מכתבים מהמלחמה

"מכתבים מהמלחמה" לקוחים מתוך D'este viver aquí neste papel descripto: Cartas da Guerra, ספר שערכו שתי בנותיו של לובו אנטונש, ואשר מאגד את מכתביו לרעייתו הראשונה, מריה ז'וזה, מימי השירות הצבאי שלו באנגולה. הם נפגשו בשנת 1966, וכאשר השלים את לימודי הרפואה שלו ב-1969 נשלח לשרת באנגולה כרופא בצבא פורטוגל במלחמה שהתנהלה בין ארגונים מקומיים לשחרור לאומי לבין השלטון הפורטוגזי. המלחמה החלה ב-1961 והסתיימה ב-1974 בניצחון המקומיים ובסילוק השלטון הפורטוגלי לאחר כמעט חמש מאות שנה. לובו אנטונש כתב לאשתו כמעט בכל יום, למעט אולי חופשות קצרות שבהן התראו. מכתביו מלאים געגועים קשים אליה, אל בתם המשותפת שנולדה במהלך שירותו ולחיי היומיום המוכרים שהותיר מאחור. המלחמה הזו הטביעה חותם עמוק בסופר, שהתמחה בפסיכיאטריה. יצירתו הענפה כוללת עשרות רומנים, שקנו לו מקום מורכב בחברה הפורטוגלית, כאחד ממבקריה החריפים וכמי שממפה ביד אמן ובעין חדה לא מעט מן החוליים של חברה הלכודה בין מורשת אימפריאלית של כיבוש ואידיאולוגיה של עליונות גזעית, תרבותית ודתית, עבר של רודנות לאומנית דכאנית וייסורי זהות שאינם נרפאים עד היום.

____

27 בינואר 1971

אהובתי היקרה,

הנה הגעתי, סוף-סוף, לגָאגו קוּטִינְיוּ, לאחר נסיעה אפוקליפטית, נסיעה שכמוה לא תיארתי לי שיהיה עליי לעשות באיזשהו זמן בחיי: יצאנו ב-3 בבוקר של ה-22, באוטובוסים מהסוג של קְלָארָש, מלואנדה לנוֹבָה לישְׁבּואָה, דרך נוף נהדר, אך כזה שבשעה ה-23 החל לעייף אותי. הגענו לנובה לישבואה עם שחר, ישנו במשאיות הקלות, וב-3 אחר הצהריים של ה-29 (או ה-23?), לאחר 600 קילומטר באוטובוס, הכניסו אותנו לרכבת ללוּזוֹ: נסיעה בת יומיים בקרונות של מחלקה רביעית – אותה המצאה מפורסמת של האנגלים עבור תושבי העולם השלישי, שחברת הרכבות של בּנְגלָה אימצה באורח אנגלי ביותר – בערימות גדולות של רגליים וזרועות, של כלי נשק וראשים. לקרונות הנוסעים האלו יש רק שלושה ספסלים לאורך: שניים לאורך החלונות והאחרון, כפול, במרכז, כמו פס באמצע. היות שחסרו קרונות, היינו עדים אז למחזה בל-יתואר: מכל צד צצו איברים שנראו כאילו אינם שייכים לשום גוף. אפילו קרה שגירדתי את ראשי בכף יד של מישהו אחר. שם ישנתי, או העמדתי פני ישן, ואכלתי שימורים שהציפו את הרצפה בפחיות וברטבים, ושקלקלו לי לחלוטין את הקרביים. מגורשים יהודים בדרכם למחנה ריכוז נאצי. ולאחר מכן הגיע הגיהינום, או הגיהינום הגדול יותר, או הגיהינום השביעי שאפשר להשוות אותו בהיפוך לרקיע השביעי של מוחמד: לקחו אותנו והכניסו אותנו למשאיות משא כדי לעשות את 500 הקילומטרים הממוקשים שמפרידים בין לוזו ובין גאגו קוטיניו: שני מפני-מוקשים מקדימה (שני כלי רכב צבאיים עמוסים בשקי חול) ואחריהם שורה ארוכה של כלי רכב, שבהם עשינו את דרכנו בנשק מכוון במתח של ציפייה למתקפה בכל רגע. למרבה המזל, לא היו מוקשים וגם לא מארבים, אבל קרה לנו דבר נורא: במשאית שנסעתי בה, האחרונה (עניין שנקבע בהגרלה), נשברה מערכת ההיגוי, במהירות לא קטנה, והיא התרסקה לתוך תעלה. היינו 21: שלוש זרועות שבורות, 2 רגליים, מבחר מגוון של פציעות, ואני עם 6 תפרים בשפה ו-3 בלשון: אין לי בה תחושה עדיין. נפלנו כולנו זה על זה, וחשבתי שנפגעתי יותר מכך, כי הגוף נתן לי הרגשה שהוא שבור במספר מקומות. אך הכול חלף, ואני ממשיך להחזיק מעמד, ואני אוהב אותך.

