הטרגדיה של המעצב

בין אמנות ומתן שירות מעשי, בין פעולה אינטימית ותוצר מסחרי, תחום העיצוב גם מציב אתגרים אתיים ואישיים
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

התחלתי ללמוד עיצוב לפני 14 שנים, ללא כוונה מיוחדת. היה לי דחוף ללמוד, הרגשתי שאני רוצה לחקור שדה זר, ונרשמתי. עד לאותו יום חשבתי שאהיה פסיכיאטרית או חוקרת מוח, אבל איכשהו עברתי בקלות את כל שלבי הקבלה. את תיק העבודות ללימודים הכנתי מפיסות תרבות של עצמי: עבודה אחת על פינק פלויד, אחת על ש"י עגנון ואחת על לחץ נפשי שמשתחרר דרך עשייה. מה כבר היה לי להפסיד? במבחני הקבלה נראיתי אחרת: בין כוכבי שיעור המלאכה של אתמול והזהא חדיד של מחר – הייתי אני, לא מצליחה להבדיל בין עפרון לפחם. יום אחד קיבלתי מעטפה לבנה שעליה היה רשום שמי. הרגע הזה היה רגע מכונן.

הילד שצייר הכי יפה בגן והנערה שתמיד הכינה קישוטים – מעולם לא נדרשו לחשוב על האדם הנוסף, שיקרא לימים בשם המסתורי – משתמש

בחרתי בעיצוב. בחרתי בו על פני כל דבר אחר. למרימי הגבה אמרתי שאני מעדיפה להיות יצירתית מאשר חכמה, ועמדתי מאחורי החלטתי בנחישות רבה. בדיעבד, נראה כי באופן אירוני הייתה זו החלטה חכמה. העיסוק הפיזי בחומרים והמאבק לחלץ רעיונות תחת מכבש הביקורות והתחרות הוציאו ממני כאב גדול, אבל גם סיפוק שאין שני לו. עיצבתי את עצמי, קו אחרי קו, לכדי דמות שלקח לי זמן להבין את יכולותיה. אחרי שנים של לימודים שאלתי את עצמי לא פעם, מה בדיוק למדנו שם כל כך הרבה זמן? עשן לבן של רעיונות, סקיצות, תיקונים, חקירה צורנית, חקירה חומרית והמילה האהובה – קונספט, אשר בשבחה ובצילה הונח כל פרויקט מקצועי תחת אורה החיוור של פרקטיקה משמימה. אם משפטן יכול למצות את חוק לימודיו בשלוש שנים, מדוע אנחנו, המעצבים, זקוקים לארבע? בעולם הרפואה נהוג לומר שאם קושרים חמור מחוץ לפקולטה לרפואה, אחרי  שש שנים הוא יהפוך לרופא. מה קורה לאדם שקושרים מחוץ לבית ספר לעיצוב?

יצאנו לאוויר העולם התעסוקתי כשאין בנו דבר לתת. רוב משרדים סגרו את דלתם בפני מי שהיה שקוע מדי בלימודים ולא השכיל לרכוש ניסיון מעשי. אלה מאיתנו שמצאו משרה, דישדשו בתהייה על הפער בין העולם העשיר, החושני והרגשי שהכרנו באקדמיה לבין היישומים הטכניים והעקרים שלו על גבי מחשב משרדי. החומרים הפכו לקווים ופיקסלים, הצבעים עברו דרך מדפסת בשחור ולבן, המשתמשים פינו את מקומם לשיקולי תקציב. האקדמיה כפתה עלינו גמישות, כמו בשיעורי בלט נוקשים, שבהם המורה מותחת את הגוף עוד לאחור, רק כי אפשר. הפרקטיקה הציעה לחזור ולכווץ איברים, לטובת כולם. יעברו עוד כשנתיים של עבודה עד שנצליח להבין מה אנחנו יודעים טוב מרוב האנשים ומדוע בחרנו במקצוע שעוסק ביצירה עבור מישהו אחר.

