סוד תוחלת החיים הישראלית

למרות מערכת הבריאות התת-מתוקצבת שלה, למרות המיטות החסרות והזקנות המטפוריות והממשיות השוכבות במסדרון, למרות המצב הביטחוני, הגיעה ישראל למקום השביעי בעולם בתוחלת החיים הממוצעת של תושביה. כיצד ניתן להסביר את הפלא הזה?

גם הרפואה הקונבנציונלית מכירה בקשר האמיץ בין גוף ונפש, בין בריאות והלך רוח. לכן, בלי להבין את הנפש הישראלית, לא נוכל לעמוד על סוד עמידותו היחסית של הגוף הישראלי. התשובה לשאלה בדבר מרכיביה של הנפש הישראלית כרוכה בהכרח בפוליטיקה במובנה הרחב, אבל גם בהיסטוריה, בגיאוגרפיה, בחברה, בכלכלה ובתרבות. במבט ראשון, נראה כי רבים ממרכיביה של התשובה מצביעים על כך שתוחלת החיים בישראל הייתה אמורה להיות קצרה דווקא, אבל זהו בדיוק הפרדוקס שלחשיפתו ההדרגתית מוקדשת רשימה זו.

קיר בתל-אביב. תצלום: אדם ג'אנג, unsplash.com

1. "אנחנו עם אחד", אומרת הסיסמה. כדרכן של סיסמאות, במיוחד אלה הנאמרות באירועים ממלכתיים, מרגעים משמחים ועד לטקס השנתי לציון רצח רבין, הסיסמה מבטאת יותר משאלת-לב מאשר מצב קיים – ולמעשה היא פשוט שקרית. למשל, היא אינה מביאה בחשבון כרבע מהתושבים בישראל: 2 מיליון ערבים-ישראלים ומאות אלפי מהגרי עבודה ופליטים, ומתעלמת גם מהפיצול הטרמינלי לשבטים שונים בתוך העם היהודי.

ישראל נשארה קהילה אינטימית, שטעטל קטן, שבו פונים זה לזה בשמות פרטיים וכמעט לעולם אין מתלבשים ברשמיות

מצד שני, בניגוד למה שקורה במדינות גדולות יותר, ישראל נשארה קהילה אינטימית, שטעטל קטן, שבו פונים זה לזה בשמות פרטיים וכמעט לעולם אין מתלבשים ברשמיות. עם הדמויות האופייניות של השטעטל הזה ניתן למנות את הפוליטיקאי המיוזע, המתרוצץ בין חתונות ובר מצוות של חברי מרכז המפלגה בניסיון לקושש קולות לפריימריז, ואת האישה המבוגרת שתייעץ לך בגינה הציבורית איך לחתל או לחנך את ילדך. היעדר הגבולות הזה ואי הכבוד לפרטיות אינם רק מורשת השטעטל, אלא גם מורשתו של הקיבוץ, שבראשיתו גם ההחלטות האינטימיות ביותר התקבלו על ידי ועדה של כלל החברים, לעתים קבעו אפילו אילו שמות יתנו לילדים.

עם זאת, קוטנה של המדינה גם פוגע בשלווה ולכן כנראה גם בתוחלת החיים. בגלל מיעוט השטח והקרקע הפנויה לבנייה, בעיקר באזור המרכז, הוכפלו מחירי הדירות בישראל בעשור האחרון. בני דור ה-Y, שכבר הורגלו לקצב מסחרר של שינויים בשוק העבודה, בטכנולוגיה ובאהבה, נאלצים לרוב להסתפק בדירות שכורות – מה שמוסיף עוד נדבך על תחושת הארעיות הנוכחת-בכל. ואם חיסכון ועבודה קשה אינם יכולים להביא אותך לקניית דירה, אז למה לחסוך? למה לא להוציא את הכסף על חופשות ובילויים? מה הטעם לחשוב על הטווח הארוך?