פה זה סוף העולם: ביצות וחול. אזור הלחימה הגרוע ביותר באנגולה: 126 נפגעים בגדוד שאנחנו מחליפים, אם כי רק שני הרוגים, אבל מספר קטיעות של גפיים. מוקשים בכל מקום. כמעט אפשר לראות את זמביה. אקלים עם טמפרטורה של שלושים ומשהו מעלות. והחיים שלי עתידים להתמלא בהרפתקאות מסוכנות: בעיקרון, אשאר פה 4 חודשים, ובכל שבוע אטוס במטוס לססָה ולמוּסוּמָה, שם יש שתי מחלקות מסופחות. בארבעת החודשים שלאחר מכן אצא לנינדָה או לשיוּמה, שם נמצאות הפלוגות המבצעיות, ואלך מפה לשם, במסלול, ברכב. אבוא לחופשה באוקטובר. בנובמבר אני חוזר לגאגו קוטיניו, כדי לחכות לתורי שוב לרדת למטה. זה בעיקרון, כי הכול, כמובן, יכול להשתנות. חוסר היציבות והאלתור מאפיינים את המלחמה הזאת.

אני מותש וקרוע לגזרים, אבל במצב רוח טוב ועז רוח. אני אחזור, ואחזיק מעמד, כדי להיות לצדך ולצד הילד שלנו. הדלות של השחורים מבהילה. היישובים שלהם מוצפים בשלדים שסובלים מתת-תזונה, בניגוד למלכותיות של הנוף, שיופיו נורא.

יקירתי, אני אוהב אותך. המברק שלך, שהבהיל אותי כשקיבלתי אותו (פחדתי מאיזו ידיעה לא נעימה), היה עבורי הפתעה נפלאה. נראה אם אצליח, כעת כשאני אמור להתחיל להפיג מעט את התשישות ולטפל בעייפות וברעב שאני סוחב איתי, להתחיל לכתוב למשפחה. מיליונים של נשיקות, של חום וחיבוקים. תשלחי לי תמונות שלך, בסדר? ותהיי סבלנית. ואמיצה. ולעולם אל תפסיקי לאהוב אותי.

אהובתי, אהובתי, אהובתי, אני אוהב בך את הכול. ואני מתגעגע אלייך מאוד מאוד. תזכרי אותי. דרישת שלום לילד שלנו. אני אוהב את שניכם בכל לבי.

אנטוניו

תגידי לי איך את ואיפה את, ואם למדת, ומה קרה אצלך, ואיך מתקדם הילד, הכול. תספרי לי הכול. ותספרי לאט לאט גם לאחרים עליי, כי אין לי הרבה מצב רוח לכתוב. תגידי להם גם את זה. נראה אם אתפוס אומץ לספר להם מה הולך.

אני אוהב אותך כל כך כל כך!

מיליוני נשיקות!

