אלכסון קלאסיק שבע הערות על מקומן של הדתות בעולם

מה בין חוויית הפלא והקסם שאנו עשויים לחוש בכל עת, בכל מקום, ובין הדת, מוסדותיה ועושי דברה?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

בדומה לשבעת פלאי העולם העתיק, אשר ייצגו ערכים רוחניים בחומר ממשי, אבקש להציג גם אני את החוויה הרוחנית בחומר (מילולי). אך חשוב מכך, אבקש להבהיר את ההבדל בין אותה חוויה לבין אותו החומר, כלומר, להבחין בין זרימת המציאות ובין הניסיון לאחוז בה.

1. יש קסם בעולם

על אף אינספור פגמיהן של דתות העולם, קשה להתעלם מהתחושה שהמציאות, בסופו של דבר, כוללת אלמנט נשגב כלשהו – מעין נוכחות קסומה וייחודית, הנמצאת בכל חוויה אך חומקת תדיר מתפישה. את נוכחות זו כיניתי בעבר 'היומיומיסטי' – הפלא היומיומי השזור בחיינו. חשבו למשל על היכולת האנושית לשוחח – על הדרך שבה משמעות עוברת מאדם לאדם באמצעות צלילים ואוויר. או על העובדה שלא משנה כמה ננסה, לא נוכל לתאר את המציאות במילים, שכן היא תמיד כוללת משהו שמעבר להן. חשבו על הפלא הטמון באהבה, על המסתורין הכרוך בתודעה, או על כך שניתן, מניסיון אישי, לאחד בין השתיים, כלומר לחוות אחדוּת עם העולם, ולו לרגע חמקמק אחד. מציאותנו, כך נראה, היא שאלה קסומה מטבעה –בבחינת "'?!The Great 'What The Fuck".

2. יש אמונה בעולם

הכרה זו – אשר ניתן לכנותה גם תמימות – נוטה להפציע ולהיעלם בנו לסירוגין (היא נטועה בכולנו מילדות, מתמסמסת מעט כשאנו מתבגרים, וחוזרת ביתר שאת, כך אני מגלה, כשאנו הופכים להורים). הרי בכל פעם שאנו נוסעים במכונית, אנו מאמינים שיהיה בסדר – שיש לנו סיבה לנסוע, שלא נמות בדרך, שנגיע. איננו יודעים זאת, אלא פשוט בוטחים בקיום ובבני האדם שסביבנו, כלומר פתוחים לאפשרות של מימוש רצונותינו. עצם הפעולה – מלימודים אקדמיים, דרך התגייסות לצבא ועד לכתיבת מאמר – מצריכה אמונה גדולה ביותר. עלינו להאמין שנחייה מספיק זמן כדי לחזות בפירות עמלנו, שכדאי לתכנן דברים על אף שהעולם משתנה, שמעשינו הם טובים ומוסריים, ושיש מי שיקרא ויתייחס אלינו. בכל אחד מן המקרים הללו, העתיד לוט בערפל, וכל שביכולתנו לעשות הוא להגיב להווה בצורה מיטיבה. אם כן, אמונה היא סוג של מצב תודעתי – מצב בו לא מעורבת ידיעה ברורה ומוחלטת, אלא בדיוק ההפך מכך: פתיחות רדיקלית לחוויה. זוהי קבלה תמימה של העולם, למרות (או בזכות) חוסר הוודאות שבו.

