להיות אחר, להיות אני

אנחנו משתנים כל העת, בעל כורחנו וגם מתוך כוונה. בסופו של דבר, בתוך כל השינויים, מי אנחנו, באמת?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

"שש שנים חלפו עד שגיליתי שהבן שלי משתמש בסמים", כתבה וינצ'נזינה אוּרציה (Urzia) ב"אנטוני ואני" (2014), ממואר העוסק בהתמכרותו של בנה לסמים. "הרגשתי עצובה ומיואשת כל הזמן, וכמובן גם מודאגת מאוד ממצבו הבריאותי. הבן שלי כבר לא היה אותו אדם".

הרעיון שמישהו "כבר אינו אותו אדם" הוא רעיון מפתיע. המשפט נשמע פילוסופי – אולי אפילו מעורפל. עם זאת, הוא גם מדויק מאוד ולוכד את ההרגשה העמוקה, שלפיה כבר לא ניתן לזהות מישהו שפעם הכרנו. רבים מאתנו ראו מישהו שהם אוהבים משתנה באורח משמעותי כל כך, עד שנדמה היה כי הוא הפך לאדם שונה לגמרי.

שינוי מאתגר מאוד את תחושת האני שלנו. עם זאת, שינויים גדולים רבים אינם מערערים את הזהות שלנו

התמכרות לסמים היא דוגמה מצוינת לתופעה הזו, שבה האדם שוב אינו אותו אדם: אֶם רואה את ההתמכרות ההופכת את בנה לצל של מי שהיה קודם. דוגמאות אחרות עשויות לעורר את אותה תחושה. מערכת יחסים שקרסה או גירושים משנים חבר עד שנדמה לנו שהוא אדם אחר. וכך גם מחלת אלצהיימר – המשפיעה כמעט על מחצית מהקשישים בארצות הברית. הורה או קרוב משפחה לוקים באלצהיימר ונדמה שהאדם שהכרנו פעם נעלם. חוויות רבות עשויות לגרום לשינויים מהותיים כל כך, שחברים או בני משפחה המוכרים לנו היטב הופכים פתאום לאנשים אחרים לגמרי.

איש בוץ, אסארו, מסיכה, פפואה גינאה החדשה

"איש בוץ" משבט אסארו בפפואה גינאה החדשה ומסכה המגלמת אותו. תצלום: Jialiang Gao peace-on-earth.org , ויקיפדיה

מן הדוגמאות הללו עולה האפשרות כי שינוי מאתגר מאוד את תחושת האני שלנו. עם זאת, שינויים גדולים רבים אחרים אינם מערערים את הזהות שלנו. למעשה, ישנם שינויים מהותיים שנדמה כי הם חושפים את האני 'האמיתי' שלנו. תחשבו על מציאת האני האמיתי שלכם באמצעות אהבה רומנטית; גילוי התשוקה הנסתרת בחיים; מחויבות לשינוי קיצוני לטובת שיפור הבריאות; או שינוי עמוק באמצעות חוויה דתית או רוחנית. אותה השפעה עשויה לנבוע מחוויות קשות יותר, כמו הישרדות במלחמה או תקופת מאסר. כל אלה מובילים לשינויים עצומים, אבל הם אינם מאיימים על הזהות שלנו. להפך, נדמה שהם חושפים את הליבה האמיתית שלנו וגורמים לנו להפוך למי שאנחנו באמת. נדמה שאפשר לנסח זאת במשפט כזה, הפרדוקסלי לכאורה: מקרים בהם אנחנו מפסיקים להיות אותו אדם, כרוכים בהיותנו שונים באורח קיצוני.

