כשהמוסר נפצע

כאשר בני שלח יד בנפשו, בשנת 2008, חברים מלאי כוונות טובות שלחו לי מגוון של ספרים העוסקים באבל. עם רוב הספרים לא יכולתי להתמודד. הייתי בהלם ובמצב של טראומה עמוקה בשל מה שקרה. ידעתי שמשהו השתבש בצורה נוראה, כך שבני הפך מנער קורן לאיש צעיר וחסר תקווה, שלא ראה אפשרות להיחלץ ממועקתו אלא באמצעות המוות. אמירות רוחניות שטחיות לא היו תרופה למה שסבלתי ממנו.

הוא חווה בגידה רוחנית בשני הקשרים בולטים במסגרת עולם הנצרות האוונגלית. המקרים הללו גרמו לו לניכור מהערכים שהיו יקרים ללבו והותירו אותו ללא ציר רוחני בחייו. היו עניינים מורכבים נוספים, כולל אתגרים רציניים בתחום הבריאות, אבל הייתי משוכנעת שהוא סובל מדבר-מה שדמה לתסמונת הדחק הפוסט-טראומטי (PTSD).

כולם הסכימו שעברתי טראומה משמעותית וסבלתי ממתח כרוני במהלך העשור שחלף, והדבר גבה ממני מחיר

בנוסף לכך, השפה היחידה שיכולתי למצוא כדי לבטא את עצמי בנוגע למה שבעלי, בני הנוסף ואני עברנו בעקבות ההתאבדות הייתה שפת ה-PTSD, כיוון שההתאבדות באה זמן קצר לאחר שחווינו טלטלה משלנו, לאחר שחשפנו שחיתויות במגה-כנסייה מפורסמת בקליפורניה. קראתי ספר קצר אחד על אובדן בעקבות התאבדות ולאחר מכן את ספרה של ג'ודית הרמן (Herman) "טראומה והתאוששות: בעקבות אלימות – מאלימות בבית ועד טרור פוליטי". הספר עדיין מונח על המדף שלי.

PTSD היא אבחנה רפואית, בעיה שיותר ממטפל אחד אמר לי שאינני סובלת ממנה. אך כולם הסכימו שעברתי טראומה משמעותית וסבלתי ממתח כרוני במהלך העשור שחלף, והדבר גבה ממני מחיר. לפני שנים אחדות, כשהתחלתי לראשונה לשמוע על תגובה לטראומה המכונה "פציעת מוסר", ידעתי שמצאתי את התיאור שחיפשתי כדי להסביר חלק ממה שאירע למשפחתי ולי.

סמל כריס פרל, חבלן שספג פגיעת ראש בפיצוץ מטען, סובל מ-PTSD. המסיכה מתעדת את שמות חבריו שנהרגו ואת תאריכי מותם. תצלום: Airman Magazine

פציעת מוסר: האבחון

פציעת מוסר היא תוצאה של מעשה המרסק ציפיות מוסריות ואתיות בכל הקשור להגינות ולערך החיים

הביטוי "פציעת מוסר" נטבע לראשונה בשנות ה-90 של המאה ה-20, על ידי אנשי רפואה שטיפלו בחיילים לשעבר שסבלו מתסמינים שלא התאימו ל-PTSD. במהלך הזמן, פציעת מוסר נעשתה מושג שגור לתיאור תגובות לפגיעה בבית, לפגיעה רוחנית ולפגיעה מינית או תקיפה, וכן לתגובה לגזענות מערכתית או לאלימות מצד כנופיות. המשרד הממשלתי לחיילים לשעבר מגדיר אותה כך:

"כמו טראומה פסיכולוגית, פציעת מוסר היא מושג המתאר חוויית חיים קיצונית וחסרת תקדים, כולל התוצאות המזיקות של היחשפות לאירועים שכאלו. אירועים נחשבים לפוצעים את המוסר אם הם 'מפירים אמונות וציפיות מוסריות הנטועות עמוק בלבו של אדם'. וכך, התנאי העיקרי לפציעת מוסר הוא מעשה של הפרה, כזה המרסק ציפיות מוסריות ואתיות המושרשות באמונות דתיות או רוחניות, או הפרה של כללים המבוססים על תרבות, על מסגרת ארגונית או קבוצתית, בכל הקשור להגינות, לערך החיים וכן הלאה".

