המון על החומה

אבות האומה האמריקנית תכננו ממשל שיוכל לעמוד בפני יצריו של ההמון. הם לא צפו כמה חזק ההמון יהיה. האם אנחנו עומדים בפני התפוררות השיטה, או שמא זוהי זעקת המפסידים?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

כשג'יימס מדיסון בא לפילדלפיה ב-1787, הוא ראה את אתונה לנגד עיניו. במהלך השנה שקדמה לוועידת החוקה הוא קרא ספרים שתומס ג'פרסון שלח לו מפריז בנושא ההיסטוריה של דמוקרטיות כושלות. מדיסון היה נחוש לנסח חוקה שתסייע לארצות הברית להימנע מגורלן של כל אותן "קונפדרציות עתיקות ומודרניות", שנכנעו, לשיטתו, לשלטון הדמגוגיה והאספסוף.

חומרי הקריאה של מדיסון שכנעו אותו שדמוקרטיה ישירה – כמו אסיפת העם באתונה, שכדי לקבל בה החלטות נדרש קווֹרוּם של 6,000 תושבים – מעוררת יצרים פופוליסטיים הגוברים על ההיגיון הקר, השקול, שהוגי הנאורות הוקירו יותר מכול. "בכל האסיפות המחוקקות הגדולות מאוד, בכל הרכב שהוא, לעולם היצר מוציא את שרביט השלטון מידי התבונה", טען בכתבי הפדרליסט, אוסף המאמרים שכתב (יחד עם אלכסנדר המילטון וג'ון ג'יי) כדי לגייס תמיכה לאשרור החוקה. "אפילו היה כל אזרח אתונאי סוקרטס, עדיין הייתה כל אסיפת מחוקקים אתונאית בחזקת אספסוף" 1.

מדיסון והמילטון האמינו שאזרחי אתונה נפלו קורבן לפוליטיקאים גסי רוח ושאפתניים שניצלו את רגשותיהם. מדיסון חשש שההיסטוריה עומדת לחזור על עצמה באמריקה

מדיסון והמילטון האמינו שאזרחי אתונה נפלו קורבן לפוליטיקאים גסי רוח ושאפתניים שניצלו את רגשותיהם. מספרים שהדמגוג קליאון פיתה את האסיפה לנקוט עמדה נצית יותר כלפי אויביה של אתונה במלחמה הפֶּלוֹפּוֹנסית, ואפילו הרפורמטור סוֹלוֹן שמט חובות ודרדר את ערכו של המטבע. מדיסון חשש שההיסטוריה עומדת לחזור על עצמה באמריקה. אחרי מלחמת העצמאות, הוא זיהה במסצ'וסטס "בולמוס של כסף נייר, של שמיטת חובות, של חלוקה שווה של רכוש", כפי שכתב בפדרליסט. הזעם הפופוליסטי הוביל למרד שֶייז, שבמסגרתו התעמתו בעלי חוב עם נושיהם.

ג'ון מדיסון, הבית הלבן, נשיא ארצות הברית

ג'יימס מדיסון, הנשיא הרביעי של ארצות הברית ואחד המחברים של ה-Federalist Papers. הדיוקן מאת John Vanderlyn, בבית הלבן. תצלום: The White House Historical Association, ויקיפדיה

מדיסון הגדיר את האספסופים חמומי המוח כ"פלגים", ובפדרליסט מספר 10 הסביר שפלג הוא קבוצת אזרחים "המאוחדים הפועלים מכוח דחף משותף של להט פנימי, או של אינטרס, המנוגד לזכויותיהם של אזרחים אחרים או לאינטרסים הקבועים והכללים של הציבור". הוא טען שפלגים קמים בנסיבות שבהן דעת הקהל הציבורית מתגבשת ומתפשטת במהירות. אבל הם עשויים להתמוסס כשהציבור מקבל את הזמן והמרחב הנדרשים כדי לשקול אינטרסים ארוכי טווח, ולא רק סיפוקים מידיים.

