משקפי ראייה

את חותם הפרשה ההיא אתה ממוסס בהווה שקיבלת בחזרה, מבלי להסתכל בעיניים לאף אחד
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

זה ללא ספק הוא. אותך, בינתיים, נראה שהוא לא מזהה אבל זה לא משנה; אתה שוב מחייך בהגזמה וממקד את תשומת הלב שלו למעלה, בחיוך המוגזם, הרחק מהרעד הלא נשלט של רגל שמאל.

הוא עוקף אותך ונכנס, מוודא שזו הכתובת הנכונה ועובר על תיאור הקריאה של חברת הביטוח. זו בסך הכל עוד קריאה של חברת הביטוח, שמוציאה לו עבודות. נזילה, הוא שואל; אתה עונה שיש סתימה. הוא עומד לפניך, עמוק יותר ממך בתוך הבית שלך, מחכה שתבוא אל האסלה. בינתיים הטלפון שלו מצלצל, הוא מבקש רשות במבט ועונה. גם אני אותך, הוא חוזר כעבור כמה שניות, מבטיח אל הפִּיה להתראות בערב וסוגר. הוא תוחב את המכשיר לכיס, ומבטו שוב קבוע בך. אם הוא כן מזהה, הוא לא נותן שום סימן. למה שיזהה, בעצם, אחרי תשע עשרה שנה?
אתה שואל אם לא ירצה לשתות משהו לפני שמתחילים, וממהר למוסס את הסירוב שלו בִּפְרטים: מים קרים (מסונן, כן, לא מהברז)? במקרר יש מיץ סחוט, אבל אם יעדיף יש גם מוגז (בשביל האישה זה בבית, היא אוהבת מתוק); מה עם קפה? יש לך קפה מצוין.

הוא מתרצה. הוא מניח את הארגז שלו על כיסא עץ מגולף, לצד השולחן. אתה ניגש לארון הלִבְנֶה ומוציא שני ספלי זכוכית שקופים, אבל תצוגת הנינוחות הבעל-ביתית שלך נכשלת, ולכן אתה ממהר לשאול, בנימה שקלטת במילואים ואימצת במפגשיך עם בעלי-מלאכה: "כמה-כמה?"
כשהוא עונה אתה מוסיף טפיחה על הכרס – הדמיונית, כמובן, במשרד שלך יש קומת חדר-כושר שלמה – ומאשר: גם אתה עכשיו בָּסוכרזית, זה כנראה הגיל. אתה אמנם דבק בכל כללי הטקס, אך בתוך דמות המבוגר שאתה מתעקש לגלם, מהרגע שהוא נכנס אתה שוב בן שלוש-עשרה.

אתה שוב עולה במדרגות הביתה, ביום רביעי ההוא לפנות ערב, אחרי שהלכת לים. אמא שלך, שחוזרת להרפתקה נוספת ואחרונה של עבודה עצמאית מהבית, משאירה את שרטוטי המכונות הבלתי-גמורים שלה בחדר העבודה. בשנים הקרובות הם יבלו שם יותר זמן בלעדיה מאשר איתה, עד שיפסיקו להגיע. אתה בטוח שהיא תצרח עליך כי נשרפת, כי הלכת בשעות הכי חמות, אבל היא רק מודיעה שהמדריך מצופי-ים התקשר ושאל אם החלטת. זו החלטה חשובה, כי מאז שהעבירו אותך בית-ספר ימי שלישי ושבת הם נקודת האחיזה היחידה שלך כאן, בעולם שהשארת מאחור. נראה לך שהשנה אתה רוצה לנסות, אתה אומר. צריך לראות מה יעשו כולם, אבל שלומי וגדי כבר עברו.
"אם ככה, יש לי הפתעה בשבילך."

דלת הכניסה, חדר המדרגות, חצר הבניין– על פני כל אלה חלפתם בדרך לאוטו; רק כשאתם כבר מחוץ לחנייה, וההרפתקה הופכת מסנסציה מרעישה לעובדה, אמא שלך מסבירה: "אם תתחיל להפליג עכשיו כל שבוע בים, מגיעים לך משקפיים טובים, שתראה לאן אתה מנווט בלי להסתנוור."