בשנים האחרונות מתרבים הסימנים לכך כי הנהנתנות הזו הביאה להשחתת המידות. כל ארבעת ראשי הממשלה האחרונים בישראל נחקרו בחשד לשחיתות, אחד מהם – כמו גם נשיא ומספר שרים – נשלחו לכלא. ואולם הבוחר הישראלי אינו מעניש בבחירות את המפלגות שאנשיהן עברו על החוק, כנראה בגלל חמישה טעמים עיקריים: הערכתו כי יש דברים חשובים יותר, כמו השאלה מי יטפל טוב יותר בבעיות הביטחון; האמונה ההרסנית כי כך עושים כולם; מנטליות איין-ראנדית המבכרת את ההצלחה האישית על פני האחריות החברתית; חומרנות הסוגדת לעושר, לראווה ולשורה התחתונה, תוך התעלמות מהדרך שבה הושגו; והדומיננטיות של פוליטיקת הזהויות: עדיף פושע מהשבט שלי על פני צדיק מהשבט שלך.

נוף תל-אביבי. תצלום: Iztok Umek

2. חונכנו לחשוב שרבים מ-500 מיליון שכנינו מפנטזים לגרש ואולי גם להרוג אותנו. קשה להבין את הלך הרוח במדינה מבלי לדעת שתושביה היהודים חשים שנואים וסבורים כי שינוי קל במאזן הכוחות, טעות בשיקול דעת, גילוי של חולשה או תמימות במשא ומתן על שלום – יביא לחיסול המדינה ואולי אף לשואה שנייה. לא בדיוק הלך רוח שאמור לתרום לבריאות.

זו הסיבה לכך שהפוליטיקה כאן נוכחת בעוצמה כה רבה, וזהות המנצח בבחירות נתפשת בישראל כעניין של חיים ומוות. באווירה כזו קשה לצפות שהדיונים הפוליטיים יתנהלו באיפוק ובשקט. שום דבר בישראל אינו מתנהל באיפוק ובשקט. בישירוּת שהישראלים כה ידועים בה יש אמנם ממד יעיל ומרענן, אך היא גם ביטוי גס רוח וטראגי למצבם.

שיקולי כוח והישרדות, שבעמים בני מזל יותר נתפשים כשריד לעבר קדמוני, נהפכו בישראל כמעט לחזות הכול

קרוב לאלפיים שנה של חיים בגלות, לרוב כמיעוט מופלה, נרדף וחסר אונים, לימדו את היהודים בדרך הקשה את הצורך בכוח. המשך האיומים על חייהם חידד אצלם את השיעור הזה. אלא שהצורך הקיומי בכוח הביא לסגידה לכוח. ישראלים רבים מדי נכנעו לפיתוי לחשוב כי מוסר הוא פריבילגיה של עמים היושבים שאננים לבטח, מותרות שבמצבם המאוים אין הם יכולים להרשות לעצמם. כך ניתן להסביר, אך לא להצדיק, את הכיבוש שנמשך כבר 51 שנה, את עסקאות הנשק עם משטרים אפלים – מדרום אפריקה של האפרטהייד ועד בורמה של היום – ואת היחס האטום לפליטים ולמהגרי עבודה.

שיקולי כוח והישרדות, שבעמים בני מזל יותר נתפשים כשריד לעבר קדמוני, נהפכו בישראל כמעט לחזות הכול. החשש הבריא מפני אויבים התחלף בחשדנות נוירוטית ובתפישה שלפיה כל העולם נגדנו וכל ביקורת שנמתחת על ישראל, מוצדקת או לא, מקורה באנטישמיות. תחושת המצור התגלגלה לרחמים עצמיים ולתחושת קורבנוּת מוגזמת ולעתים אף מגוחכת לנוכח עוצמתה הצבאית והכלכלית של ישראל. אותה עוצמה, שהושגה נגד כל הסיכויים לאחר תנאי פתיחה קשים, תורגמה גם ליהירות ולחוסר הקשבה. בבתי ספר רבים לומדים אינספור שיעורים על העוולות שנגרמו ליהודים לאורך ההיסטוריה, בעוד שממעטים ובמקומות מסוימים אף נמנעים מללמד על סבל שנגרם לאחרים, ובכלל זה לאזרחים הערבים (ע"ע נכבה). השנאה מהסביבה הערבית נענית בהתרכזות עצמית שהובילה לאנוכיות ולחוסר התחשבות, ולעתים אף לשנאה נגדית ולגזענות.