הרעיון – לפיו שינוי הוא עניין מהותי לזהות העצמית – מתבהר באמצעות ניסוי מחשבתי פילוסופי. חשבו על עצמכם כעל תינוק שזה עתה נולד. 15 שנה לאחר הולדתכם, החברים והמשפחה שלכם רואים אדם השונה לחלוטין מזה שנולד. לנער הזה יש גוף גדול יותר, מחשבה חריפה יותר, ערכים עמוקים יותר וחיי חברה עשירים יותר. מרוב הבחינות המשמעותיות, הנער כלל אינו דומה לתינוק. אבל אין ספק ששניהם הם אותו אדם. כדי שאתם והתינוק תהיו אותו אדם, איננו מצפים שתהיו זהים לגמרי. למעשה, כדי לראות בכם את אותו אדם, ישנן דרכים רבות שבהן אתם אמורים להיות שונים לגמרי מכפי שהייתם כתינוקות.

הדרך האידיאלית או הראויה לקיום מתמשך בזמן אינה להישאר ללא שינוי. להפך, היא מחייבת שינוי

לעתים קרובות, הפילוסופיה מדגישה את חשיבות היותנו אותו אדם, למרות השינוי. היא שואלת כיצד שינויים שונים – כמו אובדן מוחלט של הזיכרון או השתלת מוח – עשויים ליצור אדם אחר. כך קל יותר להבהיר היבטים של זהות אישית ושל העצמי, אבל גם להתעלם מהאינטואיציות שלנו לגבי חשיבות השינוי עצמו. הדרך האידיאלית או הראויה לקיום מתמשך בזמן אינה להישאר ללא שינוי. להפך, היא מחייבת שינוי.

חשיבותו של השינוי אינה מוגבלת לאופן שבו אנחנו מדברים או מהרהרים על אודות זהות עצמית. ביסודם של שיקולים מעשיים שונים, מונחות הנחות הנוגעות לעצמי המשתנה שאינו נותר סטטי. למשל, קרן שבה נצברים עבור קטין כספים שיעמדו לרשותו כשיגדל, מבוססת על ההנחה שהמוטב יהיה שונה מאוד מהילד הנוכחי. הקרן מיועדת לאדם שהוא אותו אדם כמו הילד, אבל אינו בעל יכולות לשוניות, מנטליות ומוסריות של ילד קטן. התחייבויות ארוכות טווח רבות הן בעלות אופי דומה: הן צופות או מצפות לשינוי או להתפתחות, ולא לזהות.

סלווטור רוזה, קרן שפע, פורטונה

"אלגוריה של פורטונה" (1658), אלת המזל פורטונה עם קרן השפע, סלווטור רוזה. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

הפילוסופים הצביעו על מקרים שבהם שינויים מעוררים שאלות מעשיות. למשל, נראה כי שינויים אישיים מסוימים מצריכים הפרת הבטחה – שלכאורה ניתנה לאדם אחר. אבל במקרה של קרן הנאמנות, דווקא אם האדם הבוגר זהה לילד אנו עשויים לתהות האם ראוי לתת לו את הכסף, מה שיטריד אותנו פחות אם הוא התפתח (ולפיכך הוא כעת שונה). התנאים המכתיבים את השיפוטים הללו אינם תובעים זהות סטטית, אלא מניחים שינוי לאורך זמן.

שינויים קיצוניים מצביעים על מאפייניה של מהות האדם או על האני הטמון עמוק בתוכו

אילו תנאים מעודדים סוגים של טרנספורמציות אידיאליות? שינוים מהותיים אלה אינם אקראיים. בניסוי המחשבתי שלנו, השינויים הראויים היו אלה שהעידו על התפתחות התינוק בהתאם לתכליתו. הניסוי המחשבתי מדגים שינוי קיצוני, התואם את הזהות האישית ואף נראה מהותי לאני של אותו אדם. הרי לא נעודד נערה לשאוף לִדמות לתינוקת, מחשש שתאבד לה הזהות האמיתית שלה. כדי שהנערה אכן תהיה אותו אדם כמו התינוקת, עליה להשתנות מהותית, שינוי שיש לו תכלית: למידת שפה, פיתוח יכולות חברתיות ואימוץ ערכי מוסר.

