שקועים עד מעל לראש

מזה עשרות שנים העולם חי במצב של שלום גרעיני ומאמין שההרתעה פועלת. העובדות אומרות אחרת, ומסתבר שגם ההנחות לא בדוקות. האם נדע להיחלץ מן האיום שהבאנו על עצמנו?
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

בספרו הקלאסי "The Evolution of Nuclear Strategy", שראה אור בשנת 1989, לורנס פרידמן (Freedman), בכיר ההיסטוריונים והמומחים לאסטרטגיה הבריטים, סיכם: "יתכן שהמלך ששמו 'הרתעה' הוא עירום, אבל הוא עדיין המלך". למרות מערומיו, המלך הזה ממשיך להתהלך בגאווה וזוכה לכבוד שאינו מגיע לו, בעודו מסכן את העולם כולו. הרתעה גרעינית היא רעיון שהפך לאידאולוגיה קטלנית בכוח, אידאולוגיה שממשיכה להיות רבת-השפעה על אף שאמינותה מעורערת במידה גוברת והולכת.

ההרתעה הפכה לא רק לאסטרטגיה כביכול, אלא לעצם הבסיס לממשלות שביקשו להצדיק החזקתם של כלי-נשק גרעיניים

לאחר ההפצצות הגרעיניות של ארצות הברית על הירושימה ונגסאקי, בשנת 1945, המלחמה עצמה השתנתה. עד אז, המטרה העליונה של כוחות צבאיים הייתה, לכאורה, לנצח במלחמות. אך האסטרטג האמריקני רב ההשפעה ברנרד ברודי (Brodie) כתב ב-1978: "מעתה ואילך המטרה העיקרית שלהם חייבת להיות למנוע מלחמות. לא יכולה להיות להם כמעט כל מטרה מועילה פרט לכך". כך נולדה ההרתעה הגרעינית, הסדר שנראה רציונלי ושלפיו השלום והיציבות אמורים לבוא לעולם מתוך האיום בהשמדה הדדית מובטחת (Mutually Assured Destruction, מושג שזכה לראשי תיבות מתאימים בהחלט: MAD). וינסטון צ'רצ'יל תיאר זאת ב-1955 בחדותו האופיינית: "הביטחון יהיה בנה המוצק של האימה, וההישרדות אחותה התאומה של ההשמדה". חשוב לציין שההרתעה הפכה לא רק לאסטרטגיה כביכול, אלא לעצם הבסיס לממשלות שביקשו להצדיק החזקתם של כלי-נשק גרעיניים. כל ממשלה שיש לה כיום נשק גרעיני טוענת שהם מרתיעים יריבים כיוון שהם מאיימים בתגובת-נגד קטסטרופלית.

הירושימה, רחוב, גשם, מטריות

רחוב בהירושימה, יפן. תצלום: Freedom II Andres

אלא שאפילו בחינה קצרה מגלה שהרתעה אינה עקרון כה מכריע כפי שעולה מהשם שיצא לה. ברומן שלו "השגרירים" (מ-1903) הנרי ג'יימס מתאר יופי מסוים כ"תכשיט נוצץ וקשה", כזה שמנצנץ ורועד בעת ובעונה אחת, והוסיף: "מה שנראה כולו משטח ברגע אחד, נראה כולו עומק ברגע אחר". הציבור מסונוור מהחזות של משטח נוצץ המאפיינת את ההרתעה במבט מן החוץ, שהרי היא מבטיחה כוח וביטחון. אך מה ששווק כעומק אסטרטגי רב-משמעות, מתפורר בקלות מפתיעה כשאנו בוחנים אותו באורח ביקורתי.

בואו נתחיל בבחינה הליבה של תאוריית ההרתעה: הסברה שהיא הועילה. המצדדים בהרתעה הגרעינית מתעקשים שעלינו להודות לה על כך שנמנעה מלחמת עולם שלישי, אפילו כשהמתחים בין שתי מעצמות העל – ארצות הברית וברית המועצות – הרקיעו שחקים. תומכים מסוימים אף טוענים שההרתעה הגרעינית יצרה את התנאים לנפילת ברה"מ ולתבוסתו של הקומוניזם. על פי סיפור הדברים הזה, ההרתעה הגרעינית של המערב מנעה מברה"מ לפלוש למערב אירופה, והצילה את העולם מאיום של רודנות קומוניסטית.

