זה לא היה טל

הוא תמיד היה חיה אורבנית ואף נהנה מכך. ברור היה שהמורכבוּת והרטט של המבוך הזה ממש עוררו אותו: ריח הבנזין, גם אם הוא מעורר בחילה כלשהי, רחש הזמזום של בתי החרושת שבשולי העיר, ההבל המצחין של המזבלות, השאגות המתכתיות של אמבולנסים ורכבי משטרה, ואפילו האורות הלבנים של מרכז העיר, כלומר כל הקלישאות של השירה האורבנית, בתוספת כמה אחדות מתוצרת הטנגו. אבל נכון גם שתצלום רגעי, כל כך מובחן ובלתי חוזר, כמו אותו מוכר עיתונים הקורס מתוך שיעמום וישנוניות על סחורתו המתכלה, או חיוכם של שני ילדים יחפים על ערימת מרצפות שבורות, או הזונה שבפינה הקוראת את לוֹבסַנג רַמפָּה 1 כדי לשוות מעט צבע להמתנה ללקוח העומד להגיע, איפשרו לו להיות קרוב אל עצמו. הוא היה משוכנע שריאותיו זקוקות לעשן ולזיהום כשם שריאותיו של איש ההר זקוקות לאוויר הצלול של צהרי היום.

בלילות ישן שינה כבדה ועמוקה, אבל רק אם העֵרוּת נפרדה ממנו במין קונטרפּוּנקט של קולות המולה קרובים וצפירות רחוקות. לעומת זאת, כל אימת שלן באיזו עיירה קטנה ומבודדת, השקט הדחוס, המחריש־אוזניים כמעט, הדיר שינה מעיניו. ואז בלית ברירה היה עוזב את המיטה ומאוורר את נדודי השינה שלו באוויר הפתוח, ומתבונן ללא כל אהדה בשמים הזעופים והמנצנצים ההם שהיווּ עבורו את שיא הנידוי. המרחב הטבעי שלו מעולם לא היה הנוף אלא הזולת, על הפרעותיו וצרותיו, על חידותיו והפתעותיו. עד אשר לא הוכח ההפך, הימר תמיד על הטוּב ועל הנאמנויות הנלוות לו. ואפילו האוסף המובחר שלו של אכזבות ובגידות לאורך ארבעים וחמש שנים לא ריפה את ידיו. הוא היה אספן של מחוות בל־יימחו, של נאמנויות מזעריות, של גילויי סולידריות סמויים. כך הוא פעל בעימותים הפוליטיים, ללא כל שאיפה אישית לשררה, ביודעו שהוא פורה הרבה יותר ובהחלט יעיל יותר כשהוא במגע עם אנשים בכיכר הגדושה מאשר על במות הנאומים. בדרך כלל גילה לו המסר המובן מאליו (שאיתו הסכים לרוב) פחות דברים נסתרים מאשר איזה סוגריים מאולתרים, או הגבינים המכוּוצים של הנואם המזהיר המסכן, או התנופה נעתקת־הנשימה של ההרצאה המבריקה האינסופית שתהפוך את השקיעה בנמנום למחיאות כפיים.

ככלות הכל, הגלות הכפויה היתה עבורו קללה ובו־זמנית גילוי. רק שלושה חודשים אחרי הבריחה הרת הסכנות נמצאו לו הזמן וההזדמנות להבין, כבר בארץ זרה, שפשעיו לכאורה לא היו פוליטיים כי אם אך ורק אנושיים. הוא אכן סייע בלי לחשוב יתר על המידה במֶה אבל כן בידיעה למי. ברור שהוא חלַק עם הבחורים רבות מהתלונות שלהם, אבל הסולידריות הלגמרי טבעית הזאת מעולם לא היתה הגורם המכריע. תמיד היה משקל רב יותר להיכרות האישית שלו עם הנרדף התורן, למשל הידיעה שאותו הנרדף היה פעם אחד ממאות תלמידיו, לפעמים אפילו לא תלמיד מבריק. חשובה יותר מהמצע האידיאולוגי שלו היתה העובדה שהוא ראה אותו בשכונה לעיתים קרובות, בועט בכדור במגרש ללא כל להט אך נהנה מכל שער כאילו העולם היה באמת מחוסן מפני השוֹאה. פה ושם היה מושיט יד לעזור, אבל לא כמחויבות אזרחית או כחובה לוחמנית, אלא בקושי כמחווה ספונטנית, בלתי נמנעת. ברור שמרוב שהושיט יד פה יד שם, לא היה חסר הרבה שיכבלו אותן באזיקים.

