ירקות, גרזנים ומצ'טות

מאמא אוגוסטה

לפעמים, בשעות הערב, היינו הולכות, מאמא אוגוסטה ואני, לכפר הסמוך לשתות בירה. ברואנדה תעשיית הבירה היא ענף משגשג למדי, ובכפר מוכרים לא מעט סוגים של בירות, יחסית למקום קטן כל כך; בירה ביתית שעשויה מבננות, מוציג, אמסטל, קינג... אני אוהבת את הבירה המקומית, השחורה, ומאמא אוגוסטה מעדיפה את הפרימוס. שקט בדרך מאגהוזו שלום לכפר הסמוך. לעתים, שקט מדי. מדי פעם הייתה מאמא אוגוסטה לופתת בפתאומיות ובחוזקה את ידי, קופאת על מקומה או מזיזה אותי לצדי הדרך. "ככה בדיוק היה הלילה שלפני הג'נוסייד", הייתה אומרת, דרוכה כולה. השקט. הירח המלא. תנועת האנשים שמסתובבים בשוק של הכפר ובחנויות.

יש דמיון רב בין הכפרים ברחבי רואנדה. רובם ככולם קטנים יחסית. הבתים זהים כמעט לחלוטין. קירות הבוץ. הגגון שמעל הכניסה לבית. תעלות הניקוז שבצדי הדרך. מרכז הקניות שהוא השוק. הסחורה העומדת למכירה: יוגורט. פירות (במיוחד בננות ומנגו). ירקות (במיוחד תפוחי אדמה ושורש קסאבה). גרזינים ומצ'טות.

היא דיברה ברצף, כמי שהפנימה את העובדה שכך אירע והחיים נמשכים. היא לא נעצרה לרגע, גם לא בזיכרון הרגעים הכי הקשים, וגם לא בכתה

כמה חודשים מאוחר יותר, בבית קפה בקיגאלי, על כוס יוגורט ומאפים, סיפרה לי מאמא אוגוסטה את סיפורה. עד אז היא סיפרה שברים של זיכרונות אבל בפעם הזאת היא דיברה ברצף, כמי שהפנימה את העובדה שכך אירע והחיים נמשכים. היא לא נעצרה לרגע, גם לא בזיכרון הרגעים הכי הקשים, וגם לא בכתה. מעולם לא ראיתי את מאמא אוגוסטה בוכה.

בירה וזיכרונות מרצח העם: תמר שק ומאמא אוגוסטה, קיגאלי, יוני 2013. תצלום באדיבות תמר שק

מאי 2013, בית הקפה שוקולה (Shokola), קיגאלי

איך התחיל הג'נוסייד? תלוי את מי שואלים ועד כמה חוזרים אחורה בזמן. מה שבטוח הוא שבשנת 1994, השנאה יקדה והתנאים הבשילו. בשווקים, יכולת לפגוש בני הוטו, שלצד השעועית והירקות קנו גם סכינים, כידונים ומצ'טות. אפשר היה להניח שמדובר בכלי עבודה, אבל היה ברור שהכלים הללו נועדו להרוג. עובדה. אני זוכרת שמישהו, הוטו, קנה הרבה גרזינים, וכשהוא פגש טוטסי ברחוב הוא אמר לו, "הגרזינים האלה בשבילך". בבתי קפה, בפאבים, בפינת רחובות, בכל מקום יכולת לשמוע קריאות של בני הוטו לעבר הטוטסי, "אתם הולכים למות", "אנחנו הולכים להרוג אתכם".

בפברואר 94', נער הוטו שגר אצלנו וטיפל בפרות עזב לפתע את הבית, בלי התראה מוקדמת. הוא גר אצלנו ארבע שנים, מאז שהתחתנו ז'אן בבטיסט ואני, ויום בהיר אחד הוא החליט ללכת. הוא לא נפרד לשלום, רק אמר לנו "אתם כולכם תמותו". לא חשבתי שהוא באמת מתכוון לזה אבל כן חשבתי וגם אמרתי לבעלי שבכל זאת צריך לבדוק את מה שהוא אומר, אלא שלא הספקנו. חודש אחר כך, ראש המחוז שלנו כינס את כל התושבים והאשים את הטוטסי בכך שבכוונתם להרוג את ההוטו. "יש אנשים שמנסים להרוג אחד את השני", הוא אמר, והזכיר שמות של אנשי טוטסי שלומדים להרוג. זה היה שקר גדול, ומאחר שהוא נאמר בפומבי הוא היווה אות וסימן לכוונות הזדוניות... בתגובה אמרו ההוטו, באותה פגישה, "אם זה כך אז בואו נהרוג אנחנו קודם את הטוטסי". כמה ימים אחר כך הוצבו מחסומים בדרכים ואנשים נדרשו להציג תעודות זהות. מאז 1933, בהוראת הבלגים, הונהג רישום אתני בתעודות הזהות והרישום הזה קבע מבחינה חוקית את זהותנו האתנית. עכשיו, ב-1994, אם היית טוטסי, יכלו להרוג אותך במחסום. המחסומים היו בחסות הממשלה, כשם שכל הג'נוסייד תוכנן על ידי הממשלה.

ועדיין הלכתי ללמד בבית הספר, הייתי אז מורה לאנגלית. במחסום עצרו אותי ושאלו איפה הייתי ולאן אני הולכת, אבל נתנו לי לעבור. כמה אנשים מהכפר עזבו בחשאי את הבית, אבל הם היו מעטים. משפחות שלמות לא יכלו לעזוב כי מהלך כזה היה גורר תחקור של קרוביהם ואם ההסבר לעזיבה לא שכנע, ההוטו הרגו את קרובי המשפחה.