אין זה רק עניין פוליטי: התוקפנות הישראלית מתרחשת גם בכביש, בתור לסופרמרקט, אפילו בביקורות אלימות במוספי הספרות. באוויר רוחשת אגרסיה תמידית, שרק מצפה להזדמנות להשתחרר – לא משנה על מי ועל מה. רוב התושבים כאן עצבנים, רועשים, אגרסיביים, חסרי סבלנות ואינם נוטים להקדיש זמן או מאמץ לראיית הדברים מנקודת מבטו של הזולת. לכאורה, מתכון מושלם להתקף לב בגיל צעיר ולקיצור תוחלת החיים.

תרגיל יחידת הלוחמה בטרור של צה"ל, אזור חברון (2014). תצלום: Israel Defense Forces

3. אבל יש לנו גם לא מעט מעלות. אותה קדחתנות אחראית במידה רבה לכושר האלתור, ליצירתיות ולגמישות של הישראלים – שמסבירים את הצלחתם הפנומנלית בתעשיית ההייטק. מי שחי על ספו של הר געש, לא יבזבז זמן על ציות לנהלים ופרוטוקולים אלא יעדיף לחפש קיצור דרך וכך יקדים את המתחרים. מי שרגיל לחיות בסביבה עתירה בסכנות ובאיומים, צאצא ליהודי הנודד שנשא עליו רק את מקלו ולמד לעקור ממקום למקום, ייטיב להסתגל, לשנות מסלול ולשרוד בסביבה טכנולוגית עתירת תהפוכות.

עד היום סוגדת החברה הישראלית לנעורים ולחדשנות, ובזָה לסמכות

ישראל נוסדה על-ידי צעירים שמרדו באבותיהם בגולה, התרחקו אלפי קילומטרים מהסביבה שבה גדלו והקימו מדינה. עד היום סוגדת החברה הישראלית לנעורים ולחדשנות, ובזָה לסמכות. עובד ישראלי לא יהסס לחלוק על בכירים ממנו וירבה להתווכח עם עמיתיו, מורשת תרבות-המחלוקת עוד מזמן התלמוד. באווירה כזו של ביקורתיות ודיון חופשי, טעויות מתקשות לשרוד.

היזם שעשה אקזיט בזכות יישום זריז של רעיון פורץ-דרך הוא נכדו הרוחני, ולעתים גם הממשי, של החלוץ שהקים קיבוץ בשממה למרות התנגדויות, מכשולים וספקנות. שניהם חולקים תכונות משותפות רבות, ובראשן אופטימיות בלתי-מתפשרת, שהיא אולי סגולה לחיים ארוכים. באופן מעניין, אופטימיות זו מתקיימת לצד אזהרות קבועות מפני חורבן שמשמיעים מנהיגי ישראל, אנשי התקשורת שלה וסופריה – בפרלמנט, בעיתונות ובשורה ארוכה של רומנים אפוקליפטיים ודיסטופיים המנבאים את סופה של המדינה כפי שאנו מכירים אותה, מ"פונדקו של ירמיהו" לבנימין תמוז ו"הדרך לעין חרוד" לעמוס קינן ועד ל"השלישי" של ישי שריד ו"הנני" מאת ג'ונתן ספרן-פויר היהודי-אמריקני (ואלה דוגמאות חלקיות בלבד). לא תמיד קל לקבוע עד כמה אזהרות אלה מוצדקות, ועד כמה הן נובעות מהאינטרס של המזהירים להפיץ פחד כדי לזכות בקולות בוחרים, להגדיל את תקציב הביטחון או למכור עיתונים וספרים.

הנפש הלאומית הישראלית הדו-קוטבית מעוצבת בידי קצוות מנוגדים של זחיחות וחרדה קיומית, ומשתקפת בנופים קיצוניים ומגוונים לא פחות. ישראל חובקת שלג ומדבר, הרים ומישור, חוף ים וערבה, את המקום הנמוך בעולם ואת העיר שממנה ישו ומוחמד עלו על פי האמונה השמימה. כל אלה דחוסים כאמור במרחב קטן להתמיה. הזעירות הזאת והצפיפות הכרוכה בה מחזקות מצדן את התכונות שכבר הוזכרו: העצבנות, התוקפנות, הטריטוריאליות, הדחף להתפשט עוד ועוד, האיום הביטחוני והחשש הקבוע שכל זה ייגמר בקרוב. במלים פשוטות: אין מספיק מקום, ואין מספיק זמן.

