גבולות ההתנהגות המינית המוסכמת, המותרת, מסומנים מחדש. אנחנו חיים בעידן של תמורות ולא מעט בלבול. כיצד עלינו להבין את המיניות בעידן ההסכמה?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות
ניתן ללמוד הרבה על חבָרות אנושיות מן המאבקים המתחוללים בהן בנוגע למין. במקומות שונים ובדורות שונים מתרחשים מאבקים שונים לגמרי סביב הנושא. מחוקים האוסרים על זוגיות בין בני גזעים שונים ועד איסור פלילי על יחסים אינטימיים בין בני אותו מין או איסור על זנות, המחלוקות הללו עוסקות בשאלה עם מי מותר לנו לקיים יחסי מין, מתי ובאילו תנאים. בימינו, ויכוחים על אודות סוג הסקס שראוי לקיים מתמקדים בנושאים של בחירה אישית ואוטונומיה מינית. אנו חיים, כנראה, בעידן ההסכמה.
הרעיון כי ההסכמה לפעילות מינית אמורה לעמוד בבסיס יחסי המין המותרים על פי חוק ורצויים חברתית רחוק מלהיות מובן מאליו
הרעיון כי ההסכמה לפעילות מינית אמורה לעמוד בבסיס יחסי המין המותרים על פי חוק ורצויים חברתית רחוק מלהיות מובן מאליו. הדבר נובע בחלקו מכך שלסקס יש משמעויות שונות מאוד ברגעים שונים. סקס בתשלום עשוי בהחלט להיות כפוף לתנאים שעליהם הצדדים מסכימים אחרי משא ומתן, ובמסגרתו הם מעניקים את הסכמתם למעשים מסוימים תמורת המחיר שנקבע. אבל לא כל יחסי המין יכולים – או צריכים – להצטמצם למפגש מבודד של מוחותיהם של שני אינדיבידואלים. קורה שאיננו יודעים מראש בדיוק מה אנחנו רוצים. פרטי התשוקה והסיפוק מתגלים לעתים קרובות, ומיוצרים, ברגע המיני. אוטונומיה מינית אינה חייבת להיות שאלה של רצון אישי, והיא יכולה לבוא לידי ביטוי באמצעות האינטראקציה בין השניים (או יותר) השותפים לאקט. סקס יכול להיות חוויה אוטופית ייחודית, משום שההתייחסות המינית יוצרת דרכים חדשות למגע חברתי.
לעתים קרובות רואים בעונג המיני של נשים דבר מה מסובך הרבה יותר וצפוי הרבה פחות מזה של גברים. מבחינה היסטורית, ההנחה הזו תרמה לפיקוח-יתר על התפקוד הנשי בתחומי המין והפריון. במקום שהעמימות בנוגע למה שראוי לחשוק בו ואיך יש לבטא את התשוקה הזו יהיה יוצאת דופן, הוא הפך לנורמה בתחום המין. משום כך, כדאי שפעילויות שנועדו להביא לשחרור נשי בתחום, יתמקדו בהתייחסות לעובדה זו במקום להתעלם ממנה.
הגשמת האני המיני עשויה להתרחש בו זמנית עם נוכחותם של פחד, דחייה, היסוס – וגם התלהבות וסקרנות – ברמות שונות, אצל שני הצדדים. ברגעים כאלה, כשאנו מרשים לעצמנו לעסוק בפגיעוּת האישית הגדולה, אנו עשויים לאפשר יצירה של אמון בתנאי סף וגבול – "אמון לימינאלי". האמון הזה אינו מבוסס על הסכמה, אלא על מחויבות משותפת לקבל את העובדה שעונג מיני וסכנה נוכחים תכופות בו זמנית באותו מרחב. אף שיש בערפול הזה סכנה כי ההתנהגות עלולה לעבור את הגבול אל תחום הסקס הרע, הוא עשוי גם להיות מעצים, משום שהוא מכיר בכך שמפגשים עשויים מיניים לשנות אותנו, ליצור אותנו מחדש, בדרכים שאינן צפויות.
כמו ההסכמה המודעת לביצוע הליכים רפואיים, הסכמה מינית היא מבנה חוקי שנוי במחלוקת, שהתפתח עם הזמן. זהו מושג שמשמש את החוק כדי להבחין בין סקס פלילי למגע מיני שאינו פלילי. אבל כיצד אנחנו קובעים האם קיימת הסכמה? אפילו פסיקות הנוגעות לתקיפה מינית, המתבססות לחלוטין על הסכמה מפורשת, והרואות בהסכמה תוצר סובייקטיבי במוחו של המתלונן בזמן התקיפה לכאורה, נסמכות על מבנים חוקיים של הסכמה. מלבד במצבים שבהם נאמר במפורש "כן" או "לא", עדויות של מתלוננים משולבות בסוגים אחרים של ראיות, ובכלל זה התנהגות מילולית והתנהגות שאינה מילולית של שני הצדדים במהלך המפגש. השופט חייב אז להחליט האם, בסיכומו של דבר, טענת אי ההסכמה אמינה, וגם האם הנאשם ידע או צריך היה להבין כי המפגש נערך ללא הסכמה, או שהצד השני חזר בו מהסכמתו. החוק נסמך, מראשיתו ועד סופו של תהליך, על סוגים שונים של עדויות וסימנים, ישירים ועקיפים, כדי לבנות מבנה של הסכמה.
