השטן ברחוב, באמצע המערבולת

– לֹאכְלוּם. היריות ששמעת לא היו ממריבה בין אנשים, ברוך האל. כיוונתי לעצים בשדה,  אדוני , שם למטה בנחל.  אימון. כל יום אני יורה, אני נהנה מזה;  עוד מנעורַי. ואז באו לקרוא לי.  בגלל עגל.  עגל לבן, תִּפְלָץ, שהיו לו מין עיניים שאין – עיוור,  אולי – ומסכת פני כלב.  סיפרו לי;  לא רציתי להסתכל.  וגם בגלל איזה פגם בהמלטה,  היו לו שפתיים מעוקלות, כמו בן אדם שצוחק. פני אדם, פני כלב,  קבעו – זה השטן. אנשים סכלים. הרגו אותו. אין לי מושג של מי הוא היה. באו אלַי לבקש נשק, נתתי. לי אין אמונות טפלות. אני רואה שאתה צוחק... תראה, כשיורים באמת, קודם כול הכלבים מתחילים לנבוח, מייד – ואז, אחר־כך, האנשים באים לראות אם מישהו מת. אתה תבליג; כזה הוא הסֶרטָאוּ. לא כולו מִדבר. יש כאלה שרוצים אחרת: הסֶרְטָאוּ בכלל במדינת קַמפּוֹס זֵ׳רָאִיס, הם אומרים, בקצה הדרך, ברמות, מעבר לנהר האוּרוּקוּיָה. קשקוש. מה, בעינֵי מי שגר בקוֹרינטוּ ובקוּרבֶלוּ מה שפה לא נקרא סֶרְטָאוּ? שטויות! הסֶרְטָאוּ מקום שמעיד על עצמו. שם שדות המרעה לא מתוחמים; שם אדם רוכב עשר, חמש־עשרה פרסאות, כלומר מאה קילומטרים כמעט, ולא רואה בית איכר; ושם כל פושע חי לו על מֵי נצרותו, הרחק משוט הסמכות. האוּרוּקוּיָה בא מההרים במזרח. אבל היום, על הגדות שלו תמצא הכול – חוות אדירות לצד שדות יבול טובים, מושקים בשיטפונות; חריש מיער אל יער, עצים עב־עבים, בתוליים כאלה עוד יש שם. הזֵ׳רָאִיס, הרמות, מקיפות מסביב. לזֵ׳רָאִיס האלה אין מידה. בסוף, איש־איש ודעתו, אתה יודע: על טעם ועל פעם...הסֶרְטָאוּ נמצא בכל מקום.

השטן? אני לא מתייחס. שאל את האיכרים. בפחד מדומה הם נמנעים מהשם שלו – אומרים רק: הנזכר. טיפשים! לא... בָּרַחְתָּ – מָשַׁכְתָּ. מספרים על אחד אָריסְטידֶס – הוא חי בחורשת דקלי הבּוּריטי הראשונה כאן מימין, מקום שקוראים לו נווה הפרה העדינה של ריטה הקדושה – כולם מאמינים שהוא לא יכול לעבור בשלושה מקומות מסוימים, כי אז נשמע בכי מאחור וקול קטן מודיע: “אני בא! אני בא!...", שזה השטן, הנזכר... ואחד ז׳יזֶה סימפּיליסְיוּ – כולם פה נשבעים שיש שד אצלו בבית, שׂטנון קטון, אסיר שמחויב לעזור לו בכל דבר בצע; ולכן סימפּיליסְיוּ הזה הולך ומתעשר. נו, בגלל זה אומרים גם שהסוסים אצלו נתקפים בהלה, נרתעים הצִדה, לא עומדים במקום כשהוא רוצה לעלות... אמונה טפלה. ז׳יזֶה סימפּיליסְיוּ ואָריסְטידֶס, ככה או ככה הם הולכים ומשמינים, עם או בלי השמועות. ותראה עוד משהו: ממש עכשיו, בימי התקופה הזאת, מלהגים שהשטן עצמו נעצר בדרך באַנדרֵקיסֶה. בחוּר זר הופיע שם, והתרברב שכדי לבוא לכאן – רגיל, על סוס, מסע של יום וחצי – מספיקות לו עשרים דקות... כי הוא מקיף את נהר השיקוּ, הסאו פרנסיסקו, ממקורותיו! או אולי, מי יודע – בלי עלבון – אולי למשל אפילו אתה זה שהציג את עצמו ככה, כשעברת שם, בתור שעשוע והלצה? בסדר, אל תוכיח, אני יודע שזה לא נכון. לא חיפשתי ריב. אלא ששאלה בזמן המתאים לפעמים שופכת אור. אבל תבין, הבחור ההוא, אם היה, חמד לצון. כי הרי מי שמקיף את הנהר ממקורותיו צריך להעמיק למעמקי המחוזות שלנו, מסע מפרך בן שלושה חודשים... ובכן? הנזכר? טירוף. חלום שווא. ולגבי השמות המוסווים האלה שנותנים לו, הרי הם כמו קריאה שקוראים לו שיקרום קרום, שיופיע!