ואתה מאושר. בלי שייאמר דבר משתררת ביניכם הבנה הדדית, עמוקה: היא לא עושה עניין מזה שהתיישבת לידה, במושב הקדמי; אתה לא נותן לסנטר הכפול הטרי שלה, שאתה שונא עד להשתולל, להטריד את שלוותך. "ואם כבר הולכים לקנות" היא מוסיפה, בקול שנבלע בחלון הפתוח, "למה לא יום כיף קטן?"

למחרת בבוקר, בצומת הכפר הירוק אתה ניצב מול שער הכניסה, כמו בכל יום מאז החלה שנת הלימודים הזאת. אלא שהיום בתיק שלך ממתין נרתיק שחור עם ביטנת קטיפה ירוקה, ובהפסקה הגדולה, שבה יראו אותך הכי הרבה ילדים, אתה תוציא אותם: אַרְנֶט קאט-פיש שחורים, עשויים פלסטיק דק שלא לוחץ על האף, עם עדשות ספורט אופטיות שמותאמות למספר שלך. הם יפים, הם נוחים, ואתה מתכנן שהם יחליפו בהדרגה את משקפי הראייה. אתמול בקניון הם נשארו עליך מהרגע שמדדת – המוכר לא עמד בהתלהבות שלך והרכיב אותם על המקום. לך, מצדך, תמונת העולם המוכהית לא הפריעה לזהות בתפריט הגדול את ארוחת הביג-מק; גם לא להמיר מטבעות לאסימונים ולגשת לַסטריט-פייטר ולהצעיד את קֶן הבלונדיני למסע ניצחונות חובק-עולם, שנעצר רק בברזיל, מול בְּלַנקה החיה.

אז אתה אולי לא יוצא מגדרך מרוב ציפייה, אבל זיק קטן כן מחכה בך שיישמע כבר הצלצול והנרתיק ייפתח, ומשהו מהמתיקות הגדולה שמילאה
אותך אתמול, החפה ממבחנים, יתפשט גם עכשיו. כי אתה לא כל כך מסתדר כאן; אתה נוחת בחטיבת הביניים הזו כי בחופש הגדול התקבלת, בלחץ ההורים, למסלול המיוחד עם תוכנית ההעשרה ההומנית הטובה בארץ. גם הקירבה לטבע חשובה להורים שלך; אחת ליום, בהפסקה הגדולה, אפשר לשחק כאן עם טווסים וחמורים ותרנגולים וגדיים משוטטים, אבל אתה אף פעם לא עושה את זה.

בהפסקה הגדולה הזאת, לרוע המזל, הראשון שרואה אותך הוא אלדד. אלדד גר כאן, במגורי הפנימייה. בקצה הימני של המצח יש לו צלקת ארוכה, לפי השמועות מדקירה. הוא מתגלח ומסתובב עם גדולים, הוא נכשל בהכל חוץ מספורט והוא משוחרר מאילוצים חברתיים כמו לשלם בקפיטריה או לעמוד בשער.

היחיד בכל הכפר שאלדד כן מחויב לו הוא מייקל-סי, הטווס שנתרם מאגודת הידידים באמריקה. אלדד המציא את השם, שתפס אפילו אצל יהודית המנהלת. לפעמים הוא מרים את מייקל סי על הכתף, כמו תוכי ענק, או מסתובב עם נוצה שלו בקודקוד כמו אינדיאני. יותר משאתה מעריץ את אלדד או מפחד ממנו, הקיום שלו מצוי קצת מעבר לתפיסתך, מחוץ למושגים שלך. אתה כמעט לא מכיר אותו, וגם לו, מן הסתם, כמו לרוב המוחלט של השכבה, אין צל של מושג מי אתה.

אבל עכשיו הוא רואה אותך, ואת המשקפיים. אתה יוצא משורת הביתנים המקוּרה של כיתות ז' אל החצר הפנימית ומחפש קבוצות גדולות לעמוד לידן ולהיראות. הוא מתקרב אליך ושם רגל על ספסל העץ שעליו לבסוף נשענת. זה קורה כהרף-עין:
"תגיד רם," הוא אומר, ובקלות בלתי נסבלת מצמיד אל המשקפיים יד, צובט את הפלסטיק בשתי אצבעות ושולף אותם מעל לגשר האף.
אתה מחייך, זה כאילו מצחיק, בינתיים הוא רק מודד ככה שאולי תיכף יחזיר. אתם גם לא לבד שם בחצר, בהפסקה הגדולה.
"וואלה, זה אופטי?" הוא שואל כשהם עליו.