בין אם מדובר במקצוע בתחום הרפואה, אכיפת החוק או מקצוע אחר המערב "תנאי עבודה קיצוניים", פציעת מוסר יכולה להתרחש, כך אומרת ריטה נקשימה ברוק (Nakashima Brock), סגנית-נשיא בכירה ואחראית על תכניות הטיפול בפציעת מוסר בארגון Volunteers of America ומחברת-שותפה של "תיקון הנפש: התאוששות מפציעת מוסר בעקבות מלחמה".

חיילים מאומנים לשרוד תנאים של אלימות, תנאים קיצוניים, הרבה יותר טוב מיתר בני-האדם, אך גם הם יכולים לספוג פגיעה קשה בגלל חוויות כאלו. כפי שמנסחת זאת ברוק:

"הסיבה [שבגללה חיילים לשעבר] מתקשים כל כך לפרוק את מה שקרה להם בהקשר של פציעת מוסר היא שהם מותנים, על ידי אימון ריטואלי, להתנהגויות והתאמות מהסוג הנדרש בצבא, ובכללן הדחקה של פגיעוּת ושל נזק, ולא רק באורח מודע. הדבר מוטבע באורח עמוק בעצם שיטת ההדרכה.... אם אתה חושב, אתה איטי מדי, ו[התוצאה היא ש]אתה מת".

הרבה ממה שג'ודית הרמן דיברה עליו בספרה מתייחס למעשה לפציעת מוסר, כך לפי ברוק. אך פציעת המוסר לא הייתה מוכרת היטב בשנת 1997, כשהספר ראה אור. יחד עם זאת, הרמן ניסחה את התנאים המחריפים פציעת מוסר, כמו למשל האשמות נגד הקורבן, בטענה שהוא משקר, או תחושה של בגידה מצדו של מנהיג שניתן בו אמון.

מה שנגע בי במיוחד בספרה של הרמן היה הקטע שבו היא מדברת על היכולת להעריך את עצמך ואת האשמה שלך במצב נתון בצורה הוגנת. לאחר התאבדותו של בני, הייתי אכולת אשמה ותחושת כישלון כלפי בני, חלקית בגלל ההשלכות על משפחתי כתוצאה מן המעורבות שלי בהתעמתות עם שחיתות במגה-כנסייה. עם זמן ומאמץ – הדבר דרש שנתיים – הצלחתי לזכות במידה של פרספקטיבה. באחד הימים, בשעה שטיפלתי בקברו של בני ואמרתי לו עד כמה אני מצטערת שלא הצלחתי לעזור לו, הכתה בי המחשבה שביליתי כל יום במשך רבע מאה בניסיון לעשות עבורו את הטוב ביותר. יהיו הכישלונות שלי אשר יהיו, הם לא היו כתוצאה מכוונה לא טובה. הדבר היחיד שעשיתי מתוך כוונה היה לאהוב אותו.

עבור ג'יימס היגינבות'ם (Higginbotham), פרופסור לטיפול וייעוץ כמורתי בבית הספר לדת ארלהאם (Earlham), מושג פציעת המוסר הפך לגורם חשוב בעבודה שלו בקהילה, ובפעילות הפציפיסטית שהוא מקיים. בשנת 2007, הארגון הדתי שהוא עומד בראשו, ה-Disciples Peace Fellowship, נתן חסותו להצהרה שהוקיעה את המלחמה בעיראק. בשעתו, היגינבות'ם היה חבר בוועדה המנהלת של הארגון והוא נאלץ לטפל בהשלכות של ההצהרה במשך שנים אחדות. בסופו של דבר הוא הבין שבמלחמה יש קורבנות רבים, ובכללם אנשי כוחות הביטחון אשר עלולים להיפצע גופנית, רגשית, רוחנית או לספוג פציעת מוסר בשל החוויות שלהם בשדה הקרב. "האם אין קהילות דתיות ומנהיגיהן צריכות להיות מוטרדות ביחס לנזק שהמלחמה גורמת לכולם, כולל לאלו הלוחמים בה?"

"לוט ובנותיו" (1565), יאן מאסייס. תצלום: ויקיפדיה

רוחניות והתאוששות

במשך תקופה ארוכה, נוצר בלבול בין PTSD ובין פציעת מוסר. לדעת ברוק הסיבה לכך היא שרוב המחקר בתחום נעשה על חיילים לשעבר, שעבורם אבחנה של PTSD היא חשובה. הקהילה הקלינית המטפלת בחיילים השבים מהחזית זיהתה לראשונה את הפציעה המוסרית כגורם בבריאות הנפש של מטופליה, אך לא ידעה כיצד לטפל בבעיה, כך אמר לי ברוק. פרוטוקול טיפול אמנם פוּתח, אך הוא היה בגדר התערבות בשעת משבר יותר מאשר גישה ארוכת טווח לפציעת המוסר.

