נפילה חופשית

לאחרונה ישנה מחשבה שאינה מרפה ממני: אם אמריקה התחילה כרומי החדשה, מדוע אנחנו מופתעים שהיא מסיימת באופן דומה עד אימה לרומי הישנה?

זה עומד להיות מאמר קשה לקריאה. אתם עשויים לחשוב שאני מגנה את אמריקה (והאמריקנים). אני רוצה לומר בעדינות שאני מאחל לאמריקה כל טוב, ואני רק מבחין, באופן כללי וחלקי במקבילות, ולא משכתב את ארתור גיבון [מחבר "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומית"] – בדיוק כדי שחלק גדול מהנפילה לא יהפוך להיסטוריה. אז, איך אמריקה הגיעה לאן שהגיעה? למה דעיכתה של אמריקה מזכירה כל כך את נפילתה של רומי?

אחרי הכול, הדינמיקה בשני המקרים דומה דמיון מצמרר. גל רב עוצמה של מנהיגים לא מתאימים, שכל אחד מהם גרוע מקודמו, " "Dubya [כפי שהאמריקנים מכנים את ג'ורג' וו. בוש], טראמפ, ומי יודע מי יבוא אחריהם – קליגולה, נירון, קומודוס. פרובינציות שוליות שמוזנחות עד התמוטטות. אינסוף מלחמות שאינן מנוצחות, ומתרחשות ללא סיבה. כלכלה קורסת. אי שוויון הולך וגדל. קיצוניות גוברת. עלייה בפגיעות, כך שגלי הדף קטנים מייצרים נזק הולך וגדל. אווירה כללית של השלמה מרירה.

אם שני דברים צומחים באותה צורה, הם נוטים גם לקרוס באותה צורה. וכך בעיניי, דעיכתה של אמריקה מזכירה את דעיכתה של רומי, משום שעלייתה של אמריקה דמתה לעלייתה של רומי, מבחינה כלכלית, חברתית ופוליטית – ומשום שאמריקה מזכירה את רומי באורח עמוק, בצורת המחשבה.

ממש כפי שרומי נבנתה תוך שימוש בעבדוּת, גם החטא הקדמון של אמריקה הוא העבדות

זה לא מקרה, כמובן: האבות המייסדים, מעריציהם ותלמידיהם, התכוונו ליצור באמריקה את רומי החדשה והזוהרת על גדות הפוטומק. אם כי אני סבור שהם לא חשבו מספיק על הבעיות שהם ניסו לפתור: אם רומי הייתה דגם הראוי לחיקוי – האם רומי החדשה לא תהיה נידונה לאותו סוף שהתרגש על רומי הישנה?

בואו נחשוב על זה ביחד, באופן כללי, לא מושלם, ונזכור שאנחנו רק מצביעים על מקבילות, ולא מבצעים חישובים מדויקים.

ממש כפי שרומי נבנתה תוך שימוש בעבדוּת, גם החטא הקדמון של אמריקה הוא העבדות. לא מדובר בהיסטוריה נושנה, אלא במעשים שתוצאותיהם עדיין ניכרים: לשחורים אין כמעט ערך, הם מבוזים כל העת בחברה וזוכים להזדמנויות מוגבלות בלבד. למנהיגים האמריקנים, כך נדמה, זה כלל לא משנה, אבל העבדות, והצלקות הקיימות שהותירה, מספרות לנו משהו משמעותי ביותר על החברה: שמושג החירות של החברה הוא מוגבל, שהאמנה החברתית שלה לוקה בחסר ושהשגשוג שממנו היא נהנית לא יכול לשרוד כל עוד הוא נסמך קודם כל על אומללות.

חברה הבנויה על גבי עבדות חייבת לכן להשתמש במלחמה, כיבוש או שיעבוד כדי לתחזק את העושר שלה, או להיות מוכנה להתמודד עם תקופה יקרה וקשה של בנייה מחדש – מה שלא קרה מעולם ברומי וגם לא באמריקה, ומשום כך האמנה החברתית של אמריקה נותרה עד היום מקולקלת, ועדיין תלויה בעבודה זולה לביצוע עבודות פשוטות, באמצעות ניצול והתעללות רחבי היקף – כמו "גימלאים" קשישים החיים במכוניות שלהם ועובדים רק בעונות הבוערות בעבודות זמניות במחסנים של ענקיות טכנולוגיה. ממש כמו רומי , אמריקה מעולם לא יצרה אורח חיים שמתאים לכולם, ובאופן כזה הדמוקרטיה – כפי שמיד נראה – אינה יכולה לשגשג.

וישנה האווירה האלימה, הבלתי משתנה והרווחת, שמגדירה את אמריקה – ממש כפי שהגדירה את רומי. לרומי היה הקולוסאום שלה, עם הגלדיאטורים ולאמריקה יש תוכניות ריאליטי בטלוויזיה וענפי ספורט שאין בהם חוקים. גם אלה מספרים לנו משהו על האידיאלים של האומה, על ערכיה – ועוד נחזור לזה. רומי האלילה את החזקים ובזה לחלשים, בצורה קיצונית ביותר – ממש כפי שנוהגת אמריקה.