המודעוּת למוגבלותם של משאבי הטבע, שברוב העולם עברה לקדמת הבמה רק בדור האחרון, מלווה את ישראל עוד מהקמתה. כל ישראלי גדל על קמפיינים של חיסכון במים, איסור לקטוף פרחי בר, תחזיות על בצורת ואזהרות מפגיעה בשמורות טבע או מדלדולו עד כדי הכחדה של ים המלח. אין ישראלי שלא חווה בעשור האחרון את התעצמותו של הקיץ, שמביא איתו מדי שנה בשנה אדמה סדוקה מיובש, עשבים מצהיבים וקוצים. כאן לא מסתגרים מפני הקור, אלא דווקא מפני החום – ולרוב כמהים האנשים דווקא לחורף המתקצר והולך.

ניתן היה לצפות כי לנוכח מודעות כזו לשבריריות של הארץ, ישראל תוביל בתחום ההגנה על הסביבה – אך למרבה הבושה והסכנה הבריאותית המצב הפוך. גם כאן גוברת הנטייה להתרכז רק במה שחיוני להישרדות המידית, בהווה, מתוך ספק בהתקיימותו של עתיד מרוחק יותר. זו גם הסיבה לכך שמדינה מודרנית וטכנולוגית כישראל לא הצליחה במשימות הפשוטות והחיוניות של הקמת רכבת תחתית או טיפול בטיחותי באמוניה – כי אלה דורשות דחיית סיפוקים וחשיבה לטווח ארוך.

חיים על קו הקץ, כינה זאת נתן אלתרמן. אלה חיים מלאי מתח וחרדה, אך גם בתשוקה ססגונית, מסחררת ומידבקת למצות כל רגע – בדומה אולי לנוסעי הטיטניק שפרצו, לפי המיתוס, בנשף ריקודים סוער אחרון שעה שהתחוור להם כי זמנם קצוב. אכול ושתה כי מחר אולי לא נהיה פה, ובוא לא נבזבז זמן על תכנון פרויקטים שהקמתם תסתיים רק בעוד 15 שנה, על חיזור סבלני – ובטח שלא על עמידה בתור. כל אלה הם עניין לעמים מפונקים – לנו פשוט אין פנאי לכך. אז בוא נאלתר משהו, נקים איזה סטארט-אפ, נעשה אקזיט מהיר ונמשיך לעונג הבא.

ענבים בקיבוץ יראון. תצלום: עמוס בר זאב, unsplash.com

4. הלך מחשבה זה הוא אחת הסיבות לכך שכמעט כל חברות ההייטק הישראליות נמכרות בשלבים מוקדמים יחסית, ברגע שניתן לעשות מכה, וקשה למצוא בה חברות ענק שהקמתן דורשת אורך רוח. בכלל, למרות מיתוגה של ישראל כ'סטארט-אפ ניישן' משגשגת, רק 9% מהשכירים מועסקים בענף הזה ובקרב עצמאים השיעור עוד נמוך בהרבה. כדאי לזכור כי רובם המכריע של הישראלים נותרו מחוץ למסיבה, ונאלצים להסתפק בכוח קנייה נמוך מהמקובל במדינות צפון אמריקה וצפון אירופה.

עקב סדרה של הפרטות, ירידה בשיעור התאגדות העובדים ועלייתה של דרך חשיבה היפר-קפיטליסטית, הכוללת מונחים מיופים כ"גמישות ניהולית", ירד הביטחון התעסוקתי בישראל בצורה ניכרת ומעל רבים מרחף איום קבוע ומייצר סטרס של פיטורין. גם בהיבט זה, של הקיום הכלכלי, לא יודעים ישראלים רבים מה יילד יום המחרת.

