עושים לנו מגדר

מרוב ויכוח על מין ומגדר, כדאי לשים לב שמגדר הוא דבר שאנחנו יוצרים בעצמנו, בדיבור, על כל המשתמע ממנו
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

מגדר הוא מושג שבתקופה האחרונה מועמסים עליו הרבה שמות תואר. הוא אינו בינארי, הוא פלוּאידי, הוא "נגמר". על פי הראפר האמריקני יאנג ת'אג [בריון צעיר], מן האמנים המובילים בעולם ההיפ-הופ, אשר ידוע כמי שלעתים לובש שמלות, בכלל "אין דבר כזה מגדר".

התיאורים הללו נשענים כולם על ההנחה כי מגדר הוא עניין הניתן לשינוי ואינו קבוע. מרבית השיח הציבורי הנוכחי העוסק בשאלת המשמעות של להיות גברים או להיות נשים, נוגע בצורה זו או אחרת בהנחה הזו – התפתחות שמקורה, במידה רבה, בעבודתה של הפילוסופית האמריקנית ג'ודית באטלר. תיאוריית ה"ביצוע" (performativity) שלה הפכה על ראשם רעיונות הנוגעים למגדר, על ידי הארת התהליכים הרבים שמייצרים אותו. ההשלכות מרחיקות הלכת של דבריה עדיין זוכות לפרשנויות מוטעות רבות.

המגדר נמצא במילים ובמעשים החוזרים על עצמם, מילים ומעשים שגם מעצבים וגם מעוצבים על ידי בני אדם אמיתיים, בשר ודם, ורק לעתים רחוקות חזרות כאלה מבוצעות מבחירה חופשית

לרוע המזל, התרבות הפופולרית מצמצמת לעתים קרובות את מושג הביצוע לרעיון שלפיו "מגדר הוא מבנה חברתי". הסיסמה הזו מציבה את המונח "חברתי" לעומת "טבעי", ומרמזת כי מגדר הוא רק שכבה מלאכותית, הנעטת מבחירה על גבי המין, שהוא המציאות המהותית יותר, לכאורה. אבל באטלר הקפידה להימנע מלטעון כי ישנה חלוקה פשוטה בין טבע ותרבות או בין מין ומגדר. בעיניה, מגדר לא נקבע מראש על ידי הטבע או הביולוגיה וגם לא פשוט "הומצא" על ידי התרבות. באטלר התעקשה כי המגדר נמצא במילים ובמעשים החוזרים על עצמם, מילים ומעשים שגם מעצבים וגם מעוצבים על ידי גופים של בני אדם אמיתיים, בשר ודם. והכי חשוב, רק לעתים רחוקות חזרות כאלה מבוצעות מבחירה חופשית.

המבע הביצועי נוגע בפרטי הפרטים הקטנים של חיי היומיום. לאחרונה יצאתי למסע עם קבוצה של חברים, ואחת הנשים ציינה שהיא תמיד מניחה לבן זוגה, הגבר, לנהוג במכונית שלה במקום לנהוג בעצמה. הסכמה כזו שבשתיקה מרגישה נשית, לדבריה. השאלה שבאטלר תרצה שנשאל היא: האם חברתי עושה זאת בגלל שהיא אישה, או שהמעשה עצמו תורם להפיכתה לאישה?

אף שבאטלר היא המצדדת המפורסמת ביותר במושג, שורשי הפרפורמטיביות נעוצים באבחנות מוקדמות יותר הנוגעות לאופן פעולת השפה. באמצע שנות החמישים, הפילוסוף האנגלי ג'ון אוסטין הצביע על כך ששפה היא לעתים קרובות דרך לבצע דברים בעולם, ולא רק אמצעי לתיאורו. להבטיח, למשל, פירושו ממש לבצע הבטחה ולא רק לומר עליה דבר מה. בספרו "איך עושים דברים עם מילים" (משנת 1962), אוסטין תיאר מבעים מסוג זה, הכרוכים בפעולת, כ(כפי שניחשתם)"ביצועיים". ההתמקדות בפונקציונאליות של המבעים, ולא בהיותם אמיתיים או שקריים, התבררה כמהפכנית, ובעקבותיה נולד המפעל הבינתחומי "תיאוריית פעולת הדיבור". למרבה הפלא, החידוש הלשוני עשה בדיוק את מה שהוא בא לתאר – הוא גרם לדברים לקרות בעולם.