צילום: אפרת יעקובוביץ, 2018

28 בינואר 1971

אוצר אהוב שלי,

אני כאן בגיהינום, אוכל נקניקיות ודברי מזון אחרים מקופסאות שימורים, כי מטוס האספקה לא בא: יורד גשם זלעפות, בעוצמה כזאת וכל כך קרוב לחדר שלי (חדר זאת בדיחה – צריף עם כמה מיטות ופח שמן שמשמש לאיסוף מי גשם), שבהתחלה חשבתי שמדובר בהתקפה על הבסיס: אבל כשפתחתי את הדלת ראיתי שכל מעיינות השמים שופכים את תכולתם בעוצמה שאי-אפשר לתאר. הגעגועים, בשל כך או בשל כל דבר אחר (גשם תמיד החמיר אצלי את המלנכוליה), גברו עד שהם כאבו לי בכל מקום: כמה הייתי רוצה לברוח מכאן ולעלות על המטוס עד שאהיה לצדך, לצדכם! אני אוהב בך את הכול, והריחוק הזה נורא. לא מתחשק לי לאכול או לישון: אני מסתובב במחנה, ברחובות עם שלטים שמתאימים למצבי (רחוב אני-רוצה-להסתלק, כיכר תוציאו-אותי-מכאן, שדרות נמאס-לי וכו', שלטים שנכתבו על ידי חיילים בכתב של עיריות), ואני מתיישב בקובייה הצבועה גרוע של חדר הקצינים, משוחח עם החובשים, אוכל וישן. היום אחר הצהריים אצא לטיסה הראשונה שלי, והחל ביום שני אני מתחיל לעבוד בעיירה כדי להרוויח קצת כסף. בארבעת החודשים שאהיה כאן אני אמור לצבור, מחוץ לשכר של הצבא, כ-25 קוֹנְטוֹש, וזה כבר משהו... כשאהיה בשיומה לא ארוויח כלום, ובחודש אוקטובר, בחופשה, גם לא, אבל כשאחזור, החל בנובמבר, שוב מתחיל המחזור. והכסף הזה יעזור לנו לא מעט, כדי לסדר את הבית.

ועכשיו מחאה קשה: מאז המברק שלך, לא קיבלתי עוד שום חדשות ממך – לא ממך ולא מאף אחד. אלמד קִימְבּוּנְדוֹ ¹ כדי לקלל אותך בשפה שכולה תנועות, ותרגישי את משקלה הנורא של נקמתי.

מה שלום הבן שלי? אני ממשיך לחכות לתמונות כדי להעריך אותו כמו שצריך. ומעכשיו תגידי לז'ואאו ולאנה שתמונה של מרגרידה היתה משמחת אותי מאוד. מה שלומה? אני חי כאן כל כך רחוק מכולם שהדברים הקטנים האלו עוזרים לי מאוד. תגידי לזקנים שלך שאני שולח להם את געגועיי. ואיך את מסתדרת עם סבתא שלי? ולמדת? ועבדת? ואת אוהבת אותי? אהובתי היקרה עד סוף העולם, תזכרי אותי, אני מתגעגע אלייך, תאהבי קצת את בעלך העקור מארצו. מיליוני נשיקות

אנטוניו

בפברואר אמור להגיע לבית הורייך (אני חושב שזאת הכתובת שציינתי) אישור התשלום ראשון (או מה שזה לא יהיה). נהיה עשירים, יפים, חכמים ומפורסמים. באחד הימים האלו אחזור לכתוב. ובינתיים אני אוהב אותך מאוד. אם ירצה האל, אעמוד בכל זה. אהובתי היפה, לעולם אל תשכחי אותי. אני מנשק לך את הפה, את העיניים, את הצוואר, את האוזניים, את החזה, את הגרון ושוב את הפה, ואני מניח את היד בין הרגליים שלך (אתגעגע לרחוב פיליפָּה של ויליינָה מספר 14, קומה 6 מימין, בית שנכנס לדברי ימי אהבתנו). חווינו כל כך הרבה דברים ביחד שזה מה שאני מניח מתחת לראשי, כמו כר, כדי להיות מסוגל לישון.

