קורדליה

(חלק א')

“ומה בפי?"

("המלך ליר", ויליאם שייקספיר. תרגום: אברהם שלונסקי)

*

נוחם שווא, נוחם שווא. אני מחפשת אחר שבריר השנייה שבו איני שונאת כבר, שבו לא אוהב שוב לעולם. אבל תמיד כישלון הכוח. אל המתים שלי איני מתגעגעת. הם גזלו ממני יותר ממה שנתנו. הכבלים כבר נותקו אבל בידי מי ולמען מה, אני לא יודעת. אני מחכה שידרשו אותי. כל השנים האלה שחלפו ואני עדיין לא יודעת. האם הצל הוסר. האם אני חופשייה. מה פשר השתיקה. אני שותקת.

1.

אני רצה במעלה המדרגות, כבר ערב, חשוך. אני מנסה להגיע לקומה השלישית, מהר, לפני שיכבה האור. הפחד מתחזה להתרגשות ואני כמעט צוחקת, אבל האימה טהורה. הגוף זוכר את הבהלה מאבן קלע, מסכין, שמריצה אותי למעלה ופנימה, משכיחה ממני את מה ששלח אותי מוקדם יותר למטה והחוצה, מן הדומם, מן המחכה והמושך. אני לא יודעת מי או מה רודף אחרי. אף אחד לא רודף. מי ירדוף אחרייך. אבל חדרי מדרגות מופיעים שוב ושוב בסיוטיי, לולייניים, בלתי נגמרים, הרגליים שלי מתבלבלות, נתקלות אחת בשנייה, אני מפספסת מדרגה וצונחת, אני באוויר. אני שבורה על הרצפה. אי אפשר לשרוד נפילה כזאת. ותמיד מישהו רודף אחרי ואני חייבת להספיק. לברוח. להתחבא. לנעול אחרי את השערים. אין שערים. זאת דירת שיכון של עמידר, שניים וחצי חדרים, בשכונה של מהגרים. ואם אשאר לבד בחושך של חדר המדרגות ולו לרגע, יתנפלו עלי כל הדברים שהחושך מורכב מהם, אז אני רצה.

2.

הפעם הראשונה שפגשתי את אבא שלי קרתה בחדר מדרגות. הייתי בת חמש. נשמעה דפיקה בדלת, רצתי לפתוח אותה ועמד בה איש. אני לא זוכרת את המילים שנאמרו. שלום, אני אבא שלך. נעים מאוד, אביך. היי! אבא כאן! שום דבר לא נשמע מתאים. קולךָ הוא המהום סתום בזיכרוני. את קולה הנרגש של אמא שלי אני דווקא יכולה לנחש. זה אבא שלך! הטונים הגבוהים, תגידי שלום לאבא.

עד אז היית מרוחק כאל. הייתי מציירת ציורי מנחה ואמא הייתה שמה אותם במעטפה חומה וגדולה, כותבת על שני צדיהּ את שמך ואת שמי, ושולחת אליך. כשמתת ובאנו לפשוט על חפצייך הבודדים, מצאנו את ערמת המעטפות החומות עם הציורים שלי בתוכם. יחד עם פסל של בת ים שעשיתי בחוג קרמיקה, כבד ושחור, מונח על מפית תחרה רקומה, על גבי טייפ דאבל קאסט ישן שאהבתי מיד ולקחתי. אבל עד אז היית רחוק ומסתורי. היו שתי תמונות שלך על הוויטרינה, דהויות מיושן, עתיקות, אחת לבדך ואחת עם אמי, צעירה כמו שמעולם לא הייתה, בחצאית כחולה, מחייכת. עד אז שאלתי, שוב ושוב, למה אתה לא רוצה לפגוש אותי, מתי תרצה. בוודאי היו סיפורים. אמא שלי תמיד סיפרה סיפורים. היא עדיין מספרת, כמו מנגנון קלוקל של תיבת נגינה, עד שייגמר לה הקפיץ. ממנה למדתי. למדתי איזו עיסה תוססת ומוגלתית היא העבר, עדיף להניח לו, להישמר ממנו כמו מקיר נופל. אבל אז הופעת. אל מן המכונה, מן האוטובוס, קו מאה שבעים ושלוש. באת לתבוע את מה ששלך. מה ששלי שלי, מה ששלך גם שלי. מתי הבנתי, שרק שמרו עלי בשבילך. הייתה איזו הבטחה מאחורי הדברים, איזה איום, עסקה שנחתמה מעל ראשי. כל מי שידע עליה דבר כבר אינו בין החיים. אני רק מרגישה את האכזבה על היותי. השתבשתי בדרך, באיזו דרך. ובכל זאת, נפרעתי כשטר, החלפתי ידיים, ואני לא יודעת תמורת מה. אבד ערכי.

