המריבה על השרבוטים

פעם, מעריץ של קפקא העניק לו במתנה כרך נאה וכרוך במיוחד ובו שלושה מסיפוריו של הסופר. תגובתו של קפקא הייתה חריפה: "השרבוטים שלי... אינם יותר מאשר הגילום האישי שלי של האימה", הוא השיב. "הם אינם צריכים להיות מודפסים כלל, הם צריכים להישרף". בה בעת, קפקא האמין שאין לו יעוד בחיים זולת הכתיבה: "אני עשוי מספרוּת", הוא אמר, "ואיני יכול להיות משהו אחר". אין ספק שהאמביוולנטיות של קפקא ביחס ליצירתו הייתה ביטוי של חוסר ביטחון עמוק ביחס לעצמו. האם יש לו הזכות להטיל על העולם את החזיונות המחרידים ומלאי הדמיון שלו? "אם אדם אינו יכול לעזור בשום דרך, עליו לשתוק", הוא הרהר. "אסור לאיש לאפשר לחוסר התקווה שלו לגרום לכך שמצבו של החולה יתדרדר".

קפקא הוא למאה העשרים, המנוכרת והאבסורדית, מה שדנטה או שייקספיר היו לתקופותיהם: הסופר שלכד את מהות העידן שהוא חי בו

באורח אירוני, חוסר התקווה המשוקף ביצירה של קפקא היה בדיוק מה שהבטיח את מקומה בלב לבה של ספרות המאה העשרים. גרגור סמסא, שמתעורר בוקר אחד ומגלה שהוא היה לחרק, ויוזף ק', שמועמד לדין על ידי בית דין לא רשמי על פשע שאיש אינו מוכן להסביר לו, הפכו לדמויות מודרניות ארכיטיפיות. וו.ה. אודן טען שקפקא הוא למאה העשרים, המנוכרת והאבסורדית, מה שדנטה או שייקספיר היו לתקופותיהם: הסופר שלכד את מהות העידן שהוא חי בו.

אילו קפקא היה יכול לקרוא את "המשפט האחרון של קפקא" ("Kafka’s Last Trial"), ספרו החדש, הדרמטי ומאיר העיניים של בנג'מין בלינט (Benjamin Balint), העוסק בגורלה של יצירתו, הוא היה בוודאי נדהם לגלות שה"שרבוטים" שלו הפכו להיות בעלי ערך בל ייאמן – ולא רק במונחים ספרותיים, אלא במונחים כספיים ואף גיאו-פוליטיים. לבו של הספר של בלינט הוא משפט שנגרר במערכת המשפט הישראלית במשך שנים, ושעניינו היה הבעלות על כתבי-יד אחדים של קפקא, שהתגלגלו לידיים פרטיות בתל-אביב. כיוון שהעיתונות דיווחה בהרחבה על המשפט בשעתו, לא נקלקל לקוראים אם נאמר שבשנת 2016 השליטה על כתבי-היד הועברה מאווה הופה, הקשישה שהחזיקה בהם, לידיה של הספרייה הלאומית [של מדינת ישראל].

בניין הספרייה הלאומית של מדינת ישראל, גבעת רם, ירושלים. תצלום: אסף פינצ'וק, הספרייה הלאומית, ויקיפדיה

אלא שעל פי הסיפור המסופר בספרו של בלינט, בתיק שנדון בבית המשפט היו מעורבים הרבה יותר מאשר ענייני צוואות וסעיפי חוק. המקרה מעלה שאלות כבדות משקל באשר ללאומיות, לדת, לספרות ואפילו לשואה – שבה נספו שלוש אחיותיו של קפקא, ואשר הוא נמלט ממנה רק כיוון שהוא מת צעיר, משחפת. הופה ירשה את כתבי היד מאמה, אסתר, שקיבלה אותם מידיו מקס ברוד, חברו הטוב של קפקא והמוציא לפועל של צוואתו. היא תכננה למכור אותם לארכיון לספרות גרמנית, במרבך, שם הם היו מצטרפים ליצירות של דמויות מפתח נוספות בספרות הגרמנית. אילו כך היה אכן קורה, הדבר היה בבחינת ניצחון תרבותי עבור גרמניה, ובמשתמע גם תימוכין לרעיון שקפקא נחשב בעיקרו של דבר סופר גרמני, על אף שהוא מעולם לא היה אזרח גרמני, אלא יהודי שנולד וחי בפראג. הספרייה הלאומית של ישראל טענה שהכתבים של קפקא הם חלק מהמורשת התרבותית של העם היהודי, ולכן כתבי היד צריכים להישאר בידי המדינה היהודית.