אנחנו מכריזים על היעדר הסכמה בשלב שבו אנחנו מחליטים שההתנהגות המינית חצתה את הסף של מה שאנו רואים בו רמה מקובלת של כפייה, התפשרות וסיכון
פירוש הדבר הוא כי הסכמה אינה דבר-כשלעצמו, הקיים שם בחוץ וממתין להתגלות, על ידי בן הזוג המיני או על ידי שופט וחבר מושבעים. הסכמה היא לא פחות ולא יותר מסמן לאופן שבו חברה נתונה מבינה התנהגות מינית מסוימת. אנחנו מכריזים על היעדר הסכמה בשלב שבו אנחנו מחליטים שההתנהגות המינית חצתה את הסף של מה שאנו רואים בו רמה מקובלת של כפייה, התפשרות וסיכון.
פמיניסטיות רבות יאמרו בתגובה כי הבעיה אינה טבע ההסכמה, אלא העובדה שהחוק אינו מרחיק לכת דיו. החוק, במילים אחרות, צריך להתאים לשינויים החברתיים שנדרשים בעקבות MeToo#. חסידי ההסכמה המפורשת טועני כי בני זוג מיניים צריכים לחפש בפועל סימנים ברורים להסכמה, במהלך המפגש המיני כולו. "הסכמה היא סקסית", אומרים לנו. כשאישה טוענת שהותקפה, אנחנו צריכים להאמין לה. על הנאשם מוטל להוכיח כי הוא נקט צעדים סבירים בנסיבות הנתונות, כדי לוודא את הסכמתה. שינוי ההתנהגות המינית שלנו כך שתתאים לציפיות אלה, כך נאמר לנו, יהפוך את התרבות שלנו לבטוחה יותר וגם סקסית יותר. איזו פמיניסטית שפויה לא תסכים לכך?
הגישה הבינארית של כן/לא בנוגע להסכמה אינה משקפת את המציאות המינית במובן התרבותי או במובן בחוקי
ישנן שתי בעיות עיקריות בטיעון כזה. ראשית, כפי שגם פמיניסטיות שהן "בעד יחסי מין" וגם השמרניות מודות כבר מזמן, הגישה הבינארית של כן/לא בנוגע להסכמה אינה משקפת את המציאות המינית במובן התרבותי או במובן בחוקי. "הסכמה" מחלחלת אל תוך ואל מחוץ למפגשים המיניים בדרכים מורכבות ובלתי צפויות. אותו מפגש מיני עשוי להיות גם משפיל וגם מסעיר, גם מגעיל וגם מרגש, מפחיד ועם זאת מפתה. יתרה מכך, סקס בהסכמה אינו זהה לסקס מרצון, ממש כפי שסקס שלא בהסכמה אינו תמיד סקס לא רצוי. ההשוואה בין הסכמה לתשוקה שאינה מעורפלת משנה משמעותית את סוג יחסי המין שהחברה מכירה בהם כמותרים, שינוי שיש בו רגרסיה מטרידה.
מסגרת ההסכמה "הנלהבת" שפמיניסטיות אחרות תומכות בה, ובכללן רובין ווסט, מסירה את הקשיים הללו באמצעות צעד נוסף קדימה. פמיניסטיות אלה מדגישות את תנאי הדיכוי הנשי שתחתיו מתקיימים יחסים מיניים הטרוסקסואליים "נורמליים", כולל אלה המתרחשים במסגרת הנישואים – כדי לתבוע הגדרת כל סוגי הסקס כעבירה פלילית, בין אם נעשו בהסכמה ובין אם לאו, כסוג של כפייה. החוק, והחברה, צריכים לעודד סקס אך רק כשהוא נובע מתשוקה אמיתית.
עם זאת, אין סיבה להאמין שאפילו מפגשים מיניים רצויים לגמרי הם תמיד מפגשים מיניים מוצלחים. יחסי מין לא רצויים, או רצויים בחלקם, עדיין יכולים להיות סקסיים מאוד וטרנספורמטיביים. התנסויות הכרוכות בכאב או פחד יכולים להסיט את הגבולות המיניים הצפויים, בדיוק משום שהם כרוכים במצבי קיום פגיעים. ניתן בהחלט לדמיין שחניקה, למשל, קוסמת לאנשים, לפחות חלקית, משום הפחד האמיתי שהיא מעוררת.