כן, מסיבות שונות ומשונות, הגלות היתה בבחינת גילוי. ראשית, היא סייעה לו לגלות בתוכו מקומות שעד אז לא נחקרו על ידיו. לראות ולהרגיש את עצמו מבוּדד, ללא המרחב הטבעי שלו, מוקף עכשיו במחסומים של זרוּת, ללא אפשרות לפתוח דף חדש, נתון בידי הגורל, שעדיין לא היה לא טוב ולא רע, כמו בידי סערה שחמקה מתחזית מזג האוויר. הכל סייע לו להבין כמה כבדה יכולה יד המקרה להיות, כמה חסרת רחמים.

שנית, הוא גילה לְמה הוא התגעגע ולְמה לא, וזה כשלעצמו גם יצר בו תחושה של איזון בלתי צפוי, כיוון שהבין, להפתעתו היחסית, שערכים נעלים אחדים לא עניינו אותו כהוא־זה, ולעומת זאת חסרונם של חומת אבן מטונפת ושמנונית, של השלט "האֵט - בית ספר" שבלם אותו כל בוקר כשעשה את דרכו למרכז בסיטרואן החבוטה שלו, או חסרונה של התמונה החוזרת על עצמה של הזקן עם השיער הארוך שהוא ראה מחלון ביתו מפזז עם הכלב הדני הגדול שלו בחוף השומם בשיא החורף - הסב לו חרדה נוקבת. ברור שהתגעגע לכל אלה בעיניים צחיחות, כי חיות אורבניות אינן דומעות.

ושלישית, הוא גם גילה שהסביבה החדשה, עם פני אנשיה הנחושים כמצוק ומסורותיה השופעות והבלתי ניתנות לשיחוד, שמרה עם זאת עבורו, מאחורי זחיחותהּ המוצקה, מקום פגיע של רוך ילדי, של עזרה בחיפוש, של התעקשויות נדיבות. והוא אפילו הבין שהבדידות בין שווים, הבדידות מתוך בחירה חופשית למשך רגעים או למשך סמסטר, יכולה להיות משאב מתקבל על הדעת בהחלט, מקור שופע של חדשות טובות, בעוד הבדידות של הגלות, הבדידות הכפויה, היתה חדשה רעה לפעמים. הכל בה היה זר, מהקירות הנקיים ועד לשמים הצייקנים, מבִּרכת השלום הפשוטה עד לזוהר תרבות הצריכה, מדברי ימי העוני עד להבלי הטלוויזיה.

חדרי האכסניות, המיטות ללילה אחד, ארוחות הבוקר ליד הדלפק, ההליכות הליליות, החיבור והחיסור בפנקס הקטן כדי לבדוק כמה נשאר לו, הטלפונים ("אל תשכח לצלצל אלי כשתגיע") שזעקו בקולות צורמים במרחבים עלובים או מפוארים, היו סתם עיטורים מסתלסלים של הבדידות הזאת, מעולם לא פתרונות. לכן, כשסופסוף הופיע מישהו שפתח דלת והציע לו את אמונו, כשהגיעו פנים שזיהו אצל הנרדף את התסמינים של רדיפה גדולה, חובקת־כֹּל כמעט, היו הייאושים המבליגים נושרים והולכים כשכבות בצל.

נכון שאף לא אחד מן הגילויים הללו, אפילו לא צירופם, הביאו לביטול געגועיו. כניצוֹל לרגעים מאונייה טרופה, המשיך בכל זאת לשדר אותות לחזרה. ואחד האותות האלה היה זה שלבסוף הביא לאות החוזר שהוא ציפה לו: התירוץ המנצח. תמיד התעצל לחבוק את המולדת הבלויה כָּארץ המובטחת. המגן, הדגל וההימנון, טקסי הַטְבָּלה שעבר זמנם, אתגרים מתקופה אחרת, איזו משמעות היתה להם, אם השתמשו בהם ללא הבחנה הן הבחורים שנמקו משנאה בבתי הכלא והן אלה המנוולים שעינו אותם. עם זאת, המולדת החלה להרכיב את עצמה כמו תצרף, מוצאת פה פרצוף שהתאים לפינה, שם עפיפון שחיפש את הענן שלו. המולדת הלכה והתחברה לו ללא דגל, ללא הימנון, ללא מגן. כמו כשמשחזרים אילן יוחסין, משחק שחמט או מגילת קלף מהוּהה. וכך הערגה הפכה אצלו לחוש ריח, מישוש, טעם, לפני השמיעה או הראייה. הוא הרגיש צורך להריח את מרבצי המלַחַת הישנים, להשעין את כפות ידיו על שולחן עץ האלון שלו, לנעוץ את שיניו באפרסק בשל. כך כאשר ההזדמנות, גם אם מסוכנת, נקרתה בדרכו, הוא ידע מיד שינצל אותה.