בשישה באפריל 94' התארחו בביתנו כל בני המשפחה. זה היה יום רביעי, חופשת בין הסמסטרים, ואירחנו קרובים. באותו בוקר, הלך בעלי לעבודתו בעירייה ומשם למשרד של ראש העיר, אבל ראש העיר לא פתח לו את הדלת. הוא פגש שם מכר שאמר לו שהעירייה אסרה עליו לשוט באגם בוגסרה (Bugesera) באותו יום. בעלי חזר הביתה ואמר שהוא מרגיש שיש בעיה. זה היה היום שבו יורט המטוס שהחזיר את נשיאי רואנדה ובורונדי מוועידת הפסגה של מנהיגי האזור שהתקיימה בדאר-א-סלאם, בירת טנזניה. הם נפגשו כדי לדון באפשרות לממש את הסכם ארושה, הסכם שאמור היה להוביל לתהליך שלום בין ממשלת רואנדה ל-RPF, "החזית הפטריוטית של רואנדה". ה-RPF, תנועת הגרילה של הטוטסי שהתארגנה באוגנדה, הוקמה בעקבות השתלטות ההוטו על השלטון ברואנדה בשנת 1962. השלטון החדש רדף את הטוטסי ובשנות השישים והשבעים נרצחו עשרות אלפי טוטסי ומאות אלפים הפכו לפליטים בארצות השכנות.

שני הנשיאים, ואיתם כמה אנשים נוספים ובהם רמטכ"ל צבא אוגנדה, נהרגו במקום.

תחנת הרדיו הממשלתית, RTLM, החלה לצאת בקריאות לנקם ורצח, והרחובות הוצפו במכתבים אנונימיים שתוכנם היה – הגיע הזמן להרוג טוטסי. כשירד הערב, כבר התקבצו המוני אנשים שנראה שבאו להילחם. היו ביניהם חיילים שנקראו למקום ופליטים הוטו מבורונדי שהתאמנו עם צעירי ההוטו של רואנדה.

בלילה הלכנו כולנו לישון אבל בגלל האווירה הקשה והמתוחה לא הצלחנו להירדם. החוש השישי הורה לנו להישאר ערים. בשתיים בלילה החלו מעשי הרצח. למשפחה שלי הם הגיעו בשש בבוקר.

פניהם של הרוצחים שנכנסו לביתי היו מכוסות ובכל זאת זיהיתי כמה מהם, הרי הכרתי היטב את בני הכפר שלי ואת המורים שעבדו איתי בבית הספר. הם אמרו "עכשיו תשלמו על מה שעשיתם ובמיוחד על הרצח של הנשיא", והתחילו להרוס את הבית. רציתי לצאת החוצה אבל בעלי הקדים אותי ואז הם רצחו אותו. מיד אחר כך הם חתכו לשניים את בני הבכור ושמו את גופתו על גופת אביו. קשרתי לגבי את לטיסיה, בתי התינוקת, ודחפתי את ולנטין בתי בת השנתיים אל מתחת למיטה, אבל היא לא רצתה להישאר שם. הרוצחים שברו את החלון. עד היום יש לוולנטין צלקת במצחה מהחלון השבור. פרנסואז, אחותי, לקחה את ולנטין והסבירה לרוצחים שזאת התינוקת שלה ושהיא עוזרת הבית (house girl), כי היה להוטו חוק, שאת עוזרי הבית הם לא הורגים. אבל הם הכירו את פרנסואז וידעו שהיא משקרת.

בשלב הזה כבר הייתי פצועה, שכבתי מדממת על הרצפה, והרוצחים, כחלק מטקטיקת הסאדיזם שלהם, החליטו להשאיר את ולנטין עלי כדי שתראה את אמה גוססת. אני זוכרת שזה הצחיק אותם, הניסיון לגרום לילדה בת שנתיים לסבול ככה. בזמן שהם המשיכו במסע הרצח בבית, העמדתי פנים שאני מתה. שמעתי את הרוצחים מדברים ביניהם. מישהו אמר, "האישה הזאת לא מתה, בואו נבדוק אם היא בחיים". הם תקעו כידון ברגלי וליד ארובת העין שלי והיכו אותי בגב עם קרש מלא מסמרים. מישהו מהם הציע להכות אותי בראש כי "כשהורגים נחש, מתחילים מהראש". הם היכו והיכו ומאחר שעדיין לא השתכנעו שאני מתה, החלו לחתוך את בגדיי. אחד מהם אמר מילה שמשמעותה בקיניארואנדה היא "בואו נחתוך לה את אברי המין ואז נדע שהיא גמורה", אבל אז אדם שני אמר לו שאולי אני בהיריון וש"עדיף שנלך להרוג את סירירו", קרוב משפחה של אחת מחברות הפרלמנט הנוכחי. הם השאירו אותי ואת ולנטין לידי. מסביבנו היו הגופות של בעלי, בני, גיסתי, אחי ואחייני, שתי האחייניות של בעלי וילד וילדה של השכנים; כל האורחים והקרובים שבאו לחופשה בביתנו וכל מי שבאו להזהיר אותנו מפני המתרחש בחוץ. לטיסיה, התינוקת שלנו בת התשעה חודשים, הייתה עדיין קשורה לגבי, ללא רוח חיים.

בשלב מסוים איבדתי את ההכרה, אולי לכמה שעות. כשהתעוררתי, שכבתי בתעלה מחוץ לבית. גשם חזק שירד החזיר אותי לחיים. כשפקחתי את עיניי הכלב שלנו עמד מעליי, מלקק את פניי הפצועות. ולנטין שהייתה לידי אמרה, "הכלב אוכל את אימא שלי". לעולם לא אשכח את מילותיה.

כשהתעוררתי, ידעתי מי המתים אבל עדיין לא ידעתי שפרנסואז אחותי ושני הילדים שאימצתי נותרו בחיים. רק מאוחר יותר הסתבר לי שפרנסואז נלקחה לאוהל של אחד הרוצחים הגדולים, וראש העיר, שעד חודשיים לפני הג'נוסייד כיהן כמורה בבית הספר שבו עבדתי, פקד להרוג אותה ואת הילדים המאומצים. אמרו לו שכולם קשורים למשפחה של ז'אן בבטיסט, בעלי, הטוטסי. אחד הרוצחים הבריח את פרנסואז, והיא חזרה הביתה עם שני הילדים.

