במותו ציווה לנו את גחמותיו

מה משותף לדה גול ולדרווין? לא הרבה, מלבד העובדה שבקשתם האחרונה של שני אישים ידועים אלה לא התמלאה. שארל דה גול ביקש לא לקרוא רחוב על שמו בפריז, אך זכה במקום זאת ששדה תעופה, תחנת מטרו וכיכר - כולם יישאו את שמו. דרווין ביקש להיקבר בכנסיית סנט מרי ליד ביתו הכפרי בדאון שבמחוז קנט, אך חוג מעריציו לא כיבד את בקשתו והתעקש כי קבורתו בקתדרלת וסטמיניסטר המכובדת בלונדון תעלה את קרנו של המדע בכלל ואת קרנה של עבודת דרווין בפרט. הם השתדלו אצל ראשי הכנסייה ובפני חברי בית המחוקקים, ואלה אישרו בסופו של דבר את קבורתו של הכופר המוצהר בקתדרלה.

ההיסטוריה והחיים מלאים בסיפוריהם של מי שבקשתם האחרונה אינה זוכה להתממש. מחקר שערכה מקמילן, עמותה אנגלית לתמיכה בחולי סרטן, העלה כי כמעט שלושה רבעים מחולי סרטן שנפטרים בבתי החולים היו מעדיפים למות בביתם. בקשתו האחרונה של ברנרד מתיו, טייקון עסקי בשר באנגליה, להוריש את הווילה היוקרתית שלו בדרום צרפת למי שהייתה אהובתו במשך עשרים שנה סוכלה בשנת 2012 על ידי שלושת ילדיו המאומצים (בנו הביולוגי, אגב, לא התנגד). אלה ניצלו פרצה בחוק כדי להתעלם מבקשתו המפורשת של המנוח, שאותה ניסח במכתב ששלח להם לפני מותו.

סר ויליאם ברל (1958-1861) היה איל ספנות סקוטי ואספן אמנות ידוע. כישרונו העסקי אִפשר לו למצות עד תום את ההזדמנויות שהציעה האימפריה האנגלית ליזמים כמוהו בתקופה הוויקטוריאנית. אחד החידושים החשובים שהנהיג בניהול צי ספינות הסוחר שלו היה ויתור על קווי ספנות קבועים, שהיו חושפים אותו למצבים בלתי נמנעים של ביקוש חסר לשירותי הובלה בחלק מהקווים בחלק מן הזמן. במקומם הקים רשת סוכנים חובקת עולם, שהשיגה לספינותיו את המטען ליעד המזדמן הבא, בזמן שהספינה שבלב ים כבר עשתה את דרכה לנמל שבו יוטען.

ברל ויתר לחלוטין על תפקידם המסורתי של קברניטי הספינה באותם ימים - לאתר את המטען הבא שאותו יובילו, בעוד כלי השיט היקר שלהם עוגן בנמל חסר תעסוקה. בשנת 1944, והוא בחיים, הוריש ברל את אוסף האמנות הנאדר שלו (שכלל כבר אז 6,000 פריטים) לעיר גלאזגו שבה נולד ופעל, ואף הוסיף 250,000 לירות שטרלינג כדי לסייע באיתור אכסניה נאותה שתארח אותו.

לתרומה הנדיבה התלוו שני תנאים: הראשון - על המשכן המיועד להיות באזור כפרי כדי להרחיק את עבודות האמנות העדינות, ובעיקר את שטיחי הקיר המפוארים, מזיהום האוויר העירוני שעשוי לפגוע בהם. השני - אין להשאיל את האוסף למוזאונים בחו"ל. הבניין שפרנסי גלאזגו הצליחו לאתר לאחר מאמצים רבים אמור לנעול את שעריו בעוד שנתיים לטובת ארבע שנים תמימות של שיפוצים. עקב כך הציגה לאחרונה העירייה לפרלמנט הסקוטי הצעת חוק פרטית שאישורה יתיר לה לחרוג מבקשתו האחרונה של ברל ויאפשר לאוסף לתייר בעולם. ההצעה זכתה לתמיכת ועדה מיוחדת של הפרלמנט ותוגש בקרוב לאישור המליאה. אך מה עם בקשתו המפורשת של הנדבן שנודע כבר בחייו בדעתנותו?

