אצבע הבריאה

אנחנו מצביעים בכיתה בילדות, אנחנו מצביעים זה על זה. אבל מה היא פעולת ההצבעה, בעצם?
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

חלום: אני נמצא בחדר המורים בבית הספר שבו אני משמש כיועץ חינוכי. איני מכיר את המורים והמורות הרבים הגודשים את החדר. משתררת שתיקה, ומורגשת תחושת מתיחות. בכדי לפוגג את המתח, אני מחליט להנחות את המורים והמורות בהפעלת תיאטרון, ולשמחתי מתגלה היענות. בשלב מסוים בחלום, בעיצומה של הפעילות, נראה חדר המורים כחלל גדול ובמרכזו בריכה. אני צועד על שולי הבריכה, או אולי על גשר החוצה אותה, ומבקש מתנדבים להמשך הפעילות. רבים מאוד מהנוכחים מסביב לבריכה מצביעים. לתדהמתי, גם בתוך הבריכה נראות עשרות רבות של אצבעות – חלקן מבצבצות מתוך משטח המים, אחרות נראות מבעד לו – ואילו המורים והמורות שהם בעליהן של האצבעות אינם נראים, הם שקועים מתחת לפני המים. ההיענות הרבה משמחת אותי מאוד, ומאששת את ערכי כאיש מקצוע.

כאשר התעוררתי והרהרתי בחלום, עלה בדעתי שהאצבעות שנראו במים הצביעו כדי לסמן את המצביעים כמתנדבים, אבל הן גם עשו דבר נוסף: בהצביען לעברי, הן למעשה נתנו תוקף לעמידתי במרכז העניינים.

האם לא כך עושה כל פעולה של הצבעה-לשם-דיבור?

איני יודע מי המציא וכיצד הומצאה המחווה הזו: מדוע הוחלט לאגרף את ארבע האצבעות ולהשאיר את האצבע המורה כשהיא מונפת לחלל האוויר? מדוע לא להסתפק בהנפת יד משוחררת-אצבעות (כפי שאכן יש העושים מקרב התלמידים)? והרי מחוות ההצבעה טבעית הרבה יותר לשם סימון כיוון, או סימון עצם בחלל. על איזה כיסא ברצונך לשבת? על הכיסא הזה. היכן המפתחות שלי? הנה הם, רק עקוב אחר הקו השקוף היוצא מקצה אצבעי, ויימצאו לך מפתחותיך. האצבע המושטת הנלווית לתשובות הללו ממקדת את המבט בעצמים המסוימים. וּודאי לא מקרה הדבר, שהמושג "הצבעה" הושאל לתיאור הפעולה המכוננת את ההליך הדמוקרטי. במי תרצו לבחור כדי להנהיגכם? הנה, במפלגה הזו אנו בוחרים, והיינו מצביעים עליה באצבע אילו נכחה בטווח ראייתנו. בהיעדרה, תוחלף אצבענו בפתק ועליו אותיות.

הצבעה, תלמיד, כיתה

הצבעה בכיתה. תצלום: Duc Digital

במה אם כן מבקשים התלמידים למקד את המבט כאשר הם מניפים את אצבעם? מיהו שנבחר?

התשובה המידית היא שהתלמידים מבקשים להסב את תשומת הלב אליהם-עצמם. אילו פיו של התלמיד היה ממוקם בקצה אצבעו המונפת, היו דבריו נשמעים בערך כך: "יש לי תשובה, המורה, ועליך להסתכל עליי כדי לאפשר לי לומר אותה. בבקשה, שים לב אלי. ברצוני להדגיש את ערכי, ולתפוס את מקומי בעולם". כל זה מובן מאליו – אבל הרי האצבע פועלת בניגוד מוחלט למסר הזה!

שכן לא על עצמו התלמיד מצביע. אמנם, בעת ביצוע מחוות ההצבעה הקלאסית, המנומסת מכולן, האצבע מופנית לעבר מרחביה הניטרליים של התקרה – אך כאשר התלמיד להוט במיוחד לדבר, להוט במיוחד להיראות, להוט במיוחד לתפוס את מקומו ולהדגיש את ערכו, משהו מן הנימוס מתרופף, והתלמיד רוכן לפנים, ישבנו ניתק מעט מן הכיסא, זרועו נמתחת ואצבעו מושטת קדימה כדי להיראות היטב – ודאי טוב יותר מאצבעו המתחרה של שכנו לשולחן – כשלעתים נלווית לכל זה הקריאה "המורה!" ולהיכן מכוונת אז האצבע? כמובן, אל המורה. ואם נביא בחשבון שאת פעולת ההצבעה בכיתה המציאו אי פעם – יש לשער – המורים המלמדים עצמם (והם אלו המשמרים את המסורת הזו ומנחילים אותה מדור לדור), מתקבלת מאליה פרשנות נוספת למחוות ההצבעה: התלמיד המצביע מאשש לא רק את ערכו שלו, אלא גם את ערכו של המורה. "אני כאן", כמו אומר התלמיד בלי לומר, "וממקום יושבי אני מבקש ממך לראות אותי – אנא, ראה! ושים לב המורה, לא על עצמי, אלא עליך אני מצביע, עליך, שהרי אתה כאן, ויש לך מקום בכיתה וערך על פני האדמה – ולאחר שהבהרנו את כל זה, אנא ממך, ראה אותי!"