בעת מותו, בשנת 1924, בגיל 40, קפקא בהחלט לא נראה כמועמד לתהילת עולם. הוא היה ידוע מעט בחוגים ספרותיים גרמניים, אך הספרות מעולם לא הייתה עיסוקו העיקרי, המקצועי. הוא בילה את ימיו בעבודה כעורך דין עבור חברת ביטוח, משרה שהוא שנא אך גם הצטיין בה. הוא פרסם סיפורים אחדים בכתבי עת וגם ככרכים דקים, אך על אף שהיו בהם יצירות מופת כמו "הגלגול", "במושבת העונשין" ו"אמן רעב", היצירות הללו זכו לתשומת-לב מועטה. הרומנים הגדולים של קפקא, "המשפט" ו"הטירה" היו עדיין רק בכתבי יד, לא גמורים, והעולם טרם התוודע אליהם.

מן המפורסמות הוא שקפקא ניסה לוודא שהמצב יישאר כזה. לפני מותו, הוא כתב מכתב לברוד, שמצא את המכתב כשהוא הלך לפנות את שולחן הכתיבה של קפקא. ב"צוואה האחרונה" הזאת, קפקא הורה לברוד לשרוף את כל כתבי היד שלו, כולל את מכתביו ואת יומניו. אך ברוד, שהעריץ את קפקא כמעט עד כדי פולחן, סירב לקיים את רצונו של חברו. במקום זאת, הוא הקדיש את שארית חייו לעריכה, פרסום וקידום היצירה של קפקא – ואפילו כתב עליו רומן [Zauberreich der Liebe, "מחוזה הקסום של האהבה"], שבו הגיבור הוא ריכרד גרטה, מסווה דק לקפקא עצמו. כך, ברוד לא רק הבטיח את האלמותיות של קפקא, אלא גם את תהילת הנצח שלו עצמו. אף כי ברוד היה סופר פורה ומצליח, היום הוא זכור בעיקר בזכות תפקידו בסיפור של קפקא.

פרסום היצירה של קפקא גרם הנאה לאינספור קוראים, האיר את חייהם (וכמובן, נתן עבודה למאות מומחים לקפקא). השמדת היצירה הייתה מועילה רק לאדם מת אחד

השאלה האם ברוד פעל באורח אתי כשהוא התעלם מרצונו האחרון של קפקא היא אחד מנושאי הוויכוח הגדולים של תולדות הספרות, והוא שוכן בלבו של הספר של בלינט. כפי שהוא מציין "ברוד לא היה הראשון וגם לא האחרון שניצב בפני דילמה כזאת". ורגיליוס רצה שה"אינאיס" שלו יישרף לאחר מותו, וגם זאת בקשה שלא נענתה. שימור יצירה של סופר בניגוד לרצונו משמעו לומר שהאמנות שייכת יותר לקהל מאשר למי שיצר אותה. ובמונחים תועלתניים פשוטים, ברוד ללא ספק קיבל את ההחלטה הנכונה. פרסום היצירה של קפקא גרם הנאה לאינספור קוראים, האיר את חייהם (וכמובן, נתן עבודה למאות מומחים לקפקא). השמדת היצירה הייתה מועילה רק לאדם מת אחד.