חיי היומיום מציגים אינספור דוגמאות של שינויים תכליתיים שיש בהם משימור הזהות. לעתים, שינויים קיצוניים מצביעים על מאפייניה של מהות האדם או על האני הטמון עמוק בתוכו. אין ספק שמחויבות במערכת יחסים, שגשוג בקריירה חדשה או טיפוח של תחביב חדש וראוי משנים אותנו, אבל השינוי הזה מתרחש בתואם עם נרטיב-העצמי שלנו. השינויים הללו אינם הופכים אותנו ל"פחות אנחנו". להפך, נדמה שהשינויים הללו עוזרים לנו להיות עצמנו.

בתולדות הפילוסופיה השינוי מופיע כמושג מהותי לעצמי. הפילוסוף פלוטינוס בן יוון העתיקה, השתמש בדימוי של פיסול-עצמי. הוא הטיף ל"הסרת כל המיותר, יישור כל מה שעקום, הארה של כל מה שמוסתר והשקעת מאמצים החתירה ליופי קורן, מבלי להפסיק לרגע 'לעבוד על הפסל', עד שהוא זוהר מתוכך בזוהר השמימי של המעלה הטובה". הכוונה לשינוי עצמי מכוון שאינו מחבל בזהות האישית. להפך, הוא חושף את ההיבטים של האני האמיתי.

האדם החושב, אוגוסט רודן

"האדם החושב", אוגוסט רודן. תצלום: אנדרו הורן, ויקיפדיה

מאות שנים לפני כן, הפילוסוף הסיני מנציוס תיאר את בני האדם כמי שמטפחים את זרעי המעלה, התכונה הטובה. אם אנחנו צומחים להיות אנשים טובים, נראה כי צמחנו בדרך הנכונה וטיפחנו את זרעי המעלות. חשוב לציין כי אנחנו נולדים כזרעים של מעלות, ולא כעצים מפותחים. אנחנו לא נולדים טובים לגמרי ותוך כדי התפתחות ממשיכים ומתחזקים את אותו טוּב בדיוק. למעשה, אנחנו נולדים כשיש בנו זרעים של מעלות בלבד, ואלה פורחים כשאנחנו מתפתחים.

מישל פוקו העיר כי "עלינו ליצור את עצמנו כעבודת אמנות"

רעיונות דומים הופיעו לאורך תולדות הפילוסופיה. בספרו "הנה האיש" (Ecce Homo, 1908) פרידריך ניטשה מתאר את התופעה של היותנו מה שאנו: "הפיכה למה שאתה מניחה מראש שאין לך מושג קלוש מה אתה...ה'רעיון' המנחה והמארגן ממשיך לצמוח עמוק בפנים... לפני שניתן ולו רמז למשימה העיקרית, ה'מטרה', ה'ייעוד', ה'משמעות'". ובראיון שבו התייחס ל-"על הגנאלוגיה של המוסר" (1983) מישל פוקו העיר כי: "עלינו ליצור את עצמנו כעבודת אמנות". המאמר הזה נכתב בהשראתן של פסקאות אלה, שסביב כל אחת מהן עדיין מתקיימת מחלוקת. התובנה המרכזית היא, שבניגוד לתפישה שלפיה זהות כרוכה בהמשכיות חסרת שינוי או בדמיון, העצמי הוא אורגני ודינמי. להיות אותו אדם לאורך זמן אינו כרוך בניסיון להיאחז בכל פניו של העצמי הנוכחי, אלא בשינוי המוביל לעבר תכלית.

המכנה המשותף של תפישות היסטוריות אלה הוא הרעיון כי קיים משהו עמוק בפנים, בין אם מדובר בליבה או בדמות-פסל, בזרעה של תכונה טובה או ברעיון מנחה שלפיו ניתן "להפוך להיות מה שאתה". אלה מעוררים תחושה חשובה לגבי התפתחות שיש לה תכלית. אם הכול ימשיך 'כשורה', האני העתידי לא יהיה זהה לאני הנוכחי. האני העתידי אמור להיות גרסה של האני הנוכחי, אך שונה, משום שזו גרסה מפותחת בהתאם לתכלית. ולעתים קרובות, האני העתידי ייצג גרסה מלבלבת או משגשגת של האני המוקדם יותר, שהכיל את הזרעים הזעירים או הרמזים לעתיד לבוא.