"כן, ובגלל זה אין לך מה לעשות עם זה," אתה פולט מהר, כנותן-שירות אדיב, מנסה לטעת בקול שלך יובש סמכותי. אם תהיה אמין מספיק ושוחר-טוב, אולי הכל יבוא על מקומו בשלום.

השניות עוברות. אתה מחכה שהוא יחזיר, אבל הוא מסתובב בגבו אליך ומפטיר בחיוך: "תודה, אחי." כשאתה לא אומר כלום הוא כבר פחות משועשע: "עכשיו זְדַיין לי מהעיניים." עדיין לא לגמרי ברור אם הוא צוחק, אבל בטוב זה כבר לא ייגמר.

"יאללה, תביא," אתה מנסה משהו אחר ומוחא כף, מגלגל עיניים ומדבר כמו מדריך הצופים מהשנה שעברה, או המורה המחליף החדש, לפני שהוא מתייאש וקורא לרכזת השכבה. צריך רוח ספורטיבית, אבל גם נוקשות. צריך לאותת שהיה מצחיק והכל, אבל עכשיו עוברים הלאה, כי אתה לא אחד מאלה שלוקחים להם. אם כי הוא יודע טוב מאוד שאתה כן: הוא גבוה ממך בראש, הוא גר בפנימייה והוא פועל בקוד ההתנהגות נטול העכבות ועתיר ההישגים, קצרי הטווח לפחות, של ילדים מופרעים. אם הוא רוצה את המשקפיים שלך, אין הרבה מה לעשות בנדון.

זה לא מתקדם. לא טוב לחקות דווקא את המבוגרים החלשים, הממסדיים, רק כי הם דומים לך. אולי בשפה שלו זה יעבוד, אתה חושב, ובמאמץ ניכר מביא את עצמך לפלוט: "חלאס, נו! חלאס להיות מפגר אבל!" ובקול מונמך, כאילו לעצמך, אתה מוסיף: "שיגעת אותי..."
אבל ה-ח' וה-ע' שלך חלביות ממש. אלה לא המילים ולא הסגנון שלך ולכן, כמו שורק-משרוקית צנום שנדחף לנסות את מזלו בטוּבַּה, זה יוצא חלש ולא משכנע.

התגובה שלו, בהתאם, היא הגרועה ביותר שאפשר להעלות על הדעת: הוא ממשיך לענייניו כאילו אתה לא קיים. אתה עוקב אחריו בצעד מהוסס, לא רוצה להידבק אבל אסור שייעלם לך מהעיניים. בלי המשקפיים אתה נתון בעולם כללי, ללא קווי מתאר, מחולק לצורות גסות בלבד. אם לא תיצמד אליו תוך שניות הוא יאבד וייטמע בגושי הצבע סביבך.

הוא מסתובב בחצר עם המשקפיים על העיניים, ואתה אחריו: עוזבים את ספסלי החצר הפנימית, דרך ביתני המזכירות וחדרון המורים החטיבתי; חוצים את מגרש הכדורגל החולי וגבעות הכדורעף; מגיעים עד לפאתי שבילי החצץ שלאורך הגדר ההיקפית. כולם רואים, כולם יודעים. הבנים שותקים, הבנות מתלחשות ביניהן; חלק אומנם נוטות לך חסד, אבל דווקא היפות והמקובלות יותר, שהן היחידות שיכולות לעשות משהו, כבר כולן היקסמות בפני הכוח הגס.

בלהק המופרעים שמתגבש סביב אלדד צוחקים עליך, הנשרך – גם את חיבתו של האלפא הם רוצים וגם לקרוע נתח מהטרף שתפס. אחד מהם כבר שואל, בכוונה בקול רם: "מה זה, אֶל-דד, נפלת בירקון שצמח עליך כזה זנב?" אליך אף אחד מהמסלול היוקרתי לא יצעק ככה (אתם הרי כולכם מתן ויפתח ונַקְטר ועמיחי, מלרעיים ללא תקנה).