3. התרבות האנושית מתערטלת מן הקסם

כידוע, התרבויות הגדולות נוצרו והתמסדו במרכזים עירוניים. הן צמחו כשבני אדם עברו למגורי קבע, אגרו עודפי מזון וכוננו מעמדות, וזאת על מנת להשליט מעט סדר בכאוס שסביבם. אך אחד מתוצרי הלוואי של עיור תרבותי זה הוא תופעת ה'התערטלות מן הקסם': איבוד הקשר הישיר לאותה מציאות כאוטית, לאותו טבע פלאי בו שהינו ואותו עבדנו במשך עידנים. אם בעבר חיינו נעו סביב מקורות מים, זריחת החמה, לחשושי המדורה ומחזוריות הקוסמוס עצמה, סביב זרימת החיים המתחדשת תדיר, כיום מצבנו אחר לחלוטין. כעת אנו חיים סביב מבנים מקובעים, דרכים סלולות, מוסדות מנוכרים ומוצרים חסרי אופי, ובמילים אחרות – בעולם אנושי ומעורטל עד מאוד. ואמנם ברור כי לתרבות-אנוש זו יש יתרונות רבים (היא הרי מאפשרת לנו חיים נוחים ובטוחים יחסית), אך עדיין, אותה התערטלות משמעה גם חוויית מציאות אחידה יותר וקסומה פחות: ערים אפרוריות, כבישים מאיימים, בירוקרטיה משפילה, עבודות מתסכלות, ובאופן כללי – שבלונות של קיום ודפוסי התנהגות.

4. החוויה הדתית מצביעה על היומיומיסטי

מכיוון שתרבותנו מערפלת את קסמו של העולם, מאלחשת את פעימתו בחיינו, טקסים דתיים עירבו תמיד 'מִקְסָם חושני' כלשהו כשניסו לעורר את רוחנו: קטורות וריחות, תזמורות וצלילים, שירה ותנועה, חברותא ובדידותא – כל מה שבכוחו לחברנו מחדש לקוסמוס. ואכן, אדם הנודד עם עדריו במרחב אינו זקוק למקדש או לתפילה כדי לחוש את אלוהיו. הוא פוגש את האחרוּת החיה של המציאות כל בוקר. אך אדם מיושב, המוקף כולו בתוצרי החברה, פוגש רק את עצמו בכל אשר יפנה. תרבותו מהדהדת את נפשו הלוך ושוב, עד שאינו יכול לחשוב על דבר מעבר למחשבותיו. לכן החוויה הדתית, בגרסתה המוצלחת ביותר, מאפשרת זמן ומרחב לחוויית הנשגב. היא מנסה להצביע על היומיומיסטי – על ההבנה שהעולם הזה הוא אלוהי, ואין מה לעשות חוץ מלהאמין בו. או במילים חילוניות: שהמציאות היא פלאית, ופלאיות זו מצריכה פתיחות רדיקלית.

5. הדת מעקרת את החוויה הדתית

הבעיה, ראוי לשים לב, מתחילה כשמסרים נשגבים הופכים למסורת נוירוטית, כשדתות ממירות שימור חוויה בשימור עצמן, וכשהלכה נוכחת יותר מהלך רוח. כך, אנו נוטים לשכוח כי המילים והתנועות אינן חשובות כשלעצמן, אלא שהן רק מצביעות על מציאות עמוקה יותר; שהן תזכורת לפלאי עולם. הרי קְדֻשָּׁה היא האמת של הרגע הנוכחי, שכינה היא המרחב בו רגע זה מתממש, ושבת היא היות בתשומת לב לכך. אך כשאנו שוכחים זאת, ושוב פונים ביראה לתוצרי התרבות, אנו ממירים את תנועת העולם במילים, מנצחים על זרימתו בטקסים, ומוסרים את ניהולו לידי כוהנים מכל המינים. במיסוד החוויה היומיומיסטית, אנו מפקיעים מן המציאות את תשומת הלב המגיעה לה, ודורשים לעצב את זרימתה בדמותנו. בזאת, אנו מאבנים את החוויה במו ידנו, מאנישים את אלוהים, 'מסדירים' את הפלא, ומתנכרים למסריו – כלומר חוטאים הן לאדם והן למקום.

