ממה מורכבים חיים טובים?

בשנת 1938 השיק ארלן ו. בוק (Bock), מרצה בתחום ההיגיינה וראש שירותי הבריאות לסטודנטים בהרווארד, מחקר של 268 מתלמידי שנה שנייה באוניברסיטה (כולם זכרים, כמובן), שסומנו כטובים והמוצלחים ביותר במחזורי 1939 עד 1944. המחקר היה אמור להימשך 15 עד 20 שנה ולבחון מה מגדיר את הבריאות הטובה ביותר. ההנחה הייתה שקבוצת הנבדקים המיוחסת הזו תהיה דוגמה ומופת לבריאות מצוינת. את המימון סיפק ויליאם ט. גרנט, הבעלים של רשת חנויות dime, שמטרתו במחקר זה הייתה צרה יותר – לגלות מה הופך אדם למנהל חנות טוב.

למרות הכוונה המקורית לסיים את המחקר אחרי שני עשורים, ולמרות הצרות הכספיות שהמחקר נקלע אליהן לאחר שגרנט הפסיק את המימון ב-1947, הוא נמשך עד היום (ועדיין מכונה מחקר גרנט, אף על פי ששמו שונה רשמית למחקר הרווארד להתפתחות האדם הבוגר). כוונת המחקר התרחבה מאז: לקבוע אילו תכונות מנבאות חיים מוצלחים. רוב הגברים השורדים נמצאים בשנות התשעים לחייהם. זהו אחד המחקרים הפרוספקטיביים הארוכים ביותר אי פעם בנושא התפתחות האדם הבוגר, וללא ספק המחקר המתועד באופן הממצה ביותר.

בהינתן כמות הנתונים, כל אחד היה יכול לשלוף מתוכם פחות או יותר את מה שחיפש, ועל זה השפיעו, בין השאר, התיאוריות שהיו באופנה בכל רגע נתון

לאורך חייהם של המשתתפים, צוות של חוקרים אסף כמות אדירה של מידע עליהם. הם ביצעו בדיקות פיזיות ופסיכיאטריות מקיפות, מבחני מנת משכל ומגוון של בדיקות רפואיות ובדיקות מעבדה. הם גם ערכו ראיונות עם ההורים, ומאוחר יותר, עם הנשים והילדים, וכן ראיונות חוזרים עם הגברים עצמם. לפחות מדי שנתיים, החוקרים השתמשו בשאלונים ארוכים כדי לבחון כל דבר, מחלומותיהם בהקיץ של הגברים ועד ליחסם לכפופים להם בעבודה. הקשר בין החוקרים לנבדקים היה כל כך תכוף ואינטימי עד שנוצר ביניהם קשר אישי, ומלבד במקרים של מוות, רק מעטים פרשו.

בשנת 1954, כשנראה שהמחקר עומד להסתיים מפאת העדר מימון, התערבה ועדת המחקר של תעשיית הטבק וסיפקה את רוב הכסף הנדרש לעשור נוסף של מחקר, לכאורה כי היא רצתה ללמוד על ה"סיבות החיוביות" שבגינן אנשים מעשנים (לא ברור אם זו האמת). לאחר מכן הגיע מימון מכמה מקורות, כולל המכון הלאומי להפרזה בשתייה ואלכוהוליזם, שדרש מהחוקרים לשים לב במיוחד לאלכוהוליזם. המחקר מקבל מימון כיום מהמכון הלאומי לחקר ההזדקנות, מסיבות מובנות מאליהן.

במהלך 75 שנות המחקר, היו רק ארבעה מנהלים: קלרק הית', דוקטור לרפואה (1938-1954), דוקטור צ'רלס מקארתור (1954-1972), ג'ורג' ולנט, דוקטור לרפואה (1972-2004) ורוברט ולדינגר, דוקטור לרפואה (2005-היום). כהונתו של ולנט הייתה הארוכה ביותר, והוא הותיר את חותמו על המחקר יותר מכל אחד אחר. כיום הוא בן 78, והוא כבר כתב שורה של מחקרים ושלושה ספרים על המחקר. כוונתו היא שספרו החדש, Triumphs of Experience: The Men of the Harvard Grant Study, יהווה סיכום סופי לממצאים הכוללים.