הבנה של שינוי כזה תובעת מחשבה עמוקה יותר על התכלית. מה פירושה של התפתחות בהתאם לתכלית? תכליות אנושיות הן מורכבות, ולכן בואו נבחן קודם תכלית של משהו פשוט יותר. קחו למשל אצטרובל. תכלית האצטרובל היא להתפתח לכדי עץ אלון. אנחנו עשויים לשייך את התכלית הזו לאצטרובל מסוים בדרכים שונות. למשל, משום שאנחנו יודעים שבדרך כלל אצטרובלים צומחים להיות עצי אלון, אנו עשויים לראות אצטרובל מסוים כבעל התכלית הזו. אבל אנחנו גם מעניקים את התכלית הזו במבט לאחור. כשאנחנו רואים דבר מה לא מזוהה צומח להיות עץ אלון, אנחנו עשויים להביט לאחור ולראות בצמיחה לכדי עץ אלון את אחת התכליות של אותו דבר מה. יתרה מזאת, כשמתברר לנו שאצטרובל מסוים זה צמח להיות עץ אלון גבוה מאוד, אנחנו עשויים להרהר ולחשוב שהצמיחה לכדי אלון גבוה מאוד הייתה המטרה המסוימת יותר של אותו אצטרובל קודם.

אצטרובל, עץ אורן

אצטרובל של עץ אורן. כל העץ טמון בו, אבל איפה הכוונה? תצלום: דניאל אראקיס.

תכליותיו לכאורה של אדם רחובות יותר, וכוללת פיתוח שפה וערכים, והפיכה לייצור חברתי ומוסרי. אבל ישנן גם נקודות דמיון לאצטרובל. אנחנו מכירים רבות מהתכליות של בני אדם רק באורח תיאורטי. על פי רוב, בני אדם מפתחים שפה ומוסר, ונדמה כי גם לתינוקות ישנה תכלית כזו – אפילו כשהתינוקות עצמם אינם מפגינים כל התנהגות לשונית או מוסרית. אותו סוג של היקש עשוי להתאים גם לתכליות אישיות יותר. יתכן שכשמתברר כי ילד מסוים גדל להיות ספורטאי מחונן, נוכל אפילו להביט לאחור ולחשוב שהתכלית המסוימת הזו שלו הייתה שם, טמונה בילד הקטן שהיה – עוד לפני שהילד הזה הפגין יכולות המעידות על כך. לעתים קרובות ניתן לזהות היבטים מרכזיים באישיותו של אדם בזרעים שנטמנו בנעוריו.

החשש מפני אי הידיעה של מהותנו, או של התכלית שלנו, מעלה בתקופתנו שאלות הנוגעות ל'חוויות משנות חיים'

התפישה הדינמית והתכליתית של העצמי עומדת בסתירה לדיונים מסוימים על אודות זהות אישית. דיונים אלה מתמקדים במה שנותר קבוע ומתמשך למרות השינוי, מתוך מחשבה שההמשכיות הזו כרוכה בדמיון או בזהות. במובן הרחב, התפישה התכליתית הזו כרוכה בדמיון – בקיומה של תכלית דומה לאורך כל החיים – אבל, כפי שניטשה ציין, תכופות התכלית האישית שלנו אינה גלויה. לעתים קרובות אין לנו מושג מה אנחנו – עד שהתכלית הזו מתגשמת.

