בעולמנו הסוער, מדינות ספורות בלבד מונהגות על ידי נשים. האם נשים בהנהגה הן המפתח לשלום בעולם?
X זמן קריאה משוער: 9 דקות
בחודשים הראשונים של מלחמת העולם הראשונה, בעיצומו של גל הלוחמנות הפטריוטית ששטף את בריטניה, הציעה המשוררת דורותיאה הולינס (Hollins) מליגת הנשים של הלייבור, ש"משלחת שלום של נשים" בת אלף חברות תחצה את אירופה "בינות לקני הרובים" ותתייצב בין הצבאות הלוחמים בשוחות. התוכנית הגדולה של הולינס לא התממשה, אבל הולינס לא הגתה אותה יש מאין – הקרקע הוכשרה להצעות מהסוג הזה בזכות מאה שנות אקטיביזם המבוססות בראש ובראשונה על אהבה אימהית. או אם לצטט מדבריה של פעילת שלום אחרת, הלנה סוואניק (Swanwick), על הפחד המשותף מכך שבמלחמה "נשים מתות, ורואות את תינוקותיהן מתים, אך אין זו תהילה, אלא רק אימה ובושה שמילים לא יוכלו להביע".
האם עימותים אלימים משנים את אופיים כשנשים תופסות את ההנהגה, או כששיעור הנשים בפרלמנט עולה?
סוואניק הייתה ממייסדות "ליגת הנשים הבינלאומית למען שלום וחירות", ארגון המוקדש לחיסול הגורמים למלחמה. היא קיוותה לייצר "בעתיד הרחוק עולם שלא יהיה בו ולוּ חייל אחד". אקטיביסטיות ואקטיביסטים רבים האמינו שאם הכוח הפוליטי יהיה בידיהן של נשים, הן לא תצאנה למלחמות. האם זה נכון? האם עימותים אלימים משנים את אופיים כשנשים תופסות את ההנהגה, או כששיעור הנשים בפרלמנט עולה? ובאיזה מובן נשים דווקא מביאות לעולם מלחמות?
אם תשאלו את השאלות האלה בקול רם, לא תחלוף דקה ומישהו כבר יאמר "מרגרט תאצ'ר", ראשת ממשלת בריטניה שיצאה למלחמה פופולרית ביותר באיי פוקלנד, ובעקבותיה זכתה בניצחון מוחץ בבחירות 1983. תאצ'ר אינה האישה המנהיגה היחידה שידועה בכך שיצאה למלחמה. ישנה גם בודיקיאה, מלכת שבט איקני ממזרח אנגליה, עם צבע המלחמה הכחול שלה, שהובילה מרד עממי נגד הפולשים הרומאים; וגם לאקשמיבאי, מלכת ג'האנסי והאישה שהנהיגה את המרד ההודי נגד הבריטים ב-1857-58; ואפילו אמלין פנקהרסט, שהובילה את הסופרג'יסטיות הבריטיות למערכה לוחמנית הכוללת שביתות רעב, הצתות וניפוץ חלונות, ואז, ב-1914, תמכה בלהט בכניסתה של בריטניה למלחמה הגדולה.
אבל קשה להכליל מהדוגמאות האלה, כי לאורך ההיסטוריה היו מעט מאוד נשים מנהיגות. בין 1950 ל-2004, כך לפי נתונים שאספה קתרין ו' פיליפס (Phillips), מרצה למנהיגות ולאתיקה מבית הספר למנהל עסקים של קולומביה, 48 ראשי מדינות בלבד ב-188 מדינות – פחות מארבעה אחוזים מסך כל המנהיגים – היו נשים. בהן היו 18 נשיאות ו-30 ראשות ממשלה. בשתי מדינות, אקוודור ומדגסקר, הייתה ראשת מדינה שכיהנה יומיים בלבד לפני שהוחלפה על-ידי גבר.
