את השפה הזו דוברים רק חובבי מתמטיקה, בני כל הלאומים והגזעים. ואף שהפיתוח והשכלול שלה החלו בראשית המאה העשרים, רק לאחרונה ראה אור רומן ראשון בשפה המוזרה הזו, פאיליש.
ניחשתם? פאיליש היא שפה המבוססת על הקבוע המתמטי פאי, מספר שרובנו מכירים בצורתו הפשוטה ביותר 3.14, וחובבי המתמטיקה מכירים כמספר בעל אינסוף ספרות. הפאיליש היא שפה שמשפטיה מורכבים ממילים שמספר האותיות שלהם מייצג את הספרות של פאי אחרי הנקודה: מילה ראשונה בת אות אחת, השנייה בת 4 אותיות, המילה החמישית בת תשע אותיות, המילה העשרים בת שש אותיות וכן האלה. ראו הסבר מלא כאן.
את הרומן הראשון בשפה המתמטית הזו - Not Awake - כתב מייק קית', שהוא כמובן מתמטיקאי. הוא חילק את הרומן לעשרה פרקים שכל אחד מהם כתוב בסגנון ספרותי שונה, וביחד הם מייצגים את עשרת אלפים הספרות הראשונות של פאי אחרי הנקודה. ניתן לקרוא עמודים לדוגמא מהרומן כאן.
ובהזדמנות זו, הנה שיר של ויסלבה שימבורסקה המוקדש למספר פאי (קריינות: מריה פופובה):
צילום התמונה הראשית: Nick Hillier
תגובות פייסבוק
לכאורה לכאורה
המילה עצמה אולי אינה מעניינת ביותר: "לכאורה". מקורה כנראה ארמי אך חלקיה אינם ברורים עד תום. מופעיה במקורות, החל בתלמוד, מורים על כך שמשמעותה היא בערך "במבט ראשון", "במבט שטחי וחטוף", "בעיון ראשוני, לפני התעמקות". במילים פשוטות, אפשר לומר ש"לכאורה" במקורות מסמנת שהדבר שייאמר מיד אינו סוף פסוק, אינו דבר מוחלט, וככל הנראה עתיד להיות אחרת לאחר בחינה. כלומר, אצל מי שקוראים או שומעים משפט שיש בו "לכאורה", נוצרת ציפייה, מידה של דריכות, לכך שהמסר הסופי, או לפחות בהמשך יהיה שונה ואפילו הפוך. מבחינת מה שמרכיב את הצורה עצמה, "לכאורה", הפירוק קשה ומלא ספקות. באורח שאינו מפתיע, יש מי שקושרים את ״לכאורה״ ל"אורה", כלומר ל"אור" במובן של הטלת האור הראשונה על עניין שהוא פחות בהיר ושקוף ושאכן עתיד להתגלות כמטעה או מוקשה מבחינת בהירותו.
"לכאורה" יכולה להופיע בתחילת המשפט או מיד לפני העניין שמבקשים לסייג או להפוך בהמשך ההתפתחות ההסבר או הטיעון. מבט עדין עליה מעלה כי לא תמיד קל להבין את תחולתה, כלומר עד היכן מגיע העניין שהיא מכינה אותנו להסתייגות לגביו. בנוסף לכך, כדאי לשים לב שהיא פונה אלינו, כמו מתבטאת על מה שנאמר ומעוררת אצלנו תשומת לב ביחס לדברים, כלומר שהיא אלמנט שמצביע לעברנו, בשבירה של מישור הטקסט עצמו, כעין לחישה מסתייגת מצד מי שכתבו את הדברים.
אם כן, "לכאורה" מציבה בפנינו שאלות מעניינות ברמה התחבירית. והדבר נעשה מעניין עוד יותר בעברית העכשווית החיה. הדוגמאות רבות מספור, ואביא כאן אחת מתוך מדורי הספורט, לא לפני שאעיר הערה כללית על העברית של מדורים אלו ושל עולם הספורט המקומי בכלל.
מדורי הספורט הם התגלמות הסיוטים של הטהרנים האמונים על נורמה מחייבת וכללים רשמיים, של מה שמכונה "דקדוק בית הספר". לא אתייחס כאן למצב הוראת השפה העברית במערכת החינוך, הרי התוצאות ניכרות בכל מקום, והדברים ברורים למדי, וגם מעשירים אותנו בדוגמאות חיות של עברית טבעית, של השפה כפי שהיא מתקיימת בפי דובריה ודוברותיה החיים כאן כיום. בכל אופן, מדורי הספורט מציגים כאוס מבחינת עריכת הלשון, הפקרות, נרפות וחוסר מקצועיות מוחלט בכל הנוגע לאיכות הטקסט, וגם מבחינת הרמה העיתונאית. ברור בעליל שנעשה בהם גם שימוש בכלים אוטומטיים, ועוד יותר ברור שאין בקרת איכות. בנוף הפרא הזה פועלים שני כוחות נוספים, אחד חלש ואחד חזק. הכוח החלש הוא הרצון להישמע רציניים, להיות סמכותיים, אפילו רשמיים. הדבר מאפיין מדורי ספורט בשפות אחרות ובמקומות אחרים, ובניגוד למתרחש בישראל, בעולם נוטים מדורי ספורט להיות רשמיים יותר מהממוצע, רציניים עד גיחוך ולגלות ניסיון להתעלות למשלבי לשון גבוהים יחסית. בישראל הכוח הזה חלש, והוא מורגש אך מעט, וזאת בניגוד לעבר, לפני דור או שניים, כשעיתונות הספורט דמתה למה שאפשר למצוא בעולם גם מבחינת היומרה הלשונית המגביהה אפילו באורח משונה ומצחיק. לעומת זאת, הכוח החזק הפועל במדורי הספורט, בעיקר אלו המקוונים, הוא הכוח הדוחף את העברית המדוברת, הלא ערוכה, הלא מסוננת, המתפרצת מהפה, גם אם הפה הוא מקלדת וגם אם הכותב נחשב עיתונאי. וכך, הפכו מדורי הספורט למקור שופע של דוגמאות לעברית העכשווית, החיה, לטוב ולרע – טוב ורע מבחינת הנורמטיביות, מבחינת הבהירות והאפשרות להבין את הנאמר ומבחינות נוספות.