בית המדונה השחורה, פראג. תצלום: תום ווק

אך האם קפקא, האיש שהיה עשוי מספרוּת, באמת רצה שכתביו ייעלמו מן העולם? האמת היא שאם קוראים את צוואתו של קפקא בקפידה, היא דו-משמעית ופתוחה לפרשנויות רבות, בדיוק כמו כל דבר אחר שהוא כתב. יתרה מכך, הצוואה הבחינה בין יצירותיו שלא ראו אור ובין אחדים מהסיפורים שלו שזכו לראות אור בחייו, שאותם הוא הגדיר כ"ראויים". "איני מתכוון לומר שאני רוצה שהם יודפסו מחדש", הוא הוסיף, "אך איני מונע מאיש להחזיק בהם אם הוא רוצה בכך". נראה שבלבו של קפקא קיננה תקווה נמשכת שיצירתו תמצא קוראים. ובבחירה בברוד כמוציא לפועל, הוא בחר את האדם האחד שהיה ברור מראש שהוא לא יקיים את הנחיותיו. נראה כאילו קפקא רצה להעביר את יצירתו לדורות הבאים, אבל לא רצה לשאת באחריות לכך. "אפילו בביטול-עצמי של עצמו, קפקא היה מוכה בהססנות", כותב בלינט.

לברוד, מצדו,  לא היו ספקות באשר לחשיבות כתביו של חברו. הוא הצליח למצוא מוציאים לאור לרומנים "המשפט" ו"הטירה" כבר בשנות ה-20, אך רק בשנות ה-30 החלה היצירה של קפקא אט-אט למצוא לעצמה קהל אמיתי. עליית הנאציזם שכנעה קוראים שהם אכן חיים בעולמו של קפקא, עולם של חוקים מזויפים ואלימות חסרת פשר – אפילו בשעה שהאנטישמיות הנאצית גרמה לכך שלא הייתה אפשרות לפרסם את ספריו בגרמניה.

ברוד נמלט מצ'כוסלובקיה ממש בעצם אותו הלילה שבו הנאצים ספחו את המדינה לגרמניה, במרץ 1939. הוא נשא איתו את כתבי היד של קפקא. ברוד היה מסור לציונות מזה שנים רבות, והוא עשה את דרכו לתל-אביב, שם הוא חי עד מותו בשנת 1968. בלינט מראה שכמו מהגרים רבים מגרמניה, ברוד התקשה לשקם את חייו בפלשתינה. לדאבון לבו, העולם הספרותי המקומי זלזל בו, והיה מעוניין רק בכתיבה בשפה העברית. אכן, בלינט מציין שהיצירה של קפקא מעולם לא הייתה פופולרית בישראל כפי שהיא פופולרית באירופה ובארצות הברית.

האם קפקא הוא סופר יהודי? מה אנו מרוויחים, או מפסידים, אם אנו קוראים את יצירתו מבעד לעדשה יהודית?

במהלך המשפט, מלומדים גרמנים טענו שכתבי היד של קפקא צריכים להימסר לגרמניה, שם הם ייחקרו באורח אינטנסיבי, במקום שיוזנחו בירושלים. טיעון נגדי ברור הוא שיהיה זה מעוות ששרידים מיצירתו ומעולמו האישי של קפקא יתגלגלו למדינה שהשמידה את משפחתו. בלינט מצטט מלומד ישראלי שהעיר באורח חד: "לגרמנים אין עבר טוב בכל הנוגע לטיפול בדברים של קפקא. הם לא טיפלו היטב באחיותיו". אך הטיעון בעד השארת קפקא בישראל נגע לעניינים עמוקים יותר, ועירב שיקולים ספרותיים לצד שיקולים משפטיים. בלינט כותב, שבכך שהם העניקו את המסמכים של קפקא לספרייה הלאומית של מדינת ישראל השופטים "אישרו שקפקא הוא ביסודו של דבר סופר יהודי". וזוהי השאלה האמיתית הנמצאת במרכזו של הספר "המשפט האחרון של קפקא": האם הוא סופר יהודי? מה אנו מרוויחים, או מפסידים, אם אנו קוראים את יצירתו מבעד לעדשה יהודית?

ביוגרפית, יהדותו של קפקא מובנת מאליה. הוא נולד למשפחה יהודית וחי בקהילה יהודית שסבלה מאנטישמיות חמורה, ולעתים אלימה. על אף שהוא חונך עם ידיעות מועטות בלבד ביהדות, קפקא פיתח עניין עמוק בתרבות היהודית. התאטרון היידי וסיפורי עם חסידיים היו השפעות חשובות על יצירתו, ובשנות חייו האחרונות הוא חלם להגר לפלשתינה, ואף למד עברית כדי להתכונן לכך. (מחברת לימוד העברית של קפקא היא בין הפריטים שאווה הופה ירשה).