אין כל דרך להראות שנשק גרעיני שמר על השלום במהלך המלחמה הקרה, או שהוא עושה זאת כעת

עם זאת, יש טיעונים חזקים המורים על כך שארה"ב וברה"מ לשעבר נמנעו ממלחמת עולם מסיבות אפשריות אחדות, ובראש ובראשונה כיוון שאף צד לא רצה לצאת למלחמה. אכן, ארה"ב וברה"מ מעולם לא נלחמו ביניהן לפני העידן הגרעיני. הצבעה על הנשק הגרעיני כסיבה לכך שהמלחמה הקרה מעולם לא הפכה למלחמה חמה דומה במידה מסוימת לאמירה שגרוטאת מכונית, ללא מנוע או גלגלים, לא חמקה בנסיעה מהירה ממגרש הגרוטאות רק כיוון שאיש לא סובב את המפתח. מבחינת ההיגיון, אין כל דרך להראות שנשק גרעיני שמר על השלום במהלך המלחמה הקרה, או שהוא עושה זאת כעת.

יכול להיות השלום נשמר בין שתי  מעצמות העל פשוט כיוון שלא הייתה ביניהן כל מחלוקת שהצדיקה יציאה למלחמה הרסנית באורח נורא, אפילו לא למלחמה קונבנציונלית. למשל, אין כל ראיות לכך שההנהגה הסובייטית שקלה אי-פעם לכבוש את אירופה המערבית, ובוודאי לא לכך שהיא נבלמה על ידי מאגר הנשק הגרעיני של המערב. טיעונים שלאחר מעשה – במיוחד אלה השליליים – יכולים להיות מטבע עובר לסוחר של פרשנים לעת מצוא, אך אין כל אפשרות להוכיח את נכונותם, והם אינם מציעים כל בסיס מוצק להערכה מושכלת מדוע דבר מסוים לא קרה. במונחים פשוטים, אם כלב אינו נובח בלילה, האם אנחנו יכולים לומר בוודאות שאיש לא חלף ליד הבית? מי שמתלהבים מהרתעה מזכירים את אותה אישה שנהגה להתיז בושם מדי בוקר על הדשא בחזית ביתה. כששכן מלא פליאה שאל אותה מדוע היא נוהגת באורח כה מוזר, היא ענתה: "כדי להרחיק את הפילים". השכן מחה: "אבל אין פילים בטווח של אלפי קילומטרים מכאן!" לכך השיבה מתיזת הבושם: "אתה רואה? זה עובד!" אל לנו לברך את המנהיגים שלו, או את תאוריית ההרתעה, ובוודאי לא את הנשק הגרעיני, על כך שהם שומרים על השלום.

מוסקבה, מצעד, טיל בליסטי

רחוב במוסקבה, 2009. תצלום: פאבל קזצ'קוב

מה שאנחנו יכולים  לומר, נכון להיום בבוקר, הוא שאלו שבידיהם הכוח להשמיד את החיים לא עשו כן. אבל אין בכך נחמה, בסופו של דבר, וההיסטוריה אינה מבטיחה ביותר. התמשכותו של "השלום הגרעיני" ממלחמת העולם השנייה ועד סוף המלחמה הקרה, הייתה עניין של פחות מחמישים שנה. יותר מ-20 שנה הפרידו בין שתי מלחמות העולם; לפני כן, היו יותר מ-40 שנה של שלום יחסי בין סוף המלחמה הפרנקו-פרוסית (1871) ומלחמת העולם הראשונה (1914), ו-55 שנה בין המלחמה הפרנקו-פרוסית והתבוסה של נפוליאון בווטרלו (1815). אפילו באירופה הנוטה לסבול ממלחמות, עשרות שנים של שלום לא היו עניין כה נדיר. בכל פעם, כשהשלום הסתיים והחלה המלחמה הבאה, נשעה במלחמה שימוש בכלי נשק שהיו זמינים באותה עת – מה שאומר שסביר שהמלחמה הבאה תכלול נשק גרעיני. הדרך היחידה להבטיח שלא ייעשה שימוש בכלי-נשק גרעיניים היא להבטיח שלא יהיו כלי נשק כאלה. בהחלט אין סיבה לחשוב שנוכחותם של כלי-נשק גרעיניים תמנע את השימוש בהם. הצעד הראשון כדי להבטיח שבני-האדם לא יגרמו לשואה גרעינית עשוי להיות להראות שהמלך "הרתעה" הוא עירום – מה שיפתח את הדרך לאפשרות שנחליף את האשליה בדבר-מה מתאים יותר.