הציור "השמלה הירוקה" של דגה המוצג באוסף ברל בגלאזגו. צילום:
Jean-Pierre Dalbéra

גיליון דצמבר 2013 של ירחון האמנות אפולו מביא את טיעוניהם של המתנגדים והתומכים בשינוי צוואתו של סר ויליאם ברל. רק קולו של סר ויליאם אינו נשמע בדיון הלוהט. אילו היה יכול, היה בוודאי מספר למתדיינים כי כבר ראה בחייו כיצד 30 מספינותיו שוקעות במצולות כתוצאה מפעילות ימית עוינת בשתי מלחמות העולם. הוא גם היה מזכיר להם כיצד איבד ידידו לורד קארמייקל, מושל בומביי, אוסף נפלא של אמנות הודית, כאשר הספינה שהובילה אותו טובעה בפגיעת טורפדו מול חופי דבון בשנת 1917. סר ויליאם היה ללא ספק מסכם את נאומו במילים הבאות: "האמנות היא חד-פעמית. יצר ההרס של האדם הוא קבוע ומתמשך. לאנושות יש כאן הרבה נציגים, הרשו לי לייצג את האמנות."

עיריית גלאזגו והארגון ששכרה לתחזק את האוסף מאמינים כי השאלת האוצר האמנותי מעבר לים תביא רבים נוספים בעולם להכיר בערכו ותעודד תומכים חשובים לממן חלק ניכר מעלויות השיפוץ, המוערכות ב-45 מיליון לירות שטרלינג. בנוסף, הם טוענים, המנוח לא התנגד כלל וכלל לרעיון השאלתו של האוסף, שכן במהלך חייו הוא עצמו אִפשר להציג אותו במוזיאונים ברחבי הממלכה המאוחדת.

המתנגדים חושבים אחרת. הם טוענים כי בקשתה של העירייה מהפרלמנט לאשר את ההקלה בתנאים שהעמיד סר ויליאם חשפה את העובדה המביכה שאין כרגע כל תרופה משפטית שתאפשר את הפשרתן של המגבלות שנוסחו בצוואת המנוח ובהסכם שערך עם העירייה. לפיכך, כל שינוי יהיה הפרה בוטה של כוונתו הברורה והמוגדרת היטב של התורם. הנזקים ליצירות אמנות חשובות כתוצאה ממסעותיהם בעולם מוכרים היטב למנהלי המוזיאונים הגדולים ומוזכרים כסיבה נוספת שמעלים המתנגדים. כתב זריז של עיתון סקוטי, שהצליח לאתר קרובת משפחה של ברל, שמע מפיה כי "בכל פעם שאורזים שטיח קיר למסע עשוי להיגרם נזק מסוים. עלינו להשאיר את הדברים כמות שהם."

המתנגדים גם טוענים כי הצורך בשיפוץ המבנה הוא תולדה של הזנחה בניהול המוזיאון שבו הוצג האוסף, וכי אחדים מהפריטים שאמורים לצאת את גבולות המדינה נאסרו להצגה בעבר בגלל שבריריותם אפילו באנגליה. סר ויליאם, שנודע בחייו העסקיים כחסר רחמים, היה מתהפך בוודאי בקברו, אילו היה שומע על דליפת הגשמים שפגעה בכמה מהחדרים שבהם תלויים גם כמה מהאריגים המיוחדים יותר שהוריש למוזיאון. המתנגדים לשינוי בצוואה גם מוסיפים ואומרים כי התקווה לגיוס כספים לשיפוץ היא נואלת, ומזכירים כי כאשר אפשר בית משפט בארצות הברית ליצירות חשובות באוסף דומה לעזוב את גבולות פילדלפיה, לא הצליחו פרנסי המוזיאון שם לגייס יותר מ-5 מיליון לירות שטרלינג בעקבות הצגת העבודות במקומות אחרים וכי חלק מהן אף נפגע במסע.

חזרתי וקראתי את נימוקיהם של שני הצדדים ואני חושש ששניהם מחמיצים את העיקר.