כדי למנוע מפלגים לעוות את המדיניות הציבורית ולאיים על החירות, החליט מדיסון שיש להדיר את העם ממעורבות ישירה בממשל

כדי למנוע מפלגים לעוות את המדיניות הציבורית ולאיים על החירות, החליט מדיסון שיש להדיר את העם ממעורבות ישירה בממשל. "...בדמוקרטיה טהורה, וכאן הכוונה לחברה המורכבת ממספר קטן של אזרחים המתכנסים ומנהלים את הממשל באופן אישי, שום תרופה אינה מרפא לקלקלותיה של הפלגנות", כתב מדיסון בפדרליסט מספר 10. מנסחי החוקה האמריקנית לא ניסחו אותה כדמוקרטיה ישירה, אלא כרפובליקה ייצוגית, שבה נציגים נאורים של העם משרתים את טובת הכלל. הם גם שילבו בחוקה שורה של מנגנוני צינון שמטרתם לעכב את היווצרותם של פלגים הפועלים על בסיס יצרים, וזאת כדי להבטיח שידו של הרוב השקול תהיה על העליונה.

העם יבחר ישירות את נציגיו לבית הנבחרים, והיצרים הפופוליסטיים הקיימים גם שם יצוננו בסנאט, ובו נציגים בעלי אופי אריסטוקרטי שיבחרו על-ידי המחוקקים של כל מדינה ולא על-ידי הציבור. ובמקום לבחור את השליט ישירות, העם יצביע לאלקטורים נבונים – כלומר, לגברים לבנים בעלי נכסים – שיבחרו בסופו של דבר את הנשיא בעל האופי החזק ביותר ושיקול הדעת החריף ביותר. הפרדת הכוחות הזאת תמנע מצב שבו אחד מענפי הממשל מקבל כוח רב מדי. יתרה מזאת, חלוקת הכוח בין הממשל הפדרלי למדינות תבטיח שאף אחת משלוש זרועות הממשל לא תוכל לטעון שהיא לבדה מייצגת את העם.

לפי התיאוריה הקלאסית, רפובליקות יכולות להתקיים רק בשטחים קטנים יחסית, שבהם האזרחים מכירים זה את זה אישית ויכולים להתאסף פנים-אל-פנים. אפלטון היה מציב תקרה של 5,040 איש. מדיסון, לעומת זאת, חשב שתיאוריית הרפובליקה הקטנה של אפלטון היא מוטעית. לדעתו, התקשורת המהירה ברפובליקות הקטנות היא-היא המאפשרת לקבוצות רוב המתגבשות במהירות לדכא מיעוטים ולהשתיקם. "ככל שיורחב המעגל" הטריטוריאלי, כתב מדיסון בפדרליסט, "כן ייכלל בו מגוון גדול יותר של מפלגות ואינטרסים ויפחתו הסיכויים שיהיה לרובו של הציבור מניע משותף לקצץ בזכויותיהם של שאר האזרחים; וגם אם יהיה מניע משותף כזה יקשה יותר על כל החשים בכך לגלות את כוחם ולפעול במשותף ובעצה אחת".

מדיסון ניבא שהשטח הנרחב של אמריקה ואוכלוסייתה הגדולה, ימנעו פעולה מתואמת של אספסופים הפועלים מתוך יצר

מדיסון ניבא שהשטח הנרחב של אמריקה ואוכלוסייתה הגדולה, ימנעו פעולה מתואמת של אספסופים הפועלים מתוך יצר. האנרגיה המסוכנת שלהם תתכלה לפני שהיא תספיק לשלהב אחרים.

גבעת הקפיטול, זריחה, קונגרס, וושינגטון

זריחת השמש בגבעת הקפיטול. תצלום: ויליאם בים.

מובן שבשעת הקמת המדינה, טכנולוגיות חדשות –  ובהן מה שמדיסון מכנה "הפצת עיתונים בקרב ציבור האזרחים כולו" –  כבר החלו לסגור את פערי התקשורת בין האזרחים הפזורים ברחבי אמריקה. העיתונות הפופולרית של המאה ה-18 וראשית המאה ה-19 הייתה מפלגתית מאוד – עיתון ה-National Gazette, שבו מדיסון עצמו פרסם את הגיגיו בנוגע לתקשורת, היה גוף המשויך למפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית מאז ייסודו ב-1791, ולעתים קרובות תקף את הפדרליסטים.

אבל עיתוני התקופה שימשו גם כבמות שבהן יכלו האליטות לטעון טיעונים שקולים באריכות, ומדיסון חשב שהעיתונאים הנאורים, שאותם הוא כינה literati, "מלומדים", יעודדו בסופו של דבר "חילופי רעיונות". הוא האמין שהאזרחים ישקיעו את הזמן בקריאת טיעונים מורכבים (כולל המאמרים שהפכו אחר כך ל"כתבי הפדרליסט"), וכך יתפשט אט אט ההיגיון הבריא והשקול ברחבי הרפובליקה החדשה.