משבר הטילים בקובה אירע בדיוק בגלל כלי-נשק גרעיניים. סביר יותר שנחסכה מאיתנו מלחמה גרעינית לא בגלל ההרתעה, אלא דווקא למרות ההרתעה

יתכן שהשלום האמריקני-סובייטי שלאחר 1945 נוצר "מתוך עוצמה", אך משמעות הדבר אינה חייבת להיות הרתעה גרעינית. כמו כן, אין ספק שנוכחותם של כלי-נשק גרעיניים במצב של התרעה של שברירי שניות, כלי-נשק שמסוגלים להגיע לארץ המקור של הצד האחר בתוך דקות אחדות, גרמה לשני הצדדים להיות דרוכים ועצבניים. משבר הטילים בקובה בשנת 1962 – הרגע שבו לפי כל התיאורים, העולם התקרב למלחמה גרעינית יותר מאי-פעם – אינו עדות מסייעת ליעילות של ההרתעה הגרעינית: המשבר אירע בדיוק בגלל כלי-נשק גרעיניים. סביר יותר שנחסכה מאיתנו מלחמה גרעינית לא בגלל ההרתעה, אלא דווקא למרות ההרתעה.

אפילו כשנשק גרעיני היה מצוי בידי צד אחד בלבד, הוא לא הרתיע ולא מנע צורות אחרות של מלחמה. המהפכות בסין, בקובה, באיראן ובניקרגואה התרחשו כולן על אף שארה"ב, חמושה בנשק גרעיני, תמכה בממשלות שהופלו. בדומה לכך, ארה"ב הפסידה במלחמת וייטנאם, כפי שברה"מ הפסידה באפגניסטאן, על אף שלשתי המדינות היה לא רק נשק גרעיני, אלא אף נשק קונבנציונלי טוב לאין ערוך מאשר הנשק שהיה בידי היריבים שלהן. הנשק הגרעיני גם לא עזר לרוסיה במלחמה הכושלת שלה נגד המורדים הצ'צ'נים בשנים 1994-1996 או בשנים 1999-2000, כשכלי הנשק הקונבנציונליים של רוסיה החריבו את הרפובליקה הצ'צ'נית המעונה. נשק גרעיני גם לא עזר לארה"ב להשיג את מטרותיה בעיראק או באפגניסטאן, שהפכו שתיהן לכישלונות קטסטרופליים מבחינת המדינה עם כלי הנשק המתקדמים ביותר בעולם. יתרה מכך, למרות מאגר כלי-הנשק הגרעיניים שלה, ארה"ב ממשיכה לחשוש ממתקפות טרור בתוך גבולותיה, פיגועים שסביר יותר שיבוצעו באמצעות כלי-נשק גרעיניים מאשר שמבצעיהם יירתעו מתכניותיהם כיוון שלארה"ב יש נשק כזה.

יופיטר, PGM19, משבר הטילים, טיל גרעיני

בעקבות משבר הטילים בקובה, הוצבו טילים גרעיניים לטווח בינוני מסוג PGM19 יופיטר אמריקניים בתורכיה ובאיטליה. תצלום: צבא ארה"ב, ויקיפדיה

כלי-הנשק של מדינות החמושות בנשק גרעיני גם לא הרתיעו מפני התקפות עליהן מצדם של יריבים לא גרעיניים

בקיצור, אין כל בסיס לטענה שכלי נשק גרעיני הרתיעו ומנעו כל סוג של מלחמה, או שהם יעשו כן בעתיד. במהלך המלחמה הקרה, כל צד הפעיל לוחמה קונבנציונלית: הסובייטים, למשל, עשו זאת בהונגריה (1956), בצ'כוסלובקיה (1968), באפגניסטאן (1979-1989); הרוסים עשו זאת בצ'צ'ניה (1994-1996; 1999-2009), בגאורגיה (2008), באוקראינה (2014-היום) וכן בסוריה (2015-היום); ואילו ארה"ב עשתה זאת בקוריאה (1950-1953), בווייטנאם (1955-1975), בלבנון (1982), בגרנדה (1983), בפנמה (1989-1990), במפרץ הפרסי (1990-1991), ביוגוסלביה לשעבר (1991-1999), באפגניסטאן (2001-היום) ובעירק (2003-היום), אם להזכיר רק חלק מהמקרים.

כלי-הנשק של מדינות החמושות בנשק גרעיני גם לא הרתיעו מפני התקפות עליהן מצדם של יריבים לא גרעיניים. ב-1950 סין הייתה רחוקה מרחק של 14 שנים לפני פיתוח והצבת הנשק הגרעיני שלה, בעוד שלארה"ב היה מאגר נשק גרעיני מפותח בהחלט. אף על פי כן, כשמצב הדברים במלחמת קוריאה החל לנטות באורח דרמטי נגד הצפון, מאגר הנשק הגרעיני של ארה"ב לא הרתיע את סין מלשלוח יותר מ-300,000 חיילים אל מעבר לנהר היאלו, והתוצאה הייתה קיפאון בחצי-האי הקוריאני, באורח שמחלק אותו עד עצם ימינו, וגם יצר את אחד העימותים החזיתיים הבלתי-פתורים המסוכנים ביותר בעולם.

