בלי עין הרע

האם קרה אי-פעם שנעלתם את "נעלי המזל" שלכם לראיון עבודה, או נקשתם על עץ לאחר שאמרתם משהו שמביע תקווה טובה לעתיד? פעולות כאלו, שמגלמות אמונות טפלות, אינן רציונליות, ובכל זאת – רבים מאיתנו מבצעים אותן.

קחו למשל את סרינה ויליאמס, הידועה בכך שהיא גורבת את אותם הגרביים, בלי לכבס אותם, כשהיא מנצחת ברצף של משחקים, כפי שידוע שהיא מקפיצה את כדור הטניס בדיוק חמש פעמים לפני ההגשה הראשונה.

ההבחנות האלו הביאו לכך ששתי פרופסוריות מבית הספר למנהל עסקים Kellogg, שסקרנותן התעוררה נוכח התופעות הללו, החליטו לחקור אותן בכלים מדעיים. אם אחת משחקניות הטניס הגדולות בעולם נוטה לאמונות טפלות, כך חשבו השתיים, אף אחד מאיתנו אינו חסין לחלוטין מפניהן.

"רצינו לדעת האם מעשים כאלו משפיעים על ההחלטות היותר אופייניות והיומיומיות של אנשים", אומרת פינג דונג (Ping Dong), פרופסור לשיווק.

החוקרות תהו האם עיסוק באמונות טפלות משנה את האופן שבו אנחנו מחשבים את סיכויי ההצלחה או הכישלון שלנו כשאנחנו מחליטים לעשות דבר שיש בו סיכון

וכך, דונג ועמיתתה, אפרנה לברו (Aparna Labroo) ניגשו לבדוק כיצד עיסוק בפעולות שקשורות לאמונות טפלות משפיע על האופן שבו אנו חושבים. ספציפית, הן תהו האם עיסוק באמונות טפלות משנה את האופן שבו אנחנו מחשבים את סיכויי ההצלחה או הכישלון שלנו כשאנחנו מחליטים לעשות דבר שיש בו סיכון.

המחקר הקיים הראה שאנשים בדרך כלל שונאים להפסיד יותר ממה שהם אוהבים לנצח. למשל, אנשים מוכנים ליטול סיכונים משמעותיים כדי להימנע מהפסד כספי, אך הם לא יסכימו ליטול על עצמם סיכון זהה בתקווה לזכות ברווח שעשוי ליפול לידיהם. התופעה הזאת, המכונה "שנאת סיכון" התגלתה בכל התחומים, החל במכירת יין ועד לשוק הנדל"ן.

אך מה קורה כשלתמונה נכנסת אמונה תפלה? האם חתולים שחורים, עין הרע ומראות שבורות משנים את האופן שבו בני-אדם מגיבים להימורים, לרווח ולהפסד?

על פי החוקרות, התשובה היא "כן" חד משמעי. עצם פעולה של "החזקת אצבעות" או לפיתה של רגל של ארנב התלויה במחזיק מפתחות הופכת לחלוטין את שנאת הסיכון. או-אז אנשים מחפשים סיכון גדול יותר נוכח רווחים, אך גם נעשים שונאי-סיכון יותר נוכח הפסדים.

לברו ודונג מאמינות שהתפנית היא תוצאה של עלייה בפטליזם: כשאנחנו עוסקים בפעולות הנובעות מתוך אמונות טפלות, אנחנו מפסיקים לבצע אחדים מהשיקולים הרציונליים ביחס להסתברות. במקום זאת, אנחנו מאמינים שהתוצאות נגזרו מראש.

"אנחנו חושבים על כל מיני דברים טובים שקורים ועל כל מיני דברים רעים שקורים, אבל פחות טבעי לחשוב על הסתברות ולנסות לחשב את התוצאה המצופה. זה דורש קצת יותר מאמץ", מסבירה לברו. ורבים מאיתנו מוותרים על החישובים המורכבים הללו כשאנחנו עוסקים בפעולה הנובעת מאמונה תפלה, היא מוסיפה.

במודע או שלא במודע, העיסוק בפעולות של אמונה תפלה גורם לבני-אדם להאמין בעולם שמושלים בו כוחות מסתוריים ולא חוקי ההסתברות, כלומר הם מאמינים בעולם שבו תוצאות פשוט "נועדו להיות".