ויליאם ברל היה ללא ספק איש עסקים מבריק. כאדם, נחשב למתנשא ולעריץ משפחתי שאיבד אפילו את אהבת בתו, כשביטל את אירוסיה לבן זוג שלא מצא ראוי מבלי לטרוח להודיע לה על כך. התנאים הנוקשים שעל פיהם הוריש את האוסף שלו משקפים את אישיותו לא פחות מאשר את רצונו לשמור עליו ככל האפשר. השאלה המרכזית, לטעמי, נותרה בעינה: האם רצונו האחרון של אדם, שללא ספק נחשב נבון ומרחיק ראות בחייו, אינו בבחינת שאיפה להנציח את אישיותו ומורשתו הרוחנית כדי שיוסיפו להתקיים גם בזמנים שבהם כבר לא יהיה אתנו, לא פחות משהיא נועדה להבטיח חיים ארוכים לשכיות החמדה האמנותיות שאסף בימי חלדו?

צ'ארלס מילאר

הרשו לי להדגים את העניין באמצעות סיפורו, המשעשע לכאורה, של צ'ארלס מילאר, עורך דין מטורונטו, שמת בשנת 1926 והוא רווק. מילאר, משקיע מחונן ולץ ידוע, החליט להעמיד את המערכת המשפטית שכה היטיב להכיר במבחן אמיתי דווקא לאחר מותו. צוואתו שיקפה את אמונתו הצינית כי לכל אדם יש מחיר. חלק מהונו, מניות בחברת מרוצי סוסים, ציווה לאחר מותו לשלוש דמויות ידועות בקרב הקהילה בעיר. הקוץ שבאליה: שלושתם היו מתנגדים ידועים להימורי סוסים, ובכך ביקש מילאר לחזור ולנסח את המשוואה שפתר פעמים כה רבות ובהצלחה עסקית גדולה במהלך חייו: מה חזק יותר - רדיפת בצע או עקרונות?

אותו חוש הומור מוזר הוביל אותו להוריש מניות אחרות שלו במבשלת בירה לכמה אנשי דת פרוטסטנטיים שהטיפו באדיקות נגד צריכת הטיפה המרה. כל זאת בתנאי שהיורשים ישתתפו בניהול המבשלה וייאותו לקבל את הדיבידנד מרווחיה. אך ההחלטה שבגללה זכה מילאר להיכנס לספרי ההיסטוריה הייתה הסעיף בצוואה שביקש לחלק מניות מסוימות, שערכן האמיר מאוד לאחר שהלך לעולמו, לאותה אישה בטורונטו שתלד את מספר התינוקות הרב ביותר בעשר השנים לאחר מותו. כל אחת מארבע הנשים שילדו תשעה תינוקות זכתה לקבל 125,000 דולרים (הון עתק בשנת 1936) ושתי נשים אחרות, שילדו עשרה תינוקות, קיבלו רק עשירית מהסכום. הסיבה: אחת מהן ילדה שני תינוקות ללא רוח חיים והאחרת הביאה לעולם כמה מהם מחוץ לנישואין, רבותא גדולה באותם ימים.

קרובים רחוקים של המנוח ואחרים ניסו להפוך את הצוואה. בית המשפט העליון של קנדה נקרא להכריע בשאלה האם הצוואה מוסרית. מה דינם של תינוקות שנולדו ללא רוח חיים? מה בדיוק נכלל בתחום המוניציפלי של טורונטו? ושאלות יצירתיות נוספות שחלוקת הון בסדר גודל כזה מעודדת אנשים להעלות. בית המשפט החליט להותיר את הצוואה על כנה, לא מעט בזכות ניסוחי הברזל העמידים משפטית של מילאר.

באילו נסיבות מותר לנו להיכנס לנעליו של מי שאינו יכול עוד לומר דבר, לפרש את כוונתו ולהחליט מה היה עושה לו היה חי? האם קיים מצב שבו שינוי הוראות צוואתו המקורית של אדם יממש טוב יותר את רוחו? ומה אם גחמנות היא אותו חלק מהאישיות שאותו ביקש בעצם להנציח?
36 הילדים שנהנו מעושרו של מילאר ומהללים את שמו לעד הם כנראה יותר מכל הישג שהיה יכול לנחול כתוצאה משינוי תנאי צוואתו או מחלוקה אחרת של נכסיו. עורך הדין שנודע בחייו כלץ, הצליח לממש במותו שאיפה מפוכחת שלא היה בכוחו לממש בכל דרך אחרת.