3.

הפכת איש שריר וקיים. פתאום היה לי אבא. כלומר, היה לי מנהל עבודה. באת לבקר, פעם בכמה חודשים, לערב או לסוף שבוע. והייתי צריכה להתקשר לדווח, כל יום באותה שעה, מה עשיתי ועם מי הייתי וכמה קיבלתי ואיך התנהגתי. אני כבר יודעת לנחש מה יעורר את כעסך. אני מתחבאת מאחורי וילון הבז’ המאובק בסלון. ואמא שלי משדלת אותי לצאת משם ולעשות את מה שמוטל עלי לעשות. את חייבת, היא אומרת? יהיה רע מאוד אם לא תתקשרי? בואי, אני מחייגת לך ואת תדברי, היא אומרת. עד לאן אצבעותיך בחושך. כשאתה בא אמא שולחת אותי למכולת לקנות שני ברודוויי מאה ומאה חמישים גרם קשקבל, הגבינה החגיגית. אני מחכה לאוטובוס שלך בחלון, אבל אני אף פעם לא רואה אותך יורד ממנו. הארץ מתהפכת פתאום ואני שומעת קול צעדים, אתה עולה במדרגות לאט, מאילו מעמקים אתה עולה. אני רצה לפתוח את הדלת. אתה מביא עוגת גבינה אפויה, גבוהה, ועיתון. בשבת בבוקר אנחנו שומעים את הגשש החיוור ואני מחפשת נסתרות בפינה השבועית לילד. אתה רוצה ללמד אותי דברים. אני לא זוכרת את הרגע שבו טעם הגבינה החריפה ומתקתקותה היבשושית של העוגה מתחלפים במסכת מפרכת של בחינות ומבחנים ובדיקות. אתה רוצה שאדע לשחק שחמט. אתה קורא לי מטומטמת כשאני מפסידה. אני תמיד מפסידה. תשבצי היגיון, מתברר שאין לי, אתה חוזר על הרמזים, שוב ושוב, אבל הם סתומים לי, אינני מבינה. אני יוצאת מהשורות. את כל המחברות שלי אני צריכה לתקן. אינך יכול לסבול זאת. אני מדלגת על תאריכים. אני צריכה לשחזר לאחור. הזמן הוא האויב, נזיל כל כך בילדות, מסרב להתייצב. ואני רצה אחריו עם עיפרון, לנעוץ איתו איזה דף באיזו מחברת, תיזכרי, תיזכרי. אסור לי לקום מהשולחן עד שאגמור לתקן את כל המחברות. הזמן הוא האויב. מי עוד? אני לא זזה, גם אמא שלי לא זזה. הדירה כל כך קטנה, היא יושבת על הספה מולי. מחכה שאסיים את מה שהוטל עלי. הצילו, אני מאותתת לעברה. תראי, אני כלואה פה, ליד השולחן. אני חושבת שהיא לא מבינה. אני לומדת לאט: היא מבינה, אבל היא לא תציל אותי.

4.