ב-1956, בריטניה החמושה בנשק גרעיני הזהירה את מצרים הלא-גרעינית לבל תלאים את תעלת סואץ. לשווא: בריטניה, צרפת וישראל פלשו לבסוף לחצי האי סיני עם כוחות קונבנציונליים. ב-1982 ארגנטינה תקפה את איי פוקלנד המוחזקים על ידי הבריטים, על אף שלבריטניה היה נשק גרעיני ולארגנטינה לא.

לאחר הפלישה בראשות ארה"ב, בשנת 1991, עיראק, חמושה בנשק קונבנציונלי, לא נרתעה מלשלוח טילי סקאד נגד ישראל, החמושה בנשק גרעיני. ישראל לא הגיבה, על אף שהיה ביכולתה לעשות שימוש בנשק הגרעיני שלה ולאדות את בגדאד. קשה לדמיין כיצד מעשה כזה היה מועיל למישהו. וברור שהנשק הגרעיני האמריקני לא הרתיע את מבצעי מתקפות הטרור נגדה ב-11 בספטמבר 2001, כפי שמאגר הנשק הגרעיני של בריטניה וצרפת לא מנע התקפות טרור חוזרות עליהן.

במלים פשוטות, ההרתעה אינה מרתיעה. הדפוס הזה עמוק ונפוץ ברחבי תבל. צרפת החמושה בנשק גרעיני לא יכלה לגבור על החזית הלאומית האלג'ירית נטולת הגרעין. מאגר הנשק הגרעיני האמריקני לא מנע מקוריאה הצפונית לתפוס את ספינת המודיעין האמריקנית, ה-USS Pueblo, בשנת 1968. הספינה עדיין בידי צפון קוריאה, גם היום. הנשק הגרעיני האמריקני לא אפשר לסינים לגרום לווייטנאם לסיים את הפלישה שלה לקמבודיה ב-1979. וכלי הנשק הגרעיני האמריקניים גם לא עצרו את משמרות המהפכה האיראניים מללכוד דיפלומטים אמריקנים ולהחזיק אותם כבני ערובה (1979-1981), כפי שחשש מהנשק הגרעיני האמריקני לא העניק לארה"ב ולבעלות בריתה את הכוח לאלץ את עיראק לסגת מכוויית ללא קרב ב-1990.

וייטקונג, שבויים, וייטנאם

שום דבר לא הרתיע אותם: חיילי וייטקונג נושאים שבוי אמריקני לחילופי שבויים, 1973. תצלום: SSGT Herman Kokojan - U.S. DefenseImagery, ויקיפדיה

בספרם "Nuclear Weapons and Coercive Diplomacy" (משנת 2017), חוקרי מדע המדינה טוד סכסר (Sechser) ומתיו פורמן (Fuhrmann) בחנו 348 מחלוקות על שטחים בין השנים 1919 ו-1995. הם השתמשו בשיטות סטטיסטיות, כדי לבדוק האם מדינות החמושות בנשק גרעיני הצליחו יותר ממדינות החמושות בנשק קונבנציונלי בלבד, לכפות את רצונן על היריבות שלהן במחלוקות על שטח. התשובה שלילית. ולא זאת בלבד, אלא שנשק גרעיני לא העניק לאוחזים בו תעוזה להגדיל את דרישותיהם; אם בכלל, מדינות כאלו דווקא הצליחו מעט פחות להשיג את שלהן. במקרים מסוימים, הניתוח כמעט קומי. וכך, בין המקרים הספורים מאוד שבהם איומים מצד מדינה המחזיקה נשק גרעיני צוינו ככאלו שאילצו את היריב, היה המקרה שבו ארה"ב התעקשה, ב-1961, שהרפובליקה הדומיניקנית תקיים בחירות דמוקרטיות לאחר רצח הרודן רפאל טרוחיו, וכן הדרישה של ארה"ב, ב-1994, לאחר ההפיכה בהאיטי, שהקולונלים ההאיטיאנים ישיבו לשלטון אל ז'אן-ברטראן אריסטיד. ב-1974-75 סין הגרעינית אילצה את פורטוגל הלא-גרעינית לוותר על מקאו. הדוגמאות הללו נכללו במחקר, כיוון שהמחברים ניסו בכל הכנות לשקול מקרים שבהם מדינה חמושה בנשק גרעיני הצליחה לכפות את רצונה על מדינה שאין בידה נשק כזה. אך שום משקיף רציני לא ייחס את הוויתור של פורטוגל או של הרפובליקה הדומיניקנית לנשק הגרעיני של סין או ארה"ב.