אנטוניו

צילום: אפרת יעקובוביץ, 2018

29 בינואר 1971

אוצר אהוב שלי,

למרות שתחזית אסטרולוגית שלי שקראתי בעיתון כאן מנבאת תאונות וסכנות בטיסות, נאלצתי לעשות כמה טיסות בזו אחר זו, עם המראות ונחיתות במסלולים הזעירים והעלובים בנקודות הפריסה של הגדוד: כשהמראנו, העשב והעלים של סוף המסלול כבר הכו בתא הטייס של המטוס הזעיר. אם נוסיף לזה את התעלולים שהטייסים עושים כדי להבהיל את החדשים, סדרה של תרגילי אקרובטיקה בלתי נתפסים שבהם הקרקע התקרבה והתרחקה בתנועה גלית ובאופן פתאומי, וכן העובדה הרצינית בהרבה, שתפסנו סערה בדרך, עם גשם וערפל מכל עבר, בלי לראות כלום, בעוד המים נוזלים, ללא הפסק דרך סדקים בגוף המטוס, מעלינו, יש לך תמונה שלמה של הסבל שלי, שיחזור על עצמו מדי שבוע, בימי רביעי וחמישי, כל עוד אני כאן. לפעמים היתה לי התחושה שהקיבה נוזלת לי מהרגליים, ופעמים אחרות שהיא עולה לי עד הפה, ובמקרים מסוימים שהיא נעלמת מאחוריי, עושה לי חור בגב כמו קליע של רובה. נראה אם אשרוד את האתגר הנוסף הזה, אך האמת היא שהצרות שיורדות עליי שופעות כמו גשם, ואני מחזיק מעמד, בקושי, מעל לקו התקווה שלי.

כתבתי אתמול, בתור התחלה של הסבב המשפחתי, לדודה אווה, ואמשיך, אם כי למען האמת לא מתחשק לי כלום, אמשיך לשלוח חדשות ליתר המשפחה... רק לך מתחשק לי לכתוב, ובכל פעם אני אוהב אותך יותר ומרגיש יותר את חסרונך. אני אוהב בך את הכול. אני רק לא יודע אם את חיה או מתה, כי מאז המברק אני עדיין בלי חדשות נוספות, מה שמדאיג אותי, מפריע לי ומעצבן אותי. בבקשה תכתבי לי כי אני צריך מאוד את המכתבים שלך, ותשלחי לי, בשיא הבהילות, ערימה של צילומים שלך: אם אין דרך אחרת, תעברי בכל התאים האוטומטיים בליסבון, ותשלחי לי צילומים של תעודת זהות. אני מעוצבן עלייך מאוד בגלל השתיקה שלך, שאני לא יודע איך להסביר. חוץ מזה, אף אחד לא כתב לי, וככל שהדבר אמור באחרים, זה אפילו לא דבר רע, כי ככה אני לא צריך לענות להם. ותתעקשי עם אמא שלי שתשלח לי קילו של איגרות אוויר, כדי שאוכל, בהיעדר משהו טוב יותר, לכתוב לעצמי. יש סדרה של ימים שלא נגמרים שבהם אני לא יודע עלייך שום דבר, וזה לא צודק. אלמלא ניסיתי למצוא לכך הסבר בעיכובים בדואר, הייתי אפילו יכול להתחיל לחשוב דברים בלתי נעימים להחריד, ולהתעצבן באופן רציני. לעזאזל – אני בודד מאוד ואשתי אפילו לא מראה סימן! לא אכתוב לך, או בעצם לא הייתי צריך לכתוב לך, עד שלא יגיעו מאה חמישים ושבעה מכתבים ושתי גלויות עם ההסברים הראויים וחתימה ניתנת לזיהוי. זה מה שהייתי צריך לעשות, אבל היות שאני אדם חלש, אני ממשיך לאהוב אותך בכל פעם יותר ולהתגעגע אלייך מאוד. מיליונים של נשיקות לשניכם, מאנטוניו העקור והמבוזה.

תכתבי! אם יתחשק לך.

שוב הרבה נשיקות, למרות שמה שהייתי צריך זה לזעום. איזה דפוק אני!