איני באה לומר שבסקס אין גבולות, אלא רק להציע שעלינו לייצר מגבלות שמתאימות לפוטנציאל הארוטי של המפגש המיני. אמון לימינאלי הוא מרחב שבו בני זוג יכולים לחקור את ערך החוויות המיניות בדיוק משום שהם עוסקים ישירות בגבול שבין המותר לאסור. במונחי הסכמה מפורשת או הסכמה נלהבת, מיניות כזו תחשב סוטה או פלילית. וזו טעות.
MeToo# תלוי מפורשות בפטריארכיה, גם בהקשר התרבותי וגם כמטרה. קמפיין כזה רואה בנשים אובייקטים של שליטה גברית מינית. גברים, כך אומרים לנו, מעוניינים בקידום, או לפחות בשימור, של צורות מיזוגיניות של שליטה חברתית בנשים. ההנחה היא כי הם מעוניינים להגיע "רחוק ככל האפשר" לפני שיאלצו להתמודד עם הבעת אי ההסכמה של אישה לקיום יחסי מין. התמונה הזו מספקת, במקרה הטוב, תמונה רגרסיבית ויוצאת דופן של המיניות האנושית. במקרה הרע, היא מעודדת אותנו למַשטר מיניות בדרכים שמרניות. ההבטחה האמיתית בוויכוח הנוכחי על אודות מין טמונה בכך שהוא פותח מרחבים חדשים, שבהם ניתן לחשוב על מגבלות של יחסי מין הרפתקניים ומספקים באמת.
היידי מאת'יוז (Matthews) היא מרצה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת יורק בקנדה. היא מתגוררת בטורונטו
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תמונה ראשית: רוכסן שלו, רוכסן שלה. תצלום: תומס סובק, unsplash.com
Photo by Tomas Sobek on Unsplash
תגובות פייסבוק
3 תגובות על כשאנחנו אומרות כן
אבל באמת
נושא מסובך ודינמי, שמשתנה מיום ליום. הוא מטופל פה ברגישות ובשכל, גם אם זה רחוק מלהיות המלה האחרונה.
על גברים בעלי מראה חיצוני לא אטרקטיבי לדעת שהם לא יכולים לומר לבנות המין השני את מה שגברים בעלי מראה אטרקטיבי יכולים לומר, אם כל הצער שבדבר. אם כל גבר יהיה מודע לעצמו ולמקומו ודרגתו וערך השוק שלו, אז גברים יוכלו להמשיך ולהחזיק במשרתם ללא הפתעות. נורא פשוט.
אפשר קטשופ?
שאלה טובה. או לכל הפחות, נפוצה מאוד. ילדים שואלים את הוריהם "אפשר קטשופ?" ומצפים לקבל את מבוקשם. השימוש אינו מוגבל לילדים, ומבוגרים משתמשים במבנה הזה לא פחות כעניין שבשגרה. לא צריך לבצע חיפושים מקיפים או להשקיע שעות של האזנה לדוברים ולדוברות כדי להגיע למסקנה שבעברית המדוברת של ימינו ניכרת מאוד נוכחותו של המבנה "אפשר X?" כש-X הוא שם עצם.
מדובר במשפטים קצרים של בקשה: בקשה לקבל משהו או בקשת רשות. כדי להבין את מלוא המשמעות והפעולה שלהם, צריך להביט אל האופן שבו הם משמשים, אל ההקשר. וההקשר הוא הכול, הוא החושף בפנינו את העומק של המבנה. אם כך, נדייק: משפטי "אפשר X?" מופיעים בדיאלוג, בדיבור הישיר של דובר אל דובר אחר. למיטב הבנתי וניסיוני, הם אינם מופיעים בקטעים נרטיביים, כלומר כשהדובר או המספר מגוללים את מהלך ההתרחשות או מתארים נוף או נסיבות אחרות.
מכאן עולה נקודה שטוב וחשוב לזכור: תחביר השפה, תמיד מורכב ועשיר מאוד, אינו זהה במצאי ובאפשרויות בין קטעי טקסט מסוגים שונים. אין דינו של הדו-שיח כדינו של התיאור או של סיפור, כלומר של הציר העלילתי. כל אחד מהשניים מתאפיין בתחביר משלו, מה גם שאין ספק שיש גם חלוקת משנה בתוך כל אחד מהם. דגמי משפט שונים מרכיבים את התחביר המובחן של דיאלוג מצד אחד ושל סיפור מצד אחר.