לא סביר שהשגת נשק גרעיני על ידי איראן או קוריאה הצפונית תאפשר להן לכפות את רצונן על מדינות אחרות

כל הנתונים הללו מורים על כך שלא סביר שהשגת נשק גרעיני על ידי איראן או קוריאה הצפונית תאפשר להן לכפות את רצונן על מדינות אחרות, בין אם "המטרות" שלהן חמושות בנשק גרעיני ובין אם הן אוחזות רק בנשק קונבנציונלי.

דבר אחד הוא להגיע למסקנה שההרתעה הגרעינית לא הרתיעה, ולא העניקה כוח לכפות את רצונה של מדינה גרעינית – אלא שהסיכונים העצומים הגלומים בחימוש הגרעיני מקעקעים עוד יותר את רעיון ההרתעה.

ראשית, הרתעה באמצעות נשק גרעיני נעדרת אמינות. שוטר החמוש בנשק גרעיני שנישא בתרמיל בוודאי לא ירתיע שודד: "עצור בשם החוק או שאפוצץ את כולנו!" בדומה לכך, במהלך המלחמה הקרה, גנרלים של נאט"ו הלינו על כך שערים במערב גרמניה היו רחוקות זו מזו מרחק של פחות משני קילוטון – כלומר שהגנה על אירופה באמצעות נשק גרעיני בהכרח תחריב אותה. וכך, הטענה שהצבא האדום יורתע על ידי אמצעים גרעיניים הייתה עניין בלתי-ייאמן בכל מובן המלה. התוצאה הייתה פיתוחם של כלי נשק טקטיים קטנים ומדויקים יותר, האפשריים יותר לשימוש, כך שההיסמכות עליהם בשעת משבר תהיה אמינה יותר. אך הצרה היא שכלי נשק שמוצבים והם גם שמישים יותר, ולכן אמינים יותר מבחינת ההרתעה, גם סביר יותר שייעשה בהם שימוש.

התוצאה הברורה ביותר של הדיוק הגובר של כלי הנשק הגרעיניים היא עליה בסבירות של  מכה ראשונה

שנית, הרתעה דורשת שהמאגר של כל הצדדים יהיה חסין מפני התקפה, או לפחות שהתקפה כזאת תימנע במידה שתותיר לצד הנפגע יכולת להשיב באמצעות "מכה שנייה", שתהיה מספקת כדי למנוע התקפה כזאת מלכתחילה. אך עם הזמן, טילים גרעיניים נעשו מדויקים יותר ויותר, והדבר העלה חששות בדבר הפגיעות של כלי נשק כאלו להתקפה של "כוח שמנגד". בקיצור, למדינות גרעיניות יש יכולת גוברת והולכת לטווח את כלי הנשק הגרעיניים של היריב שלהן כדי להשמיד אותו. בלשון המעוותת של תאוריית ההרתעה, קוראים לדבר "פגיעות מפני כוח שמנגד", כשב"פגיעות" הכוונה היא לנשק הגרעיני של הצד הנפגע, לא לאוכלוסייתו. התוצאה הברורה ביותר של הדיוק הגובר של כלי הנשק הגרעיניים ורכיב "הפגיעות מפני כוח שמנגד" בתאוריית ההרתעה, היא עליה בסבירות של  מכה ראשונה, ובד בבד גם עלייה בסכנה שקרבן פוטנציאלי, מחשש לאירוע כזה, עלול להתפתות להקדים מכה, להכות ראשון. התוצאה היא מצב שבו כל צד רואה יתרון אפשרי במכה ראשונה שלו, וזהו מצב בלתי-יציב באורח מסוכן ביותר.

צוללת גרעינית, בריטניה, טרידנט, טילים

מוכנה למכה השנייה: הצוללת הגרעינית הבריטית HMS Vanguard, נושאת טילי "טרידנט" גרעיניים, שבה לבסיסה בסקוטלנד. תצלום: Defence Images

תאוריית ההרתעה סבורה שכל צד יגרום לפחד אימים בקרב הצד השני, ושאז כל צד גם ינהג ברציונליות מחושבת ומדויקת בדרגה שאין למעלה ממנה

שלישית, תאוריית ההרתעה מניחה רציונליות אופטימלית מצד מקבלי ההחלטות. היא מניחה שאלו שאצבעותיהם מונחות על המתגים הגרעיניים הם גורמים רציונליים, שגם ישמרו על שלוותם ולא יסבלו מירידה ביכולתם הקוגניטיבית אפילו בנסיבות של מתח קיצוני. היא גם מניחה שהמנהיגים ישמרו תמיד על שליטה על כוחותיהם, ושיתרה מכך – הם תמיד ישלטו גם על רגשותיהם ויקבלו החלטות אך ורק על סמך חישוב קר של עלות ותועלת במישור האסטרטגי. בקיצור, תאוריית ההרתעה סבורה שכל צד יגרום לפחד אימים בקרב הצד השני לאור האפשרות של תוצאות מהסוג הנורא ביותר, תוצאות שאי-אפשר לדמיין אותן, ושאז כל צד גם ינהג ברציונליות מחושבת ומדויקת בדרגה שאין למעלה ממנה. אפשר לומר שכל מה שאנחנו יודעים על הפסיכולוגיה האנושית מצביע על כך שההנחות הללו מגוחכות.