הבעיה היא, שלא ניתן לבנות יסודות מוצקים של דמוקרטיה כשבזים לחלשים. רומי הסתפקה באמות מים ומזרקות ובפרוסת לחם אקראית. אמריקה מסתפקת בכלי נשק וחופש הדיבור. דמוקרטיה משגשגת באמצעות הרחבת השירותים לציבור – בהקשר המודרני, מדובר באספקת שירותי בריאות, חינוך, תחבורה, קצבת גמלאים וכדומה – ממש כפי שאלה זמינים לעשירים. למה? כי כשצרכי החיים הבסיסיים הללו מתקיימים, אנשים חופשיים לעסוק בעניין הקשה, התובעני, היקר וצורך-הזמן הזה, שלטון עצמי. אבל כשהם עסוקים מדי במלחמת הקיום, כיצד הם ייקחו חלק בשלטון? מתוך החלל הנואש הזה אנשים פונים לאוטוקרטים, בין אם מדובר בטריאומווירט ובין אם מדובר בטראמפ.

גם מבחינה פוליטית ישנן מקבילות בין רומי לאמריקה. רומי שאפה לתרבת את העולם, ולכפות עליו סדר – הכיבושים הצבאיים שלה הפכו למסעות צלב אידיאולוגיים, שבמהרה דחקו את גבולות האימפריה ואת העלויות הקבועות של הלחימה למרחקים וגבהים מוגזמים, והותירו את הרומאים עצמם ממורמרים ועניים. אמריקה עשתה בדיוק את אותו דבר: היא יצאה למסע צלב כנגד הקומוניזם, לטובת הניאו-ליברליות, הקפיטליזם או כל סיסמה שתבחרו, וכפתה סדר עולמי של "סחר חופשי". במקור מדובר היה בחנויות משפחתיות קטנות, אבל בפועל נולדו במקומם מונופולי ענק, כי ההסדר לא כלל זכויות יסוד.

אבל מסע הצלב הזה עצמו גם החריב את מעמד הביניים האמריקני, רושש את הצעירים והקשישים והביא להתמוטטות האמון בדמוקרטיה האמריקנית עצמה. המקבילות המצמררות נעוצות במלחמות האינסופיות הללו, במסע הצלב האידיאולוגי שמאחוריהן – עבור רומי, הציוויליזציה, עבור אמריקה, הקפיטליזם –ובמחירים הנוראים שאלה כפו, אשר בסופו של דבר הובילו למשטר סמכותני.

כיצד יכולים אנשים לעסוק בעיסוק התובעני והמאתגר הזה, דמוקרטיה, אם הם הולכים ונעשים עניים – כלכלית, רגשית, תרבותית וחברתית?

השפעת הגורמים הללו – האמנה החברתית הפגומה, אווירה של אכזריות, ומסע צלב שנועד לתרבת את העולם – על רומא, הייתה הרת אסון. בסופו של דבר, למרבה האירוניה, רומא לא הייתה צריכה לחשוש מפני הברברים שהטרידו אותה בלי די – האמונות המגבילות שלה עצמה פוררו אותה מבפנים. העידן הרומאי הסתיים משום שדרכה של רומא, תפישותיה בנוגע לכלכלה, חברה ותרבות, האפשרויות האנושיות או במילים אחרות תכלית החיים האנושיים, נכשלו. האם זה לא מה שקורה, כך נדמה, גם לאמריקה – שהפרדיגמה שלה נכשלת – בדיוק מאותן שלוש סיבות?

וזה מוביל אותי לסיבה האמיתית ביותר והנסתרת ביותר לכישלונה של רומי – לפחות בעיניי – שהיא גם סיבת כישלונה של אמריקה. כיצד יכולים אנשים לעסוק בעיסוק התובעני והמאתגר הזה, דמוקרטיה, אם הם הולכים ונעשים עניים – כלכלית, רגשית, תרבותית וחברתית? מי יתרום משהו לחברה שאמרה לו שלא ראוי לתת דבר, מאחר שדברים נועדו ללקיחה? אולי כעת תוכלו לראות את הסתירה שהביאה אז לנפילת רומי, ומובילה כעת לנפילתה של אמריקה.

דמוקרטיה תלויה בהסכמתם של הנתינים. הנתינים לא ממש מסוגלים להסכים למשהו, אם הם עסוקים במלחמה בעולם, מלחמה אלה באלה, מלחמה על הקיום, וברגעי הפנאי הבודדים שלהם, דעתם מוסחת למופעי ראווה שנועדו לאלחש את הכאב שכל זה גורם להם. דמוקרטיה, בסופו של דבר, היא מפעל אנושי קשה ויקר. אנחנו חייבים להיות חופשיים מספיק כדי להיות מסוגלים לעמוד בעלות שלה – ופירושו שיהיו לנו זמן ואנרגיה והשכלה ואכפתיות כדי לשלוט בעצמנו. זה, בעיניי, הלקח האמיתי של רומי – וגם של אמריקה.

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם שלספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: נפילה. תצלום: אדו לאוטון, unsplash.com

Photo by Edu Lauton on Unsplash