ובכן, מה גילה המחקר? מסתבר שיותר מדי. כפי שוולנט (Vaillant) עצמו מודה, המחקר לא נוצר במטרה לבחון השערה מסוימת, ולכן נצבר הר של מידע ללא מטרה ברורה. המחקר "היה שאפתני מאוד באיסוף הנתונים," הוא כותב, "אבל לא תמיד הושקעה מחשבה רבה בשימוש שייעשה בתוצאות." והוא מתייחס ל"מאמצים נואשים לגלות חומר ראוי לפרסום." יתרה מזו, עד שנת 1969 לא היו מחשבים שמסוגלים לארגן ולנתח את תלי הרשומות הכתובות, ולכן, גם לו הייתה השערה ברורה, סביר להניח שללא כוח מחשוב היה בלתי אפשרי לעשות סדר בנפח המידע העצום. אבל הוא משווה את המחקר למסע לואיס וקלארק, ולשיט של דרווין על הספינה ביגל בכך ש"מחקר גרנט לא היה ניסוי בעל מיקוד ברור אלא מסע של גילוי (או כפי שאחרים הציעו מסע 'דיג')."

ללא הגדרה למרכיבי החיים טובים, ועם כמות גדולה כל כך של מנבאים, היה קשה להסיק מסקנות חד-משמעיות, מלבד כמה מסקנות גדולות במיוחד שאליהן אגיע בהמשך. בהינתן כמות הנתונים, כל אחד היה יכול לשלוף מתוכם פחות או יותר את מה שחיפש, ועל זה השפיעו, בין השאר, התיאוריות שהיו באופנה בכל רגע נתון. במהלך השנים הראשונות היה נהוג לחשוב שהצלחה נקבעת בעיקר על-ידי מצב גופני, ולכן אחד הקריטריונים לבחירה הגברים למחקר היה מבנה גוף מזומורפי (שרירי), שנתפס כמאפיין של גבר המועד לגדולות.

עד שוולנט, פסיכיאטר, התמנה למנהל המחקר, הדגש עבר לאיכות הקשרים הבין-אישיים, במיוחד בילדות. וכעת, עם מנהל חדש וטכנולוגיה חדשה, ישנה תשומת לב מחודשת לממצאים הפיזיים – לא של שרירים, אלא של המוח, כפי שהם מופיעים במחקרי דימות מוחי.

במחקר גרנט, הגורמים המקושרים לשגשוג משתנים עם הגיל, ואלה שהיו חשובים בנעורים או בגיל העמידה, אינם בהכרח חשובים בעת זקנה. למעשה, רבים מהם היו כל כך לא עקביים עד שאני מפקפקת בחשיבות שאפשר לייחס להם

בשנת 2009, בניסיון להחדיר קצת סדר למחקר, ולנט ניסה להגדיר מה מאפיין חיים טובים אצל גברים בגילאי 60 עד 80, ולשם כך רקח מה שהוא מכנה "קרב עשר של שגשוג." הוא כולל עשרה משתנים, כולל כניסה לרשימת Who’s Who in America, הכנסה ברביעון העליון של משתתפי המחקר ונישואים מוצלחים. בעזרת המשתנים האלה, כל גבר קיבל דירוג מ-0 עד 10. לאחר מכן בחן ולנט את הנתונים שנאספו בשנים קודמות כדי לראות לאילו גורמים יש המתאם הטוב ביותר עם דירוג גבוה בשלב מאוחר בחיים.

זהו ניסיון אמיץ, אבל עמוס בעיות. מתאמים אפשריים רבים התגלו כלא מובהקים, אך בגלל מספר הגברים הקטן, ייתכן שתופעה מהותית כזו או אחרת לא עמדה בסף המובהקות הסטטיסטית. ולנט מסכם ואומר כי מפני שאיכות הקשרים הבין-אישיים (למשל, "ילדות חמה") הייתה המנבא החזק ביותר לניקוד גבוה, "ההשפעה החשובה ביותר עד כה על שגשוג בחיים היא אהבה." ייתכן שזה נכון, אבל הטיעון הזה נראה לי מעגלי למדי, מכיוון שה"קרב עשר" כולל כמה מדדים של הצלחה בקשרים בין-אישיים (ורק מעט מדדים המתייחסים, למשל, לתחושות של חוסר תועלת לחברה, או להנאה מבדידות).