כשלושים שנה לאחר מכן, באטלר קשרה בין פרפורמטיביות למגדר, והתייחסה מפורשות לעבודתו של הפילוסוף האמריקני ג'ון סרל בתחום תיאוריית פעולת הדיבור. באטלר התעניינה בניתוח של סרל את האופן שבו מבעים ביצועיים אינם רק מבצעים דברים, אלא גם מחייבים אנשים לפעולות עתידיות. למשל, כששופטת מכריזה כי התיק נסגר, היא לא רק מסיימת את המשפט, היא מפעילה שרשרת של אירועים – הנאשם יזוכה או יואשם, והנוכחים באולם המשפט ילכו לדרכם. סרל ציין כי כדי שלמבע הביצועי (הצהרתה של השופטת) תהיה השפעה כלשהי על העתיד, היא חייבת לדבוק במוסכמות מסוימות, שכבר נקבעו. החברה צריכה לקבל את סמכותה של השופטת ואת צורת ההצהרה שלה. מכאן שמבע ביצועי, הוא גם חזרה ויצירה מחדש של מה שצפוי, באותה מידה שהוא פעולה של אדם יחיד.

על רקע זה מספקת באטלר את ההגדרה בספרהּ Gender Trouble (משנת 1990): "מגדר מתגלה כפרפורמטיבי – כלומר, מייצר את הזהות שהוא מכוון להיות". הרעיון הבסיסי הוא שמגדר נוצר באמצעות אותם מילים ומעשים עצמם שבמבט שטחי נדמה כי הם מתארים אותו לאחר מעשה. מוקדם יותר, במאמר משנת 1988, באטלר קשרה בין מגדר ל"מערכה [במחזה] שנעשו לקראתה חזרות, ממש כמו תסריט שממשיך להתקיים אחרי שהשחקנים השתמשו בו, אבל תובע שחקנים מסוימים כדי להתממש ולהיות משוחזר כמציאות". מגדר אינו דבר אלא יותר תהליך, שבאמצעותו דפוסים של שפה ופעולה חוזרים על עצמם.

בתוככי המושג של באטלר ישנן שתי הרחבות ל"פרפורמטיביות" כפי שאוסטין או סרל השתמשו בה. ראשית, מגדר אינו מתרחש רק עם שפה: הוא קשור במידה רבה למעשים של גופים כמו לחיצת ידיים או לבישת בגדים. שנית, ביצוע מגדרי אינו משהו שנעשה על ידי יחיד קודם ומשוחרר מכבלים. כאן באטלר מנכסת את טיעונו של פרידריך ניטשה ב"לגנאלוגיה של המוסר" (1887), לפיו "אין 'ישות' מאחורי 'מעשה'.... המעשה הוא הכול". כלומר, מגדר אינו תפקיד שמישהו פשוט בוחר אם למלא או לא, החלטה המתקבלת על ידי ישות מנותקת, קדם-חברתית ומודעת. להפך: עצם הזהות של האדם הפועל מעוצבת באמצעות הפעולות עצמן –ופעולות אלה הן תכופות בלתי מודעות, וכפויות, לפחות בחלקן.

קחו לדוגמה את לחיצת הידיים. לחיצת יד "גברית" בין שני יחידים המזדהים כזכרים אינה באמת בחירה, אלא מין הכרח שנעוץ בפעולות קודמות – גם בביצוע הגופני שלהם (אחיזה איתנה, לחיצה נחושה) וגם באופן שבו מדובר על גבריות ("אין לבטוח בגבר שלחיצת היד שלו רופסת"; "יש לו לחיצת יד טובה ואסרטיבית"). ישנה כוריאוגרפיה לא מדוברת שמעצבת את המפגש בין שני גברים – ואכן, ככל שמקדישים לה פחות מחשבה, כך היא פועלת בצורה חלקה יותר. הרגע שבו הביצוע נעשה מודע, הוא בדיוק הרגע שבו מתחילה ללוות אותו תחושה מגושמת ולא טבעית, משום שהוא חושף את העובדה שניתן היה לבצע את הדברים אחרת. משום כך, אף שמגדר מבוצע, טוענת באטלר, הוא אינו באמת ביצוע רצוני חופשי. הוא נדמה "טבעי" הודות לבנאליות ולחזרתיות שבו. לחיצת היד היא שמעצבת את הגבר, ולא להפך.