במוצאי שבת אני נפרדת ממך. ושוב, אטי, אתה יורד בחזרה. מחכה לאוטובוס שייקח אותך אל החיים האחרים שלך שעליהם אני לא יודעת דבר. כמה שנים אחר כך, יתקשרו משמואל הרופא בארבע לפנות בוקר, בוקר בחודש אדר, פורים. התחפושת שלי, ששיניתי בטח עשר פעמים עד אתמול בערב, מוכנה. אני תמיד זאת שרצה לשער, אני זאת שעונה ראשונה. קול אישה זרה מבקש את אמא שלי. אני כבר יודעת מה היא רוצה להגיד. אני והמוות מיודדים כבר שנים. אצבעותיו מלטפות את פני בחושך, כהבטחה. אבא גוסס, אמא חולה. המלך ימות, המלכה תמות מצער. אני יודעת הכול. אתם נותנים לי את מותכם כאילו מצפים שאשא אתכם אל הקבר בעצמי. מכינים אותי בנאומים ובפרידות. מניחים בידי מעטפות שמנות ורזות, חומות ולבנות. כשנמות, את תדעי מה לעשות. כשאבא שלי מת, לא סיפרתי לאף אחד בבית הספר. חשבתי שיש בכך משהו מביש. אבל היום אני יודעת, ניצלתי באותו בוקר פורימי גשום. מי הציל אותי מטירופו של המלך. למי עלי להודות. בעבור מה, בדיוק, ניצלתי, מה המחיר. אני לא יודעת. אבל אני עדיין זוכרת, את הריח, את התערובת שמעקצצת באפי, השילוש הקדוש, סבון ידיים ירקרק וקריר של פלמוליב, הבושם שלך, Caron Pour Un Homme, Les Plus Belles Lavandes, Creation Speciale De Caron, Paris, France, והעשן החריף של הסיגריות, שהיית מדליק האחת בשנייה.

5.

אתה אוהב להגיע לא צפוי. לא קרוי. מלך ששב ממסעותיו. היית מת שארוץ לפגוש אותך. מי עוד ירוץ. רצונה של אמי אמנם התבלבל ברצונך, אבל לזוז היא לא יכולה. אני השליחה, אני רצה ממך אליה ובחזרה. אחים לא היו לי, כלבים לא הרשיתם לי לגדל, ואני השתוקקתי לחברה. אנשים מספרים לי על בדידות, הבדידות באה אצלי, גור רך, אני מנחמת אותה מבכי, משלחת אותה לדרכה. רציתי שיהיה לי מגן גוף קטן שאוכל לחבק, שיעמוד ביני לבין הכול. אבל לא הרשיתם. המצאתי לי אח שהצלתי שוב ושוב מאבן קלע, מסכין. מהכול הצלתי אותו. ליטפתי אותו והמוות ליטף את שנינו יחד. אף פעם לא אהיה לבד.

6.

היית מת שארוץ לפגוש אותך. אבל אני, עקשנית, לי היו תוכניות אחרות. במעלה המדרגות, בשובי, אתה כבר שם, מחכה. לא נותנים למלך לחכות. לא מעזים לגדול מחוץ למבטו. כשאני חוזרת, אתה יושב בכיסא הקבוע שלך, מלך בממלכת שניים וחצי של עמידר. כל מה שאכלתי כאגרוף בגרוני. אני רצה לשירותים להקיא כשאני רואה אותך שם. כה צעירה וכה סרת-לבב. ילדה סוררת שמנבלת את פיה. אתה מבטיח לי מוות בסקילה מידי כל השכונה. הייתי בת שמונה. אמרת שתשלח אותי למוסד לעבריינים צעירים. זה לא קצת צעיר מדי, אבא? עד כמה צעירים הם, העבריינים הצעירים במקום שתשלח אותי אליו? היטיבי נא דבריך, פן יבולע אֹשרך, נפשך שמרי ובינתך.

7.

אני לא זוכרת בת כמה אני. שש, שבע. אני לא זוכרת מדוע. אבל היה רגע שבו אמא שלי הסבירה לי את כל הדברים. וזה היה פשוט. את, היא אמרה לי, את קורדליה. זה נשמע נפלא כשהיא סיפרה את זה, אגדה מופלאה, יש בה מלך, ויש לו שלוש בנות. שתי הבנות הגדולות הן רעות ושונאות את המלך הטוב. אבל קורדליה היא הבת המושלמת. והיא, היא זאת שתאהב אותו לנצח. זהו. אני וקורדליה, קורדליה ואני, הוצמדנו משני צדיו של הסיפור הזה. אמא שלי קראה יותר מדי ספרים, הם שיבשו עליה את דעתה, אבל אני לא יודעת אם היא קראה את המחזה הזה. ואם קראה, מה כל כך מצא חן בעיניה בסיפורה של קורדליה. הסוף רע במחזה. אסירה של מה היא הפכה אותי להיות באותו יום. אבל אז, הספיק לי להיות נסיכה של אבי, בממלכת שניים וחצי של עמידר.

8.