החשש מפני אי הידיעה של מהותנו, או של התכלית שלנו, מעלה בתקופתנו שאלות הנוגעות ל'חוויות משנות חיים'. אלה הן חוויות שמשנות בני אדם במובן עמוק ובלתי צפוי: לידת ילד, שירות צבאי, מעבר לקריירה חדשה, מאסר או התאהבות. ההחלטות המובילות לחוויות כאלה מעמידות קשיים בפני תיאוריית קבלת ההחלטות. איך ניתן להעריך את מה שאיננו מכירים? אנחנו יכולים, כמובן לשקול מספר החלטות לא בטוחות. אף שמעולם לא פתחתי בדיאטה המבוססת של טקילה וחטיפי שוקולד, אני מניח שזאת בוודאי החלטה גרועה. אבל החלטות אחרות שתוצאותיהן אינן ידועות קשה יותר להעריך, משום שהאדם שאהפוך להיות בזכות אותה החלטה הוא – באורח עמוק ויסודי כלשהו – שונה מהעצמי הנוכחי שלי. למשל, לידת ילד עשויה להוביל לשינוי אישי עמוק כל כך, שקשה אפילו להעריך במה היא כרוכה. רשימה של 'בעד' ו'נגד' מנקודת המבט הנוכחית שלי עשויה שלא לייצג נכון את ההחלטה, משום שה'אני' שייווצר כתוצאה מלידת הילד שונה באורח קיצוני כל כך מהאני הנוכחי שלי.

אב ובנו, איש ותינוק

אב ובנו: שניהם משתנים, שניהם נותרים הם-עצמם. תצלום: cenz

האינטואיציות הנוגעות לחשיבות השינוי האישי מספקות תשובה אפשרית לבעיות אלה. המפתח הוא האמונה שלנו בתכלית. ממש כמו שאנחנו חושבים שאצטרובל אמור לצמוח להיות עץ אלון, כך האינטואיציה שלנו אומרת שתינוק אדם אמור להתפתח, לגדול, להחכים ולהפוך ליצור מוסרי וחברתי. לימוד שפה היא חוויה משנת חיים לגמרי, אבל אין לנו ספק שהיא משמרת את הזהות האישית ומעשירה אותה, ואינה מחבלת בה או פוגמת באני האמיתי. נדמה כי שינויים קיצוניים כמו רכישת שפה גורמים לנו להתפתח להיות האנשים שאנחנו אמורים להיות – אם כי הם הופכים אותנו לאדם אחר לגמרי.

עם זאת, בני אדם נבדלים במובנים חשובים מצמחים ומבעלי חיים אחרים. התכליות שלנו נראות רחבות יותר מאלה שמקורן בטבע או אפילו בתרבות. בעוד שמטרתו היחידה של האצטרובל היא לגדול להיות עץ אלון, בני אדם הם יצורים רבי פנים ובעלי פוטנציאל מגוון. הדבר מרמז על קיומו של פן מרגש – אך מסוכן – באני התכליתי. לעתים קרובות, מי שנראה שאנחנו כעת הולך ומתבהר עם הזמן. על מנת להבהיר זאת, חשבו על דוגמאות של הישגים גדולים. דמיינו את הילד הקטן גדל להיות אמן גדול. במקרה כזה, אנחנו מהרהרים בשנים המוקדמות יותר ורואים את זרעי האמנות באדם הצעיר. השיפוט הזה יכול להיות מוטעה או מוטה. אולי זו אינה באמת המטרה של אותו אדם. אבל זה מה שאנחנו מספרים לעצמנו לעתים קרובות.

ובין אם הסיפור הזה נכון או לא, הוא מחלחל אל תוך התפישה המוסרית שלנו. הפילוסוף ברנרד ויליאמס הציע ניסוי מחשבתי שבמרכזו 'פול גוגן', בהשראת חייו של האמן האמיתי. בניסוי המחשבתי, גוגן הצעיר מחליט לעזוב את משפחתו כדי להגשים את שאיפותיו האמנותיות. ויליאמס מציין בצדק, כי השאלה האם בחירתו של גוגן הצעיר ראויה לשבח או לגנאי תלויה בתוצאה של מעשיו. פילוסופים מכנים את התופעה "מזל מוסרי". אם גוגן המבוגר לא יצליח להיות אמן, נראה שגוגן הצעיר ראוי היה לגנאי. אבל – מציין ויליאמס ב-Moral Luck (משנת 1981) – אם גוגן יצליח, אנחנו נאמר "אולי תוך חריקת שיניים, 'כל הכבוד'". דרך אחרת להבין את הסיפור היא במושגים של האני האמיתי והתכלית של גוגן הצעיר. כשאנחנו רואים את גוגן המבוגר, האמן המצליח, אנחנו מייחסים את זרעי הפוטנציאל האמנותי לגוגן הצעיר. הנחישות להגשים את הייעוד האמיתי שלו נראית לנו מוצדקת יותר. בעולם היפותטי שבו גוגן המבוגר נכשל, נחשוב כנראה שהבחור שעזב את משפחתו – שנים קודם לכן – נטש את התכליות המוסריות והמשפחתיות שלו (משום שכעת נראה לנו שלא הייתה לו כל תכלית אמנותית).