הוקי קרח, לחיצת יד

ככה עושים גברים? ככה נעשים גברים? תצלום: קלייד

הטענה של באטלר לפיה הפרפורמטיביות מקדימה את הזהות סותרת את גרעין המטפיזיקה המערבית, הנאחזת בריבונות של היחיד החופשי והרציונלי. לרעיון הזה אחראי בעיקר הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-17 רנה דקארט, שתיאר את המחשבה כבסיס היציב, מרחב פנימי ונפרד אונטולוגית מן הגוף ומן העולם. תפישת המגדר של באטלר, לעומת זאת, טוענת כי איננו סובייקטים מודעים קרטזיאניים הקיימים מקודם ו"בונים" את המגדר שלנו באמצעות פעולות רצוניות; וגם איננו "ממלאים" תפקיד ביולוגי כלשהו, שנקבע מראש. בעיניה, אנחנו יחידם מגולמים בגוף, המפיצים דרכים שונות לביצוע מגדר, תכופות מבלי לחשוב על כך.

חקר המוח מאפשר לנו לראות כיצד המבנים העצביים, הגופניים, גם מיצרים וגם מיוצרים על ידי תרחישים חברתיים ונסיבתיים מסוימים

למרבה הפלא, כעת ישנה אפשרות שחוקרי מוח – ובעיקר אלה מהם שמתעניינים באופן שבו הגוף והחברה משפיעים על צורת המחשבה שלנו – יבחנו את הפרפורמטיביות בצורה שונה. קחו למשל את מערכת היחסים בין עוני ובין גמישות המוח. הלחץ של חיי העוני עשוי לשנות את מבני המוח הפיזיים באורח משמעותי, כמו התכווצות ההיפוקמפוס. הדבר עשוי להשפיע על הזיכרון, הרגשות ותכונות אחרות שמפתה לייחס ל"זהות" של היחיד. אבל מנקודת מבט יותר פרפורמטיבית, ניתן לראות כיצד המבנים העצביים, הגופניים, הללו גם מיצרים וגם מיוצרים על ידי תרחישים חברתיים ונסיבתיים מסוימים. ממש כמו שפרפורמטיביות משפיעה על מגדר, הגישה הזו מעלה את האפשרות כי המחשבה אינה דבר מה הקיים מראש, אלא הצבר מעשים מתמשך של אורגניזם בעל גוף, המשתנה ומעוצב באמצעות הקשר רחב יותר.

פרפורמטיביות הפכה למילת מפתח במדעי הרוח, במדעי החברה ובתרבות הפופולרית. בשנת 2016, ניו יורק מגזין אפילו הצהיר כי "זהו העולם של ג'ודית באטלר". אבל אף שהמושג פותח בהקשר של מגדר, יש לו השלכות עמוקות הרבה יותר. זוהי דרך להפוך את מה שנדמה לנו כאינטואיטיבי לזר, דרך לאתגר אותנו כדי שנביט שוב במה שנדמה לנו כמובן מאליו. פרפורמטיביות מעודדת אותנו לא רק לראות את העולם באופן שונה, אלא לדמיין איך היינו עושים אותו לאחר. כפי שהפילוסוף אלבָה נואֶה אומר זאת בספרו Strange Tools: Art and Human Nature  (משנת 2015): "אך טבעי שנאמץ לנו טבע שני".

 

ויל פרייקר (Fraker) הוא מעורכי כתב העת Aeon. הוא למד תערובת של פילוסופיה, ביולוגיה ותיאוריה חברתית ביקורתית באוניברסיטת וסליאן בקונטיקט, ארה"ב. כשהוא אינו שקוע במחשבות על אחד הנושאים הללו, הוא בוודאי מנגן או מטפס על צוקים.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: "Mixed Tape", תצלום: Hello I'm Niki, ב-unsplash.com

Photo by Hello I'm Nik on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ויל פרייקר, AEON.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על עושים לנו מגדר