איזה כוח מגולם אם כן במחוות אצבע פשוטה כל כך. זהו הכוח לאשש את קיום הזולת (ולחילופין, כאשר האצבע היא אצבע מאשימה – הכוח לבטל אותו). הכוח הזה הוא המשך לכוחם של הפעוטות, להשיג דברים באמצעות הצבעה: "את זה" הם אומרים בהצביעם על ביסקוויט, ובחלק לא מבוטל מן המקרים הביסקוויט אכן יינתן להם. כך עובר הביסקוויט מתחום האובייקטים הנחשקים, שקיומם מצוי "שם", לתחום האובייקטים המוחשיים, שקיומם זוכה לאישוש ולהתממשות מעצם נוכחותם "כאן", בכף היד, בפה ובקיבה. סמלים תרבותיים רבים מעצימים ומשכללים את כוח ההצבעה האומניפוטנטי הזה, וביניהם ניתן למנות את אצבעו המרפאת של E.T., וכן את שרביט הקוסמים, שלא פחות משהוא סמל פאלי הריהו המשכה של האצבע המצביעה ופועלת בעולם.

ביטוי בולט במיוחד לכוחה של ההצבעה ניתן למצוא על תקרת הקפלה הסיסטינית, במשחק ההצבעות שבין האל לאדם: אצבעו הבוראת של האל מכוונת הישר אל האובייקט הנברא, והיא רוויה בכוח בוטח. מאידך, שימו לב לאצבע המורה בידו השנייה, שכמו מתעוותת במאמץ על כתפו של אחד המלאכים, וכאילו רומזת למאמץ הכביר הכרוך במעשה הבריאה הזה. בניגוד בולט לאופן התיאור של שתי האצבעות האלוהיות – זו הבוטחת וזו המתאמצת – מפליאה האגביות שבה מצביעה-לא-מצביעה אצבעו של האדם, הרפויה כמעט כאברו החשוף; אילו נגלה לעיניכם האל ברגע בריאתכם, האם לא הייתם מצביעים לעברו ביראה? או אולי הייתם מותחים את אצבעכם כדי לגשר על המרחק ולגעת באצבע האלוהית? לא כך קורה בציור זה: נדמה שהאדם מתלבט אם להשתמש בכוח הגלום באצבעו בכדי "לברוא" בחזרה את האל – היינו, להנכיח את ההכרה בקיום האל ובערכו.

בריאת האדם, הקפלה הסיסטינית, מיכאלאנג'לו

מתוך "בריאת האדם" (1511), מיכאלאנג'לו, הקפלה הסיסטינית. תצלום: ויקיפדיה

נחזור לכיתה, ולתלמיד שהותרנו שם כשהוא מאשש את קיום המורה וערכו. "אכן, תלמידי", יענה המורה מבלי לענות, "אכן אני כאן, ואכן יש לי ערך. ולאחר שעזרת לי להבהיר עובדה זו – לעצמך ובעיקר לעצמי – אני נכון להצביע ישירות אליך, לאשש גם את קיומך, ולאפשר לך את הדיבור".

 

ספרו של יואב בן ארי, "כל הוורידים הולכים אל הלב", יצא לאור בהוצאת אפיק וזכה בפרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם. כמו כן, פרסם בגרנטה, בהליקון, ובמדור הדעות של "הארץ".

תמונה ראשית: אצבע מצביעה למעלה. תצלום: נורמן פוסלט, אימג'בנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יואב בן ארי.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על אצבע הבריאה

01
פנחס שחר

יפה מאוד ! אהבתי את הפירושים של האצבע המורה , תרתי משמע ! כתוב מעניין ונותן תובנות חדשות בקשר למושג ההצבעה , אשר לרוב מקבלים אותו בשוויון נפש וכמובן מאליו... תודה יואב על ההארה הזו !