פציעת מוסר היא הצורה הקיצונית ביותר של דחק מוסרי, כפי ש-PTSD מייצג את מצב ההפרעה הקיצוני ביותר הקשור לדחק בעקבות טראומה

זקרי מון (Zachary Moon) הוא פרופסור לתאולוגיה מעשית בסמינר התאולוגי של שיקגו והיה בעברו כומר צבאי ביחידה לטיפול ב-PTSD. הוא מציין שדחק מוסרי קיים על פני רצף, כשפציעת מוסר היא הצורה הקיצונית ביותר של דחק מוסרי, כפי ש-PTSD מייצג את מצב ההפרעה הקיצוני ביותר הקשור לדחק בעקבות טראומה (PTS). "לבני-אדם יש משאבים שונים שמשמשים אותם כדי להתמודד ולהתאושש. לא כל מי שעובר חוויה טראומטית מפתח PTSD. אבל גם אצל אדם כזה אנחנו יכולים לדבר על PTS", הוא אמר. באותו אופן, הוא סבור שדחק מוסרי עשוי לא להתפתח לצורה הקיצונית, עד כדי פציעת מוסר, אך חיוני לדבר על כך, כדי להעלות את התגובתיות ואת ההתמודדות הבריאה בעקבות חוויות שמתבטאות בדחק בהיבט המוסרי. בהקשר הזה, טכסים רוחניים יכולים לסייע כחלק מתהליך הריפוי. עבור חיילים לשעבר, במיוחד, קהילות דתיות יכולות להפוך לחלק מתהליך השיבה הביתה, כך לפי מון.

אנשים סובלים עלולים להרגיש רחוקים מאלוהים ומן הקהילה, ולכן הם עשויים לרצות לחפש נחמה במסורות הנושנות שלהם. למשל, במסגרת המסורת הנוצרית, אלו הסובלים מפציעת מוסר עשויים לגלות שטכס קבלת לחם הקודש או טכסים פומביים אחרים אשר מדובר במסגרתם על בגידה, סבל וכאב, אך גם מובילים לחיבור מחדש לאלוהים – עשויים לסייע בהתאוששות. דברים דומים אפשר לומר על בקתות הזעה, מבנים קטנים ששימשו במקור קהילות אמריקניות ילידיות לצורך טכסי היטהרות, ואף אומצו על ידי זרים בשל התועלת הרבה שיש בתהליך. עבור בני קהילות ילידיות, אשר מיוצגים בצבא ארצות הברית בשיעור גבוה ביחס לשיעור שלהם באוכלוסייה, בקתות ההזעה יכולות להציע חוויה משקמת, במיוחד בכך שהן מאפשרות לציין באורח מפורש את המועקות של מי שסבלו מפציעת מוסר, ובכך להקל על הסובלים. "כאשר הדבר נעשה באורח נאות מבחינה תרבותית, מדובר בטכס משמעותי ביותר", אמר מון. "חיבור מחדש ושיקום במסגר המרקם של הקהילה הוא גורם מרכזי בכך".

טכסים רוחניים ודתיים מספקים הוא מסגרת לשיחה על פציעת המוסר, אשר יכולה לעזור למנוע מאנשים את המחשבה שהפגיעה עתידה להשתלט על חייהם

מה שטכסים רוחניים ודתיים מספקים הוא מסגרת לשיחה על פציעת המוסר, אשר יכולה לעזור למנוע מאנשים את המחשבה שהפגיעה עתידה להשתלט על חייהם. אך בעוד שסמכות מיטיבה עשויה להיות חשובה לצורך שיקום, עלול להידרש תהליך ארוך וכואב כדי שהנפגע ישוב לתת אמון בסמכות רוחנית לאחר שהוא סבל מפציעת מוסר.

הצעד הראשון לריפוי הוא הערכת הזיכרונות ומציאות היכולת לספר את הסיפור מספר רב דיו של פעמים, כדי שהאדם שחווה פציעת מוסר יוכל לזכות בפרספקטיבה על החוויה שהוא עבר. מון אומר שהפגנה פתיחות וחמלה יחד עם הקשבה פעילה חיוניות לצורך סיוע לאדם הסובל. "כאיש כמורה, אני שם איתך, ואלוהים, ותבין אותו כפי שתבין אותו, גם הוא שם איתך. ההשלמה עם תחושות מוסריות כמו אשמה, בושה, בוז וגועל מסייעת לנו לשקם את מערכת היחסים שלנו עם הקהילה שאנו חלק ממנה".