ג'יימס מדיסון מת במונפלייה, אחוזתו בווירג'יניה, ב-1836. הוא היה אחד האבות המייסדים הבודדים ששרדו עד לעידן הדמוקרטי של אנדרו ג'קסון. מדיסון תמך בניסיונותיו של ג'קסון להגן על ברית המדינות מפני הדרום, אבל נבהל מהסגנון הפופוליסטי שבו פנה למדינות המערב. מה היה חושב מדיסון על אמריקה של ימינו, עידן שבהשוואה אליו, הפופוליזם הג'קסוני נראה מתון? פחדיו הגדולים ביותר של מדיסון מפני שלטון ההמון התגשמו, ומנגנוני הצינון שנועדו להאט את היווצרותו של רוב חמום-מוח, קרסו.

כיום יש מצב של לוחמה אידיאולוגית בין המפלגות, והן שואבות את כוחן מהיצרים של המצביעים והתורמים הקיצוניים ביותר. זוהי בדיוק הפלגנות שהאבות המייסדים תיעבו

הקיטוב בקונגרס, המשקף את הפילוג הרב בקרב ציבור הבוחרים – פילוג שכמוהו לא היה מאז מלחמת האזרחים – הוביל למצב של לוחמה אידיאולוגית בין המפלגות, שבמסגרתה המפלגות שואבות את כוחן מהיצרים של המצביעים והתורמים הקיצוניים ביותר. זוהי בדיוק הפלגנות שהאבות המייסדים תיעבו.

הרשות המבצעת הפכה בינתיים למפגן אימים של נשיאים מצייצים, אם כי יש לציין שהנשיאות איבדה את הרסן החוקתי שלה זמן רב לפני הופעת הרשתות החברתיות. במהלך הבחירות של 1912, הפופוליסטים הפרוגרסיביים, תיאודור רוזוולט וודרו וילסון, התעקשו שהנשיא ישאב את כוחו ישירות מהעם. מאז החל מוסד הנשיאות לנוע בדיוק בכיוון שהאבות המייסדים רצו להימנע ממנו: נשיאים שמתקשרים ישירות עם הבוחרים, פורטים על מיתרי הרגש במקום לדבר אל ההיגיון, מנסים לרַצות את ההמון.

טוויטר, פייסבוק ופלטפורמות אחרות האיצו עד מאוד את קצב השיח הציבורי, וההאצה הזאת הובילה בתורה ליצירתו של אספסוף וירטואלי. פוסטים משלהבים מגיעים רחוק יותר ומתפשטים מהר יותר מאשר טיעונים שקולים. במקום לעודד דיון מעמיק, תקשורת ההמונים יוצרת דווקא בועות ותיבות תהודה שבהם האזרחים נחשפים רק לדעות שהם ממילא מזדהים איתן.

בקיצור, אנחנו חיים בסיוט של מדיסון. איך הגענו לכאן? ואיך נוכל להימלט?

עוד מימיה הראשונים של ארה"ב, הכלים שהאבות המייסדים רצו למנוע בעזרתם את שלהוב ההמון, לא עבדו כפי שהם ציפו. אחרי הבחירות של 1800, חבר האלקטורים, שהיה אמור להיות קבוצה של חכמים עצמאיים, הפך לחותמת גומי של המועמדים לנשיאות מטעם המפלגות החדשות.

הכשל המחשבתי הגדול ביותר של האבות המייסדים הוא שהם לא צפו את עליית המפלגות ההמוניות. המפלגות הראשונות מילאו, באופן בלתי צפוי, תפקיד של צינון. הן איגדו אינטרסים כלכליים ואזוריים מגוונים תחת חזון חוקתי אחד. אחרי הבחירות לנשיאות של 1824, הנשיא מרטין ואן ביורן הפך את המפלגה הדמוקרטית לקואליציה המגינה ביד חזקה, למען הציבור, על החוקה ועל זכויותיהן של המדינות השונות – זאת בניגוד למפלגה הפדרליסטית, ששלטה בבתי המשפט הפדרליים, ייצגה את המעמדות המבוססים, ושאפה לרכז את הכוח הלאומי. כפי שכתב ההיסטוריון שון וילֶנְץ (Wilentz), התנועות הגדולות למען שינוי חוקתי וחברתי במאה ה-19 – החל מהתנועה לביטול העבדות וכלה בתנועה הפרוגרסיבית – היו תוצר של מפלגות חזקות ומגוונות.