הדגם "אפשר X?" המאפיין את הדיאלוג העברי העכשווי, דגם של שאלה ובקשה, מעלה את השאלה הנוגעת למעשה, לתשובה. עד כמה שהצלחתי להתרשם, לעתים קרובות התשובה כלל אינה מילולית. "אפשר קטשופ?" נענה בהעברת בקבוק הקטשופ, אלא אם כן נדרש הסבר מדוע אין קטשופ או מדוע הבקשה לא תיענה. הרכיב "אפשר" מופיע בשאלה בלבד. כלומר, הוא מסמן את הדגם, במקומו בראש המשפט הקצר. אין מדובר בחלופה ל"יש/אין", המתייחסים לקיום ואפילו לקיום כללי. במקרה של משפטי "אפשר X?" הנמען הוא מי שהדובר או הדוברת פונים אליו, ללא ציון מין או מספר. רחוק מאוד מ"האם אתה יכול [בבקשה] להעביר לי את הקטשופ?", "אפשר קטשופ?", קצר, ישיר, אפילו בוטה, תכליתי וענייני בהחלט, התפשט בעברית העכשווית ותפס לו אחיזה יציבה. יש פיתוי להביט עליו גם כעל תופעה חברתית, בין-אישית, ולציין את ההתמקדות במטרה, בתוצאה המבוקשת. כל זאת, ללא עטיפה מרפדת של נימוס, הסבר או ניסיון לרכוש רצון טוב מצד הנמען. ללא ספק, הקטלוג של התחביר מעיד על התרבות ועל דוברי הלשון לא פחות מאוצר המילים או מגוון זמני הפועל.
מהבחינה המבנית, יש נקודה נוספת שראוי לשים לב אליה. "אפשר X?", שבו X הוא שם עצם, כולל את האפשרות ש-X יהיה מקור הפועל. והרי מקור הפועל בעברית מתפקיד במידה רבה כשם עצם: "לאכול מאוחר מזיק לבריאות", כמו "שומן מן החי מזיק לבריאות", והדבר מעיד ש"לאכול" הוא שם עצם, גם אם במגבלות תחביריות מסוימות. וכך יש לנו אכן "אפשר לפתוח חלון?", שכל עוד איננו מביטים בהקשר הרחב שלו בטקסט, הוא עלול להיות דו-משמעי: בקשה של הדוברת לקבל רשות לפתוח את החלון, או בקשה מהנמען שיתפתח את החלון. ולמעשה, מדובר במשפט תלת-משמעי, שכן הוא יכול גם להיות שאלה בדבר עצם האפשרות לפתוח חלון. שוב, ההקשר הוא הכול והוא המכריע, שכן שום טקסט אינו קיים בחלל ריק והנמען תמיד נמצא שם, שומע את השאלה ומבין במה מדובר. ובדרך, בעיון הקצר הזה, אפשר לראות גם שנמתח קו דק נוסף של הבדל בין שם עצם כמו "קטשופ", ובין מקור הפועל כשם עצם. במקום הפועל, "לפתוח" במקרה הזה, יש גוון של פעולה מרומזת, וההקשר מבהיר מי עשוי להיות מבצע הפעולה, ומכן ריבוי המשמעויות, שגם משליך על "אפשר" שבמקרים כאלו עשוי להיות לא רק מסמן של הדגם כמו ב"אפשר קטשופ", כך שאולי יש מקום לקבוע את "אפשר [מקור פועל]" כתת-דגם.
מצד הטעם, לא מעט מתרעמים על "אפשר קטשופ", והדבר עומד להם כזכות, כמובן. אפשר בהחלט למתוח ביקורת במישור הנימוס והאסתטיקה הלשונית, לעמוד על היעדר ההתחשבות ועל הישירות הבוטה שמתגלה עם השימוש בדגם המשפט הזה. אישית, אני מצטרף למי שלא נעים להם לקבל בקשה-דרישה בפורמט הזה, ואיני משתמש בדגם בדיבור או בכתיבה. אלא שאנחנו יודעים שהמציאות היא כפי שהיא. פרטיה מתגלים לנו ואנחנו אוספים אותם ומשתדלים לתאר אותם, גם אם הם אינם נוחים או נעימים לנו מבחינה זו או אחרת. הגישה התיאורית דורשת מאיתנו להתייחס למצוי. אלו הנתונים לניתוח. כך בלשון וכך בכלל.
שני דינוזאורים על במה אחת
נת'ניאל גולדברגבמדע כמו בספרות ובקולנוע, הסיפורים שאנחנו מספרים משתנים ומתעדכנים כל העת: כך...
X 19 דקות
סיפורים פנטסטיים
יונתן יעקביעשרים ושש השנים שחלפו מאז שנת ההדפסה, 1989, ודאי שאינן מזכות את...
X 3 דקות