאות האופיינית לגבאיה של חברת "עזרה", "אבל מחלקה ב' שלי היא ללא דופי, והאחרות הולכות ומשביחות מיום ליום, כמעט נפתית אני להאמין שלאירופיותי השפעה מדבקת!"

עברו כחודשיים ימים והמורה הצעירה לגרמנית זנחה את העמדה האירופית הגרמנית ונטתה לעבר הסמינריסטים המרדנים הנמצאים בקונפליקט מתגבר והולך עם ההנהלה, כשסלע המחלוקת העיקרי ביניהם — דרישתם לעבור ללימוד מקצועות הטבע והמדע בעברית. "העסקן שידו בכל עושה ומעשה הוא אפרים כהן, ואלמלא המורים המסורים כל כך, היו פני הדברים בכי רע. כהן, שבידו הסמכה פשוטה להוראה בבית ספר עממי, הוא מנהלם של: 1. גני ילדים, 2. סמינר לגננות, 3. בית ספר לבנות, 4. בית ספר לבנים, 5. בית ספר למסחר, 6. סמינר למורים, 7. סמינר לרבנים", כתבה ביוני 1913 , והוסיפה בביקורתיות חדה, "האין זה רע ממש? אדם המדורג מבחינת השכלה אפילו למטה ממני, עשה קריירה כזאת רק משום שהוא משכיל לחבר טיח אירופי עם ערמומיות מקומית! ככל שמרבים להימצא במחיצתו, כן יתרגזו על בורותו". בסוף המכתב, לאחר שתיארה את מחלות העיניים, את הליכתה לשוק בעיר העתיקה ואת התעסקותה במשק הבית ("מה שלמדתי אצלך [אצל אמה] מועיל לי עכשיו מאוד. המשחק במשק בית משעשע אותי הרבה, רק חבל, שלעת עתה רק לעצמי אני טורחת! בואי אלי והיי לי לחברה!"), חזרה ונדרשה, אגב דברי ביקורת על קרובתה, להתרוצצות הנפש שבין העולם שממנו צמחה ובין המציאות המקומית החדשה, וכך כתבה: "אין חובבים אותה [– את קרובתה] ביותר, מפני שבכל מקום היא מבליטה נוכח האסיאתים את אירופיותה ואת השכלתה".

דבריה עוררו דאגה ותמיהה בבית בהמבורג, ואביה, כפי שאפשר ללמוד ממכתבה מנובמבר 1913 , כתב לה דברי כיבושין. "אבא, אילו דעות משונות יש לך על אודות המנהל כהן ועל גרמניוּת. האומנם נהגתי מכבר לומר דברים בעלמא גם כן? סבורתני שבגרמניה נראים הדברים שונים לגמרי משהם. האדון המנהל נתון כרגע במצב ביש באמת! הלא אין ברצונו להפיץ גרמניות כי אם גינוני גרמניות. אני היא המנסה, אולי, להפיץ גרמניות, אבל הייתי דוחה נמרצות שבמגמה הפוליטית שלי יזכירו את שמי בהעלם אחד עם האדון המנהל. האשְמה איננה שלו בלבד, אלא גם של ההנהלה בברלין, אשר מחמיצה לחלוטין את השקפתה על מצב העניינים ועל רוח הזמן!"

האווירה רוויית המתחים בין הסמינריסטים להנהלה הפכה להתנגשות גלויה כאשר ב־ 6 בדצמבר 1913 הגישו רבים ממורי "עזרה" ובראשם דוד ילין את התפטרותם והכריזו בכך מלחמה על כהן־רייס.

דיווח מתוך ההתרחשות, שאין ערוך לו להבנת המתרחש בקרב המורדים, סיפקה לנו גרטה ליפשטדט במכתב ששלחה להוריה למחרת: "סוף־סוף אני מתפנה לכתוב לכם בפרוטרוט. אמש הגישו עשרים מורים את התפטרותם ל'עזרה'. עד תחילת פברואר נמשיך לעבוד, אחר כך עתידים לייסד בתי ספר חדשים אם עד אז יימצא הכסף. אבל יש להניח שיימצא. התחייבנו בחתימת יד להישאר בבתי הספר החדשים עד לפסח. מנהיגנו האמִתי הוא דוד ילין. ילין עתיד היה לחוג בפסח חג עשרים וחמש שנות עבודתו ב'עזרה' והיה זוכה אז ככל הנראה למענק הערכה של ששת אלפים פרנקים; מלבד זה הוא מבוטח ב'עזרה' על סך שמונת אלפים פרנקים. זהו הפסד במזומנים של ארבעה־עשר אלף פרנקים, וילין הוא עני! הרי עבודה של עשרים וחמש שנים, וכסף לא בקלות משליך אדם מאחריו". היא סיפרה כי בין המתפטרים נמצאים ישעיהו פְּרֶס, שלו ותק של עשרים שנה, חיים אריה זוטא, שלו ותק של עשר שנים, יוסף בר"ן מיוחס — חמש עשרה-עשרים שנה, וגב' פינצ'ובר, מנהלת בית הספר לבנות — חמש שנים. "כל זאת אני כותבת לכם אך ורק כדי שלא תחשבו שנהגתי בקלות דעת!" הדגישה הבת הצייתנית והאהובה. "בבית הספר לבנות לא יישאר אף לא מורה אחד! היתה זו תקופה מרגשת מאוד, עם ישיבות כמעט מדי לילה. מכיוון שאני היחידה שיש לי חוזה, ייתכן אפוא, שהמנהל כהן ייאלץ אותי להישאר. אני משערת שיציע לי בבחינת 'דבש' את הנהלת בית הספר לבנות. זאת לא אוכל, כמובן, לקבל בשום אופן ואף לא להמשיך ב'עזרה' בשום תנאי". ובתמימותה סברה שהקונסול הגרמני יסייע בידה, מכיוון שלהבנתה הוא בעד לימוד המדעים בעברית כדי שהילדים יבינו את אשר הם לומדים.