צילום: אפרת יעקובוביץ, 2018

31 בינואר 1971

אוצרי האהוב,

התחילה אצלנו המלחמה ברצינות. אחת הפלוגות, המוצבת בנינדה, הותקפה במרגמות ובמכונות ירייה, והתוצאות, אף על פי שהן לא משמעותיות ביותר עבורנו (פצצת מרגמה אחת נחתה במסלול הנחיתה ושתיים ברחבה), נותנות קצת חומר למחשבה. שני המטוסים הקטנים של חיל האוויר  חלפו מעלינו תוך שהם משתעלים והלכו להפציץ מה שמניחים שהם בסיסי אויב. בינתיים התגלו פה בסביבה ניירות שונים שמבשרים על תקיפות בימים 3, 4 ו-5 בחודש, שבהם מציינים את יום השנה ל-MPLA ². מבחינתי, הבעיה הגדולה ביותר הן הטיסות שאשתתף בהן ביום שלישי או רביעי, כי נוסף על הכול ירד פה גשם אדיר: בתוך חמש דקות הכול התמלא שלוליות ובורות מים ענקיים, כאילו ירד גשם במשך שעות על שעות. וסופות הרעמים, מדהימות בעוצמתן, משחררות מעלינו מנגינה של אפוקליפסה. ועדיין חלפו רק 15 יום, מה שגורם לי להתחיל לחשוב שאני משלם מחיר גבוה מאוד עבור האפשרות לחזור לשם יום אחד – שנראה לי רחוק יותר ויותר.

עדיין אין לי חדשות, אבל האמת היא שגם לא הגיע מטוס. וחוץ מזה, לכתוב למשפחה גוזל לי את החשק לכתוב כל דבר אחר. נראה אם מחר, יום שני – היום יום ראשון עצוב ונטול תקווה – אתחיל, שוב, לחשוב על הספר, למרות שאני חי כשאני נתון בתחושת רפיון עצומה. מתחשק לי רק להתיישב בלי לעשות כלום ולחכות שהזמן יחלוף. איזה חשק יש לי להסתלק מכאן! הפיקוד ארגן את הדברים כך שאוכל לעזוב רק באוקטובר, מה שמחמיר עוד יותר את העצב שלי. באופן מוזר, נולד בי אתמול שיר, אבל הצלחתי לכבוש אותו, בלי לכתוב אותו, בראשי, והיום כבר שכחתי אותו (חוץ מזה אני די מתחרט).

אהובתי, אני מתגעגע אלייך מאוד, ולכל מה שקושר אותי אלייך. בינתיים, אני מרגיש כל כך בודד, וכל כך שקוע, שאני כמעט בטוח שלא אשוב לראות אותך. הכול חסר לי במדבר המטופש הזה, ואני לא יודע למה, אני מבלה את הזמן במחשבה על הבית שלנו באַרְקו דו סגו, על הרהיטים, על הריחות ועל הדברים. אני כבר לא יודע מה זה ללבוש בגדים אחרים חוץ ממדים ועוד מדים. הצלפים יתחילו לצאת ואני רק מקווה שלא יבואו לקרוא לי למסוק הפינוי: מרוב שאני חי עם הטיפוסים האלו קצת קשה לי להודות שמשהו יכול לקרות להם...

תסלחי לי על המכתב המדוכא והמדכא הזה, אבל מזג האוויר האפרורי לא עוזר לי: נקווה לימים טובים יותר. בינתיים, דבר אחד שז'ורז'ה אמר במכתב אני מתחיל להבין: שלא אשוב להיות האדם שהייתי, לעולם.

מיליונים על מיליונים של נשיקות.

אנטוניו

נ"ב אני נאנח מרוב השתוקקות לתמונות שלך. תצלמי אותן בכל מקום, מאה לפחות, ותשלחי לי אותן בדחיפות המרבית. אני אוהב אותך יותר מכפי שחשבתי שיכול לקרות אי פעם שאוהב מישהי.

דרישת שלום וגעגועים לטואינו, גם הוא חסר לי.

צילום: אפרת יעקובוביץ, 2018

1 בפברואר 1971

אוצרי האהוב,

אני אוהב בך את הכול, הכול. אני מקווה לקבל ממך ידיעות ביום חמישי, כי זהו היום שבו המטוס – אחד שמן שנקרא נורד אטלס – בא ל"ז'ה קוטיניו" (קוראים לזה כך כי זהו האיש שסימן את הגבול) עם מזון טרי ומכתבים. בדרך כלל יש מטוסים אחרים, ששייכים לחברה פרטית המנסה לסלול כביש עד ללוזו, מטוסים שלוקחים ומביאים מכתבים, אבל השבוע, אני לא יודע למה, הם לא באו לכאן. החיים במחוזות האלו כל כך מבודדים ועצובים (עיתונים מתעכבים במשך שבועות), שהמכתבים הם הדבר החשוב ביותר עבורנו.