בישראל, ילדים עד גיל 14 מהווים בה קרוב לשליש מהאוכלוסייה, לעומת כשישית במדינות המפותחות

למרות זאת, ישראל היא החברה הפורייה ביותר במערב, עם 3 ילדים בממוצע לאישה לעומת כ-2 במדינות ה-OECD: ילדים עד גיל 14 מהווים בה קרוב לשליש מהאוכלוסייה, לעומת כשישית במדינות המפותחות. למרות היותו לוט בערפל, הישראלים משליכים את עצמם בעוצמה רבה אל העתיד – גם זה אינו מעיד על התחשבות רבה בשיקולים של הגנת הסביבה. השילוב הנדיר בין מודרניות, ולדנוּת וכלכלה ימנית יוצר לחצים רבים על זוגות צעירים ובפרט על נשים. בניגוד לחברות פרה-מודרניות, רוב הנשים בישראל יוצאות לעבוד; בניגוד לחברות מערביות, מצופה מהן להביא לעולם ילדים רבים; ובניגוד למדינות רווחה, אין הן נהנות מחופשות לידה ארוכות או ממסגרות מדינתיות זולות לטיפול בילדים. התוצאות: היפר מולטי טאסקינג, רגשות אשם, (שוב) תחושה שאין מספיק זמן וישראלית אחת שלוהקה לתפקיד וונדר-וומן.

מציאות ונוסטלגיה של מטבח ישראלי. תצלום: קמבאני רמאנו.

5. לצד המשפחתיות והקהילתיות, הלחץ להוליד ילדים רבים נובע מהרצון להיות רוב: החשש להפסיד במאבק הדמוגרפי היהודי-פלסטיני, עד שנראה כאילו מבקשים שני הצדדים להגשים את הבטחתו של אלוהים לאברהם כי זרעו ירבה ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים.

למרות קיומו של האב המשותף, הדת מעצימה את הסכסוך עם הערבים ומקשה מאוד על פתרונו. מאמינים בשני הצדדים רואים את כל השטח כאדמה מקודשת, שהובטחה להם באופן בלעדי על ידי הבורא, ולכן אין באפשרותם לחלוק בה. בנוסף לכך, תורמת הדת ליצירת גזענות הדדית: מהפסוקים האנטישמים בקוראן ועד לתפישת היהודים את עצמם כעם סגולה. תודעת הנבחרוּת מחלחלת גם אל חילונים גמורים: יהודים-ישראלים רבים מתבוננים בהישגיה הכלכליים, המדעיים והטכנולוגיים של מדינתם לעומת הכאוס הפוליטי והעוני בסביבתם – וחשים כמו הילד הכי חכם ועשיר בכיתה, מוקף בריונים המקנאים בו וזוממים להכותו.

הפטריוטיות היא מצרך מבוקש, ובבית הספר התל אביבי החילוני שבו לומד בני נערך בתחילת השנה טקס, שבו הפליגו כל השירים בשבחם של עם ישראל ושל מדינת ישראל. בני בן השש סירב להשתתף בטענה שהוא סובל מפחד-במה. בהזדמנות אחרת ציין הבן, תוך שהוא פורץ בבכי, כי אינו רוצה להיות חייל, מפני שחיילים נלחמים והוא אינו רוצה להילחם. לטוב ולרע, אחד מתפקידיו של בית הספר יהיה לעקור ממנו את אי הרצון הזה.

אובדן ילד בקרב או בפיגוע נחשב בחברה הישראלית לאסון הגדול והטרגי ביותר, אך גם לדבק שאמור לחבר אותנו זה לזה, לעברנו ולעתידנו. עם זאת, בעימות בין השאיפה לשמור על קברי האבות והצורך למנוע את קברי הבנים, עדיין גובר האחרון. הישרדות ותשוקה לחיים הן שם המשחק, והסקרים מלמדים כי רוב הישראלים מוכנים לסגת משטחים בתמורה להסכם שלום כולל. מה שהתחדש הוא הייאוש המקיף כמעט כל אפשרות לשלום עכשיו.