ומי לא הגן עלי. מי לימד אותי חנופה. מי לימד אותי לספר סיפורים. אבא יקר, לעולם לא אעשה את זה שוב, כתבתי. אנא, סלח לי. כה צעירה אני וישרת-לבב. אבל אתה שולח לי דפים על גבי דפים בכתב ידך הצפוף. כל האיומים מתועדים. מה אעשה בהם עכשיו. בציטוטים, בהבטחות ובהשבעות. ואני אומרת כן. כן לכול. לעונשים כן. לקללות כן. למותי כן. עד לאן אצבעותיך בחושך.

9.

לעולם יש דרכים משונות לענות על תפילות הבאות מעומק. אף פעם לא אהיה לבד. אתה עוקב אחרי וכשאתה לא שם, שליחים עוקבים אחרי בשבילך. אני חושדת בבעל המכולת. בקירות. בציפורים, פעם טעיתי ושלחתי להן תפילות קטנות, אולי הן פיות טובות במסווה. אבל כבר איני מקווה. כל העולם שלך, מלא בך, ואני צועדת בו כמו אסירה. אני הולכת במסלולים ישרים. לא מדברת עוד עם איש. איני מתעכבת יותר בחיפוש אחר חיות קטנות ודמיוניות. לא לקצר ולא להאריך. היי מדויקת. בַּדיוּק לא נשקפת סכנה. את צריכה להיות חכמה אבל לא מדי. את צריכה להיות יפה אבל לא מדי. החיים הופכים להיות ניסוי מתמשך, גישוש אחר הנקודה הנכונה. איפה היא הנקודה שבה אני מספקת אותך ושמעבר לה אני כבר מסוכנת, מסתכנת, הופכת לסכין. חדה כתער שלופה על גרונך. אני נעה בין בוז הלא מספיק ובין זעם היותר מדי. אני מחפשת ומחפשת, אבל לא הצלחתי למצוא את התבנית, את השיטה. כעסך בא והלך, התעצם ודעך. הניסיונות הטריפו והתישו אותי. אחי הצעיר נעלם ממני. לא יכולתי להציל אותו יותר, הייתי חייבת לתת לו ללכת.

10.

לילה אחד התעוררתי ושמעתי אותךָ נושם, רחוק ממני בחיים האחרים שלך. שנים של סיגריות, לילות של מחנק, התקפי לב וסרטן ריאות מתקדם. נשימתך העמוקה, הכבדה, המתקשה. את לא שומעת? את לא שומעת? אני צועקת על אמא שלי. קשה לו לנשום, אני כבר בוכה. אני סובבת את קירות שניים וחצי של עמידר, מנסה למצוא את המקום שהקול עולה ממנו, הוא לא יכול לנשום אני צועקת. אמא שלי מבועתת, הוא לא פה, היא אומרת לי, הוא לא פה. אבל אני שומעת אותו נושם. אני מרגישה אותו נושם.

11.

התרגלתי לחוש עלי מבט, עד שהתפלאתי שברגעים שבהם אני זקוקה להגנה, זאת המובטחת בתמורה להיעדר החופש, אף אחד לא שמר עלי. אתם לא יודעים ולא יודעים, כמה פעמים כמעט נדרסתי, נאנסתי, סכין על צווארי. כמה פעמים מתכת חמה על ירכי החשופה, אספלט מהביל. העור שלי בהיר, נחבל בקלות, כתם שחור מכסה אותו. קיבלתי מכה, אני מסבירה, מתפלאת שאתם לא יודעים כבר. ממה? אני לא זוכרת. כמה דברים אתם לא יודעים, אני לומדת, אתם לא יודעים דבר. מה את אומרת? שמרי נפשך, אני אומרת. אין מי שישמור עליה בשבילך.

12.

ביום שבו קברנו אותךּ היה חם ודביק. שרב נדיר בסמוך כל כך לפורים. לבשתי שחור כי זה מה שלובשים. לא בכיתי כי לא היה בי בכי. היה לי חם, כל כך חם, השמש הכתה בי, בכולנו, בתכריכים הלבנים שעל גופתך הנפוחה. אני בכלל לא רוצה להיות שם. אמא שלי, שומרת חוקי, מכריחה אותי, כמו תמיד, לעמוד בחובותיי. במכונית של חברה שלה, שהגענו אתה לבית העלמין, אני מתחננת בקול דק מן הדק. אני לא רוצה ללכת, תצילי אותי. אולי היא יכולה לחכות במכונית, החברה מציעה. אבל את לא מוותרת לי. וכל כך חם לי. החיבוקים הזרים. המסכנה שלי. הגעיות של אמא שלי שנשענת על מצבה אחרת, בזמן שהיא מנסה להגיע קרוב לקבר, עד כמה שנכותה הבולטת כבר מאפשרת. כל זה מגעיל אותי. החולצה הגדולה והשחורה שלי נצמדת אל הגוף, מתמלאת זיעה. אני גולם שחור ולח. רק שייגמר כל זה, רק שייגמר.