בסוף ההפסקה תיגמר ויתחיל השיעור האחרון של יום חמישי. אם תחזור לכיתה בלי המשקפיים, לא תראה אותם יותר לעולם. אתה שוקל להגיד אותו למורה המשגיחה ומוותר, כדי לא להחמיר את המצב. גם עד שתמצא אותה בעיניך הקהות תאבד זמן יקר. אבל פשוט לוותר גם אי אפשר. אתה הרי יודע בחוש שאלה לא רק אתה והגאווה שלך שעל המוקד, לא רק האלף ומאתיים שקל שיעלה זוג חדש. זאת אמא שלך; זה יום כיף בקניון; זה כל הטוב והיפה שיש לבית להציע, שמאוימים ומושמים ללעג בפני כוח הזרוע. באורח מעורפל אתה גם קצת נעלב בשם גיבורי ההעשרה ההומנית שלך – "שלח את עמי", הובס ומצב הטבע, מסיבת התה של בוסטון, בעיר ההריגה, המהטמה גנדי, מרטין לותר קינג, נלסון מנדלה – מה הם שווים, כל אלה, אם בזמן אמת הלקח לא נלמד?

עטיפת הספר

עטיפת הספר

זהו, הצלצול נשמע חד וברור. אף אחד בחצר לא נותן לו להפריע להמולה, לאנרכיה המאושרת, חוץ ממך. עבורך הזמן תם אך אתה עדיין אובד עצות. אתה מתכופף ולוקח אבן ליד, אבל מיד מגחך ושם אותה בכיס. היית רוצה להתייעץ עם חבר לכמה דקות, אבל על נכסים כאלה אפשר רק לחלום עכשיו. סביבך ילדים מתחילים להתפזר, מדלתות הבניינים צצות מורות ראשונות, דוחקות בכם להיכנס. אלדד הולך ומתרחק, ואתה מכווץ את עיניך העייפות וצועד בעקבותיו, במהירות הלא רבה שלה אתה מסוגל, בוטש בפרחים מוגנים ששתלתם בשיעור חקלאות. הוא כבר הקיף את הבניינים של כיתות ז' ועבר את שער הכדורגל החלוד, עכשיו הוא מטפס מן הגדר ועולה אל רחבת פינת החי.

זה אזור שאתה לא מכיר טוב, קשה לך להתמצא בנעשה מחוץ לכיתה. אבל בעודך דולק אחריו הולך ומתבהר לך המסלול שאלדד עושה: הוא ולהק המופרעים שלו לא משוטטים סחור-סחור כמו שטעית לחשוב – האם באמת חשבת שהוא מנסה "לאבד" אותך? – אלא מתקדמים בניחותא, במסלול עוקף-מורים, אל החדר שלו עמוק במגורי הפנימייה.

כך שאין לך ברירה אלא לעשות מעשה. אתה מגביר עוד יותר את קצב ההליכה שלך, ותופס אותם כשהם כבר קרובים לבנייני התיכון. אינך יודע מה הסיכונים, מה ההשלכות, מהי הסיטואציה שאליה נקלעת, אבל אין לך זמן לחשוב אז אתה מתנשף ומנקר לו שלוש פעמים בגב, באצבע רפה, כמו בהתרמה השנתית, כשמתייאשים וכבר חושבים על הדלת הבאה.

הוא נעצר ומסתובב אליך, נשען על גדר פינת החי. החברים שלו נפרשים סביבכם, סוגרים מעגל. עוד שבריר שנייה זה יתחיל, ויש לך צורך במקור כוח בסיסי, לשאוב ממנו עידוד:
תרגילי העיניים היומיים, כשאמא החזיקה לך את הראש בצדעיו ואתה גלגלת את האישונים כדי להקטין את המספר; משחקי הצוללות של אבא, לעזור לך להתגבר על הקשיים המוטוריים ולא להישאר עוד גן; חוברות אנגלית למתקדמים מהמכון בקולורדו; קונצרט-ושוקו במוזיאון כל יום שישי; שחמט עם המורה אנדריי; בית ספר שדה, קייטנת מחשבים, מסיבות כיתה, מסיבות פיג'מה, הצעת חברות ראשונה פעולות בצופים חוג כדורגל אריקה לנדאו...