בהתחשב בגודל הדגימה הקטנטן, האם יש בכלל טעם לשאול אם מנהיגות נשים יוצאות למלחמות יותר או פחות ממנהיגים גברים? האנתרופולוגית הרפואית קתרין פּנטר-בריק (Panter-Brick), שעומדת בראש תוכנית העימותים, החוסן והבריאות של מרכז מקמילן למחקרים בינלאומיים ואזוריים באוניברסיטת ייל, חושבת שלא. "[שאלה כזאת] מציירת תמונה סטריאוטיפית של מגדר ומתבססת על ההנחה שמנהיגוּת אינה דבר מורכב", אמרה לי. אולי בכך היא רומזת להוגים כמו סטיבן פינקר (Pinker). בספרו The Better Angels of Our Nature (משנת 2011) בוחן פינקר אלימות לאורך ההיסטוריה, וכותב: "נשים היו, ויהיו, כוח משכין שלום". ההנחה הזאת אינה תמיד מעוגנת במציאות, אומרת מארי קפריולי (Caprioli), מרצה למדע המדינה מאוניברסיטת מינסוטה בעיר דוּלוּת. היא זיהתה, יחד עם מארק א' בוייר (Boyer) מאוניברסיטת קונטיקט, עשרה משברים צבאיים במאה העשרים שאותן ניהלו ארבע מנהיגות (שבעה מתוך המשברים האלה נוהלו על-ידי גולדה מאיר בין השנים 1969 ל-1974). החוקרים טוענים שכדי להעריך התנהלות של מנהיגוֹת בשעת משבר יש צורך בדגימה גדולה – "שאותה ההיסטוריה אינה מספקת לנו".
הפחד להיראות חלשה משפיע גם על מנהיגות מודרניות, ואולי אף דוחף אותן לפצות יתר על המידה בכל הקשור לסוגיות של ביטחון
אוינדרילה דיוב (Dube), מרצה בתחום העימותים הגלובליים מאוניברסיטת שיקגו, וס' פ' האריש (Harish) מאוניברסיטת ניו יורק – חקרו ארבע מאות שנות מלכים ומלכות באירופה. במאמר שעדיין נמצא בשלבי עבודה הם בוחנים את שלטונם של 193 מלכים ומלכות ב-18 ישויות פוליטיות בין השנים 1480-1913. אמנם שמונה עשר אחוז בלבד מהמלכים האלה היו נשים – נתון שמפחית מאמינות הניתוח הסטטיסטי שלהם – ובכל זאת הם מצאו כי שיעור העימותים הצבאיים של ממלכות שנשלטו על-ידי נשים היה גבוה ב-27 אחוז מאשר בממלכות שנשלטו על-ידי גברים. למלכות לא נשואות הייתה נטייה רבה יותר לצאת למלחמה בעקבות התקפה על ממלכתן, אולי מכיוון שהן נתפשו כשליטות חלשות יותר.
הפחד להיראות חלשה משפיע גם על מנהיגות מודרניות, אומרת קפריולי, ואולי אף דוחף אותן לפצות יתר על המידה בכל הקשור לסוגיות של ביטחון. לדבריה, לנשים שמחקות התנהגות גברית, כמו תאצ'ר, גולדה מאיר ואינדירה גנדי, ראשת ממשלת הודו – שטענה כי היא "בן אדם דו-צורתי", לא גבר ולא אישה – יש סיכוי גבוה יותר להצליח כמנהיגות פוליטיות. הן נאלצות גם להתמודד עם הסטריאוטיפים השליליים שיריביהן הגברים מטיחים בהן: יחיא ח'אן, לדוגמה, נשיא פקיסטן לשעבר (1969-71), אמר שהוא היה מגיב באופן פחות אלים כלפי הודו בזמן מלחמת הודו-פקיסטן ב-1971, אילו היה אז למדינה מנהיג זכר במקום אינדירה גנדי. "אם האישה הזאת [גנדי] חושבת שהיא יכולה לכופף אותי באיומים, אז אני מסרב לספוג את זה", הוא אמר.
דיוב והאריש מצאו שלנשים הייתה נטייה רבה יותר לתקוף כשהן חלקו את כוחן עם בעל, כמו במקרה של איסבלה הראשונה ופרדיננד (פרננדו) השני, ששלטו יחד בממלכות לאון וקסטיליה בשנים 1474-1504. יוצאת דופן היא יקטרינה הגדולה, שהפכה לקיסרית האימפריה הרוסית ב-1762 לאחר ההתנקשות בבעלה פיוטר השלישי. המערכות הצבאיות שהיא ניהלה הרחיבו את גבולות רוסיה ב-520,000 קמ"ר, שטח שכלל גם את חצי האי קרים ורוב פולין.