Mercedes AMG, מרצדס, עיצוב

מוצר, יצירת אמנות, שירות ללקוח, הצהרה: Mercedes AMG GT, תצלום: מוס, unsplash.com

כתחום צעיר, לפחות מנקודת מבט מתודית, נבנה העיצוב על ברכי אמנות ואדריכלות, וסלל לעצמו דרך עצמאית, עם קהל מאמינים אדוק, שוק מתפתח וצורך אמיתי בצדו: האדם. בעוד שהאמנות אוספת כישרון ומנכסת אותו לטובת הבעה אישית מיטבית או תיעוד הקיים, מבטא העיצוב פרספקטיבה שונה, שבה המושא הוא העיקר. מי שמעצבים עבורו חשוב יותר מהמעצב. בעוד שבעבר האמן\מעצב הטוב ביותר היה בעל "ידיים טובות" ודמיון סביר, היום האקדמיות מחפשות יותר מתמיד את ה"ראש" העיצובי, את החזון והמחשבה שהם פלטפורמה ליצירת תוכן וצורה. היכולות הטכניות של המעצב מצאו יריבים טכנולוגיים ראויים בדמות מדפסות תלת ממד, מכונות לחיתוך לייזר ותוכנות שרטוט ווקטוריות. הגימורים, האסתטיקה, הניקיון וההקפדה, שאפיינו בעבר את המעצב הטוב ביותר, הם היום מנת חלקם של רבים. בעולם המודרני, מיומנויות טכניות גבוהות פינו את מקומן לחקירה רעיונית ומושגית, וכך נדרש המעצב לרכוש פחות יכולת טכנית ויותר דיוק בפעולת חשיבה עמוקה, חקרנית ביסודה. האסתטיקה היא עזר כנגדו, אך היא אינה מגדירה בהכרח את איכות התוצר העיצובי. הילד שצייר הכי יפה בגן והנערה שתמיד הכינה קישוטים – מעולם לא נדרשו לחשוב על האדם הנוסף, שיקרא לימים בשם המסתורי – משתמש.

פעולת העיצוב היא פעולה אישית, גם אם היא מבוצעת ביחד עם אנשים נוספים, אבל מעל לכל, עיצוב הוא תוצר של אינטימיות עמוקה עם המשתמש

בעשורים האחרונים, ואפילו בשנים שעברו מאז שהתחלתי אני את לימודי התואר הראשון, הצלחתי לחזות בטרנספורמציה שעברה על תחום העיצוב: עולם התוכן האסוציאטיבי והרעיוני הלך והתהדק, דרש לנסח לעצמו פרוגראמה, להשתמש במילון מושגים ייחודי ולהתייחס להקשר שבתוכו הוא פועל. התוצאות לא איחרו להגיע, והעיצוב כמקצוע זכה להערכה. כולם רצו לקחת חלק בעונג הזה, שמבטיח הבעה עצמית עם פרקטיקה בצידה. כל קשר לעולם העיצוב הפך למבורך: חנויות לאביזרי עיצוב צצו בהתאם לצרכנים שדרשו זאת קורסים קצרים וארוכים הטיבו ללמד את הכלים להנפקת תוצר עיצובי. כל המעוניין בהבעה אישית שיש לה זיקה אמנותית ביקש לעצמו פיסה בשוק העיצוב הרווי והמרווה, והתחיל לעצב עבור אחרים. הקהילה שהלכה והתחזקה ניהלה דיון פנימי על עיצוב המגיע מתוך תוכו ומקיים את עצמו בעצמו.