כמה מתסכל לגלות, בעודך נובר באלבום חייך, שכל הרגעים וההישגים שאספת, שקנית לך בהם אישור-עצמי וכל-כך הרבה חום והערכה, שכל מה שמרכיב את מי שאתה, בקיצור, לא שווה כלום. שום דבר מנסיבות חייך הנעימות, ממה שהשקיעו בך, לא הכין אותך לרגע הזה. לא הכין לפינת החי.

התסריט הולך ונעשה מוחשי: המשקפיים נשארים אצלו, בבית תצטרך להגיד שהם אבדו. אמא תכעס, אבא המעשי ימסור את כל התיקים וזוגות המכנסיים שלך לתופרת שתתקין בהם לולאות בד, אליהם במשך שנים יומלץ לך מאוד-מאוד בחום לקשור את החפצים שלך, בשרשראות ברזל דקות. בסוף גם בטח תקבל קאט-פיש חדשים, לא זהים, רק כדי לחזור לבית הספר הזה כל יום ולראות את קודמיהם על המצח של אלדד, אם הוא לא ימכור אותם. כי הוא חזק יותר, ומופרע.

"יא זבל אחד," אתה נוהם מהר. זהו כל ההיצע הדל שיש למילים עבורך, מול אוקיינוס האין-אונים שאליו הוטלת. וגם אם בהחלט דרוש לכך אומץ – עם הגב לגדר פינת החי, כלוא בין החבר'ה שלו, שפתאום דופקים קְצוּבוֹת על עצים ועל הגדר וצועקים "עוד לא ר-אי-נו ק-טשופ, אז איך נא-כל תַ-צ'יפּס?" – זה בפירוש לא מספיק. החלק שלך שלא נאבק בבכי, שלא כפוף למתרחש עד עמקי נשמתו אלא עומד עם שאר הילדים, שהולכים ונאספים סביבכם, מבין יפה מאוד: אתה מפסיד, השמועה תפשוט, אתה תהיה מחוסל.
צריך לפגוע מהר, חזק, נמוך.

"יא פרענק!" אתה צורח. מופתע, אבל לא יכול להפסיק, אתה מגייס את כל מה ששמעת עליהם אי פעם ואסור להגיד, גם בתור בדיחה:
"יא ערבי מסריח אחד. תביא כבר את המשקפיים! כאילו שאתה צריך לראות, כאילו שאתה יודע לקרוא בכלל! גם ככה אתה תהיה פושע. פושע! אם לא הכפר הירוק היית ברחוב! לי לפחות יש בית נורמלי...כשנהיה גדולים ויהיה לי משפחה ואוטו אתה אפילו לא תהיה המתדלק כשאני אבוא, אתה תהיה קבצן מרוב שאתה לא מוצלח וסתום! ואני לא אתן לך כלום, כלום אני לא יביא לך!! אני אהיה עשיר ומצליח בחיים, כי אני למדתי, ואתה סתם ערבי עני מסריח עבריין שאין לו סיכוי!"

***

והנה, אתם גדולים. אתה עשיר ומצליח בחיים, כי למדת. אתה בן שלושים ושתיים, ראש-צוות בחברת היי-טק שמתעסקת בתקשורת לוויינית. טוב לך במשרד. הקייטרינג מעולה ומקפידים על הפסקת פירות, במדור כוח-אדם תמיד יש כרטיסים למופעים גדולים מחו"ל. עולם המבוגרים מאיר לך פנים. אתה נשוי מגיל צעיר למיכלי, שהכרת בטקס מצטייני דקאן, ולא מזמן החלטתם להיכנס להיריון. בשנתיים האחרונות אתה שוקד על פיתוח פרויקט לחברות אמריקאיות וסיניות, על פי לוחות הזמנים שלהם, וכך יוצא שהבוקר מכל הבקרים אתה בבית, לוקח על עצמך את בעיות הצנרת.