בבית, פרנסואז והילדים לקחו כיסויי מיטה והתחילו לכסות את המתים. כשהגיעו אלי לתעלה אמרתי להם "אל תכסו אותי, אני חיה, וגם אל תכניסו אותי הביתה" אבל הם הכניסו אותי הביתה ועל המיטה לידי הניחו את לטיסיה המתה. זמן קצר אחר כך, נכנס גבר לבית. הוא פרש ממסע הרציחות כדי לגנוב רכוש מבתי הטוטסי. אמרתי לילדים לברוח, אבל האיש אמר "אני לא מתכוון לרצוח אתכם. אני גם רואה שאימא שלכם חיה ואני לא רוצה לרצוח אותה. אנחנו שכנים והיו לנו יחסים טובים. אני מכבד אותה". הוא הציע להעביר אותי אל מחוץ לבית כי "תכף יחזרו הרוצחים לקחת את כל המתים". האיש הזר לקח אותי לתעלת הניקוז ואמר לילדים לא לגשת אלי, כדי שהצעדים שלהם לא ייצרו שביל שיסגיר אותי. כמה רגעים אחר כך הגיעו שוב הרוצחים. מהתעלה, שמעתי שהם מחפשים אותי, שמעתי אותם אומרים שבטוח אני מתה, ושגם אם נשארתי בחיים, לא אצליח לזהות אף אחד מהם. אלה היו ההוראות שהם קיבלו: לרצוח מהר ככל האפשר כדי למנוע אפשרות זיהוי, כי אם מישהו יזהה אותם ויישאר בחיים, זה עלול לסכן אותם.

רואנדה: בבית קברות של קורבנות רצח העם. תצלום: ז'יל סרפרו

כשהם הלכו, חזר האיש הזר. "אני אעביר אותך למקום מסתור אחר, כי זה היום שבו הרוצחים באים לרצוח את הפרות", הוא אמר והעביר אותי לבית קטן בקרבת מקום. מהבית ההוא שמעתי את טבח הפרות, את געיות הבכי שלהן. ולנטין נלקחה ממני לבית אחר, של איש בשם אפרים.

בבית שאליו עברתי התגורר זוג, בעל ואישה. האיש היה נחמד אבל אשתו צעקה כל הזמן. נוכחותי, נוכחותה של אישה טוטסי, הלחיצה אותה. אפרים הגיע לטפל בפצעיי הפתוחים שכבר העלו צחנה של בשר מרקיב. הוא חתך את שערות ראשי, ניקה את הפצעים והזריק לרגלי אבקת פניצילין שרקח לתמיסה. אפרים, שעקב אחר כוונות הרוצחים, ידע שהם מחפשים אותי ושהם מתכוונים לבדוק אם אני אצל השכנים או אם השכנים יודעים איפה אני. עד כדי כך הם פחדו מנקמה.

אפרים דאג לשנות את מיקומי כל הזמן, לפעמים מדי יום, אבל יום אחד הגיע לאחד מבתי המסתור שלי אדם בשם גספר. גספר, שהיה מורה בבית ספרי, הוא איש מפחיד מאוד. מספרים שבמו ידיו הצליח להרוג פר גדול. גם ההוטו חששו מפניו, הם זיהו שבכל מקום שבו גספר נמצא, מתעוררת בעיה. לפעמים, נהג גספר להגיע אליי הביתה ולבקש כסף לבירה. כשגספר נכנס לבית ושאל אם אני בחיים, ידעתי שהוא רוצה להרוג אותי. הוא ניגש אליי ואמר, "אני רוצה לקחת אותך מכאן, שלא יהרגו אותך. תמיד היינו חברים, את זוכרת, אני רוצה לשמור עליך". לא האמנתי לו. ידעתי שהוא לא רוצה ללכלך בדם את הבית, ביתם של בני הוטו. "אף אחד לא ייקח אותי מכאן", עניתי לו, "ואף אחד לא יהרוג אותי. אני עם אלוהים ואלוהים לא רוצה שאמות". לידי היה ספר תנ"ך שקיבלתי במתנה ללידה של ולנטין. ילדיי המאומצים הביאו לי אותו, יחד עם תיק גדול ומזוודה שהכילו בגדים. פתחתי את התנ"ך בדיוק בתהילים כ"ג, מזמור לדוד, וקראתי בקול: "ה' רועי לא אחסר: בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני: נפשי ישובב, ינחני במעגלי-צדק למען שמו: גם כי אלך בגיא צלמוות לא-אירא רע כי אתה עימדי, שבטך ומשענתך המה ינחמוני: תערוך לפני שולחן נגד צוררי, דישנת בשמן ראשי כוסי רוויה: אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים:".

"אם את לא רוצה ללכת", אמר גספר, "אז לא אשמור עליך. תישארי עם אלוהים שלך". הוא יצא מהבית ויותר לא ראיתי אותו. אבל עוד באותו יום, העביר אותי אפרים לבית אחר. "הם מתכננים עוד דברים", אמר, "כולל להרוג אותך מחר".

הבית החדש שאפרים סידר לי הסריח מפגרי פרות. הגעתי אליו ב-13 באפריל, שבוע לאחר שנרצחה משפחתי. אני זוכרת את התאריך הזה כי באותו היום הרגו את בתי המאומצת, ואפרים לקח את ולנטין והשאיר אותה אצל הבוסית שלו, מרי. כשהרוצחים נכנסו לביתה של מרי, היא שלחה את בתה להסתתר עם ולנטין בשירותים. היא שילמה למיליציות כסף כדי שייצאו מהבית ויילכו לעשות "מעשים טובים". כשהגעתי אני לביתה, מיד שלחה אותי למיטה. נשארתי אצלה שבוע. היא ביקשה שאומר שאנשי המיליציות הביאו אותי אליה, ולמי ששאל סיפרה שאני הוטו ושבטעות ניסו לרצוח אותי. אפילו לבעלה אמרה כך, וכשביקש להחזיר אותי למשפחתי, אמרתי לו שאני עומדת למות אז עדיף שלא אזוז משם.