אך ישנם גם ממצאים שאין שום דבר דו-משמעי או מעגלי לגביהם. הגברים במחקר גרנט חיו חיים ארוכים בצורה יוצאת דופן. 30 אחוז מתוכם הגיעו לשנות התשעים שלהם, בהשוואה לשלושה עד חמישה אחוזים מהאוכלוסייה הכללית באותו דור. כבר זמן רב אנו יודעים שעושר והשכלה הם הדרכים הטובות ביותר להבטיח בריאות טובה, אבל האפקט שלהם במחקר גרנט מדהים בעוצמתו. המתאם עם השכלה הוא גבוה כל כך עד שמשתתפי המחקרי שהמשיכו לתארים מתקדמים חיו אף יותר מהאחרים.

אחת התמות הבולטות ביותר של ולנט אומרת שהתפתחות האדם הבוגר נמשכת זמן רב לאחר גיל ההתבגרות. במחקר גרנט, הגורמים המקושרים לשגשוג משתנים עם הגיל, ואלה שהיו חשובים בנעורים או בגיל העמידה, אינם בהכרח חשובים בעת זקנה. למעשה, רבים מהם היו כל כך לא עקביים עד שאני מפקפקת בחשיבות שאפשר לייחס להם (זו אחת של מה שמכונה "data-dredging"). אך באופן כללי נראה שהגברים האלה נעשו יותר ויותר מרוצים מחייהם עם הגיל (ולנט לא מספק נתונים מפורשים בנוגע לזה, אבל מתייחס למחקרים אחרים שעושים זאת) ודיווחו על נישואים מאושרים יותר – בין שאלה היו נישואים ראשונים ארוכים או נישואים שניים טריים. נראה שהדבר החשוב ביותר הוא המצב שאליו הגיעו בגיל 70 (ולנט, שמודה בכנות שהתפתחותו שלו לאורך השנים השפיעה רבות על הפרשנות שהעניק לממצאי המחקר, מדווח "נישאתי מחדש פעם נוספת זמן קצר לפני שהתחלתי לכתוב את הספר הזה").

תמה נוספת של ולנט היא השפעותיו ההרסניות של אלכוהוליזם. לפי טענתו, אלכוהוליזם הוא הגורם לאומללות בקרב הגברים האלה, ולא תוצאה שלה. לרוב 62 מקרי הגירושים היה קשר לאלכוהוליזם, בין שהגברים סבלו ממנו ובין שנשותיהם סבלו ממנו, וכך גם היה עם מהמורות מקצועיות ומוות מוקדם. ולנט בטוח לחלוטין שאלכוהוליזם, במילותיו, הוא הסוס, לא העגלה. הוא מאמין כי הגברים האלה לא הטביעו את מר גורלם באלכוהול, אלא ירשו פגיעוּת לאלכוהול שהולידה את גורלם המר (לדעתי הוא מקבל בקלות רבה מדי את ההסבר הגנטי). "בכל ספרות העולם," הוא אומר, "אין אף מחקר אחר שבוחן הפרזה בשתייה לאורך החיים ומשתווה באורכו ויסודיותו למחקר זה," והוא מאמין שההיבט הזה של המחקר "עשוי להיות תרומתו הגדולה ביותר."

הכוח העיקרי של מחקר גרנט – קרי, אורכו – הוא גם אחת מחולשותיו העיקריות. הגברים האלה היו דינוזאורים, מכיוון שהעולם שהם חיו בו במשך רוב חייהם נעלם לבלי שוב. לדוגמה, ולנט גילה ש"ילדות חמה" היא מנבא להצלחה, אבל אין ספק שהמשמעות של "חום" הייתה שונה בשנות העשרים מאשר בימינו. ההורים אז היו נוקשים יותר; בניגוד להורים המעריצים של היום, סביר להניח שהם לא סיימו כל הוראה בשאלה "בסדר?," לדוגמה, "הגיע הזמן להיכנס למיטה, בסדר?" בנוסף, במרכז משק הבית עמד הבעל, לא הילדים. וגם אופי הנישואים היה שונה. אף על פי שוולנט לא אומר זאת, סביר להניח שכמעט כל המשתתפים במחקר גרנט היו נשואים לעקרות בית – מצב שונה, ככל הנראה, מזה של גברים בהרווארד כיום. אם כך, רבים מהממצאים כל כך מיושנים עד שגם כאשר הם חד-משמעיים, לא סביר שאפשר לייחסם לאנשים בימינו.