היו אשר היו היתרונות שהציעו המפלגות של המאה ה-19 ושל ראשית המאה ה-20, אלה הרי התפוגגו מזמן. ההשפעות הממתנות של המפלגות נפגעו בגלל שורה של רפורמות פופוליסטיות - בהן הבחירה הישירה של הסנאטורים, הבאת יוזמות חוק להצבעה ישירה של הציבור, ופריימריז ישירים בבחירות הנשיאותיות –  שהלכו והתרבו בשנות ה-70 של המאה העשרים.

הבית הלבן, שריפה, 1814

הבית הלבן לאחר שהועלה באש על ידי חיילים בריטיים ב-1814. איור: ג'ורג' מונג'ר,The White House Historical Association, ויקיפדיה

לאחרונה אנו עדים לתופעה שבה אמריקנים עוברים לגור בסמיכות לאנשים בעלי עמדות פוליטיות דומות. ה"נדידה" הזאת מעודדת תמיכה בלתי מסויגת של אזרחים ונציגיהם הפוליטיים בקו המפלגתי. אחרי שהרפובליקנים זכו ברוב בשני הבתים של הקונגרס ב-1994, ערך בית הנבחרים, בראשות ניוט גינגריץ', שינויי כללים, שנועד לאכוף את המשמעת המפלגתית, לגזול כוח מראשי הוועדות ולסייע להנהגה לקדם חוקים חדשים ללא דיון וללא צורך בתמיכה מהצד השני של המתרס הפוליטי. ההישגים המכוננים של כהונת אובמה וכהונת טראמפ עד כה – חוק "אובמה-קֶר" מ-2010 וחוק קיצוצי המס מ-2017 (Tax Cuts and Jobs Act), בהתאמה – עברו ללא תמיכה של איש ממפלגת המיעוט.

מדיסון חשש שהקונגרס יהפוך לזרוע המסוכנת ביותר של הממשל הפדרלי, ושהוא ישאב כוח לתוך "מערבולת הפזיזות" שלו. כיום הוא היה מצטמרר דווקא לנוכח כוחה של הרשות המבצעת. עידן "הנשיאות האימפריאלית", כפי שהגדיר זאת היסטוריון הנשיאות ארתור מ. שלזינגר הבן (Schlesinger), הפר את האיזון בין שלוש הרשויות. הנשיאים המודרניים שולטים בכוח הצו הנשיאותי, ולא נוהגים להתייעץ עם הקונגרס. הם עומדים בראש מנגנון אדמיניסטרטיבי עצום החולש על כל תחום אפשרי, החל ממדיניות סביבתית וכלה באסדרת גלי האתר. ההבטחה הפופוליסטית של טראמפ – "רק אני יכול לתקן" (I alone can fix it) – היא ההצהרה הדרמטית ביותר בשורה של הצהרות מופרזות שהצהירו נשיאי ארה"ב, מווילסון ועד אובמה, בכדי לנייד מצביעים הנמצאים בקצה הסקאלה האידיאולוגית.

הקיטוב התקשורתי מייצר פלגים וירטואליים מבודדים של אזרחים באזורים גיאוגרפיים נתונים. חברי הפלגים האלה מתקשרים רק עם אנשים בעלי דעות דומות, וכך תפישותיהם המשותפות מתחזקות

גם בית המשפט העליון נעשה חזק יותר ומפולג יותר במהלך המאה ה-20. בעשרים שנותיה הראשונות של ארה"ב הוא ביטל חוקים פדרליים פעמיים בלבד. ב-75 השנה שלאחר מכן הוא ביטל מעט יותר מחמישים חוקים, ומאז 1934 הוא ביטל חוקים פדרליים יותר מ-125 פעם. עם מינויו של אנתוני קֶנֶדי (Kennedy) ב-1987, החריף הקיטוב בין שופטי העליון שמונו על-ידי נשיאים רפובליקנים לבין אלו שמונו על-ידי נשיאים דמוקרטים. פרישתו של קנדי מעלה את הסבירות שעוד ועוד הצבעות על פסיקות חוקתיות יתפצלו בבירור בין חמשת הממונים הרפובליקנים לארבעת הדמוקרטים.