אתה נשען על הדלת והוא מתחתיך, כורע ברך בין אריחים משיש-חברון, שעכשיו אתה מתבייש בהם קצת, בהם ובשלוש הנסיעות למחצבה בשטחים, לפקח על הגוון ועל ההחלקה. אתה שם לב לפדחת שלו, המחופה רצועות דקות ושמנוניות של שיער שחור. אתה לא מעיז להציץ ולבדוק אם יש לו חריץ. שרברב זה מקצוע, אתה מצטדק בפני עצמך. יש לו לקוחות, הוא בטח נשוי, הפלאפון שלו לא נראה הרבה יותר זול משלך. אבל למעשה אתה כבר כולך טרף לתימהונוֹת: כמה הוא מרוויח? איפה הוא גר? איזה רכב הוא מחזיק? ובכלל, איך אדם נהפך לשרברב: ירושה? כישרון? נטייה? קומבינות? קורס של משרד התעסוקה?

אתה לא יודע דברים כאלה. איש ממכריך לא עובד עם הידיים, המושג שלך על מה שמחוץ למדעים מדוייקים, או למקצועות חופשיים, הוא קלישאתי בלבד. הוא מצידו ממשיך להבקיע עם כלי הברזל הארוכים שלו את פתח הניקוז, עד עומק הביוב, מבלי לחולל את הקלה שבשיחות, ללא הסברים או עדכונים חיים מהשטח. הוא עובד מתחתיך ולא אומר כלום.

גם שם, בקצה פינת החי, אלדד לא אומר כלום. וזה אולי יותר גרוע. במעגל סביבכם כבר התאספה חבורה מכובדת – איך דברים קורים כל כך מהר בחצר כל כך גדולה? – ואתה מרגיש לכוד בשצף המחניק והחם. הוא, לעומת זאת, נושם באיטיות מופגנת. אתה בלחץ, ומיד מעוות את הפרצוף שלך ככל הניתן למעין חיוך מופרז, כאילו זאת בדיחה, למשוך תשומת לב מהרגל, שרועדת ללא תקנה.

אתה מייחל שיקרה מה שיקרה וזה ייגמר כבר, עם משקפיים או בלי, עם השפלה או בלי, רק שיהיה מאחוריך. אך לפתע אתה גם ניזון, ומתמלא חיות מהידיעה שכולם מסתכלים עליך, שאתה ייחודי מספיק להתארח במרכז העניינים. אולי זה הסחרור החדש הזה שמסיח את דעתך מאלדד, שבינתיים מעביר באיטיות את יד ימין אל כתף שמאל, עדיין רגוע, עדיין אדיש, עדיין בחיוך של מופרע, אבל פתאום הפנים שלו מובערות זעם: נימים צצים ליד האף, מהצלקת יוצא וריד ומאיים להתפקע, עיניו פעורות בתדהמה. אתה לא מבחין בכך שכל ארסנל הזעם הזה שמנץ בפניו – זעם צודק בן שלושה דורות, שעל שורשיו תלמד פעם בנחת, מתוך סילבוס של קורס השלמה, ותתחלחל שאנשים התנהגו כך – הולך ומתנקז אל כף היד.

ההצלפה משתחררת בבת אחת. היד טסה בכל כוח האיפוק האצור בה. ציפורן הזרת המחודדת שורטת בגלגל העין וגב כף היד מוחץ לך את האף. באותו רגע במעגל מושלך הס, ולהרף-עין קולנועי נשמעים רק סילון אוויר נחתך ו-'פָּק' מצמרר אחד, חשוף ונורא.
"זהו", הוא מכריז ומרים את מבטו אליך, "גמרנו. הסתימה שלך שוחררה."
הוא חוזר מחדר האמבטיה אל הסלון, המואר ביותר הודות לחלונות הענק שקבע הארכיטקט ההולנדי.
כמה היית רוצה שבזאת יסתיים העניין. שכך, במילים, בגזענות לא לך ובשיעור די נסבל, בסך הכל, ייקבע קו האכזריות שלה גילית שאתה מסוגל.
אבל עדיין לא יצאת מפינת החי. אחרי שכולם מסתלקים – זה קרה מיד ובבת אחת, כאילו פניך הם תוף גונג גדול שאלדד חבט בו – אתה נשאר שם לבד. אתה בוטש בחול ומנסה למשוך באף נחילים של נזלת של דמעות ושל דם. אתה קהה משהיית עד כה, יותר מסנוור. הרעב והצמא שהוחנקו בכוח האדרנלין תוקפים בבת אחת. אין לך מושג ברור איפה אתה בדיוק, או מה השעה. אם תחזור לכיתה לקחת את התיק באמצע השיעור, תצטרך להסביר למה איחרת ומה קרה. אתה רוצה לצאת החוצה ולחכות בצומת עד שאמא תבוא, אבל גם זה לא מתקבל על הדעת. אתה אבוד, בקיצור, שונא את מעט הפיתרונות שמהם נכפה עליך לבחור.