קשה להבין את הבהילות בלימודי עיצוב, שלעיתים נחווים כאינטנסיביים ומלחיצים לפחות כמו עבודה בחדר מיון. קשה להסביר לסובבים מדוע "חקירה חומרית" הם צמד מילים מרטיט ומענג ומדוע "הגשת ביניים" הוא מושג החופף ליום הדין. בפקולטה לרפואה וודאי יגלגלו עיניים נוכח הרצינות התהומית שבה מתייחסים לתבנית גבס או לקומפוזיציה בשחור לבן. אבל תחת מעטה הדחיפות ומכבש הלחצים המונעים בכוח האגו והחרדה מסתתרת הזדמנות גדולה. היכולת (ולימים הצורך) להמיר את הכישרון הגולמי של היוצר, ולחבר אותו לסט כלים טכניים, אסתטיים, אופנתיים, חברתיים ועכשויים הוא אכן בהול וממשי. מיפוי והצפת צרכים של אדם או של ציבור ייעודי, תכנון בית קפה, עיצוב מודעה לעיתון, או אפילו שימוש תדיר באופנה עיצובית רווחת, כל אלה מנכיחים את חשיבות העיצוב והנאמנים לו במסירות, בארבע שנות אקדמיה מפרכות: הסטודנטים של היום הם סוכני התרבות של מחר, יש להם את היכולת לתרגם מחשבות מופשטות לעולם הממשי, להקשיב לצרכים ולהפוך אותם לוויזואליה ולמרחבים. ואלה מהם שישכילו ליצור יצירות מדויקות שיתאימו במדויק למשתמשים, או לחילופין, לרכז סביב יצירתם קהל מאמינים אדוק – יזכו לממש את פדיון השכלתם.

לקח לי זמן להבין שהשיח העיצובי מגלם, באופן די בתולי, אינטליגנציה חבויה. זהו שדה של כישרון ואינטואיציה, אשר המילה מעניקה לו ערך מוסף. הביטויים הם פיזיים, מוחשיים, קדומים. פעולת העיצוב היא פעולה אישית, גם אם היא מבוצעת ביחד עם אנשים נוספים, אבל מעל לכל, עיצוב הוא תוצר של אינטימיות עמוקה עם המשתמש: למידה כמעט מציצנית של תנועות גופו, התבוננות באורחות חייו, בהעדפותיו ובאישיותו. המעצב הטוב ביותר הוא חוקר פרטי או סוציולוג, שמתבונן על חבורת בני אדם ומגבש רעיון המורה להם איך נכון לחיות: לקרוא עיתון, לנוע, לצרוך זמן מסך. לנו, המעצבים, אין פריווילגיה להתבונן פנימה בייסורי אמן ולנהל דיון יצירה פנימי. אנו מאומנים להתבונן החוצה, לעבד ולפזר מחשבות לכל דורש, וגם למי שלא.

 

לי ברוידה עוסקת במחקר עיצוב ובעיצוב מסחרי, מלמדת עיצוב ומקיימת סדנאות בחשיבה עיצובית

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי לי ברוידה.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על הטרגדיה של המעצב

01
חושב ש...

כתיבה במיטבה - פרוזה וניתוח. בנקודת הפסגה שלה, פעולת העיצוב המעולה הינה חציבה של הצרכים החברתיים והסמליים לכדי תוצר פיזי.

יחד עם זאת, בעוד העיצוב כדיסציפלינה היא מושג מודרני, הרי שרעיון החיבור בין החברה לחפצים בה היא משתמשת והקשר ההדוק בין המשתמש לאובייקט שהוכן עבורו איננו חדש כלל. הכותבת ודאי מודעת לתחום העמוק והרחב של חקר התרבות החומרית. גם זהו עיצוב.

02
אריאל

אכן כתיבה ב מיטבה. אבל חבל לי שלאחר העלאת 2 הניגודים: האהבה והצורך במקצוע העיצוב אל מול החשיבות היתרה שמייחסת לו האקדמיות שמלמדות אותו ומשא הלימודים הארוכים והלוחצים,
ידה של חשיבות המקצוע יצאה על העליונה.
הרי מכל המאמר הזה השתכנעתי לגמרי שאת מקצוע העיצוב אפשר ללמוד גם בשנה או שנתיים ובלי כל הבלי הלחץ המיותר.
כמו הרבה מקצועות גם כאן יוצאות בוגרות שאינן ערוכות באמת לדרישות העולם המקצועי האמיתי