בינתיים, ה-RPF התקדמו לעבר הכפר וההוטו התחילו לברוח מפניהם. אנשי הוטו, וביניהם אישה בשם סזרי, הגיעו גם לבית שבו הסתתרתי. כשהם ראו את ולנטין, הם שאלו אם יש כאן מישהו ממשפחת ז'אן בבטיסט. מרי אמרה להם שלא ושאני כמותם, בת הוטו. סזרי נכנסה לחדר שבו שכבתי. "אוי, את עדיין בחיים!", היא קראה, "מי האנשים הרעים שעוללו לך דבר כזה?", ופרצה בבכי מדומה ויצאה מהחדר. זמן קצר אחר כך הגיעו אנשים מהעירייה ואמרו למרי שתסלק אותי מהר מהבית כי אחרת הם יהרסו לה אותו. סזרי, כך הסתבר, הודיעה לרשויות שאני עדיין בחיים.

אז, בעלה של מרי דרש ממנה להוציא אותנו מהבית, והיא נכנסה לחדרי ואמרה "אין לנו מה לעשות יותר. בואי נתפלל חזק". התפללנו בשיא העוצמה, בזמן שבחוץ ניצת ויכוח בין שתי קבוצות רוצחים. המושל, שעמד אף הוא מחוץ לבית, הואשם בכך שלא עשה מספיק בכדי לרצוח את כל הטוטסי. בלהט הוויכוח הם החליטו לרצוח את המושל. מבחינתנו זה היה מזל גדול כי הוא נמלט במכוניתו והם פתחו במרדף אחריו. לזמן-מה הוא הצליח להימלט אבל באחד המחסומים הוא נתפס ונרצח יחד עם כל בני משפחתו. הוא אמנם היה הוטו אבל הוא היה איש טוב. הוא אף פעם לא האמין שצריך להרוג את הטוטסי. בזכותו זכיתי בעוד יום בחיים.

אישה עובדת במטע תה בהרים, רואנדה. תצלום: Maxime Niyomwungeri

מעשי הרצח נמשכו במהלך הימים, ובסביבות השעה שש בערב הם פסקו. אפרים שוב החליט להעביר אותי לבית אחר וולנטין נשארה אצל מרי. הגעתי לבית של הוטו שבו הסתתרה אישה צעירה, בעצמה ניצולה, אנסירה שמה. אנסירה הייתה אחות במקצועה והיא טיפלה בפצעיי. חברה ההוטו הביא לה תרופות בשבילי. אנסירה שיתפה אותי בפחדיה ואני חזרתי ואמרתי לה, "אל תדאגי, אנחנו ביחד".

מסיבה כלשהי נעצרה מנוסת ההוטו במרכז של סצ'ה. ה-RPF התקדמו אבל נעצרו בהר שלפני הכפר שלנו, מה שאיפשר להוטו להימלט. ההוטו שבביתו היינו, רצה שנעזוב והוא לקח אותנו בלילה ברכב. הוא ארגן לנו מסמכים שנוכל להציג במחסומים והשאיר אותנו בשטח. התחלנו ללכת, אנסירה ואני ופרנסואז אחותי שהצטרפה אלינו. על פצעיי הפתוחים שמתי מטפחת. בין האנשים שפגשנו היו עזריה, מנהל בית הספר, ובונווטור, איש צבא שהיה חבר של בעלי. עזריה שאל "האם זאת אוגוסטה?", ובונווטור בא לראות אותי. אחר כך ראיתי תלמיד שלי, שהלך לספר להוריו שאמרו שנרצחתי אבל הנה אני, בחיים. אחד מאחיו הציע להשליך אותי לנהר האקרגה. זאת הייתה חלק מהתעמולה שנשמעה, לזרוק את הטוטסי לנהר כי אנחנו שייכים לאתיופיה ולשם עלינו לחזור.

כשהגענו למחסום של הוטו, אמרו לנו, "גברים שמאלה, נשים לימין"

נהר האקגרה היה מלא בגופות. מסביב נשמעו היריות של חיילי ה-RPF וחיילי ההוטו רצו כמו מטורפים ודחפו אנשים להצטרף למנוסתם. כשהגענו למחסום של הוטו, אמרו לנו, "גברים שמאלה, נשים לימין". מפאת קוצר זמן הם בדקו רק את המסמכים של הגברים. שוב התמזל מזלי. זכיתי בעוד יום בחיים. זה מה שכל הזמן אמרתי לעצמי, שאני חייבת להמשיך לחיות. כך הגענו לבוגסרה.

בבוגסרה, הציע אפרים שנלון לילה אחד בביתו. היה לנו שק אחד של קסאווה, שסיפק לנו אוכל לאותו היום. למחרת הגענו למחסום נוסף, גדול יותר. במחסום פגשתי שתי מורות מבית הספר. גם הן התפלאו לראות שאני עדיין בחיים ושאלו למה אני ממשיכה לברוח עם ההוטו. הן אמרו לאנשי המחסום שאני טוטסי ושאני מה-RPF. האנשים במחסום ערכו חיפוש בתיק שלי. הם מצאו את ספר התנ"ך, תרופות, מזרק ומשחות. "את האחות של ה-RPF", קבע אחד מהם. "את לא מפחדת ללכת כאן לבד? ולמה את עוזבת את החיילים שלך?". הסברתי להם שאני מורה ולא אחות. אפרים, שכבר חצה את המחסום, חזר לראות מה קורה בדיוק כשמנהל המחסום פקד על אנשיו לקחת אותי לארושה. משמעות דבריו הייתה אחת – להרוג.