יש התפתחות נוספת שמחריפה את האנטגוניזם הפוליטי, ואולי היא זו שהייתה טורדת את מנוחתו של מדיסון יותר מכול: הקיטוב התקשורתי, שמייצר פלגים וירטואליים מבודדים של אזרחים באזורים גיאוגרפיים נתונים. חברי הפלגים האלה מתקשרים רק עם אנשים בעלי דעות דומות, וכך תפישותיהם המשותפות מתחזקות. הרשתות החברותיות אינן משמשות בשום אופן כערוץ לביטוי עמדותיהן השקולות של האליטות המשכילות. להיפך, הן משמשות ככלי להפצת מידע מוטעה והעמקת המחלוקות בין הצדדים. למעשה, משתמשי פייסבוק וטוויטר נוטים לשתף פוסטים משלהבים, המתבססים על רגש, יותר מאשר פוסטים ובהם טיעונים לוגיים מורכבים. יצרים, היפר-מפלגתיות וקבלת החלטות נמהרת –  כל אלה דברים שמדיסון חשש מהם בהקשר של קבוצות גדולות ומגובשות הנפגשות פנים-אל-פנים, ומתברר שהם מסוכנים אף יותר כשמדובר בקבוצות פזורות, גדולות הרבה יותר, שנפגשות ברשת.

בית המשפט העליון של ארצות הברית, שופטים עליונים

שופטי בית המשפט העליון של ארה"ב, קיץ 2017. השופט קנדי, יושב שני משמאל, פרש בקיץ 2018. משמונת הנותרים, 4 מונו על ידי נשיאים רפובליקנים ו-4 על ידי נשיאים דמוקרטים. המינוי הוא לכל החיים. תצלום: Franz Jantzen, Collection of the Supreme Court of the United States, ויקיפדיה

האם יש תקווה להחיות את החזון של מדיסון, קרי את שלטון הרוב המבוסס על תבונה במקום על יצר? אלא אם בית המשפט העליון יפרש מחדש את התיקון הראשון לחוקה וירשה לממשל לדרוש מאתרים כמו טוויטר ופייסבוק להגביל תכנים מקטבים שאינם מגיעים לרמה של הסתה מכוונת לאלימות – צעד מוטעה ובעייתי שלמרבה השמחה אינו נראה סביר כרגע – כל ניסיון לעודד דיון מעמיק באתרים הללו יהיה חייב לבוא מהאתרים עצמם. נכון לעכשיו, הם נוקטים עמדה בלתי מספקת, המשלבת בין הגישה האמריקנית לגישה האירופית לחופש הדיבור: מארק צוקרברג עורר סערה לאחרונה כשאמר שפייסבוק לא תסיר פוסטים המכחישים את השואה, כיוון שבלתי אפשרי לקבוע מה כוונתם של כותבי הפוסטים, אך לעומת זאת תמשיך לאסור על דברי ההסתה והשנאה שהתיקון הראשון דווקא מגן עליהם.

אף-על-פי-כן, יש באופק מספר תיקונים צנועים אך מבטיחים. לדוגמה, נתניאל פֶּרסילי (Persily) מבית הספר למשפטים של סטנפורד, העומד בראש ועדה עצמאית לבחינת השפעת פייסבוק על הדמוקרטיה, מצביע על אחד הצעדים שהחברה נקטה כדי לתת מענה לבעיית ה"קליקבייט" – הכותרות המרעישות שמפתות משתמשים להקליק על קישורים: בעבר, מאמרים "סוחטי-קליקים" הופיעו במקום גבוה ב"פיד" של פייסבוק, ואילו כעת החברה נותנת עדיפות למאמרים שמשתמשים אחרים טרחו לקרוא.

אופיה הדמוקרטי של האינטרנט מאיים בפני עצמו על הדמוקרטיה, ואין פתרון ברור לבעיה הזאת. כל אחד ואחד מאיתנו אמור לחשוש עם כל צעד שהממשל נוקט במסגרת האסדרה שלו

אבל לפתרונות אלה ואחרים עלולות להיות השלכות הנוגעות לתיקון הראשון לחוקה. "אופיה הדמוקרטי של האינטרנט מאיים בפני עצמו על הדמוקרטיה, ואין פתרון ברור לבעיה הזאת", אמר לי פרסילי. "צנזורה, עיכובים, מתן עדיפות נמוכה יותר למידע מקוון, הרתעה ודילול של תכנים גרועים – כל אלה בעיות קלאסיות של חופש הדיבור, וכל אחד ואחד מאיתנו אמור לחשוש עם כל צעד שהממשל נוקט במסגרת האסדרה שלו".