פול גוגן

דיוקן של אמו של פול גוגן, אלין מרי שזאל גוגן (1889), הגלריה הלאומית, שטוטגרט. תצלום: ויקיפדיה

הפרשנות הזו של האני כמונע לקראת תכלית עשויה גם להסביר תגלית פילוסופית חדשה: יש לנו נטייה לראות שיפורים יותר כמשמרי-זהות מאשר כמחבלים בה. שינויים לטובה נראים בעינינו כעקביים יותר ביחס לזהות האישית, לעומת שינויים לרעה. כאילו שינוי לטובה מספק לנו ידע נוסף על האדם שהיה שם קודם. כשאנחנו רואים אדם משתפר, אנחנו מייחסים את השיפור הזה לפוטנציאל שהיה שם עוד לפני שהשיפור בא לידי ביטוי. כשאנחנו רואים עץ אלון מרשים במיוחד, אנחנו בטוחים עוד יותר בייעוד שהיה לאצטרובל. וכשאנחנו רואים שיפור רב עוצמה וחיובי באדם, אנחנו בטוחים עוד יותר שזהו חלק מהאני האמיתי של אותו אדם, שהיה שם עוד קודם. עם זאת, כשאנחנו רואים הדרדרות של אדם, אנחנו חוששים שהוא ניתק מהייעוד האמיתי שלו.

לא כל השינויים מאיימים על הזהות שלנו, ואנחנו אמורים לקבל בשמחה שינויים משמעותיים ותכליתיים לאני שלנו

הבנת העצמי כמונע על ידי תכלית מסבירה גם את מגבלות קו המחשבה הזה: נראה כי לא כל השיפורים הם משמרי-זהות. אנחנו לא רואים בכל שיפור חלק משגשוג האני. כפי שציין אריסטו, וכפי שמרתה נוסבאום הרחיבה, איננו אמורים לרצות שחברינו יהפכו לאלים, כי אז הם יאבדו לנו. שינוי קיצוני ובלתי רגיל – אפילו אם הוא שינוי לטובה – עלול לגרום למישהו להיראות כמו אדם אחר. אצטרובל שהופך באורח פלא לעץ תפוחים עובר שינוי מהותי מדי, ממש כמו אדם שהופך פתאום לאל. אדם יכול לשמור על זהותו גם כשעוברים עליו שינויים קיצוניים כמו רכישת שפה והפיכה ליצור מוסרי וחברתי, כשהוא הופך לאמן או לספורטאי, אבל לא כשהוא הופך לאל.

מעוף איקרוס, יקוב פטר גווי

"המעוף של איקרוס" (1635-1637), יקוב פטר גווי, מוזיאון פרדו, מדריד. תצלום: ויקיפדיה

אף כי רעיון ההמשכיות התכליתית מספק תשובה לחלק מן הבעיות הפילוסופיות, אנחנו עשויים להתנגד להמלצות הנובעות מהראייה הנטורליסטית הגורפת שלו. הפיכה ליצורים בעלי שפה וחברתיים היא חוויה טרנספורמטיבית רצויה, אבל מה בנוגע להולדת ילדים? זה לא מובן מאליו שהוויתור על התכלית הטבעית הזו גורם לנו לא לממש את האני האמיתי שלנו. ומה אם אדם חרש מחליט לוותר על שתל שבלולי שיאפשר לו לשמוע? האם הבחירה הזו מרחיקה אותו מהאני האמיתי שלו? דיבורים על 'תכלית' אנושית מאפילים על האפשרות לראות דרכי קיום שונות. השינויים שרובנו חושבים עליהם כעל שינויים תכליתיים אופייניים או 'טבעיים' אינם מתאימים בהכרח לאני האמיתי של כל אחד מאיתנו.