נלקחתי לבור ענק מלא גופות שחלקן עוד זזו. החייל שליווה אותי איים עלי וחקר אותי על ה-RPF. כשחבריו ראו שהוא לא הורג אותי, הם התחילו להכות אותי מכות רצח. החייל הציע לקרוא למישהו שמכיר אותי. הם מצאו איש מסצ'ה והוא הסתכל עלי ואמר, "אני לא מבין! חשבתי שהיא מתה". הם שאלו אם אני מכירה את ראש העיר. אמרתי שכן. הם החליטו לחכות לקצין ולראות מה יחליט. גם אפרים ניסה לחלץ אותי, הוא אמר שהוא מהמשפחה שלי. כשהם התחילו להכות אותו מכות רצח, אמרתי להם שאני בכלל לא מכירה אותו, שיעזבו אותו לנפשו. לפתע הגיע מיניבוס ששוטר נהג בו. בין האנשים שישבו במיניבוס ישב אדם שהוציא ראשו מהחלון ואמר, "אל תהרגו את האישה הזאת. היא הוטו". הנהג פתח לי את הדלת ואמר, "את משלנו. תיכנסי". כשעליתי לאוטובוס ראיתי שלאיש שהציל את חיי יש רק רגל אחת. הוא עצמו היה קרוב משפחה של שוטר ונחשב אדם בעל מעמד ולכן התחשבו בדעתו. בני משפחתו שהיו שם, אשתו, אמו ואחיותיו, ביקשו שלא אעזוב אותו.

מאותו רגע הפכתי לחלק מהמשפחה הגדולה של ההוטו. האיש בעל הרגל האחת סיפר לי על כל האנשים שמתו בכפרים, חברים ובני משפחה. הוא ובני משפחתו סיפרו לי איך כל הטוטסי נהרגו. הם הזכירו בשמות את הוריי, בני דודיי, חברים... כשהם הזכירו את דודי כל כך הזדעזעתי עד שהאיש שאל אם אני מכירה אותו. "לא", עניתי, "לא".

מאחר שידעתי אנגלית וצרפתית, ביקש ממני האיש בעל הרגל האחת עזרה. הוא הביא תרופות ורצה שאקריא ואסביר לו. "את אינטליגנטית", אמר, "ומעכשיו את אחותי". הוא אפילו העז להאשים אנשים בסצ'ה על כך שניסו להרוג אותי ודרש מהם לבקש ממני סליחה. באחד הימים הוא חלה במלריה וביקש שאטפל בו. חששתי שאם לא אצליח, יהרוג אותי. אמרתי לו שאני לא יודעת איך לטפל בו. הוא הבטיח שלא יעשה לי רע ובאיזו אינטואיציה שברתי קפסולה והזרקתי לו משהו נגד מלריה.

בכל מחסום שעברנו בו נערכו בדיקות, לוודא שאין בינינו טוטסי. אם מצאו טוטסי, הרגו אותו. עברנו ממקום למקום ובאחד המקומות פגשתי שוב את אנסירה, האחות שהסתתרה איתי באחד הבתים. אנסירה סיפרה על הרג הטוטסי במחסומים ושהיא ברחה למשפחה שלא הכירה, משפחה של הוטו. היא העדיפה להישאר איתי אבל שכנעתי אותה להמשיך עם המשפחה שקיבלה אותה. "את בת מזל", אמרתי לה, "תהיי בוגרת. תמשיכי איתם ואם לא תמותי אז ניפגש שוב".

*****

הערב ירד על העיר קיגאלי ומאמא אוגוסטה השתתקה. "נמשיך בהזדמנות אחרת", אמרה. מספר שבועות לאחר מכן, היא הזמינה אותי לביתה וביקשה להמשיך.

דמדומים באזור קיגאלי, רואנדה. תצלום:
Maxime Niyomwungeri

יוני 2013, בבית של מאמא אוגוסטה בקיגאלי

הסיכויים לעבור את המחסום בבוגסרה היו נמוכים מאוד. ההוטו שאיתם הייתי עברו בקלות ואני הלכתי לשירותים. על האדמה מצאתי תעודת זהות. לקחתי אותה. התעודה הייתה של אישה משבט ההוטו, בת ארבעים ושמונה. המחשבה הראשונה שעברה בי הייתה למצוא את האישה ולהחזיר לה את התעודה אבל כשהגעתי למחסום הצגתי אותה בפני האנשים שעמדו שם. הייתי רק בת עשרים ותשע, אבל הם לא שמו לב שהתעודה אינה שלי. התעודה עזרה לי במחסום נוסף. היו מחסומים שבהם תשומת הלב לכתוב בתעודות הייתה קטנה, לפעמים הספיקה העובדה שהסתובבתי עם בני הוטו, אבל היו גם מחסומים שבהם כן התייחסו לכתוב בה.

כשהגענו לנהר האקניירו (Akanyaru), ראיתי שאנשי המחסום הורגים אנשים וזורקים אותם לנהר. אפילו שוטרים וחיילים הם הרגו. תהיתי אם תורי הגיע, חשבתי שאין סיכוי שאצליח הפעם לחמוק מהמוות. האיש בעל הרגל האחת אמר לי ללכת מהר ולא להסתכל על המתים, וכך עשיתי. אני זוכרת שהיו שם המון יתושים. האיש בעל הרגל האחת נתן לי תרסיס נגדם.

נשארנו שם ללילה. בבוקר ראיתי אנשים הורסים את הגשר כדי למנוע מה-RPF להמשיך. הספקנו לעבור את הגשר רגעים ספורים לפני שקרס. כל מי שנשארו מאחור נרצחו, על ידי ההוטו או על ידי ה-RPF.