משפחה מבלה בכינרת. תצלום: אדם שרז

6. זה שינוי שאין לזלזל בו במדינה כה חסרת סבלנות, שבה מעדיפים את מה שנותן תוצאות כאן ועכשיו, אבל ההתרכזות בטווח הקצר עדיין מאפיינת את הלך-הרוח הישראלי. ניתן לראותה בהתמכרות לריהוט השברירי של איקאה; בתורת הלחימה המקומית "קרב מגע", שהשליכה את הטקסיות והתהליכיות המזרח-אסיאתיות לטובת פרגמטיזם קודר; בנטישת מדעי הרוח בישראל לטובת מקצועות מעשיים יותר; ובשפע אסונות אסתטיים, תכנוניים ואדריכליים שצילקו את הנוף בשמה של תחושת חירום מתמדת, שההצדקה לה הולכת ומתפוגגת.

אף שהיא שנואה ומאוימת, נהנית ישראל משקט ביטחוני יחסי ומהתקרבות של המדינות הסוּניות אליה, בעיקר מאחורי הקלעים, כדי להתגבש נגד האויב האיראני המשותף. ישראל היא כנראה המדינה שצלחה בצורה הטובה ביותר את המשבר הכלכלי של 2008, ויצאה ממנו כמעט ללא פגע. פרט לשוויון, כל המדדים הכלכליים שלה מרקיעי שחקים – השקל הוא המטבע השני בחוזקו בעולם, האינפלציה והריבית אפסיות והאבטלה עומדת בשפל היסטורי. אפילו אי השוויון קטן מעט בשנים האחרונות, ואת מה שעדיין נותר ממנו ניתן להסביר לא רק בכלכלה קפיטליסטית אלא גם בבחירתם האידיאולוגית של נשים ערביות וגברים חרדים רבים שלא להשתתף בשוק העבודה.

באופן אירוני, לשני הצדדים הפוליטיים יש אינטרס להסתיר את השגשוג הזה: האופוזיציה כדי לנגח את השלטון, והשלטון כדי לשמור על אווירת פחד וחירום, שתלכד את העם מאחורי הנהגתו המיליטנטית ותסכל דרישות להפנות את הכנסות המדינה הגדלות לתקציבי רווחה. ואולם על אף שהם אוהבים להתלונן ואף לראות בעצמם קורבנות, הישראלים לא באמת קונים את התמונה העגומה שמנסים למכור להם, ובסקר האושר העולמי שנערך ב-2017 הגיעו למקום ה-11. אפילו האזרחים הערבים, למרות תלונותיהם המוצדקות נגד אפליה, מודעים לכך שמצבם טוב מזה של קרוביהם במדינות האזור האוטוריטריות והעניות, ומתנגדים בתוקף להצעה שישראל תוותר על השטחים שהם מתגוררים בהם ותעבירם לריבונות המדינה הפלסטינית.

סברס. תצלום: קן בוסמה.

7. בקרב זרים מעלה ישראל אסוציאציות של סידורי אבטחה קפדניים, גדרות תיל וחיילים חמושים המסתובבים ברחובות, אך דימויים אלה מהווים רק חלקיק מן המציאות, שמתאפיינת יותר בקניונים חדישים, בחופי ים שוקקים ובמצעדי אהבה וגאווה צבעוניים.

הפסימיים יטענו שהחגיגה הזאת מזכירה את שעותיהן האחרונות של פומפיי או הטיטניק לפני שכוחותיו הסותרים של הטבע הרסו אותן. ואולם על ישראל מאיימים במידה גדולה הרבה יותר כוחות אנושיים דווקא – ובכלל זה מעשי האיוולת והעוול שלה עצמה. מיעוט הולך ומתחזק בקרב היהודים מקווה לשלוט לעד במיליוני פלסטינים בניגוד לרצונם, ואילו רוב הפלסטינים מסרבים עדיין לחתום על הסכם שלום גם אם הכיבוש של 1967 יסתיים. זהו מצב חסר מוצא, שמביא ישראלים רבים לחוש ייאוש, ולדבר על שאיפתם להגר מפה. אלא שרק בודדים עושים זאת, ולא רק משום שהם רוצים להמשיך לדבר עברית ולהתגורר לצד חבריהם ובני משפחותיהם.