לכן, כאשר עוסקים בפציעת מוסר חשוב להרחיק מעבר לטיפול המכוון למשבר. אומר על כך היגינבות'ם: "עלינו להיות רגישים ולהביט בממדים הרחבים של הפציעה והפגיעות אשר עלולים להיות חלק מן התמונה, כגון עצם הטראומה וכן ממדים מוסריים שאינם ידועים ופציעות מוסריות אחרות הקיימות בחייהם של בני-אדם".

ננסי בוואֶן (Bowen), עמיתה של היגינבות'ם, היא פרופסור ללימודי הברית הישנה. בוואן פִתחה גישה חדשנית, תוך שהיא שואבת ידע על PTSD כדי להאיר את האופן שבו היא רואה את הטקסט המקראי. קחו למשל את הסיפור בבראשית י"ט, שבו בנות לוט שוכבות עם אביהן. באוון מוצאת את שורשי ההפרה המוסרית הזאת בבראשית י"ד, שם מתחוללת מלחמה ולוט נופל בשבי. או-אז אנשי סדום דורשים "לדעת" את אורחיו של לוט, ובעוד המשפחה נמלטת, אשתו של לוט אינה מקיימת את ההוראות, פונה לאחור כדי להביט בעיר, והופכת לנציב מלח. המשפחה עוברת טראומה קשה, והפעולה של האם יכולה להיתפש כניסיון התאבדות העולה יפה, ולא רק כהתמרדות. באורח דומה, אפשר לקרוא את הסיפור של רות המואביה כסיפור של תיקון מוסרי. הסצנה בין רות ובעז בגורן משתמש באותם ביטויים כמו סיפור לוט ובנותיו.

"להיות מסוגלים לשמוע סיפור של פציעת מוסר בלי ביקורת, האשמה או שיפוט הוא מרכיב מפתח בתיקון המוסרי", אומרת בוואן. קריאת כתבי הקודש מהזווית הזאת עשויה להביא אותנו לדרגה חדשה של חמלה, לא רק כלפי הדמויות במקרא אלא גם כלפי עצמנו.

מאז שבני מת, חשבתי שאשתו של איוב זוכה לביקורת לא הוגנת על כך שהיא אומרת לו לקלל את אלוהים ולמות, לאחר שילדיהם מתו. על אף שאיני כועסת עוד אל אלוהים בשל מה שחשתי שהוא בגידה, אני כן מבינה את צערה ואבלה הכבד.

"וַיִּקַּח-לוֹ חֶרֶשׂ, לְהִתְגָּרֵד בּוֹ; וְהוּא, יֹשֵׁב בְּתוֹךְ-הָאֵפֶר. וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ, עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ; בָּרֵךְ אֱלֹהִים, וָמֻת". איוב (1880), לאון בונא. תצלום: ויקיפדיה

לבנות עמידות

עבור רבים מקרב החיילים לשעבר, שירות הוא ערך יסוד. אך מי שחוו דחק מוסרי או פציעת מוסר, עלולים לסבול ממה שמון מכנה "דיסאוריינטציה ביחס למשמעות". מעבר להתייחסות לפציעת מוסר בטכסים מקודשים ובמפגשי יעוץ, הזמנתם של חיילים לשעבר ליטול חלק בשירות למען הקהילה היא כלי רב-עוצמה, כיוון שהדבר מאפשר להם לתרום מעצמם לקהילה, במקום שהקהילה תתייחס אליהם כאל מי ש"משהו לא בסדר אצלם". לדברי מון: "לשבת על הכורסה זה לא מה שיגרום לכם להחלים".

שורדי טראומה רבים מגלים שאקטיביזם בהקשר הנוגע לטראומה הספציפית שלהם הוא חיוני לתהליך ההחלמה

אולי זוהי הסיבה שבגללה שורדי טראומה רבים, כמוני, מגלים שאקטיביזם בהקשר הנוגע לטראומה הספציפית שלהם הוא חיוני כל כך לתהליך ההחלמה. בעוד שאיננו יכולים למצוא היגיון במה שקרה לנו וליקירינו, אנחנו בכל זאת צריכים לעשות משהו בעניין.