מובן שהאינטרנט יכולה גם לשכלל את השיח הדמוקרטי ולתת למתנגדי המשטר הזדמנות לבקר את הממשל, כפי שהאבות המייסדים רצו. ולא זאת בלבד, אלא שהאינטרנט הפכה את הדמוקרטיה האמריקנית לשיטת ממשל פחות מדירה מאשר בימי האבות המייסדים: היא העצימה את קולם של נשים, מיעוטים וקבוצות מקופחות אחרות. ואף על פי שהפערים המפלגתיים הובילו את הפוליטיקה הלאומית של ארה"ב למבוי סתום, אפשר עדיין להשיג פשרה ברמה המקומית, שבה האקטיביזם – המתארגן לעתים קרובות ברשת – מסוגל לחולל שינוי אמיתי.

השיטה הפדרלית עודה מנגנון הצינון החזק והמועיל ביותר מבית מדיסון, והיא ממשיכה לתרום לגיוון האידיאולוגי. נכון לעכשיו, השילוב בין אחוזי ההצבעה הנמוכים והקיצוניות האידיאולוגית מיטיב עם המועמדים הליברלים מאוד או השמרנים מאוד בפריימריז. הודות לקיומם של אזורים "בטוחים" – אזורים המוטים ברוב גדול לטובת עמדה פוליטית כזו או אחרת, שנוצרו באמצעות נדידה גיאוגרפית של מצביעים לסביבות שבהן גרים אנשים בעלי דעות דומות, ולמניפולציות של השלטון בקביעת אזורי הבחירה – רבים מהמועמדים הקיצוניים האלה זוכים בבחירות כלליות. כיום, כל הרפובליקנים בקונגרס הם בעלי עמדה ימנית יותר מאשר הדמוקרט השמרן ביותר, וכל הדמוקרטים הם משמאל לנציג הרפובליקני הליברלי ביותר. בשנות ה-60 היו מצבים שבהם הייתה חפיפה אידיאולוגית בין חצי מהמחוקקים.

מספר מדינות בארה"ב מתנסות בשיטות פריימריז חלופיות שעשויות להוביל לבחירת מועמדים מתונים יותר. קליפוריניה וושינגטון אימצו את שיטת "השניים העליונים", שבה המועמדים משתי המפלגות מתחרים בפריימריז בלתי מפלגתיים, ושני המועמדים שמקבלים את מרב הקולות מתמודדים זה מול זה בבחירות כלליות – אפילו אם הם מאותה מפלגה. מתברר שהמדינות שלואי ברנדייס (Brandeis) כינה "מעבדות של דמוקרטיה", הן הדרך היעילה ביותר לעודד דיון מעמיק בתקופה שבה נציגי הקונגרס מיישרים קו עם מפלגותיהם באופן מוחלט.

ייל, וול סטריט, חינוך, אוניברסיטה, ארצות הברית

חינוך לכל או לאליטות מסתגרות? פינת רחובות באוניברסיטת ייל. תצלום: מרכוס לאו.

אבל יכול להיות שהדרך הטובה ביותר לעודד חזרה לעקרונות של מדיסון, היא זו שמדיסון עצמו זיהה: חינוך חוקתי. אמנם בשנים האחרונות אנו שומעים שוב ושוב קריאות להרחבת לימודי האזרחות, אבל גם מנסחי החוקה עצמם חשבו שגורל הרפובליקה תלוי בקיומו של ציבור אזרחים משכיל. בעת שקרא על רפובליקות עתיקות, למד מדיסון שהשכלה רחבה לאזרחים היא הערובה הטובה ביותר נגד "מהלכים ערמומיים ומסוכנים נגד חירות הציבור", והוא התעקש שהעשירים צריכים לסבסד את השכלת העניים.

כשלעם אין מידע או אמצעים להשיגו, ממשלה של העם אינה אלא הקדמה לפארסה או לטרגדיה, ואולי לשתיהן גם יחד

האבות המייסדים חשבו שכדי להילחם בכוחות הפלגניים יש לחנך את הציבור בראש ובראשונה בנוגע לגופי הממשל. "כשלעם אין מידע או אמצעים להשיגו, ממשלה של העם אינה אלא הקדמה לפארסה או לטרגדיה, ואולי לשתיהן גם יחד", כתב מדיסון ב-1822, כדי להביע תמיכה בתוכנית חינוכית שיזמה הרשות המחוקקת של קנטקי "למען כל מעמדות האזרחים". כשג'ורג' ושינגטון ניסה ב-1796 להפציר בקונגרס להקים אוניבריסטה לאומית, הוא אמר: "מטרה עיקרית של מוסד לאומי כזה תהיה לחנך את הנוער במדעי הממשל".

הפן ה"אזרחותי" של השוויון בחינוך הוא בעל חשיבות מכרעת. מחקרים שנערכו לאחרונה מלמדים שהשכלה גבוהה עלולה להחריף את הקיטוב במקום להבטיח את שלטון התבונה: ליברלים משכילים נעשים ליברליים יותר, ושמרנים משכילים נעשים שמרנים יותר. אבל הפרויקט להערכת הקִדמה בהשכלה בארה"ב מצא שכאשר אזרחים, בין שהם ליברלים ובין שהם שמרנים, לומדים על אודות האיזונים והבלמים שהחוקה מחילה על הדמוקרטיה הישירה, ובהם עצמאות שיפוטית, הם נוטים לתת אמון בבתי המשפט ולהסתייג מקריאה להדחת שופטים או לביטול החלטות שיפוטיות לא פופולריות של בית המשפט העליון.

אנו חיים בתקופה מסוכנת: במקומות רבים, מארה"ב ועד הולנד, יש ירידה בשיעור האנשים שחושבים כי "חיוני" לחיות בדמוקרטיה ליברלית. התמיכה בחלופות אוטקורטיות לדמוקרטיה גבוהה ביחוד בקרב צעירים. ב-1788 כתב מדיסון שהטיעון הטוב ביותר לאימוץ מגילת זכויות הוא השפעתה הצפויה על דעת הקהל. הוא סיכם ואמר שכאשר "האמיתות הפוליטיות" המופיעות במגילת הזכויות "נטמעות ברוח הלאומית" הן "נוגדות את הדחפים הנובעים מאינטרסים ומִיְצָרים". כיום, היצר גבר על כולנו. אם ברצוננו לשמור על הרפובליקה בעולמנו חמום המוח, עלינו להנחיל לדור החדש עקרונות חוקתיים ולהחיות את רוח התבונה של מדיסון.

 

ג'פרי רוזן (Rosen) הוא חבר מערכת באטלנטיק. הוא נשיא ומנכ"ל מרכז החוקה הלאומי, ומרצה למשפטים באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרוןכל הזכויות שמורות לאלכסון.Copyright 2018 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.The original article was published here.

תמונה ראשית: חומה סדוקה. תצלום: Philip Curtis/ EyeEm, אימג'בנק / גטי ישראל

 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'פרי רוזן, Atlantic.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על המון על החומה

01
עמרי

איזונים ובלמים, רשויות נפרדות, פרלמנטים ובחירות, בתי משפט וחוקה, שום דבר לא מבטיח יציבות וגם לא בטוח שדמוקרטיה מועילה לניהול החיים או לביטחון של הציבור או לאושר הכללי. אז אולי אבות האומה האלו פשוט טעו? הם לא מנעו את האסונות של המאה העשרים וגם לא את הטרור או את העוני או הפערים.

הכל בסדר. מדיסון שוכב לו בקברו ויודע שהכל ממשיך להתנהל כמו שהיה צריך להתנהל.

ומי שעושה עניין מאינטרנט מלמד על עצמו שהוא מאילו שאינם מתלמידי מדיסון (אלא מאנשים אחרים).

זעקת המפסידים או זעקת החמוצים ?

נוח לנו לקרוא לעבדים המודרניים חמוצים או לוזרים. אולי שנבוא עליהם בהפוכה, הם יתביישו לזעוק את זעקתם. כפי שהגברת הלא מעניינת התנצלה אתמול ואמרה: אני לא מהחמוצים.

ובכן, הנביא הזעם הנודע "הרב שך" אמר ליהודי אמריקה: מה אתם חושבים שלאמריקה לא תגיע השואה ?! נכון אלוהי התבונה מאריך אף אבל בסוף זה חייב לבוא.