זה לא יקרה. אני אישית כבר כמעט איבדתי את האמונה בו, השבחים לאל; זה מה שאני אומר לך, האמת הטהורה. אני יודע שיש הוכחות, שהוא מוזכר בבשורות הקדושות. דיברתי פעם עם בחוּר, פרח כמורה, משכיל מאוד, אחד כזה ששקוע בספר תפילה, לבוש גלימה, ביד מחזיק ענף של עץ מריה השחורה – הוא היה בדרך לעזור לכומר להוציא את ההוא מהבשר החי של אישה זקנה במפל השור, התלווה לכומר מקַמפּוּ רֵדוֹנדוּ... אני יכול להבין. אתה לא כמוני? לא האמנתי לשום מילה. ידידי קֵלֵמֵם מספר שאלה שההשפעה שלהם נראית לעין הם השדים הנמוכים, הנחותים, ממדרגה שלישית, שבוחשים במחשכים ומבקשים להתערות בין החיים – הם רודפים. ידידי קֵלֵמֵם הוא נחמה גדולה לי – קֵלֵמֵם דִי גוֹיְס. אבל הוא נאלץ לגור רחוק מכאן, בז׳יז׳וּזָ׳ה, נווה הבוריטי החום... אָהֶה, מה אומר לך, בטח כבר הכרת כל מיני רדופים ואחוזי דיבוק, גברים, נשים. לא ככה? אני מצִדי, הרבה מהם ראיתי ולמדתי. צָהַלְאֵם, דם־אחר, השׂפתן, המשסף, קַרְלָהַב, שעיר עזים, טְרֵסיזיאָנוּ, נחושתן... אֶרמוֹזֵ'נֶס... מאלה מלוא חופניים. לו יכולתי לשכוח את כל השמות האלה... אני לא מאלף סוסים! וחוץ מזה, הרי כל אדם באשר הוא זָ׳גוּנסוֹ, כלומר שכיר חרב, כבר יש לו עסק עם השטן. לא נכון? נכון? בהתחלה עשיתי ופעלתי, ולחשוב לא חשבתי. לא היה לי זמן. משכתי מקושי אלי קושי, דג חי בתוך מחבת. מי שמסובב אבני ריחיים לא שוגה בחלומות. אבל עכשיו באה לי המנוחה, ואין לי עוד טרדות קטנות, רק אוושת ערסל. והמצאתי לי מין מנהג שכזה לשער השערות. השטן קיים ולא קיים? קטונתי. ירחק מעלַי! מרות שחורות שכאלה. תראה, אדוני: המפל קיים, ומה זה אומר? מפל הוא הרי גדת עפר, ומים שבאים וצונחים; עצור את המים האלה או הרוס את הגדה, יישאר מפל? החיים הם עסק מסוכן מאוד... אני אסביר. השטן שוכן בתוך האדם, נבכי האדם – או שהאדם כושל, או שהוא מרושע. ככה חופשי, בפני עצמו, אזרח, אין שום שטן. שום שטן! – זה מה שאני אומר. אתה מסכים? אמור לי הכול, בגילוי לב – חסד גדול אתה עושה, ואני יכול לשאול, לדרוש. העניין הזה – מצדי שיחשבו אותי קל דעת – קצת חשוב לי. הלוואי ולא היה... אבל אל תגיד לי שאתה, איש פיקח ומלומד, מאמין בו בגופו?! לא? אני מודה לך! דעתך הטובה מרגיעה את כבודי. כבר ידעתי, חיכיתי לו – בשדה! הה, כשאדם זקן הוא זקוק למשב של רוגע. אני מודה לך. אין שום שטן. גם לא רוחות. לא ראיתי. אם נולד האיש שיראה דברים כאלה הרי זה אני, עבדך הנאמן. אם הייתי מספר לך... טוב, השטן מקיים את קיומו השחור בבעלי חיים, בנשים, בגברים. אפילו בילדים – זה מה שאני אומר. האם לא נאמר: “ילד, שד משחת"? ובבגדים, בצמחים, במים, באדמה, ברוח... גללים... השטן ברחוב, באמצע המערבולת... הה? הה? אה. ביטוי שלי, מזיכרונות מסוימים, רעים. שככה יהיה לי! כואב לי לא לספר... מוטב תביט: ובכן, בקרקע אחת, ובתצורה אחת של ענפים ועלים, האם לא צומח שורש המָניוֹק הרגיל, שאנו אוכלים כל יום, ולצדו המניוק המר, שהורג? והנה דבר מוזר. המניוק המתוק יכול פתאום להזדעם – על שום מה אני לא יודע; אומרים שזה עשוי לקרות כששותלים אותו שוב ושוב באותו מקום, ואז מעבירים ייחורים – הוא נעשה מר, מדי פעם מפתח רעל מתוך עצמו. ועכשיו תראה: זה האחר, המניוק המר, גם הוא לפעמים יכול להתמתק, סתם ככה, ואפשר לאכול בלי שום השפעה. וזה מה? הה, וכבר ראו עיניך פעם עד כמה מכוער פרצופו המפחיד, הקמוט, של נחש עכסן? התבוננת בחזיר השמן, שמִדֵי יום רק מתכער לשמחתו, ושאילו יכול היה נוחר ובולע את העולם כולו בהנאה? והנץ, העורב, ואלה, החזות שלהם הרי כבר מייצגת את הצורך לזנק, לתפוס ולקרוע לגזרים במקור, כמו סכין מושחזת בתאווה רעה. הכול. יש אפילו אבנים ממין מעוות, מחרידות, רעילות – שיהפכו מים למי מוות אם ינוחו בקרקעית הבאר; השד ישן שם בתוכן, הן־הן השטן. מכיר? והשטן – כי רק כך תיקרא הרוח הרעה – יש לו פקודה ללכת בדרכו, יש לו רשות להילחם?! אָהֶה, ידו בכול.

 

מתוך "הסֶרְטָאוּ הגדול", מאת ז'ואאו גימרָאֶש רוזָה. מפורטוגזית: ארז וולק. הקדמה: דפנה הורניק. הוצאת ספרית הפועלים.

תמונה ראשית: דמות מאזור הסרטאו בברזיל. תצלום: אוטביו נוגיירה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ז׳וֹאָאוּ גימָרָאֶס רוֹזָה.

תגובות פייסבוק