עצרנו למשך יומיים נוספים. האיש בעל הרגל האחת, שידע שהממשלה נמצאת כרגע בגיטאראמה (Gitarama), ניצל את הזמן והלך לפגוש את אחותו הגדולה, עיתונאית שהייתה נשואה לאחד המפקדים הבכירים במשטרה. בשתיים בצהריים הוא חזר במכונית עם אחותו, שמפאת חשיבותה לוותה על ידי שני ז'נדרמים, אנשי המשטרה האזורית. כשהוא פתח את הדלת וביקש ממני להיכנס, שאלה אחותו: "מה אתה עושה? למה אתה מכניס אישה טוטסי לאוטו שלי?". האיש צעק עליה. "את ממשיכה להיות רעה! איפה את רואה כאן טוטסי?". כשהיא נרגעה הוא הסביר לה שאני עובדת בממשלה, כמוה, ושהוא מכיר אותי טוב ויודע שאני לא טוטסי.

נסענו ביחד לאצטדיון של גיטאראמה, שם רוכזו פליטים הוטו מהמזרח ומאזורים אחרים. האיש בעל הרגל האחת קנה בירה ומזג לי כוס. הוא ביקש מאחותו לקחת את אמם איתה. לכאורה, נראה שהחיים בגיטאראמה המשיכו כרגיל, אבל ההוראה ניתנה: להרוג כל טוטסי שפוגשים. המצב היה כזה שהממשלה השתלטה על הדרכים הראשיות וה-RPF התקדמו בכיבוש רואנדה. במחסומים המשיכו להרוג את הטוטסי, ובמקביל ההוטו הפכו בעצמם לפליטים.

בגיטאמארה מצאנו בית ריק, נטוש, שהפך ל"שלנו". נשארנו שם שבוע ימים. בשבוע הזה פרנסואז חלתה מאוד. בלי להגיד מילה לאיש, לקחתי אותה לבית החולים. אף אחד לא שאל אותנו כלום. פרנסואז קיבלה תרופה ותוך יומיים החלימה. בשבוע הזה ראיתי המוני חיילים שהלכו להרוג טוטסי שהתחבאו בבית ליד כנסייה שנקרא "הבית של מריה". הם עברו במכוניות וצעקו בקולי קולות ברמקולים. ראיתי חמישה נערים בורחים מהבית של מריה, רצים במהירות אדירה תוך כדי שהם יורים. האיש בעל הרגל האחת אמר לי שהם שייכים ל-RPF.

מאחר שתעודת הזהות אבדה לי, החליט האיש בעל הרגל האחת שנלך לעירייה לבקש מסמכים עבורי. הוא קרא לאחותו ולי להצטרף אליו. אחותו הגיעה עם המלווים שלה, ששאלו לשלומי ואיפה נמצא בעלי. עניתי להם שהוא ברח לבורונדי. תרז, האישה שניהלה את הרשימות בעירייה, הייתה מורה שלי בעבר. אבל איש לא דיבר איתי. האחות ומלוויה הגנו עליי היטב בעצם נוכחותם. בהזדמנות זו ביקש האיש בעל הרגל האחת רשות להגיע לעיר גיסאני (Gisenyi) וביקש גם לקחת משכורת. חשבתי לעצמי שהם לא יצליחו להרוג אותי לפני שאקבל את הכסף. כעבור שלושה ימים קיבלתי משכורת והעברתי אותה לאיש בלי הרגל. הוא לקח חמשת אלפים פרנק והשאיר לי את השאר. הוא שאל אם אני רוצה לפרוש מהם. "את לא צריכה לתת לי את כל הכסף", אמר, "אנחנו מתחלקים". ניסיתי להיפרד ממנו, אבל הוא עקב אחריי. הבנתי שהוא טמן לי מלכודת. הוא התכוון לומר שאם אלך מהם, אמות מיד. פחדתי להגיע איתם לגיסאני. גיסאני נחשבה למקום מסוכן. שם נולד הנשיא הבירימינה, ובסוף שנות החמישים "נוקה" האזור מאנשי טוטסי. אמרתי לו שאני יודעת שבגיסאני מאמינים רק למי שנולד שם, באזור. מאותו רגע הוא התחיל לשנוא אותי ולהגיד שאני טוטסי.

בלית ברירה המשכתי איתם למחוז רוהנגו (Ruhango). הכלל הלא-מדובר של כולנו היה שאם שקט, נשארים במקום, ברגע שבו שומעים יריות, לוקחים את הציוד וממשיכים. כשהגענו, ראיתי עזיבה המונית. אנשים סגרו את החנויות ועזבו את העיר. ברוהנגו נמשכו הרציחות. כל מי שלא הייתה לו תעודה, כל מי שלא יכול היה להסביר את מקום הימצאו, נרצח. היינו שם ביום שבו התחולל הטבח הגדול בבוטרה.

אני זוכרת שפרנסואז ואני נכנסנו לחנות פתוחה ולקחתי לה שמלה צהובה. מאחורי הופיע האיש בעל הרגל האחת. הוא עקב אחרי לכל מקום. החלטתי לחזור לגיטאראמה ומשם להמשיך לקיבויי (Kibuye). ידעתי שהמשפחה ששומרת על ולנטין עברה מסלול דומה לשלנו, באחד המחסומים פגשתי את האפוטרופסית שלה, מרן, שאמרה לי שהם המשיכו דרומה, לקיבויי. כשהאיש בעל הרגל האחת ראה שאנחנו מתקדמות לכיוון קיבויי הוא רדף אחרינו. "אתן חייבות לבוא לגיסאני", צעק, "השגתי לך מסמכים לגיסאני". סירבתי והוא התחיל להיות אכזרי יותר ויותר. בכל מחסום הוא אמר שאני טוטסי ושהוא לא מבין איך לא מתתי.