אתה בועט בחול וקופץ ידיים עד כאב, אתה מכניס לגדר המרושתת אגרוף, ועוד אחד, וצורח "אל-ד-ד י-א ב-ן ז-ו-נ-ה!!!" ההד הקל של דבריך, שנישא ברוח החמה בין עצי האקליפטוס, רק מזכיר לך כמה אתה לבד.
ואז, בין מרחבי החול העמומים אתה מבחין בכתם צבעוני בולט: מייקל סי. אתה בוהה במשטחי ירוק וכחול טרופיים וזעירים, על פני הראש והחזה שלו, מבריקים בסכיני אור השמש; בחרוטי העיניים הצרים, המאופרים בעדינות בפסים יפניים לבנים. אתה עוקב אחר כל המרבד הססגוני הזה, שנארג ונחתך בשלמות ובעושר, שמסתובב ברחבי פינת החי מרוצה ובלתי פגיע.

ביום ראשון שלאחר מכן, מסך הטלוויזיה במסדרון מבשר שהשעה הראשונה מבוטלת: יש שיחה לכל השכבה עם המנהלת יהודית. אתה נגרר לשם עם עדר הילדים האחרים ומוצא מקום על הרצפה. המנהלת עומדת על במת אולם הספורט הישן, וכותבת על לוח מודעות שהציבה מאחוריה את המילה "ונדליזם". עכשיו היא שואלת מי יודע למה הכוונה. אתה כמובן יודע, אתה כמובן שותק. כמו בטקסי יום הזיכרון, אתה קובר את הראש בריצפה בהפגנת שעמום, כאילו זה לא נוגע לך. אבל למרות הישיבה המזרחית המוקפדת, הילד שיושב לידך מרים אליך מבט שואל; הוא מרגיש את הרעידות.

תלמידה שאתה לא מכיר, די יפה, מצביעה. היא אומרת: "ונדליזם זה כשעושים נזק רק כדי לעשות נזק."
המנהלת יהודית מאשרת, ומוסיפה שוונדליזם זה השחתה, זה פגיעה ברכוש לא שלך, ואומנם צריך הרבה כוח פיזי אבל ונדליזם הוא מפלט של אנשים חלשים, שלא מסתדרים עם כללי החברה. ומי שלא יכול לקבל על עצמו את החוקים הבסיסיים של החברה, היא מוסיפה, לא ילמד ובטח שלא יגור בכפר.

"והלוואי והיה מדובר רק ברכוש!" היא צועקת אל תוך המיקרופון ומהמגברים משתחררת צוויחה. עכשיו זה מתחיל: היא מספרת שביום חמישי אחר הצהריים, כשרוב הילדים כבר לא היו כאן, אב הבית מצא את מייקל-סי פצוע, במצב נורא, בתוך מגורי הפנימייה. מישהו, מישהו שכנראה מאוד אהב את מייקל-סי וחשב שהוא שייך לו, תלש לו כמעט את כל הנוצות ותלה אותן לעצמו על הקיר, מעל המיטה. רחש תדהמה עובר בקהל, ואינספור עיניים מתרוצצות לכל מקום בחיפוש אחרי האשם. אתה כבר לא יכול לשאת את זה, ובנימוס מושלם מאותת למורה שלך בשתי אצבעות ויוצא לשירותים. משם, אחרי ששטפת פנים פעם ועוד פעם, ושפשפת עיניים עד בלי די, אתה רץ לכיתה הריקה לקחת את התיק וכבר מהדרך מתקשר לאמא שתבוא לקחת אותך עכשיו.

