למוות נולדו

כמונו, גם שני בני הזוג הללו לא ביקשו להיוולד. אבל הם מיוחדים בכך שמזה 30 שנה הם דורשים את הזכות למות בכבוד וללא כאב, לפני שלא יוכלו לקבוע את גורלם או יהיו לנטל. התמודדות שאי-אפשר לחמוק ממנה. ומה איתנו?
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

נאראיאן לוואטה (Narayan Lavate), בן 87, ואשתו איראוואטי (Iravati), בת 78, חיים בניגוד לרצונם. הם בריאים, אך מאז שנת 1987 השניים פנו לשורה ארוכה של רשויות בהודו בבקשה לזכות בחסות של המדינה לשים קץ לחייהם. בדצמבר 2017, הם כתבו לנשיא הודו בבקשה לקבל "גזר דין מוות". דרישתם של בני הזוג לקבל מוצא מהיר מן החיים נפלה על אוזניים ערלות: היות שהם אינם סובלים ממחלה קשה, המשבר שלהם הוא קיומי בתכלית.

אנחנו דורשים את הזכות להיות מעורבים בקביעת מותנו. אנחנו רוצים רשות לבחור בסיום רצוני של חיינו בעזרתו של רופא, וזאת באופן נטול כאבים: כיסא חשמלי, חנק באמצעות גז חנקן או זריקה קטלנית

"נולדנו לא מרצוננו אלא כתוצאה מתהליך המערב תגובה כימית, המכונה בלשון המקובלת 'הִתרבות'", אומר נאראיאן, פקיד ממשלה בגמלאות, ביושבו בביתו הזעיר במומבאי. "אך אנחנו דורשים את הזכות להיות מעורבים בקביעת מותנו. אנחנו רוצים רשות לבחור בסיום רצוני של חיינו בעזרתו של רופא, וזאת באופן נטול כאבים: כיסא חשמלי, חנק באמצעות גז חנקן או זריקה קטלנית".

אשתו של נאראיאן, לשעבר מנהלת בית-ספר, מסכימה איתו. "אנחנו מנהלים חיים לא פרודוקטיביים, שאבד עליהם הכלח. אנחנו מטרות נוחות למחלות ולכל מיני נכויות הבאות עם הגיל המתקדם, ולכן אנחנו עול על המשאבים של המדינה, שהם גם כך דלים. לאלץ אותנו להישאר בחיים אינו רק בגדר אכזריות, אלא עניין חסר טעם".

בפסיקה תקדימית, שיאו של מאבק בן 13 שנה למען הזכות למות בכבוד, בית המשפט העליון של הודו אישר לאחרונה את החוקיות של הליכים פסיביים של המתת-חסד, כלומר מניעת טיפול רפואי במטרה לזרז את מותו של חולה סופני. יחד עם זאת, רצונם של בני הזוג לוואטה למות אינו מעוגן במחלה, ולכן לא סביר שייעתרו לבקשתם, כך לפי פעילים בתחום.

"הקריטריון הבסיסי להמתת-חסד הוא שהאדם חולה ללא תקווה להחלמה", אומר ד"ר סורנדרה דהליה (Surendra Dhelia), מזכיר-שותף של עמותה שבסיסה במומבאי, "האגודה למען הזכות למות בכבוד". "אך בקשתם של בני-הזוג לוואטה אינה עומדת בהגדרה הזאת. פגשתי אותם, והטענה שלהם היא שהם בריאים היום, ורוצים מוצא שליו בנקודה הזאת, לפני שהם ייפלו קרבן למחלות. החוק צריך ראשית להתפתח כך שהוא יקבל את האפשרות להמתת-חסד פעילה (שמערבת שימוש באמצעים שנועדו לקדם את המוות לפני המועד שבו שהוא היה מצופה להגיע בלעדיהם), לפני שיוכל להתחיל לשקול את הדרישה של בני-הזוג".

אך נאראיאן ואשתו אינם מסכימים: "החוקה ההודית מעניקה את הזכות לחיים, כך שרק הגיוני שהיא תאפשר לנו את הזכות למות".