"עלֵינו שבכאן לנסוע לפחות אחת לשנתיים לאירופה וצריכה הייתי לחכות עוד שנה שלמה, אולם בשנה שחלפה חוויתי כאן כל כך הרבה, שאני מוכרחה לצאת"

חדורת ביטחון המשיכה גרטה וכתבה: "אין ספק שימים אלה, שזכיתי לחוותם כאן עתה, הם ימים של חשיבות היסטורית לעמנו! אם אצליח לתרום ולו חלקיק קטן לביצור אומתנו, יהא זה אושר שלא חזיתי בעיני אף בחלום! אינני יודעת אם תוכלו להבין אותי, צריכים להכיר את הארץ ולחיות את הווייתה".

ההורים המודאגים מפעלתנותה היתרה של בתם המשיכו לכתוב לה מכתבים המבקשים לשכך את התלהבותה.

"ועתה על השביתה. אם אני שותפה לה? ועוד איך! כלומר, יותר באופן פסיבי מאשר בדרך פעילה. מכל הבחינות הריני בבחינת גוי מטעם: 1. כגרמניה; 2. לא מכבר באתי; 3. אורתודוקסית", ניסתה העלמה ליידעם ולהרגיעם כאחד, והוסיפה, "אפילו החסידים אומרים כאן על גרמנים, שאם הם אורתודוקסים, הלא הם אורתודוקסים עד שיגעון. אבא, בוודאי תרווה נחת משם זה שיצא לי!"

היא כתבה דוח — אובייקטיבי לחלוטין לדבריה — על מאורעות הימים, וביקשה מאביה שידפיס אותו באחד מעיתוני גרמניה. האב שלח לה מכתב שעיקרו חשש מפני הדפסתו בשמה המלא. "בשום אופן אין חשש לי אישית ואפילו אם מרתה ]קרובתה[ סבורה כך עשר פעמים, הרי אני אומרת לכם, שאין היא מבינה מזה הרבה יותר משאתם מבינים שם. היא יושבת לה בפתח תקווה בחוגה הקטן ומקשיבה לכל מיני רכילות, שמן האמת אין בה או כמעט אין בה, ועל פי זאת היא צרה את דעותיה".

בימים ההם עבדה גברת ליפשטדט הצעירה בבית הספר העברי לבנות של הפורשים. היא סיפרה להוריה על נסיעתו העתידה של ילין לאירופה והציעה לאביה שיזמין אותו להרצאה במסגרת סניף "המזרחי". כמו כן דיווחה על בנו של בן־יהודה ועל עוד עניינים מקומיים. על המכות שביקש להרביץ לה המורה, נאמנו של כהן־רייס — אף לא מילה אחת.

בשולי המכתב, כמה שורות לאחיה הארי, שהיה אז בן שש עשרה:

הארי היקר,

קיבלתי מאחת התלמידות כלבלב. הוא לבן כולו ואוזניו שחורות. שמו בוגד [כך במקור] כי הוא אינו רוצה לדבר עברית. ובכלל, אני מחנכת אותו בגרמנית, כי מאמץ גדול מדי הוא לי לדבר גם אתו עברית.

על יחסיה עם תלמידותיה בבית הספר החדש, העברי, כתבה לאמה:

אמא, יחסי לתלמידותי הוא, ברוך השם, שונה, בריא מזה שהיה כלפינו מצד גב' להמן או אלזה כהן. אין בזה מאומה מהתמוגגות חולנית כי אם עבודת צוות בריאה, יצירה שמחה, משותפת, יחסים לא מאולצים, טבעיים, הרמוניים כמו בין עמיתות, שאחת מהן עולה מעט על כולן מפני שהיא יותר מבוגרת וכבר בית הספר מאחוריה ולכן עוזרת לאחרות ללמוד. אבל פני הדברים הם כך בלי שתיעדר המשמעת, אלא גם המשמעת היא טבעית ונובעת מרצון חופשי. אבא [אמיל ליפשטדט ביקר אותה בארץ בימי שהותה] יכול להעיד איך הילדוֹת זהרו לקראתו, כאילו אליהן בא לביקור.

בקיץ 1914 החליטה מרגלית גרטה ליפשטדט לצאת לביקור באירופה ("עלֵינו שבכאן לנסוע לפחות אחת לשנתיים לאירופה וצריכה הייתי לחכות עוד שנה שלמה, אולם בשנה שחלפה חוויתי כאן כל כך הרבה, שאני מוכרחה לצאת", כתבה לאחיה ביוני 1914). דרך קושטא יצאה לדרך ובדֵי עמל הגיעה להמבורג, ברכבת של חיילים, בראשית אוגוסט 1914 , כבר לאחר פרוץ מלחמת העולם. במשך המלחמה נישאה לד"ר מיכאל פלורסהיים, ואת עלייתה השנייה לארץ ישראל עשתה בימי העלייה החמישית, במאי 1933 , עשרים שנה לאחר עלייתה הראשונה.

 

מתוך "קשר לאחד: מסעות, בתים ואנשים בירושלים", מאת חיים באר, הוצאת עם עובד, 2017

תמונה ראשית: פסטיבל האורות בירושלים, 2015. תצלום: Edgardo W. Olivera

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק