אנשים מוטים אנחנו

האינסטינקטים שלנו מטים ומטעים אותנו. מה שזמין לנו משבש את שיקול הדעת שלנו, ואנחנו גם מוטים לטובת ההווה ודוחים ראיות חדשות מפני דעות קדומות. האם יש דרך לנטרל את ההטיות שלנו? להטות מעט את ההטיות?
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

אני בוהה בתצלום של עצמי, אלא שבתצלום אני מבוגר בעשרים שנה מכפי גילי. לא הגעתי לאזור הדמדומים. אני רק מנסה להשיל מעליי במידת מה את הטיית ההווה, כלומר את הנטייה שלנו לייחס ערך רב לחלופות שקרובות להווה על חשבון חלופות עתידיות רחוקות יותר. מחקרים אקדמיים רבים מלמדים שההטיה הזאת – הידועה לעתים בשם "היוון היפרבולי" (היוון מלשון הווה) – חזקה ועיקשת.

רוב המחקרים האלה התמקדו בכסף. לדוגמה, כששואלים נבדקים אם הם יעדיפו 150 דולר היום או 180 דולר בעוד חודש, הרוב יבחרו ב-150. הוויתור על 20 אחוז מהתשואה אינו מהלך חכם – וקל לזהות זאת כשמרחיקים את השאלה עוד אל העתיד. כששואלים נבדקים אם הם יעדיפו 150 דולר בעוד שנה, או 180 דולר בעוד 13 חודשים, הרוב המכריע יעדיפו לחכות עוד חודש תמורת 30 דולר נוספים.

מובן שהטיית ההווה אינה שמורה אך ורק לניסויים, אלא צצה גם בעולם האמיתי. בייחוד בארצות הברית, אנשים מזניחים באופן חסר אחריות את חסכונותיהם לפנסיה – אפילו אם נכון לרגע זה הכנסותיהם גדולות מהוצאותיהם, ואפילו אם החברה שהם עובדים בה תפריש גם היא כסף לקרן הפנסיה שלהם אם הם עצמם יפרישו אליה בעצמם.

הטיה קוגניטיבית היא אופן חשיבה שגוי, המושרש כפי הנראה עמוק במוח האנושי. ויש לא מעט כאלה

סקייטבורד, סיכון

סיכונים כאן ועכשיו. תצלום: פטריק הנדרי

מצב העניינים הזה הוביל את החוקר האל הרשפילד (Hershfield) לשחק עם תצלומים. הרשפילד הוא מרצה לשיווק מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, ומחקרו יוצא מנקודת ההנחה שאנחנו "מנוכרים" לעצמי העתידי שלנו. במאמר מ-2011 הוא מסביר שבגלל הניכור הזה, "החיסכון נראה לנו כמו בחירה בין להוציא כסף היום, בשביל עצמנו, או לתת אותו לאדם זר בעוד שנים". המאמר מתאר את ניסיונם של הרשפילד ואחדים מעמיתיו לשנות את הלך המחשבה הזה אצל הסטודנטים שלהם. הם ביקשו מתלמידים להתבונן במשך כדקה בדמויות וירטואליות המייצגות אותם בגיל 70. ואז הם שאלו את הסטודנטים מה הם היו עושים אילו קיבלו במפתיע 1,000 דולר. הסטודנטים שהישירו מבט אל העצמי העתידי שלהם, אמרו שהם ישימו, בממוצע, 172 דולר בקרן פנסיה. הסכום הזה גבוה יותר מפי שניים מהסכום הממוצע שציינו הסטודנטים בקבוצת הביקורת, 80 דולר.אני כבר זקן – בתחילת שנות ה-60 לחיי, אם אתם ממש חייבים לדעת – אז לא זאת בלבד שהרשפילד נתן לי תמונה שלי בגיל 80 פלוס (כולל כתמי זקנה, פרצוף נורא א-סימטרי, וקמטים עמוקים כמו בור בכביש באמצע מנהטן) אלא שהוא נתן לי גם תמונה של בתי בעוד עשרות שנים. הוא הסביר לי שהתמונות האלה מעודדות אותי לשאול את עצמי, "איך אני ארגיש לקראת סוף חיי אם ילדיי ונכדיי לא יהיו מסודרים כלכלית?"

כשאנחנו שומעים את המילה "הטיה", רבים מאיתנו, אם לא רובנו, חושבים על דעות קדומות גזעניות או על גופי תקשורת שמטים את הכיסוי שלהם לטובת עמדה פוליטית כזאת או אחרת. הטיית ההווה, לעומת זאת, היא דוגמה להטיה קוגניטיבית –  אופן חשיבה שגוי, המושרש כפי הנראה עמוק במוח האנושי. ויש לא מעט כאלה. "רשימת ההטיות הקוגניטיביות" של ויקיפדיה האנגלית מונה בערך 200 פריטים, החל מהטיית הצופה המשתתף (ה"נטייה של אנשים לייחס את פעולותיהם שלהם לנסיבות החיצוניות, אך לייחס פעולות של אחרים לעולמם הפנימי", כפי שכותבים בוויקיפדיה) וכלה באפקט זייגרניק ("אנשים נוטים לזכור משימות לא-גמורות טוב יותר ממשימות שהושלמו").

אנחנו בטוחים לחלוטין שאם מטבע כבר נחת על "עץ" חמש פעמים ברצף, יש סיכוי רב יותר שהוא ייפול על "פלי" בפעם השישית. בפועל, הסיכוי הוא עדיין חצי-חצי

אחדות מההטיות המצוינות ברשימה הזאת הן מפוקפקות, או טריוויאליות. אפקט איקאה, למשל, מוגדר כנטייה שלנו לייחס ערך מופרז לפריטים שהרכבנו חלקית בעצמנו. ויש הטיות שדומות כל כך להטיות אחרות, עד לרמה של כפילות מוחלטת. אבל יש שם קבוצה של פחות או יותר 100 הטיות שאוששו פעמים רבות במחקר ועלולות לעשות לנו בלגן בחיים.

בגלל כשל המהמר, אנחנו בטוחים לחלוטין שאם מטבע כבר נחת על "עץ" חמש פעמים ברצף, יש סיכוי רב יותר שהוא ייפול על "פלי" בפעם השישית. בפועל, הסיכוי הוא עדיין חצי-חצי. הטיית האופטימיות מונעת מאיתנו להעריך נכונה את המשאבים והזמן שניאלץ להשקיע כמעט בכל פרויקט שאנחנו לוקחים על עצמנו. הטיית הזמינות משכנעת אותנו, למשל, שטיסה במטוס מסוכנת יותר מנסיעה במכונית (תמונות של התרסקויות של מטוסים נראות הרבה יותר דרמטיות וקשות בזיכרוננו, ולכן "זמינות" יותר לתודעה שלנו).

מטוס, התרסקות, איסלנד, DC-3

מטוס: הרבה, הרבה יותר בטוח מנסיעה במכונית. תצלום: גרנט ריצ'י

אפקט העיגון הוא הנטייה להסתמך יותר מדי על פיסת המידע הראשונה שמגיעה אלינו, בייחוד אם המידע הזה מופיע באופן מספרי, בעת קבלת החלטות או ביצוע הערכות ותחזיות. זאת הסיבה שמומחים למשא ומתן מתחילים במכוון עם מספר נמוך מדי או גבוה מדי: הם יודעים שכל שאר הדיון יהיה "מעוגן" במספר הזה. דוגמה מצוינת לאפקט העיגון היא ניסוי שבו צפו הנבדקים בגלגל דמוי-רולטה שעוצר ב-10 או ב-65, ואז התבקשו להעריך איזה אחוז ממדינות האו"ם נמצאות באפריקה. אלה שראו את הגלגל עוצר על 10, העריכו 25 אחוז בממוצע; אלא שראו את הגלגל עוצר על 65, העריכו 45 אחוז בממוצע (התשובה הנכונה בזמן הניסוי הייתה כ-28 אחוז).

אנו מחפשים ראיות המאשרות את מה שאנחנו כבר חושבים רואים בעובדות ובתפישות שאנו נתקלים בהן אישור נוסף לאמונותינו ומזלזלים בכל ראיה שתומכת בעמדה אחרת ואף מתעלמים ממנה

השפעותיהן של הטיות אינן באות לידי ביטוי אך ורק ברמת הפרט. בשנה שעברה, כשדונלד טראמפ החליט לשלוח כוחות נוספים לאפגניסטן, הוא נפל בפח העלות השקועה. הוא אמר, "המדינה שלנו חייבת לשאוף לתוצאה מכובדת ומתמשכת הראויה לקורבנות האדירים שהקרבנו, מעל לכול בחיי אדם". הלך המחשבה של העלות השקועה מעודד אותנו להיאחז בהשקעה גרועה בגלל מה שכבר הפסדנו בגללה: לסיים ארוחה לא טובה במסעדה כי אנחנו ממילא משלמים; להמשיך במלחמה שאי אפשר לנצח בגלל הדם וההון שאבדו בה עד כה. הלך המחשבה הזה תמיד מוטעה, ללא יוצא מן הכלל.

אם תבקשו ממני לקבוע מהי ההטיה הרווחת והמזיקה ביותר, סביר להניח שאנקוב בהטיית האישור. זוהי התופעה שבגללה אנו מחפשים ראיות המאשרות את מה שאנחנו כבר חושבים רואים בעובדות ובתפישות שאנו נתקלים בהן אישור נוסף לאמונותינו ומזלזלים בכל ראיה שתומכת בעמדה אחרת ואף מתעלמים ממנה. הביטוי החריף ביותר להטיית האישור כיום הוא בזירה הפוליטית, כשנדמה שאף אחד מהצדדים אינו מסוגל להודות שיש ולו טיפת צדק בדבריו של הצד האחר.

הטיית האישור מופיעה במקרים רבים נוספים, ולפעמים השלכותיה חמורות. אם לצטט את הדו"ח לנשיא מ-2005, בנושא הגורמים שהובילו למלחמת עיראק: "כשאנליסטים קיבלו ראיות המלמדות שלעיראק אין [נשק להשמדה המונית], הייתה להם נטייה לזלזל במידע הזה. במקום לשקול כל פיסת מידע באופן בלתי תלוי, הם קיבלו רק את המידע שתואם את התיאוריה הרווחת ודחו מידע שסותר אותה".

אפשר לומר שכל הסיפור הזה של הטיות וכשלים קוגניטיביים – קיצורי הדרך וכללי האצבע שלפיהם אנו שופטים מצבים וחוזים תחזיות – הומצא בשנות השבעים על-ידי עמוס טברסקי ודניאל כהנמן, חוקרי מדעי החברה שהתחילו את הקריירות שלהם בישראל ועברו בסופו של דבר לארה"ב. טברסקי וכהנמן הם שערכו את ניסוי המדינות האפריקניות באו"ם. טברסקי נפטר ב-1996. כהנמן זכה ב-2002 בפרס נובל לכלכלה על המחקרים שהצמד ערך יחד, ושאותם הוא סיכם ברב המכר משנת 2011 "לחשוב מהר לחשוב לאט". רב מכר נוסף מ-2017 בשם "ענן של אפשרויות", מאת מייקל לואיס (Lewis), מספר את סיפור שותפותם של טברסקי וכהנמן, שלא תמיד התנהלה על מי מנוחות. ספר קודם של לואיס, Moneyball (משנת 2003) עסק ביסודו של דבר באופן שבו גיבור הספר, מנג'ר הבייסבול בילי בין (Beane), נטרל את ההטיות הקוגניטיביות של הסקאוטים הוותיקים – ובעיקר את טעות הייחוס הבסיסית שבגללה, כאשר אנו מנסים להעריך את התנהגותו של פרט, אנו מייחסים חשיבות רבה מדי לתכונותיו האישיות וחשיבות מועטה מדי לגורמים חיצוניים, שאת רבים מהם ניתן למדוד באופן סטטיסטי.

בייסבול, חבטה

חבטה מוצלחת: אבל מה חלקם של הרוח, הלחות, השמש ועוד אינספור גורמים פרט לחובט? תצלום: כריס צ'או

דמות מפתח נוספת בתחום זה היא ריצ'רד ת'יילר (Thaler), כלכלן מאוניברסיטת שיקגו. אחת ההטיות שהוא מקושר אליה יותר מכול היא אפקט הבעלות, שגורם לנו לייחס ערך מופרז לדברים שבבעלותנו. בניסוי שערכו ת'יילר, כהנמן וג'ק ל. קנֶטְש (Knetsch), חצי מהנבדקים קיבלו ספל ואז נשאלו באיזה מחיר הם היו מסכימים למכור אותו. התשובה הממוצעת הייתה 5.78 דולר. שאר הנבדקים אמרו שהם יהיו מוכנים לקנות את אותו ספל, בממוצע, ב-2.21 דולר. הממצא הזה סתר את התיאוריה הכלכלית הקלאסית, שאומרת כי בכל רגע נתון בקרב אוכלוסייה נתונה, לפריט יש ערך שוק שאינו תלוי בבעלות על הפריט. ב-2017 זכה ת'יילר בפרס נובל לכלכלה.רוב הספרים והמאמרים העוסקים בהטיות קוגניטיביות כוללים פסקה קצרה המופיעה לרוב לקראת סוף הספר ומזכירה פחות או יותר את הפסקה הבאה מ"לחשוב מהר לחשוב לאט": "השאלה השכיחה ביותר לגבי אשליות קוגניטיביות היא אם אפשר להתגבר עליהן. המסר העולה מהדוגמאות שלעיל אינו מעודד".

כהנמן ואחרים משתמשים באנלוגיה לאשליית מולר-לַייר, שני קווים מקבילים עם חצים בכל קצה. בקו אחד, החצים פונים פנימה, ובאחר החוצה. בגלל כיוון החצים, נדמה שהקו השני קצר יותר מהראשון, אבל בעצם אורך הקווים בעלי אותו אורך. אבל הנה העניין העיקרי: גם אחרי שמדדנו את הקווים והבנו שהם שווים באורכם, גם אחרי שהסבירו לנו את הבסיס הנוירולוגי של האשליה, עדיין נדמה לנו שקו אחד קצר יותר מהאחר.

בגלל ההנחה היסודית שההטיות הקוגניטיביות נטועות עמוק במוחנו ואין לשנותן, רוב המחקרים המוקדשים לניסיון להתגבר עליהן, אינם עוסקת במחשבות, בתחזיות ובשיפוטים הבעייתיים עצמם

כשמדובר באשליה אופטית, מוחנו האיטי, האנליטי – מה שכהנמן מכנה "מערכת 2" – מסוגל להבין את הטעות ולא לסמוך על המסקנות הפזיזות של מערכת 1. אבל זה לא פשוט כל כך בעולם האמיתי, כשאנו מתמודדים עם אנשים ועם מצבים, לא עם קווים. כהנמן כותב שלמרבה הצער המנגנון הלוגי הזה חסר לנו דווקא כשאנו זקוקים לו יותר מכול, ושכולנו היינו רוצים אזעקה שתתריע בפנינו שאנו עומדים לבצע טעות חמורה, אך אזעקה אין.

בגלל ההנחה היסודית שההטיות הקוגניטיביות נטועות עמוק במוחנו ואין לשנותן, רוב המחקרים המוקדשים לניסיון להתגבר עליהן, אינם עוסקת במחשבות, בתחזיות ובשיפוטים הבעייתיים עצמם, אלא מתמקדים בשינוי ההתנהגות באמצעות תמריצים או "עידודים" (nudges, המכונים לעתים גם "דחיפות"). לדוגמה, הטיית ההווה התגלתה כהטיה עיקשת להפליא, אבל מעסיקים הצליחו "לעודד" את העובדים שלהם להפריש כספים לפנסיה בכל זאת, בכך שהפכו את הפרשת הכספים לאפשרות ברירת המחדל; העובדים צריכים לנקוט צעד אקטיבי כדי להימנע ממנה. כלומר, יכול להיות שהעצלנות או האינרציה חזקות יותר מהטיות קוגניטיביות. אפשר גם לארגן פרוצדורות מנהליות שיניאו אנשים מלפעול בהתאם להטיה שלהם, ואף ימנעו זאת. דוגמה ידועה: רשימת המטלות (צ'קליסט) לרופאים ואחיות שאטוּל גוואנדֶה (Gawande) מציג בספרו The Checklist Manifesto (משנת 2009).

אבל האם באמת בלתי אפשרי לנטרל את ההטיות שלנו, או לפחות לצמצם אותן במידה רבה? מחקרים אחדים עונים בזהירות שזה אכן בלתי אפשרי. הניסויים האלה בוחנים את תגובותיהם של נבדקים שנבחרו באקראי, רובם סטודנטים לתואר ראשון. כלומר, אנשים שזקוקים לעשרים הדולר שמשלמים להם כדי להשתתף בניסוי, ולא אנשים שחשוב להם לשנות את ההתנהגות ואת החשיבה שלהם או אפילו ללמוד על ההתנהגות והחשיבה שלהם. אבל מה אם הנבדק הוא בעל מוטיבציה רבה לנטרול ההטיות שלו? מה אם הוא מעוניין לקחת חלק בניסויים כאלה מיוזמתו? במילים אחרות, מה אם האדם הזה הוא אני?

למי כתבתי אם לא לדניאל כהנמן, שבגיל 84 עדיין מחזיק במשרה בבית הספר למדיניות ציבורית ויחסים בינלאומיים ע"ש ודרו וילסון באוניברסיטת פרינסטון, אבל מבלה את רוב זמנו במנהטן. הוא ענה בזריזות והסכים להיפגש איתי. "לכל הפחות", אמר, "אני צריך לנסות לשכנע אותך לרדת מהפרויקט הזה".

פגשתי את כהנמן ב"לה פּן קוטידיין" באזור לוֹאֶר מנהטן. הוא גבוה, שליו ומסביר פנים. בקולו מבטא [ישראלי] מובהק, על פניו חיוך אירוני. על מאפה תפוחים ותה בחלב הוא אמר לי, "המזג שלי קשור במידה רבה לעמדה שאני נמצא בה. אין בעולם הזה אדם פסימי יותר ממני".

כשהוא אומר שהוא פסימי, כוונתו לחוסר האפשרות לחולל שינויים במערכת 1 – השולפת המהירה, זו שמבצעת שיפוטים מוטעים כמו באשליית מולר-לייר. "התמונה נראית לי כמו שני קווים שאינם שווים באורכם", אמר. "המטרה היא לא לסמוך על מה שאני רואה. להבין שאסור לי להאמין לעיניים השקרניות שלי". הוא אומר שהדבר אפשרי כשמדובר באשליה אופטית, אבל קשה מאוד נוכח הטיות קוגניטיביות בחיי היומיום.

אשלייה אופטית, קופץ, שוכב, קיר, רצפה

קופץ מול קיר או שוכב על הרצפה? תצלום: צ'רלס אטורומה

הדרך היעילה ביותר לבלום את ההטיות האלה, אומר כהנמן, היא מבחוץ: אנשים אחרים מבחינים בשגיאות שלנו מהר יותר מאיתנו. ו"ארגונים בעלי חשיבה אטית", כדבריו (המילה "אטית" מתייחסת כאן למערכת 2) יכולים להחיל מדיניות הכוללת פיקוח על החלטות אישיות ותחזיות אישיות. הם יכולים גם לדרוש מעובדיהם לנהל צ'קליסט או לבצע דיונים "פּרֶה-מורטֶם" (נתיחה שלפני המוות). את מושג ה"פרה-מורטם" הגה גארי קליין, פסיכולוג קוגניטיבי, כשהכוונה היא לדיון מַטרים שתפקידו לנטרל את הטיית האופטימיות – חברי הצוות נדרשים לדמיין מצב שבו הפרויקט השתבש מאוד, ולכתוב משפט או שניים המתאר כיצד זה קרה. מתברר שהתרגיל הקטן הזה עוזר לאנשים לחשוב קדימה.

כהנמן סבור שאי אפשר לשפר את האינטואיציה, ושאולי, עם תרגול בטווח הארוך, עם הרבה דיבורים, עם חשיפה לכלכלה התנהגותית, אפשר ללמוד לרמוז ללוגיקה שלנו להישמע לכללים מסוימים

"העמדה שלי היא שלאף אחד מהדברים האלה אין השפעה על מערכת 1", אמר כהנמן. "אי אפשר לשפר את האינטואיציה. אולי, עם תרגול בטווח הארוך, עם הרבה דיבורים, עם חשיפה לכלכלה התנהגותית, אפשר ללמוד לרמוז ללוגיקה שלנו שצריך להפעיל את מערכת 2 ולהישמע לכללים מסוימים. אבל לצערי, העולם לא מספק לנו רמזים. וחוץ מזה, רוב האנשים שוכחים לגמרי מכללים בעיצומו של ויכוח. זה הסיפור שלי. אני באמת מקווה שאני לא אצטרך להמשיך לספר אותו".

רצה הגורל, ובדיוק בתקופה שבה התכתבתי ונפגשתי עם כהנמן, הוא ניהל תכתובת מייל עם ריצ'רד י. ניסבֶּט (Nisbett), פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת מישיגן. כבר עשרות שנים יש להם קשר מקצועי. לניסבט היה תפקיד מכריע בהפצת מחקריהם של כהנמן וטברסקי, בספר משנת 1980 בשם Human Inference: Strategies and Shortcomings of Social Judgment. וב"לחשוב מהר לחשוב לאט", כהנמן מתייחס למאמר מוקדם אף יותר של ניסבט, המתאר את נטייתם של נבדקים לא להאמין לראיות סטטיסטיות ואחרות, ובמקום זאת לבסס את השיפוטים שלהם על דוגמאות אישיות ואנקדוטות מלהיבות (הטיה הידועה בשם כשל ההסתברות הקודמת).

אבל במהלך השנים החל ניסבט לשים את הדגש במחקריו ובכתיבתו על האפשרות לאמן אנשים לדלג מעל פחים מסוימים, ובהם כשל ההסתברות הקודמת, טעות הייחוס הבסיסית וכשל העלות השקועה. הוא כתב לכהנמן, בין היתר, כי הוא עובד על ממואר ורוצה לדון בשיחה שהוא ניהל איתו ועם טברסקי בכנס שנערך לפני שנים רבות. ניסבט היה תחת הרושם שכהנמן וטברסקי כעסו – שהם חשבו שהדברים שהוא אומר ועושה הם בבחינת ביקורת מרומזת עליהם. כהנמן זכר את השיחה ההיא וכתב לו בחזרה: "כן, אני זוכר שקצת התרגזנו בגלל המחקרים שלך בנושא אימון האינטואיציה הסטטיסטית ('כעס' היא מילה הרבה יותר מדי חזקה)".

כשמבקשים מניסבט לתת דוגמה לגישה שלו, הוא מספר בדרך כלל על סקר כוכבי הבייסבול. במסגרת הסקר הזה, הוא מתקשר לסטודנטים מאוניברסיטת מישיגן בטענה שהוא עורך משאל לגבי ספורט, ושואל אותם למה בתחילת עונת הבייסבול תמיד יש כמה וכמה חובטים עם ממוצעי פגיעה גבוהים מאוד, יותר מ-0.450, אבל אף שחקן מעולם לא סיים עונה עם ממוצע גבוה מזה. כשהוא מדבר עם סטודנטים שלא עשו קורס מבוא לסטטיסטיקה, בערך חצי מהם נותנים כל מיני סיבות מוטעות כמו "המגישים מתרגלים לחובטים", "החובטים מתעייפים ככל שהעונה נמשכת", וכו'. ובערך חצי מהם נותנים את הסיבה הנכונה: חוק המספרים הגדולים, שאומר כי תוצאות חריגות לכאן או לכאן נפוצות הרבה יותר במדגמים קטנים (במספר חבטות קטן, במקרה הזה). לאורך העונה, ככל שמספר החבטות עולה, מתגלה כי הרגרסיה לממוצע היא בלתי נמנעת. כשניסבט מציג את אותה שאלה בפני סטודנטים שעשו מבוא לסטטיסטיקה, כ-70 אחוז מהם עונים את התשובה הנכונה. הוא מאמין שהניסוי הזה מלמד, עם כל הכבוד לכהנמן, שניתן להשריש את חוק המספרים הגדולים במערכת 2 – ואולי אפילו במערכת 1, גם אם הרמזים שאנו מקבלים הם מצומצמים.

כבשים, עדר, ממוצע, חוק המספרים הגדולים

עדר כבשים: בממוצע, כל כבשה תהיה ממוצעת מאוד. תצלום: דווידה רגוזה

הדוגמה השנייה שניסבט אוהב לשלוף היא שכלכלנים, שלמדו היטב על אודות כשל העלות השקועה, מרבים לצאת באמצע מסרטים גרועים ולא לסיים ארוחות גרועות במסעדות.

שוחחתי עם ניסבט בטלפון ושאלתי אותו בנוגע לחילוקי הדעות שלו עם כהנמן. הוא עדיין נשמע קצת מהוסס. "התרשמתי שדני משוכנע שהמקרים שאני מדבר עליהם זניחים", הוא אמר. "מבחינתו זה ברור כשמש: יש הרבה מאוד שיפוטים שתרגול לא יועיל בהם כלל. אבל אנחנו עשינו ניסויים בסטודנטים ממישיגן, לאורך ארבע שנים, וזיהינו שיפור משמעותי ביכולת לפתור בעיות. גם אצל סטודנטים לתארים מתקדמים בפסיכולוגיה זיהינו שיפור אדיר".

בספרו משנת 2015, Mindware: Tools for Smart Thinking, כותב ניסבט, "המחקרים שערכתי בנושא תרגול סטטיסטי מלמדים שדי במספר דוגמאות בשניים או שלושה תחומים כדי לשפר את יכולת הסקת המסקנות הסטטיסטית שלנו במספר עצום של מקרים נוספים".

באחד המיילים שכהנמן כתב לניסבט, הוא טען שהפער בינם קשור במידה רבה למזג אישי: פסימיות מול אופטימיות. בתגובה הציג ניסבט הבדל נוסף: "אתה ועמוס התמחיתם בבעיות קשות, ובגלל הקושי נמשכת לתשובות שגויות. אני התחלתי לחקור בעיות קלות, שאתם לעולם לא הייתם טועים בהן, אבל אנשים ללא הכשרה טועים בהן כל הזמן... ואז כשבודקים עד כמה הנחיה ואימון משפיעים על בעיות קלות כאלה, רואים שההשפעה עצומה".

דוגמה לבעיה קלה היא ממוצע החבטות. דוגמה לבעיה קשה היא "בעיית לינדה", שהייתה הבסיס לאחד המאמרים הראשונים של כהנמן וטברסקי. בקצרה: החוקרים הציגו בפני הנבדקים מאפיינים של אישה דמיונית בשם לינדה – המחויבות שלה לצדק חברתי, התואר בפילוסופיה שהיא לומדת, השתתפותה במחאות נגד נשק גרעיני, וכו'. הנבדקים נשאלו מה סביר יותר: א) שלינדה היא פקידה בבנק, או ב) שלינדה היא פקידה בבנק ופעילה פמיניסטית. התשובה הנכונה, כמובן, היא א) כי מימוש של תנאי אחד תמיד סביר יותר ממימוש של שני תנאים במקביל. אבל בגלל כשל החיתוך (ההנחה שמימוש של מספר תנאים צרים הוא כנראה סביר יותר ממימוש של תנאי אחד כללי) ובגלל היוריסטיקת הייצוגיות (תשוקתנו העזה להחיל סטריאוטיפים), יותר מ-80 אחוז מהסטודנטים המשיבים ענו ב'.

ניסבט שואל, ובצדק, כמה פעמים בחיים האמיתיים אנחנו צריכים לבצע שיפוט כמו זה שמוצג לפנינו בבעיית לינדה. איני מצליח לחשוב על שום תרחיש כזה בחיי. זאת בעצם מין תעלומה נחמדה.

אישה צעירה, משקפיים, עדשות צהובות

סטודנטית או סטודנטית עם בעיות ראייה? תצלום: קולינס לסולי

ניסבט הציע שאירשם ל-Mindware: Critical Thinking for the Information Age, קורס ב"קוּרסֶרָה" שבו הוא מסביר את המיומנויות והרעיונות היעילים ביותר בעיניו לשיכוך הטיות קוגניטיביות. ואז, כדי לראות כמה למדתי, אני אוכל להשתתף בסקר שהוא עורך בקרב סטודנטים במישיגן. אז זה מה שעשיתי.

הקורס כולל שמונה שיעורים שמלמד ניסבט – על המסך הוא נראה סמכותי ונגיש בעת ובעונה אחת, כמו המרצה לפסיכולוגיה שכולנו היינו רוצים שיהיה לנו – והקורס מלווה בגרפיקות ובשאלונים. אני ממליץ עליו. הוא מסביר את היוריסטיקת הזמינות כך: "אנשים מופתעים לשמוע שיש יותר מקרים של התאבדות ממקרי רצח, ושיש יותר מקרים של טביעה ממקרי מוות בעקבות הצתה. אנשים תמיד חושבים ששיעורי הפשע בעלייה", גם כשזה לא נכון.

רוב האנשים חושבים שהם לא כמו אנשים אחרים. אבל הם כן

הוא מדבר גם על הכשל הלוגי שטמון בהטיית האישור ומסביר שבבואנו לבחון השערה שאנו נוטים להאמין לה, אנחנו מחפשים דוגמאות שמאשרות אותה. אבל גם אם נמצא מיליון דוגמאות כאלה, לעולם לא נוכל להוכיח את ההשערה. הדבר הנכון לעשות הוא לחפש מקרים שמפריכים אותה.

ולכשל ההסתברות הקודמת הוא ניגש באמצעות האסטרטגיה שהוא עצמו משתמש בה כדי להחליט אילו סרטים לראות: ההחלטה שלו לעולם אינה מתבססת על פרסומות או על ביקורת כלשהי, והוא אף פעם אינו בוחר בסרט רק כי נראה לו שהוא ייהנה ממנו. במקום זאת, "אני חי לפי ההסתברויות הקודמות. אני לא קורא ספר או רואה סרט אלא אם אנשים שאני סומך עליהם מאוד ממליצים עליו. רוב האנשים חושבים שהם לא כמו אנשים אחרים. אבל הם כן".

כשהשלמתי את הקורס, ניסבט שלח לי את הסקר שהוא ועמיתיו שולחים לסטודנטים לתואר ראשון במישיגן. הוא כולל עשרות בעיות שנועדו למדוד את מידת החסינות שהנבדקים פיתחו להטיות קוגניטיביות. למשל:

להלן ארבעה קלפים. הם נבחרו מתוך חפיסה שעל כל קלף בה יש אות מצד אחד וספרה מהצד האחר. המשימה שלכם היא לקבוע אילו מהקלפים אתם צריכים להפוך כדי לגלות אם הכלל הבא נכון או שגוי. הכלל הוא: 'אם על קלף מופיעה האות A בצד אחד, הספרה 4 תופיע מצדו האחר'. הפכו אך ורק את הקלפים שאתם חייבים להפוך כדי לבחון את נכונותו של הכלל:

  • קופסה 3 בלבד
  • קופסאות 1, 2, 3 ו-4
  • קופסאות 3 ו-4
  • קופסאות 1, 3 ו-4
  • קופסאות 1 ו-3

 

בגלל הטיית האישור, רבים מהאנשים שלא עברו אימון בוחרים בתשובה "ה". אבל התשובה הנכונה היא "ג". הדבר היחיד שאפשר לשאוף אליו בסיטואציה כזאת הוא להפריך את הכלל, והדרך היחידה לעשות זאת היא להפוך את הקלפים שעליהם האות A (הכלל יופרך אם המספר בצד האחר לא יהיה 4) ואת המספר 7 (הכלל יופרך אם האות בצד האחר תהיה A).

הצלחתי. כששלחתי את הסקר שמילאתי לניסבט, הוא ענה, "אני משער שמעט מאוד בוגרי תואר ראשון הצליחו כמוך. אני בטוח שלפחות חלק מהסטודנטים לתואר שני בפסיכולוגיה, לפחות אחרי שנתיים בלימודים, הצליחו באותה מידה. אבל שים לב שהיית קרוב מאוד לציון המקסימלי".

אף-על-פי-כן, לא חשתי שהקריאה ב-Mindware וההשתתפות בקורס המקוון פטרו אותי בהכרח מההטיות שלי. הרי אף אחד לא בחן אותי לפני כן, ואולי אני פשוט טיפוס עם מעט מאוד הטיות. חוץ מזה, חלק גדול מהשאלות בסקר, כולל זו שלמעלה, נראו לי די רחוקות מהתרחישים שאנחנו עשויים להיתקל בהם בחיי היומיום. הם נראו לי כמו בעיות "קשות", בדומה לבעיית לינדה, פקידת הבנק. יתרה מזאת, קיבלתי "רמזים", כמו שכהנמן היה אומר. בניגוד לסטודנטים לתואר ראשון, ידעתי בדיוק למה שואלים אותי את השאלות האלה, וניגשתי אליהן בהתאם.

ניסבט, מצדו, התעקש שלתוצאות יש חשיבות. "אם התוצאות שלך משתפרות בבחינה", הוא אמר לי, "תהיה בטוח שהן ישתפרו גם בחיים האמיתיים".

הקורס של ניסבט בקורסרה והמפגשים שהאל הרשפילד עורך לנו עם העצמי העתידי שלנו, אינם השיטות היחידות לנטרול הטיות קוגניטיביות. המכון NeuroLeadership Institute שבניו יורק מציע לארגונים וליחידים שורה של הכשרות, סמינרים מקוונים וכנסים המבטיחים, בין היתר, ללמד את המשתתפים להתנגד להטיות שלהם בשיטות המבוססות על מחקרי מוח. בקרוב תיערך בניו יורק ועידת הפסגה השנתית הנמשכת יומיים. בעלות של 2,845 דולר תוכלו ללמוד, לדוגמה, "מדוע המוח שלנו גרוע כל כך בחשיבה על העתיד, ואיך אפשר לעשות את זה טוב יותר?"

פיליפ טֶטלוק (Tetlock) מבית ספר וורטון למנהל עסקים של אוניברסיטת פנסילבניה, וברברס מֶלֶרס (Mellers), אשתו ושותפתו למחקר, חוקרים כבר שנים את נושא "חזאי העל": אנשים שמצליחים לעקוף את ההטיות הקוגניטיביות ולחזות אירועים עתידיים בדיוק גדול הרבה יותר מאשר כל מיני מומחים-כביכול המופיעים דרך קבע בטלוויזיה. בספרו "תחזיות-על" (משנת 2015, כתב יחד עם דן גרדנר, בעברית ראה אור ב-2017 בהוצאה משותפת של כנרת זמורה-ביתן ואלכסון), ו-Good Judgement, המיזם המסחרי שהוא ומלרס הקימו, הם חולקים את סודם של חזאי העל.

נקודת המבט הפנימית היא תוצר של טעות הייחוס הבסיסית, של כשל ההסתברות הקודמת ושל הטיות אחרות שמעודדות אותנו בלי הרף לבסס את השיפוטים ואת התחזיות שלנו על סיפורים מעניינים, במקום לבסס אותם על נתונים וסטטיסטיקות

אחד המרכיבים החשובים ביותר לחיזוי מוצלח הוא "נקודת המבט החיצונית". נקודת המבט הפנימית היא תוצר של טעות הייחוס הבסיסית, של כשל ההסתברות הקודמת ושל הטיות אחרות שמעודדות אותנו בלי הרף לבסס את השיפוטים ואת התחזיות שלנו על סיפורים מעניינים, במקום לבסס אותם על נתונים וסטטיסטיקות. טטלוק מציג מקרה שבו מישהו ניגש אליכם בחתונה ושואל כמה זמן אתם חושבים שהזוג המאושר יחזיק מעמד. אם אתם מזדעזעים כי ראיתם עד כמה הם מסורים זה לזה, הרי נפלתם בפח של נקודת המבט הפנימית. משהו כמו 40 אחוז מהנישואים מסתיימים בגירושים, והסטטיסטיקה הזאת אומרת הרבה יותר על גורל של נישואים בין שני אנשים נתונים מאשר מבט שופע אהבה. לא שכדאי לכם לחלוק את התובנה הזאת דווקא בזמן החתונה.

חתונה, זוג, חתן וכלה, חתן, כלה

לפניכם 40% סיכויים לגירושין. תצלום: הרמס ריוורה

השיטות החדשות המבטיחות ביותר למאבק בהטיות, על-פי חוקרים בתחום, הם משחקי וידאו. מדובר בקומץ משחקים שנולד בעקבות מלחמת עיראק ופארסת הנשק להשמדה המונית שטלטלה את קהילת המודיעין. ב-2006 רצתה ממשלת ארה"ב למנוע טעות נוספת בסדר גודל כזה והקימה את סוכנות IARPA, שתפקידה להשתמש בכלי מחקר וטכנולוגיה מתקדמים כדי לשפר את איסוף המודיעין ואת יכולות הניתוח המודיעיניות של המדינה. ב-2011 השיקה הסוכנות את תוכנית Sirius כדי לממן משחקי וידאו "רציניים" שיוכלו להיאבק בשש ההטיות הקוגניטיביות שהסוכנות החליטה שהן המזיקות ביותר: הטיית האישור, טעות הייחוס הבסיסית, עיוורון להטיות (bias blind spot" התחושה שאתם מוטים פחות מהאדם הממוצע), אפקט העיגון, היוריסיטיקת הייצוגיות והטיית ההשלכה (projection bias, ההנחה שכולם חושבים כמוכם).

שישה צוותים יצאו לפתח משחקים רציניים כאלה, ושניים מהם השלימו את מלאכתם. קארי ק' מורוודג' (Morewedge), שמרצה כיום באוניברסיטת בוסטון, עמד בראש הצוות שקיבל את מירב תשומת הלב. יחד עם מספר שותפים –  בהם צוות מחברת Creative Technologies המתמחה במשחקים ובהדמיות אחרות, וצוות מחברת Leidos, העוסקת במחקר בטחוני, מודיעיני ובריאותי ועובדת לא מעט עם הממשלה – הוא פיתח את המשחק Missing, שאורך שלוש שעות. נבדקים אחדים שיחקו בו, בשעה שאחרים צפו בסרטון בנושא הטיות קוגניטיביות. החסינות להטיות של חברי שתי הקבוצות נבדקה לפני כן ומיד לאחר מכן, ולבסוף 8-12 שבועות לאחר הניסוי.

אחרי שהחסינות שלי נבדקה, שיחקתי במשחק, שמזכיר במראה שלו משחק גוף ראשון של פלייסטיישן 3 מסוף העשור הקודם, עם נשים וגברים בעלי חזה גדול שלובשים כולם בגדים צמודים ונעים במרחב בהססנות מה. במשחק אתם מגלמים את שכניה של אישה בשם טרי יוז, שנעלמת באורח מסתורי בחלק הראשון. בחלק השני של המשחק היא צצה שוב ומבקשת מכם לעזור לה לחשוף איזו מזימה המתרחשת מאחורי הקלעים בחברה שלה. על הדרך אתם מתבקשים גם לבצע שיפוטים ולחזות תחזיות – קצתם קשורים לעלילה ואחרים לא – זאת במטרה לחשוף את ההטיות שלכם. על תשובותיכם תקבלו משוב מידי.

לדוגמה, כשאתם עורכים חיפוש בדירה של טרי, אב הבית דופק בדלת ושואל, בלי שום קשר לכלום, מה דעתכם על מרי, דיירת אחרת, שאותה הוא מתאר כ"טיפוס לא ספורטיבי". הוא אומר ש-70 אחוז מהדיירים הולכים לחדר הכושר של רוקי, 10 אחוז הולכים לחדר הכושר "אנטרופיה", ו-20 אחוז נשארים בבית מול נטפליקס. לאיזה חדר כושר אתם חושבים שמרי הולכת? תשובה שגויה, המתקבלת בגלל כשל ההסתברות הקודמת (מופע פרטי של היוריסטיקת הייצוגיות) היא "לשום חדר כושר. מרי יושבת על הספה כל היום". התשובה הנכונה – על סמך הנתונים שאב הבית הואיל בטובו לספק – היא "חדר הכושר של רוקי". כשהמשתתפים במחקר נבדקו מיד לאחר ששיחקו במשחק או צפו בסרטון, ואז שוב,  חודשים מספר לאחר מכן, כולם השתפרו, אבל הנבדקים ששיחקו במשחק השתפרו הרבה יותר מהנבדקים שצפו בסרטון.

כשדיברתי עם מורוודג', הוא אמר שהתוצאות מאששות לדעתו את תוצאות מחקריו של ריצ'רד ניסבט ואת תובנותיו. "החוקרים בתחום פחות או יותר פסלו את המחקר של ניסבט על סמך ההנחה שאימון אינו יכול להפחית הטיות קוגניטיביות", אמר לי. "מחקרים שנערכו בנושא אימון מלמדים שספרים ושיעורים הם בידור חביב, אבל בסופו של דבר הם אינם מועילים כלל. אבל למשחק יש השפעה רבה מאוד. זה הפתיע את כולם".

עשיתי את המבדק שלו מיד אחרי ששיחקתי במשחק, והתוצאות היו מעורבות. הפגנתי שיפור ניכר בכל הקשור להטיית האישור, טעות הייחוס הבסיסית והיוריסטיקת הייצוגיות, ושיפור קל בעיוורון להטיות ובאפקט העיגון. התוצאה הראשונית הנמוכה ביותר שלי – 44.8 אחוז – הייתה בהטיית ההשלכה, והתוצאה שלי, שימו לב, ירדה עוד קצת אחרי ששיחקתי במשחק (אני באמת חייב להפסיק להניח שכולם חושבים כמוני). אבל אפילו התוצאות החיוביות הזכירו לי משהו שדניאל כהנמן אמר לי. "נייר ועט לא משכנעים אותי", הוא אמר. "נכון שאפשר לערוך מבחן אחרי מספר שנים, אבל עצם קיומו של מבחן נותן רמז לנבחנים. המבחן מזכיר להם במה מדובר".

אני עשיתי את המבחנים של ניסבט ומורוודג' על צג מחשב, לא על נייר, אבל הבעיה היא אותה בעיה: טוב ויפה ששיפרתם את התוצאות שלכם במבחן – כשאתם דרוכים, ואולי אפילו מחפשים אקטיבית את הפחים שטומנים לכם – אבל שיפור התנהגותי בחיים האמיתיים הוא שונה בתכלית. מורוודג' אמר לי שמספר תרחישים טנטטיביים מהחיים האמיתיים המזכירים את אלה שמופיעים ב-Missing, הניבו "תוצאות מבטיחות", אבל עדיין מוקדם מדי לדבר עליהם.

אני לא פסימיסט גדול כמו דניאל כהנמן וגם לא אופטימיסט כמו ריצ'רד ניסבט. אבל מאז שהתחלתי להתעמק בתחום, הבחנתי במספר שינויים בהתנהגות שלי. לא מזמן, למשל, ביום חם, החלטתי לקנות בקבוק מים ממכונה, בשני דולרים. הבקבוק לא יצא; כשהסתכלתי פנימה, הבנתי שהמנגנון שמחזיק את הבקבוק תקוע. אבל לידו הייתה שורה נוספת של בקבוקי מים, וראיתי שהמנגנון של השורה הזאת תקין. תגובת הבטן שלי אמרה לי לא לקנות עוד בקבוק מהשורה ה"טובה", כי ארבעה דולרים לבקבוק מים זה יותר מדי. אבל כל האימונים שעברתי בהטיות קוגניטיביות אמרו לי שזאת חשיבה כוזבת, ושבפועל אני אוציא שני דולרים על בקבוק – מחיר שאני מוכן לשלם, כפי שכבר היה ברור. אז הכנסתי את הכסף למכונה וקיבלתי את המים, ששתיתי בשמחה.

משקאות קלים, מכונה לממכר משקאות

כמה להסתכן? תצלום: elmar bajora

בעתיד אני מתכוון לפקח על המחשבות ועל התגובות שלי כמיטב יכולתי. נגיד שאני רוצה להעסיק עוזר מחקר. למועמד א' יש המלצות יוצאות מן הכלל וניסיון רב אבל הוא ממלמל בריאיון ואינו מצליח להסתכל לי בעיניים; מועמד ב' אוהב נורא לדבר על כדורסל – הנושא האהוב עלי! – אבל הניסיון שלו אינו מרשים כל כך. האם אצליח להתגבר על טעות הייחוס הבסיסית ולהעסיק את מועמד א'?

ונגיד שיש פוליטיקאי שאני מתעב מסיבות של אופי, התנהגות ואידיאולוגיה, אבל הכלכלה הלאומית משגשגת תחת ניהולו. האם אצליח להתנתק מהטיית האישור החזקה שלי ולהודות שמגיעים לו קצת שבחים?

ובנוגע לעניין שהאל הרשפילד העלה בהתחלה – תכנון עיזבון – אני תמיד הייתי כמו נמלה ואגרתי מזון לחורף בזמן שהצרצרים שרו ושיחקו. במילים אחרות, תמיד הקפדתי להפריש כספים לפנסיה ולכל תוכנית חיסכון אחרת שהייתה לי הזדמנות להשקיע בה. אבל כמה שאני טוב בחיסכון, ככה אני גרוע בדחיינות. לפני מספר חודשים הציעה לי היועצת הפיננסית שלי להעריך בשבילי, בחינם, את מצב הצוואה שלי, שנוסחה לפני עשרות שנים ולבטח זקוקה לריענון. יש משהו בניסוח צוואה שמעורר ביתר שאת את כל ההטיות שלנו - החל מאפקט האי-בהירות (הנטייה להימנע מאפשרויות שחסר לנו מידע בנוגע להן ולכן איננו מצליחים להעריך את סבירותן) וכלה בהטיית הנורמליות (חוסר הנכונות שלנו לתכנן מראש למקרה אסון, כאשר האסון הזה מעולם לא קרה לנו קודם) – וההטיות האלה מובילות יחד לאפקט בת היענה (אני באמת צריך להסביר?) היועצת שלי שלחה לי מעטפה בדואר מהיר, והיא מעלה אבק כבר הרבה מאוד זמן על רצפת המשרד שלי. כעת, בגלל הטיית "הערכה בדיעבד", אני יכול לומר לכם שידעתי שזה יקרה.

 

בן יאגודה (Yagoda) כתב מספר ספרים, בהם The B-Side: The Death of Tin Pan Alley and the Rebirth of the Great American  (משנת 2015) ו-About Town: The New Yorker and the World It Made (משנת 2001).

כל הזכויות שמורות לאלכסון.Copyright 2018 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The article was originally published here.תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: פסים בצבע. תצלום: קן טרלואר, unsplash.com

Photo by Ken Treloar on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי בן יאגודה, The Atlantic.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על אנשים מוטים אנחנו

02
החושב הלא נורמלי

רק תיקון קטן, בתור אחד שגם לקח את הקורס של ניסבט בקורסרה שהוזכר בכתבה: אין שמה שום דבר על "debiasing" (שיטות לנטרול הטיות קוגניטיביות). ניסבט אכן מדבר שם הרבה על הטיות קוגניטיביות וקצת על איך היינו פועלים אם היינו רציונליים ביותר (לדוגמה, כמו שכתוב במאמר, לחפש ראיות/טענות שמפריכות את ההשערות שלנו, לגבי הטיית אישור), אבל אין שם מתודלוגיות פרקטיות לנטרול הטיות.

להתעמקות בזה, אפשר לנסות לקרוא כאן:
https://en.wikipedia.org/wiki/Debiasing

03
דני

ההטיות הללו מוכרות, כמו גם הויכוח בין כהנמן וניסבט, אבל הצד המרתק הוא באמת יכולתנו לתקן הטיות אלה. מצאתי עצמי יותר מפעם אחת מזהה הטיה כזו (זמינות למשל) אבל נתקל בתגובה בנוסח "איזה נודניק" מהסביבה ומוותר, או מודע לכדאיות ולהיגיון הפסקת קריאה בספר בו השקעתי כבר 10 שעות, ובכל זאת ממשיך. מי יסביר לי את זה?