חוף ג'והו, מומבאי

חוף ג'והו, מומבאי, הודו. תצלום: ג'ושוא אלן דייויס

הזוג עוסק במוות באורח אובססיבי מזה עשרות שנים. נאראיאן, שנולד במומבאי באוגוסט 1931, היה בן 30 כשהוא ניסה לראשונה להתאבד. הוא היה סטודנט מבריק בכלכלה באוניברסיטת מומבאי ועבד ב-MSRTC, חברת אוטובוסים ממשלתית במדינת מהאראשטרה שבמערב הודו. ללא כל משבר אישי או כלכלי שיביא אותו לכך, יום אחד נאראיאן הלך לחוף הים במומבאי ופסע לתוך הים. דייגים אחדים הבחינו שהוא טובע ומשו אותו מתוך המים.

"היות שהייתי תלמיד מצטיין, הציעו לי מלגה. אבל סירבתי. המלגה, כמו כל הנאה בחיים, הייתה אושר זמני – רחוקה מלהיות ממשית. אפילו אז, האמנתי שהמוות ורק המוות הוא האמת. הוא בלתי-נמנע, אז מדוע לא לעבור את זה בהקדם האפשרי? לא רציתי להילכד בקישוטים האשלייתיים של החיים, וניסיתי להתאבד", אומר הקשיש. "זה היה הגיוני".

אפילו לאחר שהוא חולץ מהמים, נאראיאן שכפי שהוא מתאר זאת "אולץ להמשיך לנשום", לא חדל מלהתקומם בלבו נגד הקיום המסורתי. הוא נהג להימנע ממגע עם משפחתו, לא היו לו חברים, והוא בילה את הזמן כשהוא שקוע בספריו. הוא לא הטביע את עצמי באלכוהול או בהרגלים מזיקים אחרים, אלא פשוט נהג להתהלך ברחבי העיר, מחפש פנס רחוב שלאורו יוכל לשבת בשלווה ולקרוא.

על אף שהגיל החציוני לנישואין לגברים בהודו היה אז בסביבות 22 או 23, נאראיאן התחתן רק לאחר שמלאו לו 37. הוא לא היה מאוהב, ועשה זאת אך ורק כדי למלא את רצונה של אמו. האֵם הייתה על סף מוות, ורצתה לראות את נאראיאן מאושר לפני שהיא תנשום את נשימתה האחרונה.

הוא האמין בכל לבו שלהוסיף בני-אדם לעולם, שגם כך מאוכלס בצפיפות, זה פשע חברתי

"זמן קצר לאחר שנישאנו, ב-1968, נאראיאן אמר לי שהוא אינו רוצה ילדים", אומרת איראוואטי. "הוא האמין בכל לבו שלהוסיף בני-אדם לעולם, שגם כך מאוכלס בצפיפות, זה פשע חברתי. הוא נתן לי שנה לחשוב על כך, ולהחליט. גיליתי שאני מסכימה איתו, והוא עבר ניתוח לקשירת צינורית הזרע".

ימים הפכו לשנים, והחלטתם של בני-הזוג לא להביא ילדים לעולם גרמה להם לספוג ביקורת עזה מבני משפחתם. הביקורת הכועסת מיהרה להתפשט אל שכניהם, עד שאיראוואטי לא הורשתה לבקר ילדים ממשפחות אחרות בסביבת מגוריה.

"על אף שההחלטה שלנו לא נבעה מכשל בריאותי, אנשים הניחו שאנחנו עקרים. עקרות היא סטיגמה קשה בהודו, וברוב המקרים, נשים הן הנושאות באשמה. מאמינים שאפילו אם צלה של אישה 'עקרה' נופל על ילד, הוא לא יחיה. שמעתי את כל הדברים האלו סביבי, והחלטתי להפסיק ליצור כל קשר עם השכנים. לא הלכתי לחתונות או לכינוסים חברתיים אחרים. ההחלטה שלנו לא להוליד ילדים גבתה מאיתנו מחיר מבחינת חיי החברה שלנו, אבל היינו נחושים לעמוד מאחוריה", אומרת איראוואטי, שבאותה עת למדה מתמטיקה בבית-ספר מקומי.

במשך שני העשורים שלאחר מכן, בני-הזוג התקרבו עוד יותר זה אל זה, ונאראיאן החל לחלוק עם אשתו את דעותיו באשר לחיים ולמוות. איראוואטי שוב הסכימה איתו. עם ספרים כגון "Last Rights" של מאריה מאנס (Marya Mannes) משנת 1973, המערב היה עד לתנועה שהתפתחה בשקט, תנועה למען זכותו של אדם למות בשלווה ובכבוד. השיחות שלהם עסקו בעיקר בשאלת המתת-החסד. אך בהודו, לרעיון כזה לא היו קונים. הסיבה לכך, אומר נאראיאן, מושרשת באמונות דתיות חזקות: לבני אדם יש פרק חיים אחד בלבד בעולם הזה, ולכן יש לשמור על החיים בכל מחיר, אפילו אם החיים הופכים לגיהינום.