בספרה "Black Lamb and Grey Falcon: A Journey Through Yugoslavia" (משנת 1941) רבקה ווסט ((West מציינת ש: "רק חלק ממה שאנו הוא שפוי: רק חלק ממה שאנו אוהב הנאה ואת היום הארוך יותר של האושר, רוצה לחיות עד גיל תשעים ולמות בשלווה..." לא דרושה שום חוכמה נסתרת כדי לדעת שלעתים קרובות בני-אדם פועלים מתוך תפישות שגויות, מתוך כעס, ייאוש, אי-שפיות, עקשנות, רצון לנקמה, גאווה ושכנוע עצמי דוגמטי. יתרה מכך, במצבים מסוימים – כמו כשכל צד משוכנע שמלחמה היא בלתי-נמנעת, או כשהלחצים לשמור על הכבוד עזים במיוחד – מעשה לא-רציונלי, כולל מעשה קטלני, עשוי להיראות מתאים, אפילו בלתי-נמנע. כששר ההגנה היפני הורה על ההתקפה על פרל הארבור, הוא העיר: "לפעמים צריך לעצום את העיניים ולקפוץ מן הפלטפורמה של מקדש קיומיזו [מקום ידוע כמועדף על מתאבדים]". במהלך מלחמת העולם הראשונה, הקייזר הגרמני וילהלם השני כתב בשולי מסמך ממשלתי: "אפילו אם יחריבו אותנו, אנגליה לפחות תאבד את הודו". בהיותו בבונקר, בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, אדולף היטלר הורה על מה שהוא קיווה יהיה הרס מוחלט של גרמניה, כי הוא הרגיש שהגרמנים "הכזיבו" אותו.

כמו כן, תחשבו על נשיא אמריקני המראה סימנים של מחלת נפש, ואשר הצהרותיו והפוסטים שלו בטוויטר תואמים באורח מבהיל אבחנה של דמנציה או פסיכוזה ממשית. מנהיגים לאומיים – בין אם בידיהם נשק גרעיני ובין אם לאו – אינם חסינים מפני מחלות נפש. ועם זאת, תאוריית ההרתעה מניחה את ההפך.

לבסוף, פשוט אין כל דרך שבה מנהיגים אזרחיים או צבאיים ידעו מתי ארצם צברה נשק גרעיני בעוצמה מספקת כדי לספק את הדרישה שתהיה בידיהם "הרתעה אפקטיבית". למשל, אם צד אחד מוכן להיות מושמד במתקפת-נגד, הוא פשוט עלול לא להיות מורתע, ולא חשוב איזה תגובה מאיימת עליו. לעומת זאת, אם צד אחד משוכנע בעוינות הבלתי-מתפשרת של הצד האחר, או בהיותו לכאורה אדיש לאבדן חיי אדם, שום כמות של נשק לא תספיק. לא זאת בלבד, אלא שכל עוד צבירת נשק גרעיני מבטיחה הכנסה לתעשייה העוסקת בכך, כל עוד תכנון, יצור ופריסה של "דורות חדשים" של כלי גרעיניים מקדמת קריירות, האמת על תאוריית ההרתעה תמשיך להיות מוסתרת מעיני הציבור. אפילו השמיים אינם הגבול: המיליטריסטים רוצים להציב כלי-נשק בחלל החיצון.

ככל שכלי-נשק גרעיניים משמשים גם צרכים סמליים ופסיכולוגיים, על ידי הפגנת ההישגים הטכנולוגיים של אומה ומתוך כך מתן ביטוי ללגיטימיות של מנהיגים ולמדינות הסובלים מחוסר ביטחון, הרי ששוב – אין לנו כל דרך רציונלית לקבוע רצפה (או לכפות תקרה) של גודל מאגר הנשק הגרעיני. בנקודה מסוימת, פיצוצים נוספים בכל זאת נתקלים בחוק התפוקה השולית הפוחתת, או כפי שווינסטון צ'רצ'יל ציין, הם פשוט "גורמים להריסות לקפץ".

ביקיני, איי מרשל, פטריית בייקר, ניסוי גרעיני

"פטריית בייקר" בניסוי גרעיני בביקיני, איי מרשל, יולי 1946.