13.

מעטפה ארוכה, לבנה. לפתוח עם הגיעךְ לגיל שמונה-עשרה, בכתב ידך היפה, הלא מפה. תמיד היה לך חוש לדרמה. אני שומרת עליה שנה ועוד שנה ועוד שנה. כל שנה נוסף לה עובי, משקל, של זמן, ציפיות ואבק. האם במהלך כל השנים שחיכיתי לפתוח את המכתב כל זה קרה? האם בכל השנים האלה למדתי לקרוא. אולי הייתי צריכה לזכור את רפרטואר המכתבים שלך, מוות בסקילה, מוסד לעבריינים צעירים. אבל אני הכנתי את עצמי לתשובות שבוודאי אקבל, סוף סוף. קראתי יותר מדי ספרים, הם שיבשו עלי את דעתי. כשאני פותחת את המעטפה המצהיבה, בבוקר יום הולדתי, הדפים נושרים ממנה, נופלים, צונחים, עשרות, מאות, אלפים. עד לאן אצבעותיך בחושך. הייתי צריכה לדעת ששום דבר טוב לא יצמח מזה. הייתי צריכה לדעת כבר, מה תפקידי בסיפור הזה. ואתה, גם במותך אינך שותק. שום דבר לא למדת ממני. הזמן יחשוף כל מעשה עורמה.

14.

אחרי שנים, מישהי קראה בכף ידי. אז עוד הקשבתי לכל אחד, כל אחד, שידע לספר לי משהו על עצמי. היא החזיקה את יד ימין שלי, זאת היד של האבא, אמרה לי בידענות. מה זה? היא כיווצה גבות. את יודעת מי אבא שלך? כן. למה. כי אני לא רואה כלום. פשוט שום דבר. זה מורכב, עניתי, בחיוך.

היא המשיכה ליד השנייה, נתנה פרטים מעורפלים על קווים וגבעות. זה היה הרגע שבו ניצחתי את הגוף הירוש הזה, הכבול. אנחנו יכולים להגיד מה שנרצה. אנחנו טווים את סיפורנו יום יום, לילה לילה, טוב יותר משחרזדה, שכן אנחנו בו בזמן גם המלך המהופנט, ואיננו מבחינים כיצד אנו נשבים בסיפורנו. אבל הגוף. את הגוף קשה לרמות. אז מה יותר טוב מזה? הנה, מחקתי את עקבותיו מבשרי עד תום. אני רחוקה ונקייה. ביטלתי את קרבת הדם. מה ששלי שלי. מה ששלך גם שלי. אבל אני עובדת על עצמי. סילקתי אותך מכל מקום שבו יכולתי למצוא אותך, אבל אתה עדיין שם, במקומות שלא אגע בהם לעולם. עד לאן אצבעותיך בחושך.

15.

כל מי שארוץ לפגוש בשעריי, לא יאהב אותי.

 

חלק ראשון מתוך "קורדליה", מסע בארבעה חלקים. הטקסט המלא פורסם באסופת פטל בנושא "מציאות אחרת" שיצאה לאור בסוף קיץ 2018.  

רינה ז'אן ברוך היא דוקטורנטית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. כותבת את עבודתה על יצירותיו של שמעון אדף. כמה משיריה ותרגומיה פורסמו בכתבי-העת "מאזניים", "משיב הרוח", "עיתון 77" ו"הו!". חברת מערכת בכתב העת המקוון לספרות, ביקורת ומסות "אודות".

תמונה ראשית: אב ובתו. תצלום: ארלין ויזה, unsplash.com

Photo by Arleen wiese on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רינה ז'אן ברוך.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שעראב ובתו. תצלום: ארלין ויזה, unsplash.com

תגובות פייסבוק