מאמינה בגרביים: סרנה ויליאמס. תצלום: יאן קארדק

אמונות טפלות ונטילת סיכונים

החוקרות תכננו שורה של ניסויים שונים כדי להבחין בהשפעת האמונות הטפלות על הנטייה ליטול סיכונים.

בניסוי הראשון, משתתפים כתבו על אודות מקרה שבו הם מצאו את עצמם מחכים למידע, כמו תוצאה של מבחן או תוצאה של השקעה – עניין שעלה יפה או שתוצאתו הייתה לא רצויה. המשימה התנתה את המשתתפים לחשוב על רווחים או על הפסדים.

ואז, במשימה שלכאורה לא הייתה קשורה לראשונה, המשתתפים בחרו באקראי במחזיק מפתחות כדי להחזיק בו בשעה שהם מקבלים החלטה. אחדים מהם קיבלו מחזיק מפתחות עם רגל של ארנב [שבארצות הברית רבים מאמינים שהיא מביאה מזל טוב]. אלו שבקבוצת הביקורת קיבלו מחזיק מפתחות פשוט, עם פרווה מלאכותית לבנה.

בעודם אוחזים באחד משני דגמי מחזיק המפתחות, המשתתפים התבקשו לקבל החלטה שיש בה ממד של סיכון בנוגע לחופשה קרובה. הם יכלו לבחור בין חדר בסיסי במלון של שלושה כוכבים בשכונה ממוצעת במקום חופשתם, או במלון של חמישה כוכבים ששמו והשכונה שהוא נמצא בה הוסתרו מפניהם, כך שהמיקום יכול היה להיות נהדר או נורא. זה היה הימור: תמורה צנועה הכרוכה בסיכון נמוך, או תמורה גבוהה הכרוכה בסיכון גבוה.

התוצאות עזרו להראות את הרעיון הבסיסי: שאמונה תפלה הופכת על פיה את שנאת ההפסד

כצפוי, אלו שאחזו במחזיק המפתחות עם הפרווה המלאכותית הפשוטה גילו התנהגות קלאסית של שנאת סיכון. כשהם הותנו לחשוב על רווחים, רק 19 אחוז מהם בחרו בסיכון בעת הבחירה במלון. וכשהם הותנו לחשוב על הפסדים, 41 אחוז מהם החליטו להמר. בעיקרו של דבר, המשתתפים הללו היו מוכנים ליטול סיכון גדול יותר כשהם הותנו לחשוב על הפסדים.

אך בקרב המשתתפים שאחזו ברגל של ארנב, האפקט התהפך. בקבוצה שהותנתה לחשוב על רווחים, 44 אחוזים בחרו להסתכן, אך בקבוצה שהותנתה לחשוב על הפסדים, רק 14 אחוז החליטו להסתכן. התוצאות הללו עזרו להראות את הרעיון הבסיסי: שאמונה תפלה הופכת על פיה את שנאת ההפסד.

הניסוי השני, שבוצע באורח מקוון, נתן מבט קרוב יותר במכניזם שביסוד התופעה.

תוך שימוש במערך דומה, שהציג הימור בסיכון גבוה או הימור בסיכון נמוך שבהם המשתתפים יכלו להרוויח או להפסיד כסף, החוקרות שחזרו את הממצאים של המחקר הראשון. משתתפים שהותנו לחשוב על רווחים העוסקים בפעולה של אמונה תפלה (לשלב אצבעות, לעומת קבוצה הביקורת שבה המשתתפים אגרפו את כף ידם) נטו יותר לחפש סיכון. משתתפים שהותנו לחשוב על הפסד נטו יותר לעשות את ההפך.

החוקרים גם שאלו את המשתתפים שאלות מפורטות יותר בניסיון לברר כמה אפשרויות הם שקלו לפני שקיבלו את החלטתם, והאם הם התמקדו יותר בסיכויים או בתוצאה של ההימור.