כעבור רבע שעה הרכב שלה עובר את הצומת. אתה נכנס פנימה – למושב האחורי, כמובן שלמושב האחורי – ועוד לפני הרמזור הבא מכריז שלא משנה מה, לכפר הירוק לא תחזור לעולם. אתה ממרר בבכי ומספר לה על הכל: הגעגועים לחברים מפעם, התחרותיות הממרפקת במסלול היוקרתי, הרִשעות הארעית של ילדי הפנימייה. על הכל? בתוך בן השלוש-עשרה שאתה מפליא לגלם – דמות הבן הרך שסובל מגחמות הנאוֹרוּת של הוריו – אתה כבר הפושע הנמלט שמי שיער שקיים בתוכך.

וזה מצליח לו. בלילה ההורים יושבים בסלון, ובאנגלית שייקספירית שנועדה למדר אותך מהשיחה מחליטים להעביר אותך חזרה. הם מדברים עם מי שצריך, הם ממלאים את הטפסים, הם מטליאים מעל ראשך את כל מה שפרמת. ביום ראשון אתה כבר יושב בכיתת הספורט של חטיבת הביניים הישנה-חדשה שלך, עם החברים הטובים מכיתה ו'. את חותם הפרשה ההיא אתה ממוסס בהווה שקיבלת בחזרה, מבלי שכף רגלך תדרוך שוב בפינת החי, מבלי להסתכל בעיניים לאף אחד.

הוא קם ונעמד מולך, עיניו קבועות בך. מילים צריכות להיאמר ומי שצריך לומר זה אתה, בכך אין לך ספק, אבל הכישורים החברתיים הדרושים התנדפו ממך. אתה לא יודע מה עושים עכשיו.
"תודה אחי," לבסוף יוצא לך להפטיר, עם יד המושטת אליו ללחיצה.
הוא משתף פעולה אבל לא מסתיר פליאה.
אתה ננער ושואל מה אתה חייב לו; הוא נוקב בסכום, ואתה מיד שולף את הארנק. הוא מפשפש בכיס ומוציא כסף קטן.
"זהו," הוא אומר, "איתך אדוני אין לי שום חשבונות." אתה אוחז את החשבונית ואת העודף שהוא מגיש לך בכף היד, שבמהירות נעשית לחה.
"מה עכשיו," אתה שואל.
"עכשיו אני חותם לך על החשבונית, בשביל הביטוח."
הארגז שלו שוב נפתח והוא מוציא מאחד התאים נרתיק שחור של "אופטיקה הלפרין". מסגרת המשקפיים שלו כחולה ומלבנית, לא של אינסטלטור, אבל העדשה עבה. למעשה, הם לא מאוד שונים מהבי-פוקאל המוזהבים שאספת השבוע מהאופטיקאי הצרפתי של מיכלי ושלך. הוא נוטל את הנייר המרובע ומשרבט במהירות, כלאחר יד. "כשלא שמים המספר עולה," הוא אומר, נוגע במסגרת המשקפיים באצבע קלה.

אתה מחייך רפות ואומר תודה, הוא משיב ב'להתראות' ומודה על הקפה. בקרוב תישאר לבד, המפגש יהיה מאחוריך ויהיה לך יום חופשי; מסעדת בשרים טובה וסרט אקשן חדש עולים בדעתך. אבל במקום שיתכונן לתזוזה הוא נטוע במקומו. אתה לא מבין מה קורה, אך לעולם לא תשאל. האם הוא קלט ומבין וזוכר ויודע הכל, מחכה שתגיד את זה אתה? אולי צריך לתת טיפ? אם הוא לא יאמר או יעשה משהו אתם תישארו כך, זה מול זה, עד קץ הזמן.

יונתן פיין הוא סופר ומתרגם שפרסם עד כה רשימות על ספרות ב"הארץ". סיפור מתוך קובץ הסיפורים "משוחרר", שראה אור בהוצאת כתר ספרים, זכה בפרס הספרותי על שם הרי הרשון מטעם האוניברסיטה העברית. עריכה: דרור משעני.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יונתן פיין .
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערנוצות. צילום: טור

תגובות פייסבוק