מומבאי, הודו, Gateway of India

ה-Gateway of India, מומבאי, הודו. תצלום: פארת ויאס.

"אבל מה שאנשים לא מבינים זה שדתות אינן מדברות על החיים והמוות, אלא על לידה ומוות. בדתות הודיות, ידוע שאנשים שהגיעו למעלה רוחנית גבוהה לעתים קרובות בוחרים את הזמן ואת המקום שבהם עם יעזבו את העולם. ה"בהגווד גיטה", הטקסט ההודי המקודש ביותר, מפרט בבירור את ההליך שבאמצעותו אדם שזכה בהארה יכול, מרצונו, לשמוט את גופו הגשמי. הן בג'ייניזם והן בבודהיזם, יש טכניקות שבהן אפשר, באורח מכוון, להרעיב את הגוף ולהיפטר ממנו", טוען נאראיאן, בהתייחסו למכתב שהוא קיבל מפוליטיקאי הודי בכיר, האינטלקטואל ד"ר קאראן סינג (Karan Singh), באוגוסט 2017.

שר הבריאות ההודי דן באורח פרטי בפיתוח "כדור נירוונה", שיאפשר לאדם לעזוב את העולם ללא כאב ומתוך אושר, בכל עת שהוא או היא יראו לנכון, בלי לחכות עד שהאדם יהיה נתון בעינויים של כאב בלתי נסבל

"כשר הבריאות, דנתי באורח פרטי עם מספר מדענים מובילים על האפשרות לבחון את מה שכיניתי, בהיעדר מונח טוב יותר, 'כדור נירוונה'", כך כתב סינג במאמר ביומון ההודי "Hindustan Times", מאמר שהוא חלק עם נאראיאן. "כדור כזה היה משלב חומרים קטלניים וחומרי הזיה, כדי לאפשר לאדם לעזוב את העולם ללא כאב ומתוך אושר, בכל עת שהוא או היא יראו לנכון. איננו צריכים לחכות עד שנהיה נתונים בעינויים של כאב בלתי נסבל לפני שנוכל לעשות צעד כזה".

בהיותם משוכנעים שלעמוד בעליות ובירידות של החיים הוא עניין חסר תוחלת שכן המוות ממתין בסופם בכל מקרה, ב-1987 החלו בני-הזוג לעתור לרשויות בדרישה ל"רחמים". בשלושת העשורים האחרונים, הם כתבו לאינספור בכירים במדינה וברשויות המשפט. הם טענו שיש להרשות להם לסיים את חייהם, ממש כפי שמותר לשים קץ לחיים בעת הפסקת הריון.  הם ניסו לשכנע בעלי תפקידים בכירים שהם "סובלים סבל פנימי שלא באשמתם", ושאין זה הוגן לאלץ אותם להמתין עד שהם ילקו במחלות קשות. הם גם הדגישו כיצד רופא יוכל לסייע להם להתאבד – על ידי מתן מנה קטלנית של סם – וכיצד התהליך, כלומר שינה שלאחריה תבוא תרדמת ולבסוף מוות, יהיה "לחלוטין נטול סיכון או כאבים". והם גם הציעו להיתלות במקום שני מורשעים הממתינים לביצוע גזר-דין מוות.

"איננו הבעלים הבלעדיים של גופנו, אלא נאמנים שהגוף נמסר להם למשמרת", כתבו בני-הזוג במכתב לנשיא בית המשפט העליון של הודו. "הגיע הזמן להשיב לחברה על הטוב שהיא גילתה כלפינו ולתרום את גופינו, כל עוד אפשר לעשות בהם שימוש. ידוע לנו שבימי קדם, חי לו איש חכם בשם דדהיצ'י, שנתן את עצמותיו מרצונו החופשי, כדי להביא לניצחון במלחמה נגד השדים הרעים. אנחנו מבקשים ללכת בעקבותיו".