כאשר שיעור הנשים בפרלמנט עולה בחמישה אחוזים, יש למדינה סיכוי נמוך פי חמישה להשתמש באלימות בעת משבר בינלאומי
כדי להפוך למנהיגה, אישה צריכה בדרך כלל להגיע מרקע של פעילות פוליטית – לרוץ לפרלמנט, להוביל קמפיינים, להריץ נשים אחרות לתפקידים ציבוריים. ב-2017, הממוצע העולמי של שיעור הנשים בפרלמנט עמד על 23.3 אחוז בלבד – אך זו עלייה של 6.5 אחוז לאורך העשור האחרון, ואין לזלזל בכך: הנתונים של קפריולי מלמדים שכאשר שיעור הנשים בפרלמנט עולה בחמישה אחוזים, יש למדינה סיכוי נמוך פי חמישה להשתמש באלימות בעת משבר בינלאומי. ייתכן שהסיבה לכך היא שלנשים יש נטייה לנקוט "גישה קולקטיבית או קונצנזואלית" לפתרון סכסוכים.
יתרה מזאת, כשנשים מוזמנות לשולחן המשא ומתן לאחר עימותים, עולה הסיכוי להשגת שלום מתמשך. אף על פי שמספר הנשים בצוותים הנשלחים לשיחות שלום הוא מזערי (מחקר של האו"ם מצא שרק 2.4 אחוזים מהמתווכים ורק תשעה אחוזים מהחברים בצוותי המו"מ הם נשים, ושארבעה אחוזים בלבד מהחתומים על 31 הסכמי שלום הם נשים), הכללתן של נשים עשויה להשפיע רבות על התוצאה. לשלום המושג בעזרת נשים יש סיכוי גדול יותר להחזיק מעמד: העמותה האמריקנית Inclusive Security ביצעה ניתוח של 182 הסכמי שלום חתומים בין השנים 1989 ל-2011 ומצאה שלהסכם שלום נתון יש סיכוי גבוה ב-35 אחוז להימשך לפחות 15 שנים אם נשים נכללו בתהליך כנושאות ונותנות, כמתווכות או כחותמות.
נשים נחלו הצלחה כמתווכות וכנושאות-ונותנות בגלל תכונות הנתפשות באופן מסורתי כנשיות או אימהיות. בצפון אירלנד, סומליה ודרום אפריקה, נשים שהשתתפו בתהליכי שלום נודעו כמי שמטפחות דיאלוג ומביאות למעורבות רבה יותר של כל הצדדים בתהליך. במקרים רבים הן גם נחשבות למתווכות כנות יותר, אמינות יותר, ומאיימות פחות, כי הן פועלות מחוץ למבני הכוח הפורמליים. אבל למרות התפישה שאומרת כי נשים הן רכות, שאפשר לכופף אותן, הרי שלא אחת הפעולות שלהן מלמדות אחרת. ב-2003, פעילת השלום הליברלית לימה בואי (Gbowee) הובילה קואליציה של אלפי מוסלמיות ונוצריות שהפגינה, התפללה וצמה כדי לעזור לשים סוף למלחמת האזרחים האכזרית שעשתה שמות במדינה במשך ארבע עשרה שנה. בואי זכתה לכינוי "לוחמת למען השלום", והייתה כלת פרס נובל לשלום ב-2011.
מונחים כמו "לוחמות", "כלי נשק" ו"מהפכה" מיוחסים לעתים קרובות לקבוצות שמפרות את השלווה למען השלום, ובהן יש "ייצוג בלתי פרופורציונלי של נשים", לפי האו"ם. בישראל, תנועת "נשים עושות שלום" מארגנת הפגנות כדי ללחוץ על הממשלה להשיג הסכם שלום בר-קיימא. בארגנטינה, חברות ארגון "אמהות פלסה דה מאז'ו" חוללו "מהפכה" במושג האימהוּת באמצעות המחאות שערכו על היעלמות ילדיהן בזמן "המלחמה המלוכלכת" בארגנטינה בשנים 1977-1983. הן הפכו את האימהוּת מתפקיד פסיבי לתפקיד הנושא בחובו כוח ציבורי.