היום המצב היא שכמעט חמישים אחוז הון אנושי נמצא בידי אחוז אחד מבני אנוש. שזה אומר לרוב רובו של בני אנוש אין זכות מוקנה לדרוך על כדור הארץ ובוודאי אין לו זכות מוקנה לישון בכדור הארץ.
כלומר הם חייבים לשלם פרוטקשן על הזכות לישון בכדור הארץ או לדרוך בו.

במצב כזה החמוצים במהרה יהפכו לרעל ולחיות טרף כפי שנהגו עמי אירופה בתקופת השואה.

בכדי להקדים תרופה למכה, לא צריך חינוך לאזרחות, לא צריך חינוך כלכלי קרי להפוך את האדם להון אנושי (בזה אפי' ביבי נתניהו כבר מודה). צריך חינוך השכלתית מהן זכויותיו של האדם לפני המשטר ולפני אליל הכסף והקניין.
כלומר שכל בן אנוש מיום היוולדו יבין שקודם זה הזכויות וכל השאר כמו משטר ואליל הכסף ואליל הקניין הם אמצעי לו. אז הוא לא ייתן להם לקום על יוצרם. הוא יחפש דרכים אייך המשטר לא יכול לכנס לעצמו כוח. הוא בעיקר יחפש דרכים אייך אליל הכסף והקניין לא יכנס את כל ההון האנושי אצל יחידים.

05
חנניה

או בקיצור , דמוקרטיה היא שיטה טובה, רק כאשר המועמד המועדף על כותב המאמר נמצא בשלטון. אחרת זה סתם אספסוף נבער , או 'עריצות הרוב' , או ביטויים מכובסים אחרים ל'אני לא שולט וזה מפריע לי' . כאשר רק מי שהיה לו פנקס אדום מצא עבודה , לא שמענו תלונות (אני מודע לכך שהכותב אמריקאי , הביקורת הזו מופנית לנציגי הגישה הזו בישראל). אגב, אכן קיימת עריצות הרוב, כמו בגרמניה הנאצית , אבל ארה"ב של טראמפ רחוקה מזה מאוד ועודנה דמוקרטית גם מבחינה ערכית.

    06
    אילנה

    לחזור על עוולות העבר, נקמה וסגירת חשבון, יעזרו למי שחיים היום? הנה הימין שלוט פה שנים על גבי שנים, והוא עוד לא השתחרר מיצר הנקמה, עד נכונות לסדוק את הדמוקרטיה.

      07
      חנניה

      לא דיברתי על נקמה חלילה, אלא על הצביעות בבכיה (שלא לאמר בכיינות) על אובדן הדמוקרטיה , כאשר כל שקרה , הוא רק אובדן השלטון מהצד השמאלי של המפה (לפחות במקרה הזה). כאשר מצביעים למועמד רק כי הוא הנשיא השחור הראשון , או הנשיאה השחורה הראשונה זו הצבעה מתוך רגש באופן לא פחות מהצבעה של 'ימנים', אבל קל לזלזל בהם , כי הם הרי ימנים ופשיסטים ובוודאי לא הגיעו לדעתם הפוליטית מתוך חקירה שכלית, או חלילה כי היא נכונה , אלא רק מתוך בערות , יצריות לא מרוסנת ופרימיטיביות.

09
רפי ליפקין

כבר נאמר שההצבעה נעשית מתוך רגש ולא מתוך שיקול דעת ענייני ורציונלי. אשפי המשחק ברגשות הציבור כטראמפ ונתניהו מרוויחים מכך בגדול (אם כי צריך לאמר שגם אובמה עשה זאת בצורה אחרת וניצח - אבל אובמה לא ליבה שנאה אלא דווקא אהבה. כאן זה לא יכול לעבוד).
אנו רואים שהצבעה על פי הרגש לא עוזרת לדמוקרטיה אלא מדרדרת אותה ואת מוסדותיה (לא רק כאן, זו תופעה עולמית).
הפתרון ע"י חינוך, לא נראה מציאותי, בעיקר כאשר גם מערכת החינוך כפופה לשלטון.
הפתרון היחיד - NGO - מוסדות לא ממשלתיים שמבוססים על מתנדבים ותורמים. זה לא תחליף לממשל, אבל מהווה תחליף לפעולה ממשלתית בהרבה מקרים - טיפול בשכבות חלשות, טיפול במבקשי מקלט, עזרה לנכים וקשישים וכו'. זה הדבר היחיד שנשאר לעשות - או לחכות שהמחשבים יקחו פיקוד. זה כבר לא איזה חלום רחוק