בנספח לספרו החדש, ולנט מתאר שני מחקרי אורך אחרים של התפתחות האדם הבוגר – מחקר גלוק (Glueck) על גברים משכונות מצוקה ומחקר טרמן (Terman) על נשים מחוננות. שניהם ניגודים חריפים למחקר גרנט. שלדון ואלינור גלוק, קרימינולוגים ידועים, התחילו לחקור בשנות הארבעים חמש מאות נערים לבנים בבוסטון, רובם בנים של מהגרים אירים ואיטלקים שנשלחו למוסדות לעבריינים צעירים. בני הזוג גלוק בחרו קבוצת ביקורת של נערים דומים ללא היסטוריה של עבריינות. מנת המשכל הממוצעת של שתי הקבוצות הייתה 95, בהשוואה ל-135 אצל תלמידי האוניברסיטה במחקר גרנט, ורובם לא סיימו תיכון.

החוקרים הפסיקו את המחקר ב-1962, כשהנערים הגיעו לשנות השלושים המוקדמות שלהם, אבל בשנת 1970 הצליח ולנט לכלול את קבוצת הביקורת שלהם (אלה שלא היו עבריינים) כקבוצה מקבילה במחקר גרנט. מאז עוקבים חוקרי גרנט אחרי קבוצת הביקורת הזו כפי שהם עוקבים אחרי התלמידים מהרווארד. התוצאות של חברי קבוצת הביקורת רעות הרבה יותר. בממוצע, הם מתים כעשר שנים לפני הנבדקים של מחקר גרנט, ומצבם הבריאותי רע יותר. אבל 25 מהם השלימו תיכון ולימודים אקדמיים; הבריאות ותוחלת החיים של התת-קבוצה הזו משתוות לאלה של הנבדקים המרכזיים במחקר גרנט, אף על פי שמנת המשכל הממוצעת שלהם נמוכה ב-30 נקודות, והם למדו באוניברסיטאות פחות יוקרתיות. לפי ולנט, "שוויון בהשכלה הצליח לבדו לייצר שוויון בבריאות הפיזית." אך לבטח היו הנערים האלה מיוחדים איכשהו, ולכן הם חתרו להשכלה גבוהה למרות הרקע המקופח שלהם. במקום אחר בספרו, ולנט מצביע על מצפוניות כתכונה המיוחסת להצלחה; ייתכן שזו התכונה שייחדה את אותם 25 נערים ממחקר גלוק.

מחקר טרמן היה שונה מאוד. ב-1920 השיק לואיס טרמן, פסיכולוג מסטנפורד, מחקר של כ-1,500 תלמידי בית ספר יסודי. ביניהם היו כל הילדים מאוקלנד, סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס בעלי מנת משכל גבוהה מ-140, והם ענו על שאלונים מדי חמש שנים. מחקר זה ותיק יותר אפילו ממחקר גרנט, אבל לא מקיף באותה מידה. מבין ילדי טרמן, 672 היו בנות, עם מנת משכל ממוצעת של 151. ב-1987 סקר ולנט את הרשומות של הנשים האלה וערך ראיונות עם מדגם של 40 מהן, שהיו אז כבר בשנות השבעים המאוחרות לחייהן. זה אפשר לו "לבחון כמה מההשפעות הסוציולוגיות של מגדר," אשר התגלו כמשמעותיות.