יחד עם זאת, יש הבדל בין דחק כרוני ודחק טראומתי. במרכז לבניית צדק ושלום של אוניברסיטת Eastern Mennonite, הבנת ההבדל הזה היא הצעד הראשון בתכנית הכשרה בשם Strategies for Trauma Awareness and Resilience ("אסטרטגיות למודעות ועמידות לטראומה", או בראשי תֵבות: STAR), כך מסבירה מנהל התכנית, קייטי מנספילד (Mansfield).

מדובר בתכנית בת שלושה חלקים, המתחילה בבחינה של הסיבות לכך שאיננו מסוגלים פשוט "להתגבר על זה". מנספילד מציינת שיש סיבות ממשיות מאוד, מבחינת הנוירו-ביולוגיה והפיזיולוגיה שלנו וכן מבחינת האמונות שלנו, שאינן מאפשרות לנו פשוט להתגבר על זה". החלק השני בוחן מדוע אנו לכודים בטראומה שלא נרפאה ובמעגלים של אלימות, דבר המשפיע עלינו וכן על אחרים. והחלק השלישי עוסק בתהליכים הפיזיים, הרגשיים והרוחניים הנדרשים כדי לבנות עמידות, וכן בתהליכים חברתיים ופוליטיים לצורך התייחסות פעילה לצרכים העולים מתוך אירועים טראומתיים.

"מעגל ריפוי" ליוצאי צבא ומשפחותיהם המתקיים מזה כארבעים שנה. תצלום: Confederate Tribes of West Springs, Oregon

מנספילד אפיינה סוגים נוספים של פציעת מוסר, ובכללם דחק טראומתי שמקורו בביצוע מעשה. התופעה עלולה להתרחש כאשר אדם – למשל חייל, חבר בכנופיה או אדם הפוגע בבני ביתו – מעורב באורח ישיר בגרימת נזק לזולת ולאחר מכן מציג תגובה לטראומה. פגיעה מינית, למשל, מתרחשת בדרך כלל מידיו של אדם שאנו מכירים ונותנים בו אמון. ו"בדיוק כמו שאדם בצבא או בכנופיה סומך על המערכת ששלחה אותו לעשות מעשה, מישהו בצד הסופג של הפגיעה המינית גם הוא, בדרך כלל, נותן אמון במי שמערב אותו בגרימת הנזק הזה", אומרת מנספילד. בשני המקרים יש סוג של השתתפות מגולמת – האנשים האחראים על גרימת נזק נושאים בתוכם תחושה שהם נטלו חלק בגרימת עוול קשה והם חשים מידה של אשמה בשל כך. הדבר נכון אפילו בקרב ניצולות הטרדה ותקיפה. כפי שמנסחת זאת מנספילד:

"יש משהו בצריבה העמוקה של הסטיגמה במה שקורה בגוף, במוח, באמונה ובהתנהגות, אשר פותח את האפשרות לשינוי. אחד הדברים החשובים ביותר שאנחנו עושים הוא להסביר את הסטיגמה המוטבעת במגוון הטבעי מאוד של תגובות המתחוללות במוח, בגוף, באמונה ובהתנהגות של אנשים".

סיוע להסרת הסטיגמה מצוי במתן שם לדברים. בעוד ש-PTSD זוכה לכיסוי תקשורתי רחב והיא בהחלט אבחנה חשובה, לא כל ההשפעות של טראומה הן PTSD. לכן, סבורה מנספילד, חשוב להרחיב את השיחה מעבר לאבחנה הרפואית של PTSD אל ההבנה של מהותה של טראומה תרבותית.

מנספילד הייתה בניו-יורק ב-11 בספטמבר 2001, ובאותו יום היא איבדה אנשים יקרים. "אני, שהייתי אדם הישגי ביותר ושנהגתי לתכנן לטווח ארוך, לשנתיים מראש, פתאום לא הייתי מסוגלת להביט אל מעבר לחמשת הימים הבאים". בהמשך, היא חלתה פיזית, לאחר שראתה חברה נפצעת באורח חמור בתאונת דרכים. בעודה מקיאה מחוץ לחדר המיון, היא חשבה שהסיבה לכך היא משהו שהיא אכלה. חברה אחרת העירה לה שהסיבה להקאות אינה הרעלת מזון, אלא טראומה.