בנוסך לכך, הביטוי 'הרתעה אתית' מכיל סתירה פנימית. תאולוגים יודעים שמלחמה גרעינית לעולם לא תקיים את הקריטריונים ל"מלחמה צודקת". ב-1966 ועידת הוותיקן השנייה הגיעה למסקנה לפיה "כל מעשה מלחמה המכוון ללא הבחנה להרס של ערים שלמות או אזורים נרחבים על תושביהם הוא פשע נגד האל והאדם עצמו. הוא ראוי לגנאי ללא סייג או היסוס". ובאיגרת למאמינים משנת 1983, הבישופים הקתוליים של ארה"ב הוסיפו: "הגינוי הזה, לשיפוטנו, חל אפילו על שימוש בנשק כתגמול כדי להכות בערי האויב לאחר שערינו הוכו קודם לכן". הם המשיכו ואמרו שאם דבר הוא בלתי-מוסרי כמעשה, הרי שבלתי-מוסרי גם לאיים בו. במסר לוועידת וינה משנת 2014, שעסקה בהשפעה ההומניטרית של נשק גרעיני, האפיפיור פרנסיסקוס הצהיר: "הרתעה גרעינית והאיום של השמדה הדדית מובטחת אינם יכולים להיות הבסיס לאתיקה של אחווה וקיום יחד בשלום בין עמים ומדינות".

ועידת הבישופים המתודיסטית המאוחדת מרחיקה לכת עוד יותר ממקבילותיה הקתוליות. ב-1986 היא קבעה: "אסור עוד להרתעה לקבל את ברכת הכנסיות, אפילו כנימוק זמני להחזקה של נשק גרעיני". בספרו "The Just War" משנת 1968, פול רמזי (Ramsey), מומחה לאתיקה, פרוטסטנטי, ביקש את קוראיו לדמיין שמספר תאונות דרכים בעיר מסוימת ירד לפתע לאפס, כשלאחר מכן התגלה שהכול נדרשו לקשור תינוק בן יומו לפגוש של כל מכונית בעיר.

יתכן שהדבר המפחיד ביותר ביחס להרתעה גרעינית הוא הדרכים הרבות שבהן היא יכולה להיכשל. בניגוד למה שרבים מניחים, התסריט הפחות סביר הוא התקפה מהסוג המכונה "ברק בשמיים כחולים" ("Bolt Out Of The Blue" או BOOB), כלומר בהפתעה מוחלטת. במקביל, יש סיכונים משמעותיים הקשורים למלחמה קונבנציונלית קשה, לשימוש שגוי או לא מורשה, שימוש לא רציונלי (אם כי אפשר לטעון שכל שימוש בנשק גרעיני יהיה לא רציונלי) או מאזעקות שווא, שקרו בתדירות מבהילה – והללו עלולים להוביל ל"תגמול" על התקפה שלא אירעה כלל. כמו כן אירעו מספר רב של תקלות "חץ שבור" – שיגור בטעות, ירי, גניבה או אבדן של כלי-נשק גרעיני – וכן קרה שאירועים כמו מטס של להקת אווזים בשמיים, צינור גז שנשבר או תקלות מחשב פורשו כשיגור טילים על ידי יריב עוין.

כל מה שהבאתי לעיל מתאר רק חלק מהבעיות ומהסכנות הברורות הנובעות ממושג ההרתעה, אבן הראשה שביסוד התורה הנוגעת לכלי-נשק גרעיניים, לתוכנה הקשורה בהם, ולפריסת כלי-הנשק, לצבירתם ולהסלמה בכל הקשור בהם. פירוק אידיאולוגיית ההרתעה – שהיא כמעט בגדר תאולוגיה – לא יהיה עניין קל. אבל גם לא קל לחיות תחת איום של השמדת העולם. כפי שכתב המשורר ט"ס אליוט, אלא אם אתה שקוע במים עד מעל לראש, איך תוכל לדעת מה הגובה שלך? וכשמדובר בהרתעה גרעינית, כולנו שקועים עד מעל לראשנו.

 

דייוויד פ. בראש (Barash) הוא ביולוג אבולוציוני ומרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת וושינגטון. ספרו האחרון Out of Eden: The Surprising Consequences of Polygamy ראה אור בשנת 2016. בימים אלה הוא כותב ספר העוסק בביקורת על ההתרעה הגרעינית, ביחד עם רעייתו, הפסיכיאטרית ג'ודית איב ליפטון (Lipton).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי יורם מלצר

תמונה ראשית: דימוי של ביקוע גרעיני. תצלום: Amith Nag, אימג'בנק/ גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דייוויד פ. בראש, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על שקועים עד מעל לראש

02
נחום

הטענה שהרתעה הדדית אינה מספיקה כדי להבטיח אי שימוש בנשק גרעיני היא הגיונית. אכן אין דרך להבטיח אי שימוש בנשק כל עוד הוא קיים.