החדשות הטובות הן שבדומה לגברים ממחקר גרנט, הנשים מטרמן היו בריאות יותר, נפשית ופיזית, מאשר בני גילן המחוננים פחות, וחיו חיים ארוכים יותר מאשר האישה האמריקנית הממוצעת מאותו מחזור. כמעט למחצית מהן היו עבודות במשרה מלאה בתקופה שבה זה היה דבר חריג בשביל נשים, ורבות מהן המשיכו לתארים אקדמיים מתקדמים. עם זאת, ממוצע ההכנסה המקסימלית שלהן היה 30,000 דולר לשנה (לפי ערך הדולר בשנת 1989), כמו זה של הגברים ממחקר גלוק, שהיו בעלי מנת משכל ממוצעת הנמוכה ב-56 נקודות (ורובם ללא השכלה תיכונית).

כשהגברים של מחקר גרנט ונשותיהם נעשו שווים יותר, וככל הנראה החלו לחלוק תחומי עניין רבים יותר מכיוון שבילו זמן רב יותר יחד, הם נעשו ככל הנראה נעימים יותר זה לזה

נקודה מעניינת (ועצובה) לגבי מחקר טרמן היא העובדה ששני ילדיו המבריקים של טרמן, בן ובת, נכללו במחקר. שניהם למדו בסטנפורד ועבדו באוניברסיטה – הבן כמנהלן בכיר והבת כמזכירה באחד המעונות. "וכך, מתוך שלוש הדגימות שלנו," כותב ולנט, "היו אלה נשות מעמד הביניים המשכילות ממחקר טרמן, שרובן הגיעו ממשפחות שנמצאו בארצות הברית במשך דורות רבים, אשר הדגימו באופן הברור ביותר את השפעתה השלילית של צרות אופק חברתית על ההתפתחות."

כל שלושת מחקרי האורך האלה של התפתחות האדם הבוגר עוסקים בקבוצות בעלות יתרון כלשהו. גם קבוצת הבקרה במחקר של גלוק הייתה מוגבלת לנערים משכונות מצוקה שאינם עבריינים. אין לנו מושג מה יתגלה במחקר אורך של חתך מייצג של אמריקאים. ובכל זאת, למרות חולשותיו של מחקר גרנט – קרי, שהנתונים לא נאספו באופן שיטתי כדי לבחון השערות, שהוא הוגבל לגברים בעלי זכויות יתר רבות (מה שנתפס בתחילה כיתרון), שיעילותו לעולמנו כיום מוטלת בספק – הוא עדיין מציע חומר רב לספקולציות.

השאלה המעניינת ביותר בעיניי היא מדוע נראה שהגברים במחקר גרנט, למרות כל הציפיות המתבקשות, נעשים מרוצים יותר, לא פחות, מחייהם לעת זקנה. ככלות הכול, עד שהם עברו את גיל 70 הם ללא ספק סבלו מהמגבלות הפיזיות שמביאה איתה הזקנה, והיה עליהם לדעת שזמנם הולך ואוזל, שכל יום הם עלולים לחלות במחלה חמורה ולהתחיל בהידרדרות קשה המובילה אל רפיון ומוות. מדוע הם היו מאושרים יותר מהמתבקש? (אמנם מוות מוקדם גבה גם את חייהם של גברים מאושרים פחות, אך זה אינו הסבר מספק).

ג'ון פ. קנדי בהרווארד. השתתף במחקר גרנט

ייתכן שאחת התשובות לזה היא שהם למדו לחיות בהווה, לא בעתיד. ובהווה, רובם רכשו מספיק משאבים כדי לחיות בנוחות, וכבר לא היו צריכים לעבוד, או לעבוד קשה, אם לא רצו בזה. ולכן המתח של התחרות בעבודה ירד, הילדים שלהם כנראה התחתנו כבר ופרנסו את עצמם, והם זכו בחירות מחודשת. הם היו גברים שאפתניים שככל הנראה השקיעו מאמצים רבים בקידום מקצועי (רבע מכל מחזור נהיו עורכי דין או רופאים, 15 אחוז נהיו מורים, רובם ברמה אוניברסיטאית, 20 אחוז נהיו אנשי עסקים ו-40 האחוזים הנותרים נכנסו לתחומים אחרים. ארבעה מהם רצו לסנאט, אחד שירת בקבינט נשיאותי, אחד היה מושל ואחד היה הנשיא ג'ון פ. קנדי).