לכן, בחזרה ל"לכאורה", די אם נעיין בדוגמה מלפני שבועות אחדים, שעניינה מהומה אלימה שהתרחשה במשחק כדורגל בין מכבי חיפה והפועל באר שבע:
מה קרה כאן? בקבוק עף באוויר, פצע מאבטחת. תגרה אלימה הייתה, אכן, בתום משחק שאכן התקיים, בין שתי היריבות האמורות, באצטדיון "טרנר" בבאר שבע. אך מה שאין רוצים להתחייב לגביו הוא שמגן מכבי חיפה הוא-הוא שהטיח את הבקבוק שגרם לפציעה בפניה של המאבטחת. החשש הוא מפני הוצאת דיבה, כלומר שמדור הספורט יטען שהמגן עשה משהו שהוא לא עשה, מעשה שיש לו השלכות בתחום המשפטי-פלילי.
זהו שימוש מרכזי, מוכר מאוד ונפוץ ביותר ב"לכאורה". התחושה הרווחת בימינו היא ש"לכאורה" משמשת הגנה מפני תביעת דיבה. אלא שכדי להיות יעילה, "לכאורה" צריכה לעמוד במקום הנכון, להצביע בבהירות על הדבר שמסתייגים מקביעה שהוא אמת ודאית. "מגן מכבי חיפה לכאורה הטיח בקבוק..." הוא דוגמה לכך. אך יש לא מעט מקרים מהסוג של "מגן מכבי חיפה הטיח לכאורה בקבוק..." – כלומר "לכאורה" יכולה להופיע לפני הדבר שמסייגים או אחריו, במקרה הזה הפועל "הטיח", שהוא לב המחלוקת לבירור והחשש מתביעה. בכתיבה הדברים אינם פשוטים, אך בדיבור אפשר להבהיר אותם: למשל, אם "לכאורה" תימצא באותה יחידת הטעמה כמו "מגן מכבי חיפה" הרי שמה שיסויג יהיה השתייכותו של המגן לקבוצה. אם תהיה הפסקה קצרה אחרת "מגן מכבי חיפה", יובהר ש"לכאורה" מסייג את "הטיח". ואם "לכאורה" תופיע אחרי "הטיח", באותה יחידת הטעמה, גם אז הוא ההתסייגות תהיה מן הקביעה "הטיח". ואם לא – ״לכאורה״ עלולה לסייג את ההמשך, את הבקבוק, או את המאבטחת וכן הלאה, אולי עד סוף המשפט. שדה מוקשים תחבירי ומשפטי.
דוברי עברית עכשווית, כשהם נדרשים לשימוש כזה ב"לכאורה" (ואני כולל בהם את מי שמקלידים טקסטים במדורי הספורט הללו), מאמינים בכוחה המאגי. די אם נבזוק אותה בסביבת העניין המסוכן, והיא תעטוף אותו עבורנו ותשריין אותנו מסכנות בדמות עורכי דין שמרשם (במקרה הזה מגן מכבי חיפה) ימלא את ידם לתבוע את הכותבים על הדיבה שהוצאה על מרשם קבל עם ועולם.
הנה בדיוק התפקיד הכפול, הפעולה הכפולה של "לכאורה": היא אלמנט בתחביר המשפט והיא פונה אל העולם שמחוץ לטקסט: אל הקוראים שמבינים את מעמד הטענה ואת עמימותה המשפטית, וגם מבינים את הסכנה הטמונה לכותב בעולם הממשי, וגם אל העולם הממשי בכלל, השורץ עורכי דין ומגינים של קבוצות כדורגל שכן או לא השליכו בקבוק או חפץ אחר על מאבטחת או על מישהו אחר, באצטדיון טרנר או אולי במקום אחר. לכאורה.
ילדים בשביל מה
ריצ'רד צ'אפלהבאת ילדים לעולם היא עניין רציני. האם מוסרי להוליד עוד בני-אדם? האם...
X 10 דקות
פשיטת עור אלוהית
סטיבן פרייהיבריס, הגאווה ששיבשה את דעתם של האלים היוונים, היא הפיתוי הפועל עלינו...
X 11 דקות