אבל החצי השני של הטיעון - שכביכול נשק גרעיני לא נותן יתרון לאוחז בו ולא מאפשר למדינה לכפות את רצונותיה על מדינות אחרות - הוא בדיחה עלובה.

את מלחמת העולם השנייה שכחתם?!

    03
    Dr. Goodlove

    לא שמת לב: הטיעון הוא על החזקה בנשק גרעיני, לא על שימוש בנשק כזה. ואם מסתכלים על יפן ואפילו גרמניה היום, קשה לומר שארצות הברית הצליח לכפות את הרצונות שלה. הקיסר על הכיסא, יפן משגשגת ובקרוב גם חוזרת להתחמש.

04
נחום

נאמר את זה אחרת: כח ההשפעה של הנשק שבידי מדינה, עומד ביחס ישר לעוצמת הנשק וביחס הפוך למידת הנכונות להשתמש בו.

מכיוון שידוע שלארה"ב אין שום נכונות להשתמש בנשק גרעיני, ההשפעה של הנשק הזה על נושאים מדיניים וכדו' היא אפסית.

אבל - הארגומנט הזה אינו בהכרח נכון ביחס לכל מדינה, ובפרט אינו נכון ביחס לצפון קוריאה למשל.

ומצד שני, ברור שארה"ב כן תשתמש בנשק גרעיני כתגובה באם תותקף בנשק כזה.

ולכן המסקנה המתבקשת היא שעבור מדינות "שפויות", החזקת נשק גרעיני אינה מקנה שום יתרון צבאי או מדיני מלבד ההרתעה של מדינות "משוגעות" מלתקוף אותן בנשק כזה. רק שזה לכשעצמו יתרון גדול ומוצדק דיו.

    05
    Dr. Goodlove

    אז כמו שאומרים פה ברמז, לא ברור מי המדינה המשוגעת היום, ובכל מקרה היחידה שהפעיל נשק גרעיני היא המדינה שיש לה היום את דונלד טראמפ. בינתיים מדינות עם או בלי נשק גרעיני מציקות לעולם בלי קשר לשאלה מה יש לאויבים שלהן. בדיוק בגלל זה המאמר הזה מאתגר.

06
יותם אליאני

המאמר אכן מעלה נקודות עקרונית מעניינות למחשבה, אבל מאחר והסוסים כבר ברחו מהאורווה, לדעתי רוב הטיעונים לא תקפים בעולם האמיתי: השאלה היא האם, בהנתן שכבר יש מדינות יריבות בעלות נשק גרעיני, עדיף לכל מדינה, על פי האינטרסים שלה, להצטייד גם בנשק גרעיני - או שזה בעצם מזיק, ועדיף שלא להצטייד בנשק כזה או לוותר עליו אם הוא קיים.
מאחר ולמרות שאין טיעונים חזקים בעד הרתעה אין גם טיעונים חזקים נגד, מדינות נדרשות לשיקולים רחבים יותר. ואחד מהם הוא מוכנות למקרה הגרוע ביותר. אף אחד לא רוצה להגיע לשם, אבל אם אנחנו כבר שם, אף אחד לא רוצה למצוא את עצמו בלי יכולת להגיב.

08
עמוס

דיון תאורטי לחלוטין. כל עוד המשוגעים של העולם מחזיקים בנשק גרעיני זו תהיה התאבדות לא להחזיק בנשק כזה גם. בדיוק כמו לטעון שצריך "לעשות שלום" עם אויבים כאשר האויבים שלך רוצים רק מלחמה.
השלב ההכרחי להתפרקות העולם מנשק גרעיני ובהשגת שלום הוא קודם כל להבחין בין הטובים לרעים (וכמובן להודות שיש טובים ורעים..)

09
דבורה אשר תחת התומר

עם כל הכבוד לטיעונים ההיגיון שבדיון שלמעלה שווה בערך ל2 הדיונים הבאים. 1. האם מישהו עלי אדמות בשנת 1900 יכול היה לחזות את חתימת הכניעה של יפן ב1945 תוך התייחסות למושגים: היטלר,נגסקי,הפחד מסטלין?1 מיליון קרבנות אמריקאים בכיבוש יפן. 2. האם קיים המנהיג המשוגע ש"יקריב" את ארצו רק את להשמיד כליל אויב מדיני ,שנוא ככל שיהיה. בלי תשובה רצינית (לדעתי זה בלתי אפשרי) על 2 השאלות הנ"ל ,הדיון הנ"ל מיותר בעולמנו רווי הנשק האטומי.