ייתכן שאחרי הפרישה הם חשו הקלה כיוון שלא היו צריכים עוד לחשוב על המטרה המקצועית הבאה, או לחוות פערים בין שאיפות מקצועיות להישגים מקצועיים. כמו קנדיד, הם מצאו שלווה בטיפוח הגן שלהם – או בציור בצבעי מים, או בנגרות, או בהרחבת תחומי העניין שלהם בנחת. וכמובן, ההתמקדות בהווה עוזרת לאנשים לסלק ממחשבותיהם את האיום הקיומי של מחלה ומוות. העובדה שהם היו מאושרים יותר בנישואיהם אחרי גיל 70 תרמה ללא ספק לשביעות רצונם. האם היה זה בסך הכול ענין של מציאת בן הזוג הנכון (כשליש מהנישואים המאושרים ביותר לא היו נישואים ראשונים לאותו אדם), ואולי הם חיו ביחד זמן רב כל כך עד שכל המהמורות כבר נחצו.

ייתכן שיש סיבה נוספת, כזו שהייתה עשויה להיות רלוונטית מאוד לנישואים שהתחילו בתקופה שבה לגברים ונשים היו תפקידים שונים לחלוטין, והגברים היו דומיננטיים. ככל שהם התבגרו, הנשים נטו להיות עצמאיות יותר מבחינה פסיכולוגית, ממגוון סיבות, בעוד שהגברים נעשו תלויים בהן יותר, בייחוד כשהם פרשו והתחילו לבלות זמן רב יותר בבית (המרחב המסורתי של האישה). כשהגברים של מחקר גרנט ונשותיהם נעשו שווים יותר, וככל הנראה החלו לחלוק תחומי עניין רבים יותר מכיוון שבילו זמן רב יותר יחד, הם נעשו ככל הנראה נעימים יותר זה לזה. ולנט מתייחס ל"שינויים הורמונליים שעושים את הבעלים 'נשיים' יותר ואת הנשים 'גבריות' יותר," אבל אני לא חושבת שיש צורך בשינויים אלה כדי להסביר את הקרבה הגוברת. הוא מאמין גם ש"לעתים קרובות קן ריק הוא ברכה ולא נטל," ובזה אני מסכימה איתו.

אפשרות ספקולטיבית יותר: נראה לי שהזקנה כמעט מפתיעה את הגברים; היא מתגנבת אליהם, ולכן היא מטרידה אף יותר. כנגד זה, נשים מודעות מדי להזדקנות, החל מהופעת השערה האפורה הראשונה או הקמט הראשון. עד גיל 50 הן כבר מורגלות באבדות שהגיל כופה עלינו. לכן הן יודעות כיצד לעזור לבעליהן ולתמוך בהם כשאלה מגלים כי אף על פי שהיו אדוני היקום, הם אינם מוגנים מפני הזִקנה.

אבל התוצאה החיובית הזו – שביעות רצון רבה יותר ונישואים טובים יותר – תלויה מהותית בקיומם של אמצעים המאפשרים חיי נוחות. בלעדיהם, קשה לדמיין שלווה כזו בפני הזקנה. כשאדם אינו יודע אם יוכל להרשות לעצמו חימום בחורף הבא, או לשלם את החשבונות הרפואיים שלו, או להעסיק אדם שיסייע לו אם ייעשה נכה, הזקנה היא פרק זמן אכזרי במיוחד בחיים. ביטחון כלכלי הוא ללא ספק דבר שמבחין בין הגברים ממחקר גרנט לגברים בעלי רקע מבוסס פחות, כולל אלה שבמחקר גלוק.

מייסדי מחקר גרנט אכן התכוונו שאלה יהיו גברים מבוססים ביותר, ולא נכון להניח שאחרים יזדקנו באותה נוחות. זקנה נוחה תלויה בבריאות יחסית, וגם במובן זה זכו הנחקרים להצלחה יפה, אף על פי שכרבע מאלה שהגיעו לשנות התשעים לחייהם, סבלו משיטיון.