המבצע לא היה מסובך כל כך. רק לחצות את האוקיינוס, להתמקם לזמן קצר בארץ הסמוכה וליצור שם קשר עם ידידים שיקרבו אותו לאזור מסוים בגבול. ההוראות היו לחצות את הגבול רגלי, עם תרמיל אחד בלבד. בצד השני לא יהיה איש קשר או אנשים שיחכו לו. פשוט ללכת. מה שכן, עם מצפן, עם מפת האזור ובכל מקרה במראה מפוקפק של היפי או של globetrotter 2. וכך עשה זאת.

הג'יפ של אנשי סודו הוריד אותו מרחק שני קילומטרים מקו הגבול. הוא לא פגש איש בדרכו. הוא הילך כמה שעות בשדה הפתוח, בעוד השמש קופחת בפניו המורגלים למקומות סגורים. מרגע שעבר את הגבול הסתכמו החדשות בארנבת מופתעת, נחש שהתרחק בזהירות, שני עקרבים נוודים, ולפרקים רוח קלה הניעה את העשבים ואת השיבולים.

הוא ידע שיהיה עליו ללכת שעות רבות ולמחרת אף יותר, כך שכאשר השמש חישבה לשקוע באופק, החליט גם הוא להעמיק אל תוך המעבה הנוצר־סוד. כשמצא עץ שנראה לו ידידותי, החליט לעבור את הלילה תחת חסותו הרכה. הוא אפילו לא שאל את עצמו איזה עץ זה; הוא הרי היה חיה אורבנית, ואף נהנה מכך. אבל היה קר. הוא למד בענווה שבשדה הפתוח קר. התרמיל הפך מיד לשק שינה. הוא נכנס לראשונה לאותו מעֵין בית מזערי, נהנה מהחמימות שהחלה לעלות מרגליו, והפעם, על אף הדממה הקרובה והשלווה הרחוקה, ישן שינה עמוקה, בלי לחשוש, לא מפני חיות ולא מפני קרה.

הוא חלם אפוא בהנאה ובצבעים ברורים במיוחד: הוא מתקרב סופסוף לביתו הישן בעיר, אבל מקדים אותו אמבולנס והוא נשאר על המדרכה ממול, ממתין לבאות. מן הבית מוציאים גופה על אלונקה, מישהו מכוסה בשמיכה כהה, אבל ברור שמדובר בו עצמו. רק כשהאמבולנס מתרחק הוא מחליט לחצות את הרחוב, נועץ כרגיל את המפתח הישן שלו בחור המנעול, הדלת נפתחת בלי חריקות למיניהן, ולפתע הוא מתעורר.

הוא התעורר לבוקר רענן וזוהֵר, למציאוּת של ציפורים וחרקים, וגם של כמה ענפים גבוהים שהתנודדו באופן ברור וצרוף והגישו לו פיסות שמים זמינות. הוא התעורר ליום שהרגיש בו חי במיוחד. מעולם לא התעניין בחלומות, לא שלו ולא של אחרים, ובכל זאת באותו רגע החליט שאותו צרור חסר המגן שהוביל האמבולנס הוא החלק הגמור של חייו, ישותו הקודמת החרֵדה והדואבת. הוא הביט סביבו בסקרנות גמלונית כל כך שכמעט הסתחרר, ונשם מלוא ריאותיו, כמתמלא כוח כדי להתחיל לספור מאפס. לאמיתו של דבר הפליא אותו שלא נשמעה קריאת תרנגול, אבל זה יהיה רק הדימוי הראשון שעליו להשליך. כמו כן הפליא אותו שהחיים הפראיים האלה, שהוא צייר פעמים כה רבות באופן מופשט ועוין, היו שם כה מוחשיים ועם זאת כה מאירי פנים. הוא פיהק בהכרת כבוד, חרש, והחל לאט לאט לחלץ את רגליו משׂק השינה. פתאום הבחין שמשמאלו הצמחייה התקערה כמו מצע למשכב. אז, חופשי וללא עדים, למעט מבטהּ של ציפור שחורה אי שם בענף הגבוה, הטיל את עצמו על הערש הירוק הזה, והכניס את ראשו למצע העלים. כאשר סופסוף החיה האורבנית, האיש העיקש הזה, הרים את ראשו, הוא ראה שהעלים הסמוכים אליו לחים. זה כנראה הטל, חשב, עדיין כהרהור ראשוני, עדיין רק כמִתווה. כדי לוודא שאמנם כך הדבר, העביר את לשונו על ארבע הטיפות. ארבע טיפות מלוחות. זה לא היה טל.