6. גם מוסד ה'יהדות' בכוחו לערפל את החוויה

החיים הם בריאים ושלמים כפי שהם, אך חוקי גיור, הלכות לבוש, הפרדת מינים ואף ברית מילה, כולם דומים לניתוח רפואי של המציאות, בבחינת 'הניתוח הצליח אך החולה מת'. שכן דבר אינו פוגם יותר ביחסנו השלם אל הקוסמוס מאשר חוקים מקומיים וזמניים. דבר אינו 'הורס את הקסם' יותר מהמרת האהבה המתחדשת לעולם ביראה העתיקה מהטקסט. ומובן שאין בזאת כדי לומר שהמסורת היא חסרת חשיבות. אם נפגוש אדם יווני שאינו מכיר את זאוס או את אפלטון, נחשוב שאין הוא מכיר עד הסוף את עצמו; שאין הוא מסוגל להעמיק בשפתו, וכי כך פוחתת יכולתו לתרום לשיחה. עלינו אפוא להכיר את רבדי העברית, ללמוד את התנ"ך ולהתוודע למסורת, אך כל העת להתייחס אליהם בהתאם: לא כמושא להיאחזות ולדבקות, אלא כנקודת השראה לשיחה, וכעידוד ליצירה של חיים מתחדשים. היהדות – על רעיונותיה ומילותיה – היא המסגרת המסורתית דרכה דוברי עברית פוגשים את המציאות. אך מסיבה זו, ההסכמה לקדש את שפתנו בפגשנו את אותה מציאות, היא ברית המילה האמיתית.

7. החוויה הדתית מתמצה באהבת המציאות

שכן המציאות, לדעתי, היא שאלה ארעית, פלאית, ואינסופית, שאלה שעליה אין דת אנוש היכולה לענות, אך עליה כל בן-אנוש יכול לתת את הדעת. ואכן, כדי לדעת את המציאות, להכירה במובן התנ"כי, העמוק והאינטימי, כל שביכולתנו לעשות הוא להיפתח ברכוּת אליה, לאהוב את הקסם שבה, ולעצב כך גם את אמונתנו: לחיות בתשוקה תמימה, לעולם ועד.

תמונה ראשית: האפיפיור, קרית הוותיקן. תצלום: נאצ'ו ארטאגה, unsplash.com

Photo by Nacho Arteaga on Unsplash

המחשבה מובאת לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המחשבה התפרסמה לראשונה ב"אלכסון" ב-10 בספטמבר 2018

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

11 תגובות על שבע הערות על מקומן של הדתות בעולם

01
יותם נבון

יפה מאוד דנוק. אתייחס לנקודה שלא בליבת המאמר אבל קפצה לי לעין "לא משנה כמה ננסה, לא נוכל לתאר את המציאות במילים, שכן היא תמיד כוללת משהו שמעבר להן" ... אנסה לתת צבע נוסף , עבדך הנאמן הוא מדען שהיבט נרחב של עיסוקו הוא לתאר את המציאות במילים, ארחיב ואומר כי לא נוכל לתאר את המציאות במילים כי היא מורכבת מאלמנטים שאין ביכולתנו לתפוס.
אין מעבר למציאות ( beyond reality) יש מעבר לתפיסה (beyond perception). אם ביכלתך להרחיב את היכולת הפיסיקלית של חושיך (איש איש לפי הבנתו וכישוריו) אז תוכל לתאר חלקים נוספים של המציאות,ואולי אף להשתמש באוצר המילים הקיים או לפתח אותו לצרכיך. באשר לאנתרופו-תיאולוגיה אהבתי את הקישור בין ההתיישבות בערים להווצרות הצורך בדת. שכנינו הבדואים אמנם הם נוודים על מלא שמתפללים 5 פעמים ביום, אבל כנראה יש איזו דקות מילולית שפספסתי ואכן לרוב אבחנתך מדוייקת. מאמר נהדר בכל אופן.

אני לא חושב שדת היא חוויה. חוויה זה סובייקטיבי.
אני לא חושב שאמונה עיוורת היא האמונה ראויה. אמונה מלשון אימון היא היא האמונה הראויה.
אדם בהחלט אמור לפחד מתאונות דרכים. המכונית דורשת קרבן תמידי של מיליון שלוש מאות אלף הרוגים בשנה ומעל שלושים מיליון פצועים ורובם לכל החיים.
שאדם מוכן להקריב את הקרבן הזה למען אלוהי הנוחיות, אל לא להתבכיין שתגיע תורו לשלם את הקרבן.