מג'יד ממון (Majeed Memon), פוליטיקאי הודי מוביל ועורך-דין פלילי, אומר שהנחישות של בני-הזוג לתרום את אבריהם "ראויה להערכה", אך שמבחינה חוקית העניין בעייתי. "קשה להצדיק את העמדה שלהם – הם מתוסכלים מהחיים – כשלמעשה, הם חיו את חייהם בשלמותם. הם יכולים לתרום את אבריהם כשיתרחש מוות טבעי, ועל ארגונים רלוונטיים להניא אותם מלבקש מוות בטרם עת".

היות שהם לא קיבלו מענה לבקשותיהם, בני-הזוג נרשמו ב"דיגניטאס" (Dignitas), אחד מארבעת הארגונים הלא רפואיים הקיימים בשווייץ שעניינם הזכות למות. בשווייץ התאבדות בעזרת אדם אחר היא הליך חוקי. במאי 2018, ד"ר דייויד גודול (David Goodall), מדען אוסטרלי בעל שם, סיים את חייו באחת המרפאות השווייצריות הללו. אך האפשרות הזאת אינה זמינה לבני הזוג לוואטה.

"אין לי דרכון", מסביר נאראיאן. "וכדי שינפיקו לי דרכון, דורשים ממני את תעודת הלידה שלי. נולדתי בבית, והלידה שלי מעולם לא נרשמה. לאיראוואטי יש דרכון, אבל היא אינה רוצה ללכת בלעדיי. אנחנו רוצים למות ביחד".

היות שעידוד התאבדות הוא עבירה חמורה בהודו, בני-הזוג גם כתבו לראש הממשלה, וקראו לו לקדם תיקון בחוק הפלילי ההודי. הם טועים שעל החוק לעבור שינוי כדי להקל על ארגונים רשומים המסייעים לבני-אדם להתאבד בעזרת רופא. "באמצעות תיקון כה פשוט, ארגונים כמו דיגניטאס יוכלו לקום גם בהודו. ונוכל למות בכבוד ובארצנו האהובה, ולא בניכר".

יוגש סינג (Yogesh Singh), קצין משטרה בכיר לשעבר ועורך-דין, אומר שאין לבצע תיקון כזה בחוק. "לפי החוק ההודי, שום סוג של עזרה לשם התאבדות אינו חוקי, ואיני מתאר לעצמי שהדבר ישתנה. שינוי כזה עלול להוביל לניצול לרעה באורח חמור", הוא אומר.

מומבאי, תנועה, כאוס, רחוב, מוניות

כאוס בשליטה? מומבאי, הודו. תצלום: אטארווה טולסי

הזוג גם בחן את האפשרות להתאבד, אבל הם אינם מעוניינים לפעול בכיוון הזה, שכן כל ניסיון, כמו הניסיון הראשון של נאראיאן, עלול להיכשל, ובמקרה כזה הם יסבלו עוד יותר מפאת גילם המתקדם. "זריקה קטלנית או תלייתנו בחבל יבטיחו מוות ודאי ונטול כאבים", אומר נאראיאן. "אנחנו גם חושבים על האפשרות לפרסם מודעה בעיתון, ולהציע מיליון רופיות [כ-15,000 דולר] לכל איש עולם תחתון שירצה להרוג את שנינו. המכשול היחיד הוא שהאיש עלול לסבול מהשלכות חוקיות, ואת זאת אנו רוצים למנוע".

ללא כל פתרון באופק, בני-הזוג גם תכננו את רציחתה של איראוואטי. במכתב שהיא כתבה לבעלה והנושא תאריך עתידי, איראוואטי אמרה: "ביקשת המתת-חסד בסיוע אחרים עבור שנינו, אבל אני בטוחה שנשיא הודו לא ישעה לבקשתנו. לכן אני יכולה לראות פתרון אחד בלבד, שבכל עת לאחר 31 במרץ 2018 תוכל לחנוק אותי למוות, ולשחרר אותי מן החיים הנוראים האלו. היות שהדבר ייחשב לרצח מתוכנן מראש, בית המשפט יתלה אותך על הפשע הזה. לא תהיה להם כל ברירה, ובקשתך למות באמצעים חוקיים תתמלא גם היא".

אך בסופו של דבר, בני-הזוג ויתרו על התכנית, לאחר שהבינו שההליך החוקי בעקבות רציחת איראוואטי יימשך שנים עד שיגיע למיצויו, ובינתיים, נאראיאן יישלח לכלא.