אל הפחד מהחוויה הקשה של ההגירה מצטרפת גם תחושת מחויבות ונאמנות למדינה, שכה רבים הקריבו את חייהם כדי להקימה ולהגן עליה. זו הארץ היחידה שהסכימה לקלוט את סבי שאיבד בשואה את אשתו הראשונה ואת שני ילדיו ממנה, ושלאחר שניסה לחזור לביתו ממחנה ההשמדה הוכה כמעט למוות בידי שכניו הפולנים. זו הארץ שלמרות כל התהפוכות שחלו בה ממשיכה לגדל את הגפן והתאנה מן הפסוק התנ"כי המפורסם. זו הארץ שבה מתפללים המוני יהודים לפחות שלוש פעמים ביום "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל" – משפט שתחילתו לקוחה מהספר הטראגי מכולם, איוב, ושבן אנוש כלשהו הוסיף לו סוף טוב.

זהו הדבר שמייחד את ישראל: השילוב הנדיר, אולי החד-פעמי, שיש בה, בין יתרונות חברת השפע ויתרונות החברה המסורתית

באופן פרדוקסלי, אויביהם של הישראלים מספקים להם זהות, משמעות ומטרה: להגן על הטריטוריה שלהם, שדווקא העובדה שהיא מאותגרת הופכת אותה ליקרה יותר. אויבים אלה יוצרים אצל הישראלים גם תחושה של שותפות גורל, שכן טיליהם ופיגועיהם אינם מבחינים בין חילונים ודתיים, אשכנזים ומזרחים, עשירים ועניים ואפילו לא בין ערבים ויהודים. שותפות הגורל הזו מביאה גם להכרה בצורך בסולידריות ובשיתוף פעולה, אם לא בחיי היומיום – שמאופיינים במידה רבה בידי שוק חופשי מעודד תחרות ואנוכיות – אז לפחות בשעות חירום.

זהו הדבר שמייחד את ישראל: השילוב הנדיר, אולי החד-פעמי, שיש בה, בין יתרונות חברת השפע ויתרונות החברה המסורתית. שילוב המאפשר לישראלים לאחוז את המקל בשני קצותיו: גם רווחה כלכלית וגם סולידריות ומטרה שמרחיקות את הריקנות, הבדידות והניכור שמאפיינים את רוב החברות התעשייתיות המודרניות.

ואם מסכימים שבדידות הורגת, שהדחקה הורגת, שחוסר משמעות הורג, דומה כי ניתן להשיב על השאלה שהוצגה כאן בפתיחה, בדבר תוחלת החיים הגבוהה בישראל. לצד גורמים חומריים כמו מזג אוויר מתון ותפריט ים תיכוני, חייבים להביא בחשבון גם את קווי האופי ואת מרכיבי הנפש הישראלית שנמנו לעיל: שמחת החיים והדינמיות; חוסר הנוקשות והאלתור; היכולת להסתגל לשינויים בעולם משתנה במהירות כעולם המודרני שלנו; הביטחון העצמי (המופרז) בצדקת הדרך; האופטימיות; הכרת הטוב; ריבוי הילדים, אותו מקור לשמחה ולאריכות ימים; קדושת החיים; הרחמים העצמיים, שהם צורה של אהבה עצמית ממריצה ומעניקת כוח; תחושת העוול והקורבנות האמתית והמדומה שמדרבנת להוסיף ולשרוד למרות הכול, על אפם ועל חמתם של כל המלעיזים; היעדר הנימוס והתוקפנות שמאפשרת לא לשמור דברים בבטן, דברים שאוכלים מבפנים בני אומות מודחקות ועצורות יותר; זהות חזקה עם נאמנות ושייכות ברורה לעבר הדתי או ההיסטורי; הגאווה בהיותנו "עם סגולה"; החום והפמיליאריות; תחושת המשפחתיות, הקהילתיות והמשמעות שמוצאים רבים מתושבי המדינה. כל אלה יכולים, כידוע, להוציא לנו את הנשמה, אבל הם גם מאריכים את ימיה על פני האדמה.

ד"ר אבי גרפינקל הוא עורך פורטל מס"ע במכון מופ"ת. ספרו השלישי, "בן יחיד" (ידיעות ספרים) היה מועמד לפרס ספיר

תמונה ראשית: אבטיחים, תצלום: Akepong Srichaichana / EyeEm, אימג'בנק / גטי ישראל