כרגע נמצאים כאן טייסים דרום-אפריקאים, שעוזרים במלחמה, מטיסים מטוסים כסופים, בלי סימנים. כדי להימנע מסיבוכים בינלאומיים, גם שלנו לא נושאים סימנים, מה שקצת מפשט את הבעיה.

פה אני עומד בכל זה כמיטב יכולתי, אבל הגעגועים כל כך עזים עד שהם מרוקנים את המילים ממשמעות. אהובתי, אני אוהב בך את הכול, באמת את הכול, ואני מבקש ממך לחכות לי. כמה מאושר הייתי אילו הייתי שם וכמה הייתי נותן כדי להיות שם! לראות רחובות, מכוניות, ואני נשבע לך – עניבות. נמאס לי מהצבע הירוק: מדים ירוקים, דרכים ירוקות, נוף ירוק, מטוסים ירוקים, יריעות הסוואה ירוקות, הכול ירוק. המים השוטפים את האסלות באמת בוציים. השתן והנזלת ירקרקים. אפילו היין ירוק. הצריפים גם הם ירוקים. וגם הדלתות והחלונות. והצד הפנימי של הקירות!

אהובתי, יקירתי, אני אוהב אותך, הכול והרבה. תחשבי עליי, על כמה הייתי רוצה להיות שם איתך. לראות חשמליות! מה קרה לבית שלנו? מה החלטת ביחס לבית העתידי שלנו? היום היה יום חם מאוד, ומתחילים להופיע מקרים של מלריה. מה שלום הבן שלנו, הבת שלנו? געגועים גם אליו, והרבה. והרבה נשיקות לשניהם. בבקשה תכתבי לי מכתבי אהבה גדולים. אני צריך אותם כל כך! הייתי כל כך רוצה שתשלחי לי תמונות שלך. אני משעמם נורא, נכון?

כל כך הייתי רוצה שוב לראות אותך! את בטח יפה יותר מיום ליום. ושמנה. ועם בטן. מתחשק לי כל כך להישכב עלייך ולחדור אלייך.

אנטוניו

לעולם אל תשכחי אותי. אני זוכר אותך בכל רגע, תמיד.

צילום: אפרת יעקובוביץ, 2018

10 בפברואר 1971

אוצרי האהוב,

אני כותב לך בשעת בוקר, במשרד של המרפאה, בזמן שאני מחכה לעוד 3 מפונים. הפעם רופא אחר שנמצא כאן איתי הוא מי שהלך להביא אותם. אתמול בלילה התעוררנו כולנו לקול ירי: היית צריכה לראות אותי, בפיג'מה ועם נשק כמו קולונל במילואים, יוצא בריצה לרחבה, יחף! אני מתחיל להבין את צ'ה גווארה: יש משהו באמת מרגש בזה, בחיי, ואפילו המגע הקר והקשה של הרובה, נעים! ובכל זאת, אל תחשבי שאני מסתובב כאן בתוך יריות, חמוש כמו איזה דביל. אולי אכן, כפי שהמינגווי טען, חוויית המלחמה חשובה לגבר.

אני ממשיך אחר הצהריים, אחרי שהפצועים פונו ללוזו, ב-DO (המטוס הקל שאני טס בו בדרך כלל), במצב גרוע למדי. היה מארב של מקלעים ורימונים, והמטומטמים האלו, במקום להשיב אש, התפזרו. נשארו 5 שהצליחו להביא את שלושת הפצועים לאחר צעידה של 36 שעות, בערבות ובדיונות. זאת בוודאי היתה הרפתקה נוראה. בינתיים, שאר הכוח הלוחם לא נמצא, ופה יש קדחת של התרגשות עצבנית. חושבים שקרוב לוודאי שהם כבר נפלו בשבי, וכך אנחנו מלאים באבידות.