מראה רחוב בפראג. תצלום: AC Almelor

סופר ששמו הופך לשם תואר פועל כעין נביא, ומעניק שם לחוויות השמורות לכולם

אך אילו לא ידעתם שקפקא היה יהודי, יכולתם לקרוא את ספריו ולא לגלות זאת אי-פעם. המלה "יהודי" אינה מופיע ולו פעם אחת בכתיבה הבדיונית שלו, ולדמויות שלו יש אוניברסליות כמו של דמויות במשל: יוזף ק' יכול להיות כל אדם החי בחברה עירונית מודרנית. ובכל זאת, קוראים יהודים רבים – ובכללם מבקרים החל בוולטר בנימין וכלה בהרולד בלום – תמיד הבינו את היצירה של קפקא ככזאת הצומחת מתוך החוויה היהודית המרכז-אירופית, צומחת מתוכה ומגיבה אליה. קפקא השתייך לדור יהודי שהתנתק מהחיים היהודיים המסורתיים במזרח אירופה, שהתנהלו ביידיש, אך גם לא היה מסוגל להיטמע באורח מלא בתרבות הגרמנית, שהתייחסה ליהודים בבוז ובעוינות. במכתב לברוד, קפקא כתב שהסופר היהודי-גרמני "תקוע ברגליו האחוריות הקטנות באמונה של אבותיו, בעוד רגליו הקדמיות מגששות בחיפוש אחר קרקע חדשה, בלי למצוא אותה לעולם".

ברגע שמתחילים לחפש דמויות כאלו בספריו של קפקא, הן נמצאות בכל מקום. הקוף השבוי ב"דין וחשבון לאקדמיה", קוף שלמד, בדרך מכאיבה, כיצד להצטרף לעולם של בני-האדם; הגיבור של "הזמרת יוזפינה, או עם העכברים", שאמנותה המצייצת מסייעת לקיים את עמה הנרדף; יוזף ק', ב"המשפט", שנשפט על ידי כללים זרים שהוא אינו מבין – כולם ניתנים לקריאה כהערות של קפקא על הקושי במצב היהודי. ומעל לכל, האובססיה של קפקא עם רעיון החוק, והתימהון שלו נוכח מערכות חוק שפעולתן נראית בלתי ניתנת להבנה, הוא כמעט תאולוגי, רגש הנובע מתוך תחושתו שהחוק היהודי אבד לבלי שוב.

יחד עם זאת, הגאונות של קפקא הייתה שהוא ראה את החוויות היהודיות הללו – מה שבלינט מכנה "חוסר הבית ואי-ההשתייכות העיקשים שלו" – גם כחוויות מודרניות באורח ארכיטיפי. במאה העשרים, להיות מנותקים ממסורת, לסבול מניפולציה מצדם של מוסדות לא ידידותיים, ולהיות קורבנות לאלימות פתאומית – היו לחוויות כמעט אוניברסליות. עבור ברטולט ברכט, היצירה של קפקא הייתה מין נבואה ותיארה "את מחנות הריכוז העתידיים, את חוסר היציבות העתידי של החוק... את חייהם המשותקים, המוּנעים באורח לא ראוי, המאיימים לקרוס, של אינדיבידואלים רבים". סופר ששמו הופך לשם תואר פועל כעין נביא, ומעניק שם לחוויות השמורות לכולם. לכן, בסופו של דבר, אין חשיבות מיוחדת לשאלה האם עזבונו של קפקא שוכנים בגרמניה או בישראל. מה שחשוב הוא שכולנו חיים בעולמו של קפקא.

אדם קירש (Adam Kirsch) הוא מבקר ספרות, משורר, חוקר ספרות ועיתונאי. הוא מלמד באוניברסיטת Columbia. קירש חיבר ספרים אחדים, ובהם "The People and The Books: 18 Classics of Jewish Literature".

Copyright 2018 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: קפקא. גרפיקה ותצלום: רפאל אדוארדס.