כאן מגיע האמונה העיוורת שמרגיע אותו ואומרת לו שיש אלוהי הבייביסיטר שתציל אותו מהמכונית.
הוא חייב את הקלישאה הזאת בכדי להצדיק את מעשיו המבהילים כמו להכניס למכונית את צאצאיו הרכים ואת אשתו.
הוא יודע שיגיע יומו לשלם את הקרבן, אבל הוא חיי בהכחשה בגיוס האמונה השקרית.
פילוסופים האל לא יכול להתערב כאן אם בחרנו בקרבן כזה גדול בשביל הנוחיות. מבחינת "אילו עבדי ע"ז ואילו עבדי ע"ז"

זה אותו חקירה מחשבתית האם האל יכול להתערב במשחק הלוטו

https://socialrevolutioninhumanthinking.wordpress.com/2017/01/25/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8-%D7%9C%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%94%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%94%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%91-%D7%91%D7%9E%D7%A9%D7%97%D7%A7-%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%98%D7%95/

לגבי חוקי הדת (ביהדות)

ביהדות בניגוד גמור כלפי כל חברה משטרית או דת משטרית, ביהדות החוקים נחקקים בשוק החופשי והאדם חופשי לגמרי לאמץ אותם או לא.
(זה הסיבה שהיהדות מאבדת בכל שלוש או ארבע דורות את רוב בניה להתבוללות)

שהמשטר הישראלי מאמצת חוקי הלכה וכופה אותם על עבדיה, אין סיבה להאשים את היהדות בכך כי עקרונית היהדות נגד משטר ומלכות.
שהמשטר כופה על היהדות את סמכותה בנישואין = רישום נישואין וכו' וכו', טבעי שהיהודים ידרשו להכניס את חוקי היהדות ולא את חוקי הבריטים.
כלומר המשחק המלוכלך בין החילוני לחרדים או הדתי, היא תוצאה של המשטר ולא תוצאה של היהדות. ביהדות אלפי שנים היה פנקסים קהילתיים מקומיים וחופשיים. אחרי שהמשטר\הריבון כופה עליו את סמכותו, הוא מתגונן עם אותו כללי משחק שנקרא "חוקים משטרים כפייתיים"

במצב הראוי שאין משטר\ריבון, האם מישהו יכול להתלונן על קהילה מקומית שלא רוצה לקבל חבר חדש בקהילה מכל סיבה שהיא ?
כמו שהקהילה המקומית עצמה לא יכולה להתלונן כלפי חברי הקהילה החופשית עצמה, ככה אי אפשר להתלונן כלפיה מבחוץ. זאת מחיר החירות של האדם והקהילה.

לגבי ברית מילה.

שוב טעות, ברית מילה הוא לא חוק דתי. הוא עיקר דתי ויחי ההבדל.
שאתה לא מהול אתה פשוט לא יהודי. לא מהול זה לא חסר העובדה שאתה לא מהול. לא מהול זועקת שאתה לא מכיר בחירות האדם כפרט. אתה מצהיר שאתה שייך לישות דמיונית כלשהי כמו שייך למולך או ללאום.

היהדות החופשית טוענת שאסור לך מוסרית להוליד ילד בכפיה ובכפיה להעביר אותו למולך.
רק אם אתה עושה לו ברית מילה, אתה בעצם מצהיר שהוא נולד בן חורין.