למזלי, פגשתי במחסום בדרך לקיבויי מורה נחמד, מלאך, שניסה לעזור לי. כשהאיש בעל הרגל האחת אמר שאני נחש וצריך להרוג אותי, ענה לו המורה שהוא מכיר אותי ושאני לא נחש. האנשים במחסום אהבו את המורה, הם שתו איתו בירה, הוא היה אחד מהם, הם סמכו עליו והאמינו לו. אני זוכרת שהוא הגן עליי ואמר, "איך ה'נחש' הזה יכול היה להגיע מהמזרח ועד קיבויי?".

יש לנו בקבוצה איש ואישה שהם מקקים...

נשארנו באזור המחסום כשבוע. מעלינו התנשאה גבעת גיסונזו והמורה יחד עם שניים מאנשי המחסום הלכו לטייל שם. האיש בלי הרגל ניצל את היעדרו של המורה ויחד עם אנשים נוספים התחיל לשיר לנו, בחמש בבוקר, "יש לנו בקבוצה איש ואישה שהם מקקים...".

מה שהיה חריג יחסית במקום הזה היה החלק שלקחו האנשים המבוגרים והנשים הזקנות במעשי ההרג. לרוב פגשתי בקהל צעיר שונא כל כך, ובעיקר גברים. אבל פה, נשים מבוגרות הסתובבו עם סכינים וצרחו "איניינזי", מקקים. בעקבות שירתו של האיש בלי הרגל, התקרבה אלינו קבוצה כזאת של קיצוניים. שני אנשים מהמחסום כיוונו לעברם רימון ורובה. "כאן זה מחוז קיבונגו", הם אמרו, "מי שלח אתכם?". "יש כאן אישה אחת שאנחנו רוצים אותה", ענו. "אין כאן אויבים של רואנדה", השיב להם האיש מהמחסום. "הקבוצה הזאת נמצאת פה כבר שבוע ובדקנו את כולם". האיש השני מהמחסום הוסיף: "אני הוטו, אני ייסדתי את המדינה הזאת. תאמינו לי שכל הג'וקים נמצאים עכשיו בנהר הנירנורגו".

בקבוצה שלנו הייתה אישה בשם ורוניק, שכל הזמן השמיצה את הטוטסי. ידעתי שבעלה טוטסי, ואמרתי לה שהיא מעודדת אנשים להרוג אותו. "הוא שיכור, צריך להרוג אותי", השיבה. "אבל אז מה יהיה על בנך?" הקשיתי עליה. היא לא ענתה על זה, רק תהתה בקול איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים מתו ואני עוד בחיים.

כשהגיעו החיילים הצרפתים, שבאו לעזור לממשלת הביראמנה להילחם ב-RPF. הלכנו לקבל את פניהם בברכות הללויה. הכנתי להם פרחים לקבלת הפנים ונתתי אותם לילדים, שיחלקו להם. ועדיין האיש בלי הרגל המשיך להתעקש: "היא משקרת", אמר, "היא שייכת ל-RPF". המורה המלאך, שנחלץ שוב לעזרתי, אמר לי, "אל תדאגי. אני מתפלל בשבילך, ויום אחד, כשכל זה ייגמר, אני רוצה להתחתן איתך".

בבוקר שבו עמדנו לנסוע לקיבויי, חתך האיש בלי הרגל את צמיגי הרכב, כדי שפרנסואז ואני לא נוכל לעזוב את המקום. אבל המורה המלאך תיקן את הצמיגים. לפני שעזבנו הוא ביקש מאחיינו להביא שלוש שמיכות, בשבילי, בשביל פרנסואז ובשביל ולנטין. אחר כך המשכנו היישר לקיבויי. זה כבר היה בחודש יוני.

כשהגענו, פרנסואז חלתה ושוב לקחתי אותה לבית חולים. בבית החולים בקיבויי קיבלו יפה את פנינו וערכו לה בדיקות. באותו זמן קבוצת רוצחים יצאה בדרכה לביססרו (Bisesero),  הממוקמת בהרים, מעל אגם קיבו השליו, במטרה לרצוח בני טוטסי. שמעתי את אחת הנשים בבית החולים אומרת שעכשיו הם הולכים לגמור את הסיפור של הטוטסי. לא הגבתי אבל אחד האנשים שחיכה שם הסתכל עליי ואמר, "במקומות שלנו לא רואים אנשים כמוך". "מי אמר לך שאני טוטסי?", שאלתי אותו, "אני מגיעה מביומבה (Biomba). נראה לך שטוטסי יכולים לעבור מרחק גדול כל כך, עם כל המחסומים שבדרך, בלי שיתפסו אותם?". "אני מספיק זקן כדי לדעת", התעקש, "אני רואה שאת טוטסי". "אתה טועה", עניתי והמשכתי ללכת, לקחת את תוצאות הבדיקות של פרנסואז. הסתבר שהיא חלתה במלריה.

במחסום אחד הוא אמר שאי אפשר להרוג אותי כאן אז שיהרגו אותי במחסום אחר

מבית החולים יצאנו שוב לדרך. מישהו אמר לי שוולנטין עברה לעיר צ'אנגוגו (Cyangugu), לבית שנמצא ליד בית החולים. לאורך כל המחסומים שעברנו, חזר האיש בלי הרגל ואמר שיש נחש בקבוצה. במחסום אחד הוא אמר שאי אפשר להרוג אותי כאן אז שיהרגו אותי במחסום אחר.

בצ'אנגוגו שהינו במחנה פליטים ענק שהיו בו גם פליטים הוטו מבורונדי. המיליציות של בורונדי אימנו את ההוטו להרוג באכזריות וגם עזרו להם בפועל להרוג. מה ששמר עלי הייתה הידיעה שוולנטין נמצאת לא רחוק. חיפשתי את הבית שבו הסתתרה. מצאתי אותו. והנה היא, ולנטין, מביטה בי בעיניים תמהות. "איפה אבא?", שאלה, "איפה האחים שלי?". "רק אני באתי", עניתי לה וחיבקתי אותה. "אבא והאחים שלך נמצאים עכשיו בגן עדן".