גישה זאת, שהופכת תפישות מסורתיות של נשיוּת ל"כלי נשק", הייתה בעלת תפקיד חשוב בפעילות שערך במשך קרוב לעשור מחנה שלום של נשים בגרינהם קומון בבריטניה. פעילות זו החלה ב-1981 במחאה על הגעתם של תשעים ושישה טילי טומהוק לבסיס חיל האוויר האמריקני בברקשייר: הנשים הקיפו את גדרות הבסיס וחתכו אותן, טיפסו מעל המחסומים לבושות כדובונים והצמידו לתיל בגדי תינוקות, בקבוקי הנקה, טבעות נשיכה לבקיעת שיניים, חיתולים ותמונות משפחתיות. המאבק שלהן היה לוחמני לא פחות מהמלחמה של תאצ'ר באיי פוקלנד, אבל היא טענה שהנשים האלה הן "חריגות".
בין שנשים נלחמות למען שלום או למען מלחמה, נדמה שהן חייבות באותה נשימה להילחם נגד ההנחה שהן פסיביות, חלשות או מוזרות
בין שנשים נלחמות למען שלום או למען מלחמה, נדמה שהן חייבות באותה נשימה להילחם נגד ההנחה שהן פסיביות, חלשות או מוזרות. ההיסטוריה מלמדת שההנחה הזאת אינה נכונה, ושלמעשה, כמו במקרה של איסבלה הראשונה ופרדיננד השני, הן יכולות להיות אכזריות להחריד: לא רק שהזוג המלכותי הוביל את הכיבוש הספרדי של ממלכת גְּרֶנָדָה האסלאמית ב-1492 וגירש משם גם יהודים וגם מוסלמים, אלא שהם עינו את מי שנותרו, אילצו אותם להמיר את דתם לנצרות, ובמקרים אחדים אף שרפו אותם.
יתר על כן, נשים אינן תמיד שוחרות שלום כפי שאפשר לחשוב על-פי הסיפור האישי שלהן: אונג סן סו צ'י, לדוגמה, המנהיגה בפועל של מיאנמר, זכתה בפרס נובל לשלום ב-1991 "על מאבקה הבלתי אלים למען דמוקרטיה וזכויות אדם". אבל היא גם ספגה ביקורות חריפות על כך שלא גינתה את הצבא של המדינה על הטיהורים האתניים שערך בבני רוהינגיה הרדופים, מיעוט מוסלמי המרוכז בצפון מדינת ראקין שבמיאנמר. לפי משמר זכויות האדם, מאז 25 באוגוסט 2017, יותר מ-400 אלף מוסלמים בני רוהינגיה נסו אל בנגלדש כדי להימלט מההתעמרות הצבאית המתמשכת, הכוללת הצתות, אונס וזוועות נוספות.
קפריולי אומרת: "מנהיגות יכולות להיות כוחניות כשהן נדרשות להתמודד עם מצבים בינלאומיים המתאפיינים באלימות, בתוקפנות ובסכנה". אבל הן יכולות להיות כוחניות גם למען השלום. הטענה שנשים הן בלתי לוחמניות מטבען, היא סטריאוטיפ. כפי שכתבה סוואניק בספרהThe Future of the Women’s Movement (משנת 1913): "ברצוני לשלול מכל וכול את ההנחה... הרווחת בשיח הפמיניסטי של ימינו". כוונתה היא ל"הנחה שהגברים הם ברברים שאוהבים כוח פיזי, ושרק הנשים הן מתורבתות ומהוות כוח מתרבת. אין לכך שום סימן בספרות או בהיסטוריה".
ג'וזי גלאוזיוס (Glausiusz) היא עיתונאית שכותבת על מדע וסביבה עבור כתבי עת ועיתונים כמו Nature, National Geographic והארץ. היא מחברת הספר Buzz: The Intimate Bond Between Humans and Insects (משנת 2004). היא גרה בישראל.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון
תמונה ראשית: מתוך דיוקן אליזבת הראשונה מלכת אנגליה (1575), צייר לא ידוע, The Darnley Portrait, ב-National Portrait Gallery. תצלום: ויקיפדיה
תגובות פייסבוק
3 תגובות על רודפות שלום ומלחמה
נשים מייצרות מלחמה הרבה יותר מגברים. וזה עובדה. אם חיפשתם בכתבה ולא מצאתם.
גולדה מאיר היא דוגמא מצוינת. לאורך כהונתה היה טפטוף בלתי פוסק של שמועות ממצריים שסאדאת רוצה שלום, ללא תגובה מצידה.