ראו "ברית מילה בשביל מה?"

https://socialrevolutioninhumanthinking.wordpress.com/2017/01/25/%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%9C-%D7%9E%D7%94/

ראו גם: החשיבה היהודית הבסיסית – המצאת הדגל האישי "ברית מילה"

https://socialrevolutioninhumanthinking.wordpress.com/2017/01/25/%D7%94%D7%97%D7%A9%D7%99%D7%91%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%A1%D7%99%D7%A1%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A6%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%93%D7%92%D7%9C-%D7%94%D7%90%D7%99/

06
נדב

מאמר מעניין מאד, ובימים אלה של אנטי דתיות קיצונית, גם אמיץ. תודה דניאל! אפשר עם זאת לשאול למה דתות ומיסוד סותרים בהכרח את החוייה הדתית. אם כבר, זוהי הסרת הקסם המודרנית המונעת זאת, כפי שציין אראל. שלילת הקשר בין חוק לחוייה, שכביקורת על היהדות יש לה שורשים אפלים אצל קאנט, הגל וניטשה, ממש אינה הכרחית (וראו הקדמת מיכה גודמן ל"אלוהים מאמין באדם" של א"י השל בעריכת ד. בונדי). אבל היא כן שימושית לתאגידים חסרי אחריות, שהם המוטבים העיקריים של הלך הרוח האומר שלא צריך שום חוק וחקיקה, אלא "כל שאתם צריכים הוא אהבה". דא עקא, האהבה הזו לא עוזרת, למשל, לפועלי בנין שנופלים מבנינים, להשאר בחיים בלי אסדרה ואכיפה ממשלתית הולמת. לכן הומניסטים צריכים להתנגד למיתוס של שלילת ההלכה כאיבון הכרחי.

07
רועי

דניאל
אני לא אחד שמגיב הרבה למאמרים, אבל המאמר שלך גורם לי להגיב ולהתייחס אליו בזכות העומק שבו, ההתעוררות, היחודיות, האומץ, האמת והקסם שבו. ובך. תודה

09
קובי בלום

מאמר נפלא, דניאל יקר! פנינה של ממש.
נראה לי ברור שחמשת חושינו, שהם תוצר של אבולוציה מקומית, על פלנטה נידחת, בעלת צרכים ספציפיים, לא יכולים לתת מענה שלם ומקיף להכרת מציאות, ברמה האישית, שהיא הרבה מעל ומעבר לחיי היום יום שלנו, עכשיו ולאורך ההתפתחות האנושית.
אנחנו מרגישים שישנם דברים שלא 'נתפשים' על ידי חושינו, אבל הטבע המקומי לא נתן לנו את הכלים לדעת מהם אותם דברים בדיוק, אולי בגלל שזה ידע שלא ממש תרם לאתגרי האבולוציה המקומית שלנו.
דוגמאות לתופעות שהן מעבר לתפישת חמשת החושים לא חסרות. עם חלקן המדע המודרני מנסה להתמודד, לא תמיד בהצלחה.

10
דני

ניסיתי לחדור לליבת כוונתך, למרות ניסוחים בעייתיים רבים מאד. למשל - אין בין אמונה (שאגיע בשלום ליעדי למשל) לבין דת ולא כלום. הדת קשורה באופן מוחלט באמונה באל כלשהו. וגם - התרבויות הפרימיטיביות - נוודיות, אינן פחות דתיות מאחרות, וגם לא יותר. החיפוש אחר מתווך להבנת המציאות משותף לכל התרבויות והאנשים. ועוד דוגמה: מה פירוש להכיר את זאוס או אפלטון? להכיר אישית? לדעת מיהם? להאמין בהם?. בקצרה - כתיבה יפה מאד אבל עמוסת אי בהירויות וקלישאות. ניתן להבחין מבעדן בתובנה מעניינת, אבל רק בקושי.

11
אריאל

צר לי, אבל הנחת היסוד של המאמר היא שכל החוויה הדתית היא מתחילה ומסתיימת בחוויה. ולפי זה עשית את ההכללה המודרנית שכוללת את כל הדתות באריזה אחת. אבל תפיסה דתית מגיעה מהעיגון של תפיסת מציאות. וניתן לדבר בגנות דת, אבל תפיסת המציאות שביסוד הדת היא לא החוויה הסובייקטיבית, אלא הנחה על יסוד במציאות.
אפשר לדון האם מדובר בנרתיב שגוי, או במציאות סובייקטיבית, אבל וודאי שלא מדובר בעוד ״חוויה של נשגב״ ארטילאית ומנותקת מהשלכות חוק ומוסר.