 

תרגום מספרדית: שוש נבון. מתוך מדור התרגומים בכתב העת "שבו" (גיליון 32), בעריכת לאה פרישברג.

מריו בֶּנֶדֶטי (1920-2009) הוא אחד מגדולי סופריה הנערצים של אורוגוואי ומחשובי יוצריה של אמריקה הלטינית במאה העשרים.  לפני שפנה לעסוק בספרות, בראשית שנות השלושים של המאה העשרים, עבד בנדטי, כבר מגיל צעיר, במגוון עבודות אפורות בתור קצרן, קופאי, זבן, ומנהל עסקֵי נדל"ן. במקביל לכתיבתו הספרותית הענפה וכהונתו כראש מחלקת הספרות ההיספנית בחוג למדעי הרוח באוניברסיטה במונטווידאו (1973-1971), הוא עבד כעיתונאי ומבקר ספרות וקולנוע בעיתונים מובילים במדינה, וכן בשבועון Marcha  שהיה אחד הפרסומים החשובים בתחום הפוליטי והספרותי עד שנסגר בהוראת השלטונות ב־1974. שנה קודם לסגירתו, בשנת 1973, נאלץ בנדטי לגלות מארצו בעקבות ההפיכה הצבאית ודעותיו השמאליות, גלות שנמשכה שתים־עשרה שנים ובמסגרתה עבר להתגורר בארצות שונות, בהן ארגנטינה, פרו, קובה וספרד. עם כינון המשטר הדמוקרטי ב־1985 הוא בחר לחלוק את חייו בין מדריד למונטווידאו.בנדטי כתב יותר משמונים ספרים, בהם כמה רומנים, סיפורים קצרים ועשרות ספרי שירה ומסות. אחדות מיצירותיו תורגמו לשפות רבות. בנדטי מוכר מעט לקורא הישראלי, וספרו 'ההפוגה' הוא הספר הראשון שתורגם לעברית בידי רמי סערי (1996).כלל יצירתו של בנדטי, כהתנהלותו בחייו, מאופיינת בהומניזם רב על דקויותיו, והדמויות בספריו מתוארות באירוניה דקה אך תמיד בעין חומלת. לשונו ביקורתית ונחרצת בכל הנוגע לרמיסת זכויות אזרח, עוולות חברתיות, פעילות אפלה ושחיתות, כמו עסקאות מפוקפקות ועבירות שוחד, הן של הפרט והן של הממסד. הוא היה בין מבקריה הבולטים של מדיניות הטרור של הדיקטטורה הצבאית באורוגוואי (1985-1973) שפעלה לדיכוי אלים של האוכלוסיה והביאה למאסרים, עינויים אכזריים, תופעת הנעלמים, ומותם של אלפי אסירים פוליטיים ופעילי שמאל בולטים.בנדטי זכה בפרסים ספרותיים רבים ובהם פרסים בינלאומיים ואותות כבוד על שם גבריאלה מיסטרַל (1995) ועל שם פבלו נרודה (2005).  ב־17 במאי 2009 נפטר בנדטי ממחלת הסרטן והוא בן 89. ביום מותו הכריזה ממשלת אורוגוואי על אבל לאומי לזכרו.

תמונה ראשית: אדם וסוס באורוגוואי. תצלום: מרקוס גיארדו, unsplash.com

Photo by Marcos Gallardo on Unsplash

 

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מריו בנדטי.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על זה לא היה טל