זמן קצר אחרי פרישתה, סאדאת הגיע לישראל והחלו שיחות השלום.
היא הייתה אמנם מוקפת בהרבה גנרלים לוחמניים, אבל כך גם בגין...
העולם האנושי דפוק מכל כיוון אפשרי.
אצלנו הסכסוך ישראלי/פלסטיני בן יותר ממאה שנה וימשיך לנצח. בצפון: סוריה. במזרח: עיראק. בדרום: סיני. בהרבה מקומות באפריקה (ולא רק שם) קיימים מוקדי סכסוכים.
המאה ועשרים ראתה שתי מלחמות נוראות.
התנ"ך והאסטלות במזרח הקדום, מתעדות, ללא גבול, מלחמות וטבח.
וזאת מסיבה אחת בלבד: העולם האנושי מנוהל מהרמה הגבוהה ביותר - אלוהים ועד הנמוכה ביותר על ידי זכרים!
1. תמיכה מהשדה הלשוני: האיבר שמאפיין יותר מכל את האישה הוא הרחם מכאן נגזרת המילה רחמים! והאיבר המקביל אצל הגבר מכונה כלי נשק!
2. הנשים הנלחמות להגיע לשלטון נאלצות להשתלב בתרבות הגברית האלימה, אחרת הן לא שם.
3. בתרבות המערבית, ברמת הניהול הנמוכה כלומר במשפחה, היכן שיש שיווין יחסי בין המינים, השלום נפוץ מאד.
השיא מאחורינו והאושר לפנינו
ארתור ברוקסדעיכה מקצועית היא תהליך בלתי נמנע, והוא מתרחש מוקדם ממה שאנו משערים....
X חצי שעה
פרטיות פרטית בהחלט
שרה אייגוהפרטיות לא נעלמה, גם בעולמנו ההיפר-מקושר. אז מי בעצם זוכה לשמור על...
X רבע שעה
המסוכלים
בעברית מוּכר הפועל "לסכֵּל". יש לו עבר ארוך, עצום ממש, ומובנו נמתח משחר הלשונות השמיות המוכרות לנו, מהאכדית, שם saklu היה שוטה, מובן שהשתמר היטב גם בארמית וגם בעברית. גם כיום, דוברי עברית רבים יודעים כי "סִכְלות" היא חוסר שכל, שטות וטיפשות, על אף שביטויים כמו "דברי סכלות" או "מעשה סכלות" שמורים ללשון גבוהה, שמן הסתם מתקבלת כיום כארכאית.
השימוש העכשווי הנפוץ והשגור ביותר בשורש הקדום הזה הוא אכן בפועל "לסכל" ובשם הפעולה הקשור אליו, "סיכול". ומה מסכלים? מסכלים מזימות ותוכניות שהצד המסכל רואה בהן איום או דבר רע. מסכלים כוונות רעות וניסיונות לגרום נזק. מילון אבן שושן מזכיר לנו כי במקרה "לסכל" פירושו גם להפוך לשטות, להכניס בדבר רוח שטות, לרוקן מתוכן רציני והוא מביא את הפסוק "מֵשִׁ֧יב חֲכָמִ֛ים אָח֖וֹר וְדַעְתָּ֥ם יְסַכֵּֽל" (ישעיה מ"ד, 25), ומיד לאחר מכן מזכיר לנו המילונאי הקלאסי את עצת אחיתופל בפסוק "יֹּאמֶר דָּוִד סַכֶּל־נָא אֶת־עֲצַת אֲחִיתֹפֶל יְהוָה", כלומר "בטל אותה, הכשל אותה, הפר אותה". הביטול וההפרה של מזימה או עצה רעה, כלומר הפיכת דבר מרציני לריק, מטופש וחסר תוקף, הוא סביבת המשמעות המקורית והמבוססת של "לסכל", מהעברית המקראית ועד ימינו.
והנה באו ימים אחרים (ואולי לא), ובתקופתנו נפוץ מאוד "סיכול" במובן אחר, סופני יותר, ככל הנראה. וכך כתבו באתר Ynet באחד מימי המשבר החמור של אוקטובר 2023:
טקסט שמשקף בעליל את הזמנים, וגם את הלשון הנוהגת בנו, שנקלענו לחיות בזמנים אלו.