המלחמה שאנחנו מנהלים כאן היא דבר שלא ייאמן, לבד ובלי אמצעים, נגד אויב שהולך ונעשה גדול יותר ומוכן יותר לקרב. ואני חשבתי שאני בא לאזור של רוגע, שבו ההתמודדות היא בסך הכול עם בעיית הבידוד, הבדידות והגעגועים! לפחות על מונוטוניות אני לא יכול להתלונן, למרות האחידות של הנוף. אבל הירי עלינו לעבר קן הצרעות הזה בגבול המדבר, שבו הכול חסר ואין כלום, זה עניין באמת כואב, בעיקר מבחינת החיילים. בקצב הזה, שאנחנו עדים לו כבר בהתחלה, כמה יגיעו לסוף?

בינתיים היו לי כאן עניינים עם איזה סרן, מאלו שעלו בדרגה לאחר שהתחילו כחיילים פשוטים, ירושה מהגדוד הקודם, תרכיז של אנטיפתיה וחוסר חינוך, שאומר לכל מי שמוכן לשמוע (אף אחד, או כמעט אף אחד, רוצה לשמוע אותו) שהוא "ידפוק" אותי, מה שמותיר אותי אדיש לחלוטין. וברגע שאוכל, אני עתיד לדפוק אותו במה שיהיה בהישג ידי לעשות. בשלב הזה מעטים הם הדברים שיכולים להפחיד אותי, והטיפוס הזה, למרבה השמחה, אינו כלול בהם. לא הפכתי לשום בריון או גיבור, אבל גדלתי קצת ואני לא מאמין בשטויות של פעם.

גמרתי לקרוא את הספר של בורחס, אני גומר את זה של לה קלזיו, ואני קורא את הרוסי של הדוד ז'אקה, שלא מוצא חן בעיניי. אם המשפחה רוצה לשלוח לי ספרים, תבחרי אותם את, אבל אל תוציאי עליהם כסף. אני מעדיף ספרים או כתבי עת כלשהם. תפיצי שם את הרעיון המבריק הזה.

התמונות עוד לא הגיעו והן חסרות לי מאוד!

ובאשר לאיגרות אוויר, אני צריך 120 בחודש, כדי לכתוב את שלושת המכתבים היומיים שלי – וזה לא הרבה. אני תמיד באיחור ביחס לתשובות שאני חייב... שאמא שלי תטפל בזה.

אהובתי, תפתרי את עניין הבית כמיטב הבנתך, ומה שתחליטי טוב גם לי. אני אוהב אותך כל פעם יותר, ומה שאני רוצה יותר מכול הוא שאוכל יום אחד להיות איתך, ושנחיה הרבה זמן ביחד, לתמיד. אני נזכר בך בגעגועים וברכות מדי יום, אני חושב עלייך ונמצא איתך. הזמן הזה שבו אנחנו רחוקים זה מזה יחלוף במהירות, ובתוך זמן קצר נהיה שוב ביחד ולא ניפרד עוד לעולם. קבלי מיליוני נשיקות ואת כל האהבה של אנטוניו שלך.

כל כך הייתי רוצה לראות את הבטן הקטנה שלך עם הבן שלנו שם בפנים! ויש דברים נוספים, אינטימיים יותר ושלנו יותר שחסרים לי מאוד. אילו געגועים לארקו דו סגו, ולמיטות שהכיסוי מפריד ביניהן! ולסירחון שהייתי מותיר בשירותים! ולכתם הבהיר שלך! מיליוני נשיקות אהובתי.

"מכתבים מהמלחמה" מאת אנטוניו לובו אנטונש, בתרגום מפורטוגלית: יורם מלצר, מתפרסמים לראשונה בגיליון "התכתבויות" של גרנטה, גיליון מספר 8, אשר יושק ב-8 באוגוסט 2018 באנאלולו בר, יאפא. לפרטים >>>>>>> 

צילומים בגוף הטקסט: אפרת יעקובוביץ, 2018

תמונה ראשית: חייל צבא אנגולה, איש ה-MPLA, ניצב ליד טנק. תצלום: סקוט פיטרסון, אימג'בנק / גטי ישראל