התוצאות הראו שמשתתפים העוסקים בפעולה של אמונה תפלה שקלו פחות לפני שקיבלו את החלטתם. הם גם התמקדו ביתר תשומת-לב בתוצאה הסופית של ההימור – הרווח או ההפסד הכספי – ופחות בהסתברות לרווח ולהפסד.

כשבני-אדם משלבים את אצבעותיהם או מבצעים פעולות אחרות הקשורות לאמונות טפלות, הם "מסתכלים רק על נקודות הקצה, על הרווח או ההפסד", אומרת לברו. "הם אינם חושבים על תוחלת. הם רק חושבים 'יהיו רווחים או 'יהיו הפסדים'" – כלומר פטליזם במובן המובהק ביותר.

חתול שחור. תצלום: נדויסה מלדיינוביץ'

לחשוב פחות, להסתכן יותר

הניסוי האחרון, שגם הוא בוצע באורח מקוון, הראה שאנשים העוסקים בפעולה של אמונה תפלה מתנהגים באורח דומה מאוד לאנשים שנמצאים במצוקה מנטלית, מצב המכונה "עומס קוגניטיבי".

כשבני-אדם משקיעים פחות משאבים קוגניטיביים לבחירה שכרוכה בסיכון, הם אינם פועלים על פי ההסתברויות, אלא מתמקדים בתוצאות הקיצוניות ביותר האפשריות

כמו בניסויים הקודמים, דונג ולברו ביקשו מהמשתתפים לכתוב על הפסד או על רווח. לאחר מכן, המשתתפים חולקו לשתי קבוצות: קבוצת האמונה התפלה וקבוצת הביקורת, תוך שימוש בפעולות של הניסוי השני: שילוב אצבעות או אגרוף.

לאחר מכן המשתתפים חולקו בחלוקה נוספת: קבוצת העומס הקוגניטיבי הגבוה וקבוצת העומס הקוגניטיבי הנמוך. בקבוצת העומס הקוגניטיבי הגבוה, המשתתפים התבקשו ללמוד בעל פה רשימה של מלים לפני קבלת החלטה שיש בה סיכון. בקבוצה של העומס הקוגניטיבי הנמוך, הם פשוט נשאלו אם הם יודעים את פירוש המלים.

התוצאות הראו שאנשים בקבוצת העומס הקוגניטיבי הגבוה "מתנהגים בדיוק כפי שמתנהגים אנשים בקבוצות האמונה התפלה", אומרת לברו.

התוצאה הזאת השתלבה היטב עם התוצאות של הניסויים הקודמים: כשבני-אדם משקיעים פחות משאבים קוגניטיביים לבחירה שכרוכה בסיכון, הם אינם פועלים על פי ההסתברויות, אלא מתמקדים בתוצאות הקיצוניות ביותר האפשריות.

האם יש דרכים נוספות שבהן אמונות טפלות משפיעות על התנהגותנו?

דונג ולברו אומרות שהן מתעניינות בשאלה עד כמה מרחיקות לכת ההשפעות של אמונות טפלות על קבלת ההחלטות שלנו, מבחינתנו ומבחינת זולתנו. האם האפקט שהן גילו יתברר כנכון גם לגבי החלטות שיש להן השלכות ארוכות טווח יותר, כמו למשל באיזו מידה ליטול סיכון ביחס לחסכונות שלנו לפנסיה?

המחקר הנוכחי מראה גם שאף כי שנאת הפסד היא כוח משמעותי, היא תלויה מאוד גם בהקשר, ובהקשר שאפשר לבצע בו מניפולציות. זהו עוד תחום לחקור בעתיד.

אך לברו ודונג שתיהן אינן מתכוונות להחזיק ברגל של ארנב כשהן יחליטו כיצד להמשיך במחקרן. דונג אומרת שהיא אינה מאמינה באמונות טפלות, ואילו לברו אומר שכך גם היא, אלא, היא צוחקת "כשאני בצרות רציניות".

המאמר התפרסם במקור בכתב עת של בית הספר למנהל Kellog באוניברסיטת Northwestern.

Previously published in Kellogg Insight. Reprinted with permission of the Kellogg School of Management

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: חרוזים נגד עין הרע. אנטליה, תורכיה. תצלום: Olivier Cirendini, אימג'בנק / גטי ישראל