האינטואיציות שלנו בנוגע לתכליות של בני אדם מעלות שאלות עמוקות ובעייתיות. מה גורם לנו לראות תכליות ומהן התכליות של אנשים שונים? ויותר מזה, הדיון כולו נסוב עד כה על תכליות לכאורה. אבל האם תכליות אלה הן אמיתיות או שהן בגדר אשליה? אם הן אמיתיות, האם הן רלוונטיות בכלל לזהות האישית או לאני האמיתי? או שאולי אנחנו נותרים אנחנו, גם אם איננו מגשימים את התכליות הללו?

זה מותיר אותנו במקום מורכב. תפישות הזהות והעצמי שלנו לכודות ברשת של אמונות בנוגע לתכלית. הבנת האני כדינמי ותכליתי אכן מספקת בהירות ותובנה. בניגוד לתפישת הזהות כסטטית, אנחנו אמורים לאמץ דגם וקריטריונים של זהות שיש בהם התפתחות, לפחות כאלה המכירים בהתפתחות המוסרית והחברתית שלנו. לא כל השינויים מאיימים על הזהות שלנו, ואנחנו אמורים לקבל בשמחה שינויים משמעותיים ותכליתיים לאני שלנו. אבל אנחנו צריכים גם להיזהר מהסקת מסקנות תיאולוגיות פזיזות.

למרות שאלות אלה בנוגע לגבולות הרלוונטיוּת של התכלית שיש לַזהות ולעצמי, לעת עתה הרהורים אלה מספקים מוסר מודרני. בעוד שהשאלות בנוגע לזהות אישית מדגישות את חשיבות ההמשכיות למרות השינוי – למשל, באמצעות שמירה על אותו גוף או אותו מוח – אנחנו צריכים להיזכר גם בחשיבות הגדולה של השינוי עצמו. כל דוגמה מוחשית לזהות אישית מתמשכת כוללת שינויים עצומים – בין אם מדובר בהתפתחות השפה, החברתיות או המוסר; גילוי תשוקה נסתרת; יציאה מהארון; שינויים בקריירה; התאהבות או סיומה של אהבה; הקמת משפחה או מציאת משפחה. דינמיות כזו אינה מטילה ספק בזהויות שלנו. להפך, שינויים אלה מייצגים חלק מההיבטים החשובים ביותר של זהותנו.

 

קווין טוֹבּיה (Tobia) משלים תואר שני משולב במשפטים ופילוסופיה באוניברסיטת ייל. הוא הספיק לסיים תואר שני בפילוסופיה באוקספורד, על הפלא כרגש מוסרי. תחומי המחקר שלו כוללים פילוסופיה של המוסר והמשפט, פסיכולוגיה, מדעי המוח ופילוסופיה ניסויית.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך דיוקן של קמיל רולן (1888), וינסנט ון גוך. תצלום: מוזיאון ון גוך, אמסטרדם.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קווין טוביה, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על להיות אחר, להיות אני

02
גבי

חשוב בעיניי ההבדל בין זהות פיזית וזהות נפשית. "זהות" פיזית לא מתקיימת, התאים מתחלפים, הכל משתנה. אבל זהות נפשית היא זהות של הסיפור שלנו כבני-אדם, או הסיפור שלנו כבני-אדם בתור הזהות שלנו. מאמר עם המון חומר למחשבה.

04
מיכל

כמו שאני רואה את זה, הזהות הפיזית היא אותה זהות שאתה נולדנו. אותו DNA קיים בכל תא ישן וחדש. אנחנו עם אותו שלד שגדל, מתפתח ומשתנה. אותן איברים שמושפעים מהחיים והגיל שלנו. בדיוק כמו הזהות הפסיכולוגית שמשתנה ויחד עם זה היא אותה זהות כך גם הזהות הגופנית.