והוא שווה עיון. המסגרת הכללית היא "מקרים שבהם חוסלו מחבלים", והיות שנאמר לנו שבהודעה (הרשמית, שהתקבלה בידי המקלידים והמקלידות הזריזים ב-Ynet) "פורטו כמה מהמקרים", אנו מצפים שההמשך המיידי יכלול את פירוט המקרים שבהם חוסלו מחבלים. אכן. אבל... האמנם?
כל המקרים המפורטים, על המִספרים, האתרים והאמצעים ששימשו לצורך כך, מדברים על כך שמחבלים "סוכלו" ושכלי טיס "סיכלו". האם עלינו להבין או להניח, בשל המסגרת המדברת כך שמחבלים "חוסלו", שכל המסוכלים מחוסלים?
בהערת ביניים נציין שההנחה היא ש"לחסל" פירושו "להרוג", אך על לשון ההרג ואובדן החיים בעברית הבירוקרטית-הצבאית לא ארחיב כאן ועכשיו. גם לא על השימוש המוקפד בצורות סבילות, שעליו כבר נכתב לא מעט. אלו דברים לימים אחרים, קרובים בוודאי.
בכל אופן, הקוראות והקוראים אכן זכאים לתהות, האם כל המסוכלים מחוסלים? כלומר, פשוט – מתים? אולי. קשה לדעת. העיקר שהם "סוכלו". ופה העניין המשונה. הרי עד כה, אפשר היה לסכל בעברית דברים מופשטים, שכן הפועל חבר למושאים כמו מזימות, תוכניות וכוונות. אבל לסכל אדם? לא יתרום לנו כאן לשוב למובן המקורי ולומר שהכוונה היא להפוך אותו לשטות, כמובן. גם המובן של "להפר" אינו מתאים כאן, הגם שמוות בהחלט מפר את כל פעולותיו, מהלכיו ואפשרויותיו של האדם שמוצא את מותו או שמותו מוצא אותו. אם-כן, נותרנו עם "ביטול", התואם למדי את "חיסול".
נאמן לשיטה הקובעת שדוגמה בודדת יכולה להיות מקרה, פליטת קולמוס או טעות, המתנתי לדוגמה נוספת בניסיון להבין את "לסכל" וגם את ההבדל בינו ובין "לחסל" כשמדובר בדברים שנעשים לבני אדם, לא לעניינים מופשטים. לא חלפו אלא שעות ספורות והנה נחתה פסקה שהבהירה את העניין (כמדומני, גם היא ב-Ynet):
הדעת נותנת ששלושת הראשונים, אלו ש"חוסלו", מתו ואינם עוד בין החיים. באשר לרביעי, הנוסח מותיר פתוחה את האפשרות שהם לא מתו בו במקום ואולי בכלל.
השפה האנגלית מציעה שפע רב של מונחים עקיפים יותר או פחות לגרימת מוות, והם מוכרים לנו גם מן הקולנוע, מסרטי המלחמה, הריגול והמאפיה. למשל, liquidate, terminate ואפילו הפועל הקצר והחד to off. מה צורך ראו בעברית להציב את "לסכל" לצד "לחסל"? לא ברור, שכן כבר "לחסל" חוסך את הצורך להגיע לרמה הביולוגית, והמעיקה מבחינה אתית ואפילו חושית, העולה מהשימוש ב"להרוג".
אלא ש"סיכול" נעשה פופולרי בהקשרים הביטחוניים עם התבססות הביטוי הבירוקרטי "סיכול ממוקד" שהוא הרחבה של "סיכול" ששימש בהקשרים של סיכול מזימות האויב, סיכול פיגועים וכדומה. "סיכול ממוקד" אינו אלא הרג מהיר, מיידי, שנועד למנוע "ודאות קרובה" לנזק ואובדן חיים. כך קנה לו הסיכול שמובנו הריגה מקום במציאות שלנו. בנוסף לכך, ההודעה שציטטתי כאן, המפרטת "חיסולים" אולי אינה רוצה להתחייב שכל המחבלים המוזכרים בה אכן אינם עוד בחיים. אולי זהירות של דוברים, או של עורכי דין. אולי העתקה פשוטה מהודעה צה"לית על לשונה המשונה, שגם בה מהדהדים עולמות של דוברוּת ויחסי ציבור, עם עינם הפקוחה של עורכי הדין המלווים.