על אף שמוות טבעי נראה כאופציה האפשרית היחידה עבור בני-הזוג לוואטה, נאראיאן עדיין אופטימי ביחס לאפשרות שראש ממשלת הודו יבחן את בקשתו לשנות את החוק הפלילי של הודו, כך שייקבע שהתאבדות בעזרת רופא היא חוקית במקרים מיוחדים.

"החברה אינה נרתעת מלפקח על הילודה. אך המוות נותר עניין בלתי מוסדר. וברוב המקרים, מדובר בעניין שכרוכים בו כאבים. האם כדור הארץ לא יהיה עשיר יותר במשאבים וגם מקום שבו תשרה שביעות רצון רבה יותר, אם תתאפשר יציאה קלה ומכובדת ממנו?", הוא שואל.

 

מקורות:

Journal of Medical Ethics, Vol. 1, No. 3 (Sep., 1975), p. 153
BMJ
Review, James D. Ghiardi, American Bar Association Journal, Vol. 60, No. 11 (November, 1974), p. 1334, 1339, American Bar Association
Indic Religions and 'The Truth', Gopal Krishna, Economic and Political Weekly, Vol. 25, No. 27 (Jul. 7, 1990), p. 1426, Economic and Political Weekly
Ambedkar and the "Bhagwat Gita", Nalini Pandit, Economic and Political Weekly, Vol. 27, No. 20/21 (May 16-23, 1992), pp. 1063-1065, Economic and Political Weekly
Jainism and Society, Peter Flügel, Bulletin of the School of Oriental and African Studies, University of London, Vol. 69, No. 1 (2006), pp. 91-112, Cambridge University Press on behalf of School of Oriental and African Studies
Buddhism, John R. Mcrae, The Journal of Asian Studies, Vol. 54, No. 2 (May, 1995), pp. 354-371, Association for Asian Studies
Suicide Assisted by Two Swiss Right-to-Die Organisations , S. Fischer, C. A. Huber, L. Imhof, R. Mahrer Imhof, M. Furter, S. J. Ziegler and G. Bosshard, Journal of Medical Ethics, Vol. 34, No. 11 (Nov., 2008), pp. 810-814, BMJ

פוג'ה צ'נגויוואלה (Puja Changoiwala) היא עיתונאית עצמאית הפועלת במומבאי. 

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Dailyכאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: בני הזוג נאראיאן ואיראוואטי לוואטה, מומבאי, הודו. תצלום: Pratik Chorge עבור ה-Hndustan Times, אימג'בנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי פוג'ה צ'נגויוואלה, JSTOR Daily.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על למוות נולדו

02
נדב

כולנו מכירים לא מעט אנשים שחייהם היו ממש בלתי נסבלים, ולבסוף התאבדו. כנראה שסאת הסבל של הזוג הנ"ל לא כל כך נוראה. איני בטוח שמדינות צריכות לעודד אזרחים עם לבטים קיומיים להתאבד. יותר התרשמתי, למשל, מכך שתאגיד התרופות Pfizer הורה לשלטונות ארה"ב להמנע מלהשתמש במוצריו בשביל להוציא להורג אסירים באוקלוהומה. מה יותר קל לבני אדם מאשר להרוג, אחרים או את עצמם, ועוד להפיק מכך רווח? פפייזר מוכיחים שאפשר אחרת, והם ממש לא היחידים. לעומת היכולת הקלה מאד ליטול חיים, מרשימים וראויים הרבה יותר להערכה הם מי שהולכים בעקבות הצו המאתגר והתובעני "ובחרת בחיים".

03
אילנוי סולין

שלילת הזכות למות משמעותה כפיית החיים על האנשים - וזוהי עבדות. זאת בעיקר אשמתו של הטבע, שלא נתן לאף יצור חי (בני אדם ובעלי חיים) כפתור כיבוי בגופו. אך זאת גם אשמתם של בעלי הכוח, ששוללים גישה לחומרים נמבוטליים המאפשרים המתה ללא כאב, וכך כופים את החיים על כולם, גם על מי שלא רוצה להמשיך לחיות. זכרו, משה סילמן נאלץ לשרוף את עצמו כדי לשחרר את עצמו מעבדות. מוטב היה אם היו נותנים לו למות ללא כאב. הדבר רק מוכיח שזה הרע שבכל העולמות האפשריים.