האישה ששמרה עליה הזהירה אותי מפני אישה רעה שהייתה שם, שרצתה במותי. היא ביקשה שאשלח את פרנסואז אחותי לקחת את ולנטין. עשיתי כדבריה.

שהינו שני לילות במחנה פליטים ולמחרת התחילו להישמע קולות שחייבים לעזוב כי כל רואנדה כבר נשלטת על ידי ה-RPF וצריך להמשיך לקונגו. בחמש-מאות הפרנק שנשארו לי קניתי סוכר ולימונים.

הגענו לבוקבו (Bukavu), קונגו. ברגע שהגענו לשם, כבר לא פחדתי, אם כי מעשי הרצח עדיין נמשכו, גם בתוך מחנה הפליטים, שם פליטים הוטו רצחו פליטים טוטסי. יצאתי לטייל מעט ופגשתי אישה שהציע לעזור לי לעבור לבורונדי. אמרתי לה שאני לא רוצה לעבור לבורונדי, שאני רוצה לחזור לרואנדה. היא הייתה מאוד נחמדה. היא נתנה לוולנטין ולי מכנסיים וחולצות וגם בננות וחלק מהבשר שקנתה לבני משפחתה. כשהפליטים במחנה ראו אותי מכינה את הבשר, הם מיד אמרו, "את יודעת, יש בבוקבו הרבה פליטים טוטסי, עוד משנת 1959. בטח פגשת אנשים שאת מכירה. תיזהרי שלא יהרגו אותך". אבל היו גם אנשים אחרים, שקנו לי פנטה ונתנו לי קצת כסף. האישה ששמרה על ולנטין רצתה להמשיך לעזור. היא הציעה לעזור לנו לחזור לרואנדה. הלכנו לשאול את החיילים הצרפתים אם אפשר לחזור לרואנדה. הם אמרו שאם אנחנו טוטסי אנחנו יכולים לחזור.

"Dear Madam", פנה אלי לפתע אדם אחד. "אני רוצה לבקש ממך עזרה. שמעתי שאת מדברת צרפתית. אני כאן עם המכונית שלי. אולי תוכלי לבקש מהחיילים הצרפתים אישור מעבר בשבילי ובשביל אשתי, עם הרכב?" הלכתי לאחד המפקדים ושאלתי אם יוכל לעזור לנו לחזור לרואנדה. הוא לקח אותי לביתו ותכננו ביחד איך אוכל לחזור הביתה.

למחרת באו בני הזוג לאסוף אותי, את ולנטין ואת פרנסואז. נסענו ביחד לקיגאלי. בדרך עצרנו ליד אגם קיבו, בבית הספר. המוני אנשים התאספו שם, אנשים שלא רצו להגיע לקונגו אבל גם חששו לחזור לביתם. אנשים שדיברנו איתם הפחידו אותנו, אמרו שיהרגו אותנו בדרך, אם לא ההוטו אז ה-RPF, שיחתכו אותנו לחתיכות.

בחמש בבוקר יצאנו שוב לדרך. לאורכה היו חיילי RPF שבירכו אותנו לשלום. כשעברנו את גיסונזו, פגשתי חיילים שהכרתי, ששרדו את הטבח בסצ'ה. לפנות ערב הגענו לקיגאלי. זה כבר היה אמצע חודש יולי. למשך כמה ימים השתכנו בבונקר מגעיל למדי. אחר כך הלכתי למשרד החינוך למצוא את התיק שלי ולחפש עבודה. התחלתי מיד לעבוד. במשך חמש שנים הייתי אחראית על תיקים של מורים, ואז התחלתי לעבוד באגהוזו שלום, כיועצת של האמהות בכפר.

******

מרכז הזיכרון לרצח העם, קיגאלי, רואנדה. תצלום: דייויד פרופר

חודשים ספורים אחר כך, ביקשה ממני מאמא אוגוסטה שאבוא איתה לבית שלה בסצ'ה. מאז הג'נוסייד היא לא ביקרה בו, זה למעלה מתשע-עשרה שנה. אחרי הג'נוסייד, היא אפשרה למשפחה מקומית לגור בו ללא תשלום, תמורת שמירה עליו ועל השדות. "היום כבר יש לי כוח לראות את הבית", אמרה לי, "ואני רוצה שתבואי איתי".

בשעת בוקר מוקדמת יצאנו באוטובוס מהתחנה המרכזית בקיגאלי. נסענו שעות ארוכות בדרכים שרובן לא היו סלולות. בחלק מהן, ראינו פועלים סינים שהידקו את האדמה לקראת שכבת האספלט המתוכננת. בכיכר המרכזית בסצ'ה, האוטובוס עצר. כאן התחיל הכול, מסעות הרצח, ההסתה, האימה... בשוק הקטן שבכיכר, לצד הירקות והבדים, עומדים עדיין למכירה גרזינים ומצ'טות. מאמא אוגוסטה רצתה שנלך קודם לחלקות האדמה שלה, למטעי האבוקדו ולעצים המיועדים לבניין. לפתע, מרחוק, מישהי קראה בשמה. זאת הייתה אנסירה. שעה ארוכה הן עמדו והתחבקו. אנסירה ליוותה אותנו לחלקות האדמה ואחר כך מאמא אוגוסטה הראתה לי את הבית ואת התעלה שבה שכבה. האישה שגרה בביתה הכינה לנו תבשיל בננות. שעה קשה חלפה, מילים מעטות הוחלפו בינינו, ואז יצאנו שוב לדרך.

מתוך "ארבע שנים ברואנדה", מאת תמר שק, שראה אור בהוצאת רסלינג.

תמונה ראשית: אם ותינוק בשעת עבודה בשדות, רואנדה. תצלום: פר-אנדרס פטרסון, אימג'בנק /גטי ישראל