החדשות הטובות הן שאפשר להתאושש ולהחלים, והתסמינים אינם חייבים להימשך לנצח

בתכנית STAR, קבוצות של כעשרים משתתפים מוזמנים לשוחח על סוגים של טראומה שהם היו עדים להם או חוו, בלי שיהיה עליהם להיכנס לפרטים רבים מדי. "ככל שאנחנו פורשים את מה שמתרחש במוח ובגוף, אנחנו פורקים את הדחף המגונן שגורם לגוף לעשות את הדברים האלו", אמרה מנספילד. לחלות, להפוך לדרוכים במידה מופרזת, או לעצלנים או איטיים – כל התחושות הקיצניות הללו (או היעדרן), הן תגובות טבעיות לטראומה.

החדשות הטובות הן שאפשר להתאושש ולהחלים, והתסמינים אינם חייבים להימשך לנצח. לפי מנספילד, כלים לשחרור רגשי, כמו עיסוי, יוגה, ריצה, יציאה אל הטבע, עיסוק באמנות, מסייעים כולם להחלמת הגוף והנפש. חשוב גם להתייחס לצרכים החברתיים שעולים כשאנשים חוו אירועים טראומתיים ופציעת מוסר. מעגלים של אלימות חייבים להיקרא בשם ויש להכיר בהם. תכניות של צדק מאחה במערכת המשפט הן דרך טובה להתייחס לטראומה של קהילה. במסגרות כאלו, האנושיות של הקרבנות וגם של הצדדים האחראים למעשים נלקחת ברצינות, כמו הצרכים של הקהילות שהושפעו מן המעשים. "בין אם מדובר בנזק ההיסטורי של מורשת העבדות בארה"ב, או ההשלכות של אסון טבע, יש שפע של כלים שאנו יכולים לאמץ – בגוף, בנפש ובחברה – כדי לענות לצרכים שנוצרו בשל אירועים מחוללי טראומה", אומרת מנספילד.

המשתתפים בתכנית ההכשרה STAR לא רק יושבים בכיתה ומקשיבים להרצאות. הם מערבים את הגוף, את הנפש ואת הרוח במסע של לימוד, כך שלאחר חמישה ימים, הם לא פעם חווים שינוי משמעותי בתחושתם הכללית וביחס למה שהם חושבים שיש בידיהם להביא לחייהם ולקהילותיהם. התכנית אמנם לא נועדה לקרבנות טראומה שאירעה זה עתה, ואין לבלבל בינה ובין יעוץ וטיפול, אלא שהיא נועדה למי שיש להם שאלות עמוקות ומכירים בכך שמקומם בקהילה מאפשר להם לחולל מודעות וליצור עמידות עמוקה יותר. המשתתפים בתכנית כוללים מנהיגים דתיים, מטפלים בגוף ובנפש, עובדים בתחום השלום והפיתוח וכן מי שמתמודדים עם תופעות של גזענות בקהילה, וגם מטפלים וגורמי תמיכה בצבא.

עבורי, המקורות העיקריים לדחק כרוני הם התפקידים שלי כבת-זוג של גבר נכה פיזית וכאמו של בן בוגר הסובל ממחלת נפש. כשמשבר רפואי מתחולל אצל מי מהם, אני חשה לא פעם שאני שבה וחווה טראומה. "לא חשוב באיזה עמדה או תפקיד אנחנו נמצאים, יש גם טראומה משנית, או מה שמכנים לעתים בשם עייפות-חמלה", אמרה לי מנספילד, שלדבריה:

"ללא קשר לתפקיד שאנחנו נמצאים בו, אם אנו עובדים בתמיכה בבני-אדם המתמודדים עם אירועים חד-פעמיים או עם חוויות שהם לא מצאו דרך לעבד אותן, או שהם סבלו מנזק כרוני, הרי שגם כמטפלים, כתומכים וכעדים, אנו עלולים לסבול מתגובה לטראומה".

הקדישו זמן לשיחה על כך ולדיון בכלים שאנו יכולים להשתמש בהם כדי להעריך את מצבנו, בין אם אנו סובלים מעייפות-חמלה ובין אם אנו חווים סיפוק כתוצאה מחמלה. הצעד הראשון הוא להבין היכן אנו נמצאים ולהכיר בכך.

Published by Alaxon by special agreement with Big Questions Onlineכריסטין שלר (Christine A. Scheller) היא עיתונאית מולטימדיה ומסאית.תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הרריתמונה ראשית: סימנים של מתח ומועקה. תצלום: Jed Share/Kaoru Share, אימג'בנק / גטי ישראל