כמו ולנט, גם אני בשנות השבעים לחיי, ולכן ספר בנושא הזדקנות מעניין אותי במיוחד. בסופו של דבר, מובן שזקנה היא חדשות רעות, והייתי מעדיפה להיות צעירה. אבל כמו רבים מהגברים במחקר גרנט, אני מגלה יתרונות מאזנים, ואחד מהם הוא חוש חד יותר לדברים החשובים בחיים. אולי אפשר להקביל זאת לדבריו של סמואל ג'ונסון, שאמר כי "כאשר אדם יודע שבעוד שבועיים ייתלה, מוחו נעשה חד להפליא." מכל מקום, אני מאמינה שאני רואה בבהירות רבה יותר מה חשוב ומה לא.

מקורות ההנאה שלי השתנו גם הם, ונעשו מגוונים יותר. לדוגמה, אני נהנית מאוד מנופים נהדרים, בניגוד לצעירותי. פעילויות יומיומיות שגרתיות, כמו קריאת העיתון ודיון בחדשות עם בעלי בארוחת הבוקר קיבלו ממד נוסף של הנאה מעבר לפעילות עצמה, מפאת הטקסיות שבהן. אף על פי שאני ממשיכה להיות פעילה מבחינה מקצועית, אני מרוכזת פחות בשימור הנוכחות המקצועית שלי ומתכננת ללמוד איטלקית, לעשות קורס באסטרונומיה, ולקרוא סוף סוף את מלחמה ושלום (אני לי שום עניין לטפל בגן אמיתי).

אך אף על פי שעולמי הקטן במצב לא רע, נעשיתי פסימית יותר לגבי מצבו של העולם הגדול. אנחנו עומדים בפני התפוצצות אוכלוסין שלא נהיה מסוגלים לעמוד בה, שינוי אקלים שעלול להיות הרסני, מיצוי המשאבים הטבעיים, זיהום האוקיינוסים, אי-שוויון הולך וגדל בתוך מדינות וביניהן, ושבטיות אלימה מכל הסוגים, לאומית כמו גם דתית. ההתמודדות עם הבעיות האלה תדרוש הרבה יותר מאשר רפורמות שוליות, ואני לא רואה שהשינויים הנדרשים עומדים לקרות. בייחוד בארצות הברית, אך גם בשאר העולם, הכסף מדבר, ומה שחשוב לכסף הוא הרווחים של הרבעון הבא. אף על פי שבמהלך רוב חיי יצאתי בכתב ובעל פה נגד ההשפעה המשחיתה של הכסף על הרפואה, הדבר נעשה בעיניי יותר ויותר חסר טעם כי המאמץ נראה עקר. הדבר השנוא עליי ביותר בזקנה הוא הדאגה לגבי העולם שבנותיי ונכדיי יחיו בו.

כמעט כל אדם מעל גיל מסוים שם לב שהזמן עובר הרבה יותר מהר, ואני איני יוצאת מן הכלל. ההאצה קיצונית כל כך עד שאני תוהה אם היא באמת עניין של תפיסה, או שמא היא נובעת מחוק פיזיקלי כלשהו. ייתכן שזה קשור לתגלית של איינשטיין, לפיה ככל שהמהירות גוברת, הזמן מאט. ואולי ההיפך נכון – ככל שגופנו מזדקן, הזמן מאיץ. בכל אופן, חלוף ימיי עומד בניגוד גמור לימים האינסופיים של ילדותי. אני מתקשה גם לזכור שכבר אינני ילדה, למרות האותות הפיזיים, מכיוון שאני אותו אדם, ובמובנים רבים יש לי את אותם רגשות. מדאיג במיוחד להיזכר בכך שאנשים ומקומות רבים שהכרתי אינם קיימים עוד, אלא בזיכרונותיי. ובכל זאת, אף שאיני מרוצה מכך שימיי חולפים מהר כל כך, אלה החיים, והיו לי חיים טובים. כמו לגברים במחקר גרנט.

מרשה אנג'ל היא מרצה בכירה לרפואה חברתית בבית הספר לרפואה של הרווארד והעורכת הראשית לשעבר של כתב העת The New England Journal of Medicine.
תחילת טקסט